ד ו מ ל ת ת ה ו ד ג א ה ל י ד פ ו ל ק י צ נ א

www.hebrewbooks.org

9

41 Encyclopedia of Ta 1 ni 11 dit Lore IN F I F T E E N VOLUMES

The "Ayn Jacob" fully annotated and vocalized with commentary "Ran. Sayings of the Tannaim and Amoraim culled from the י,Agadah and Halakah. The Tannaim and Amoraim who are always referred to by their own names without their patronymic. The Period of the Tannaim and Amoraim. The Biographies of the Tannaim and Amoraim as well as the aphorisms alpha¬betically arranged. Abbreviations of the names of the Tannaim and Amoraim in the Talmud. Rules employed in the final adop¬tion of Laws. A dictionary of technical terms used in the study of the Talmud. The Wisdom and Lore found in each Treatise.

With a comprehensive commentary

by

RABBI NISSIM N. SOLOMON of Tel Aviv, Israel .-•;,••״

V o l u m e One , C h a p t e r O n e

T H E T A L M U D , T R A C T A T E B E R A K O T H

www.hebrewbooks.org

New Y o r k

אנצשלופדיה לאגדות התלמודם י כ ר ה עשר כ ש מ ח ב

ע ם

״עין יעקב* מנוקד נקוד שלם ופיסוק מלא. פירוש,ר״ף על ״עין יעקב״. מאמרי התנאים והאמוראים בהלכה ואגדה. התנאים והאמוראים הנזכרים תמיד בשמם הפרטי לבד. תקופות התנאים והאמוראים. תולדות התנאים והאמוראים בסדר אלף־בית. המשלים והפתגמים שבתלמוד בםדר אלף־ בית. ראשי תבות של התנאים והאמוראים הנמצאים בתלמוד. כללים לפסק הלכה. הסבר מונחי ובטויי לשון התלמוד. החכמות והמדעים שבכל

מסכת ומסכת.

מסודרים לפי הענינים ומפורשים

ע ל ־ י ד י

חרב נתן נסים סולומון בהרה״ג ר׳ שלמה ב״ר מרדכי

מתל־אביב, מדינת־ישראל הועתק והוכנס לאינטרנטwww.hebrewbooks.org

*״י חיים *wo כרר ראשון

ק ראשון ר ת פ ו כ ר ת ב כ ס מ

שנת חמשת אלפים שבע מאות ושתים עשרה שנה רביעית לתקומת מדינת ישראל.

. :pm^^i ב ש י ״ ת

כל הזכויות שמורות להמחבד ביהוד זכויות תרגום, קיצורים, צילומים והעתקות.

החכמות והמדעים נמצאים בכרך האחרון שבכל מסכת ומסכת.

בכרך ראשון זה מובאים קרוב לארבעת אלפים מקורות מתלמוד בבלי וירושלמי, מתוספתות ומדרשים שונים., ומחכמים גדולים אהד תתימת

התלמוד.

The section on Wisdom and Lore will appear at the end of each Tractate.

Copyright 1951 by

DR. NISSIM N. SOLOMON

הועתק ו*יבנ$לאיצ£ינ*

Printed in the United States of America by SHULSINGER BROS. LINOTYPING & PUBLISHING CO.

21 East 4th Sheet, New Yo«k 3, N. T.

פרי תהי זה מוקדש באהבה והערצה עמוקה

לזכרו של אבי מורי ורבי

הרה״ג ר׳ שלמה ב״ר מרדכי זצ״ל

(נחה נפשו ביום י״ג שבט לשנת תש״ה)

ולזכרה של אמי הצדקת

מרת סימי רייזי בת מורי ורבי הרה״ג ר׳ יואל ב״ר יופן* זצ״ל

(נחה נפשה ביום א׳ תמוז לשנת תש״א)

לכם — מ׳עזלכם.

: ן כ ו ת הX l דברי פתיחה

xvn מבוא לאגדות התלמוד xxxii הוראות לשמוש

״עין יעקב״ מנוקד עם נקוד שלם ופיסוק מלא, פירוש ״רש״י״ ופירוש ״ר״ד ". . 217_!

מאמרי רבי אליעזר (רבי אליעזר בן הורקנום) 1וסי(רבי יוסי בן חלפתא) 5 מאמרי רבי י

מאמרי רבי יהודה הנשיא (רבי) 7! מאמרי רבי אבא בר כהנא 9! מאמרי רבי שמעון חםידא !2 מאמרי רב יצחק בר אדא 24 מאמרי רב יהושע בריה דרב אידי 25 מאמרי רבי יעקב בר אידי 28 מאמרי רבי אלעזר בר אבינא !3 מאמרי רבי יוחנן (בר נפהא) 32 מאמרי רבי שמעון בן לקיש(ריש לקיש) 45 מאמרי רבי יצהק 49 מאמרי רבי שמעון בן יוחאי 6066 . . . מאמרי רבי אלעזר (בן פדת) . . מאמרי אבא בנימין 74 מאמרי רב ביבי בר אביי 78 מאמרי רב חייא בר אבין 84 מאמרי רב אחא בריה דרבא 86 מאמרי אביי 91 מאמרי רבא 95

מאמרי בן עזאי 112 מאמרי רבי יהושע בן קרחא 133

vn

מאמרי רבי דוםתאי בר מתון 145 מאמרי רבי נתן 48! מאמרי רבה בר שילא 153 מאמרי רבי עקיבא (בן יוםן>) 173 מאמרי רבן גמליאל (דיבנה) 175 מאמרי רבי מאיר !18 מאמרי רבי יהודה בן מנסיה 86!

1 9 מאמרי רבי לוי 3 מאמרי רבי מני 200 מאמרי רבי אלעזר בן עזריה 210 מאמרי בן זוםא 212 מאמרי בר קפרא 216 התנאים והאמוראים אשר נזכרים תמיד בשמם הפרמי לבד . . 217 תקופות התנאים 224 תקופות האמוראים בארץ ישראל 225 תקופות האמוראים בבבל 226

תולדות רבי אליעזר הגדול (רבי אליעזר בן הורקנום) . . . 229 תולדות רבי יהודה הנשיא (רבי) 261(בר גפחא) 293 ן הנ ו תולדות רבי י תולדות רבי מאיר וברוריה 317

תולדות רבי עקיבא (בן יוסף) 365 תולדות רבי שמעון בן יוהאי 417 תולדות רב שמעון בן לקיש (ריש לקיש) 453ת של התנאים והאמוראים הנמצאים בתלמוד . . 477 ראשי תבו כללים לפםק הלכה . . . !48

הםבר מונהי ובמויי לשון התלמוד 489 המשלים והפתגמים שבגמרא 497 תולדות אבי ומורי ז״ל 509

vm

( ם הסכמות• ו ק מ ב

לדברי הרמב״ם (במורה ה״ב פט״ו) ״כל מה שהתבאר במופת, לא תוםיין* אמיתתו עליו, ולא תחסר אמיתתו, ולא יחלש האמת בו בחלוק אנשי הארץ כולו

עליו״. ודומה לזה אמר החכם: ״מי שהאמת אתו, הוא הרבים, אפילו בשעה שהוא

לבדו״.

•) עשרות הסכמות ומכתבי תהלה יש לי מרבנים, חכמים ומלומדים רבים, שאינם גומרים את ההלל על עבודתי זו, שאני מאושר להציג בפני הקוראים כיום הזה. אבל

דברי הרמב״ם אלה מונעים אותי מלהדפיסם בספרי, ואתם הסליהה. ולאמתו של דבר, ספד הלש היוצא לאור, כל ההגנות, ההתנצלויות והתהלות הכי עצומות לא יעזרו לו, וספד טוב היוצא לאור מגין על עצמו בכח עצמו, בתכנו: ״ולא יחלש

האמת בו בחלוק אנשי הארץ כולו עליו״. ספר טוב היוצא לאוד, יש לו ג׳ תקופות של בקורת:

1) הבקורת הראשונה היא ההדיפה, שהספר הוא נגד ההגית הבריא, או נגד המסורה מדור לדור:

2) הבקודת השניה היא: הרי אחרים כבר אמרו את הדעות הנמצאות בספד, והמחבר הזה הוא רק ארכן, או קצה, ואיזה חידוש קא משמע לן;

3) הבקורת השלישית היא, המבקרים והקוראים אומדים! מיום שעמדנו על דעתנו הדי ידענו את כל הדעות שהביע המחבר בספר, וללא ספק הוא שגם אנחנו היינו מוכשרים ומסוגלים לחבר ספד מד- — ועל זה כבר אמר פאםקאל: ״ספרים כאלה שנדמה לו למבקר ולקורא שגם הם היו מוכשרים ומסוגלים לחבר ספרים כאלה, אותם הספדים הם הכי מובים

תעי מעילים מכל הספרים״.

IX

) J i h f > 1(If? Ihl VkA •<tn /3*0^ ) 1 ? א י 1 , * * 2 « # / • •

. \ 4 1 י j • 6 ״ » l ׳ J / i . 2יי* 9 ׳ 1»'י׳! ? J s 0 ?<' 2 • * ^ " ^ ' I • י י • # • • י

- - . s ^ W M « i W / £ ' < £ 2 ^ ^ ? ׳ 7 י

צילדפ כתב יד על חגפרא עפ מקוד

בעזהית

ה ח י ת י פ ר ב ד

• ה ר ג ר א ו ז ג , ל ו נ ל ג ו ה הג י ה ר ו ז ג * י י פ ז ז ג \ ר « י כ ה ך ל ג ג צ ר ״

( ט , מ ב ק י פ׳ ע ר פ ס )

ת ו ע ו ג י פ ג ת ה ג ז ג ג ג י פ ו ת ג ו ר ג * VJK — ג י ג י ג מ ר . ו ט י ה ג ״

״ ל «ר1ז י כ ג ו י מ .

( ה ל י ש א ב ת ל י כ מ )

״ ז בג פי ה מי ר ה ו ג ב , ל*ו . ר פ ו נ ך ה ג ת ז ה ג ר ג ר א ו ג ג ל ה ״

( א ״ ה ה ״ ת פ ו כ ר י ב מ ל ש ו ר י )

אנציקלופדיה זו לאגדות התלמוד עם פירוש ״ר״ן״0 ל״עין יעקב״, שאני מוציא לאור, תכלול המשה עשר כרכים. ועתה עם הופעת הכרך הראשון, הש אני חובה לעצמי לציין בראשית דברי, כי בהבורי הנוכהי, שבו השקעתי עבודה מתמדת קשה ומפרכת, של יותר מעשרים והמש שנה משנות היי. לא באתי להתחרות חס והלילה במפרשי התלמוד שלנו ענקי רוה אלה, שהנני כקליפת השום לעומתם. אדרבה, דברי דבריהם, אלא עיקר הדושי הוא רק בצורה ובאופן ההרצאה, למען

הקל את למוד האגדה והבנתה. ואת זאת התאמצתי להגשים קודם כל על ידי נקודו השלם של ״עין יעקב״, והכנסת סימני הפסק בו ובפירוש רש״י הבא בצדו. שני הדברים האלה הנם ראשית דרך ביאור ופתה הארה, אפילו להבנת המקרא, וזהו שאמרו: ״ויבינו

במקרא — זה פיסוק טעמים״ (נדרים לז ע״ב). הנקוד וסימני ההפסק הדשים המה בספרות התלמוד, ועשויים להקל ולהנעים

את למודו והבנתו של התלמוד. הם מאירים את הכתב ואת הלשון. כמו כן השתדלתי למסור באופן סיסטמטי את מאמרי התנאים והאמוראים שבכל מסכת ומסכת. כך למשל, קבצתי למקום אהד את מאמריו המפוזרים של כל תנא ותנא, ושל כל אמורא ואמורא שבמסכת ידועה, הן בהלכה והן באגדה,

והבאתי אותם מתהת לטקסט של הגמרא. ברם סדרתי כך, שהמאמרים שבכל המסכת שקבצתי יקבילו לאיזה מאמר

של אותו תנא או אמורא שבטקסט של הגמרא.

1) .פירוש ר״ד לדין יעקב, הוא הפירוש החדש של המחבר. •ר״ף׳ הן ראשי תבות של שפ המומר ״רב נסים״ הנקרא על שפ זקנו הגדול, שר התוח־״ רבן של כל ישראל, רבינו מזיט גאון ז»ל.

(עיין בסוף הברד ״תולדות אבי מות ז״ל״^

XI

למשל: מאמרי רבי אליעזר שבמסכת ברכות, הבאים מתחת לטקסט של הגמרא, מקבילים למאמרו בגמרא של מעלה: ״עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר״ (ברכות ב ע״א). ומאמרי רבי יוסי שבמסכת ברכות, הבאים 'מתהת לטקסט של הגמרא, מקבילים למאמרו בגמרא של מעלה: ״אמר רבי יוסי: בין השמשות כהרף עין, זה נכנם וזה יוצא...״ (ברכות ב ע״ב). וכך נהגתי בנוגע

לכל תנא ואמורא, ובנוגע לכל מסכת ומסכת.

ולתשומת לב הקורא, אני רוצה להעיר כאן כי הכוכב הבא בטקסט של הגמרא בצד שמו של התגא או האמורא, רוצה לומר: הבט למטה וראה מאמריו של אותו הכם, והבט בסוף הכרך וראה תולדותיו של אותו הכם ע״פ סדר אלף־בית י).

כמו כן רוצה אני להעיר את תשומת לבו של הקורא, שבפירושי ״ר״ן״ לעין יעקב, התאמצתי עד כמה שהיה סיפוק בידי, לפרש תמיד הכל לפי הסדר והפשט, ולא השתמשתי בפלפולים, כי אדם המפלפל, בשעה שאין צורך בכך, דומה בעיני לאותו בר־נש המתהלך על הוט ברזל דק, המתוה באויר, בשעה שהוא' יכול לילך על הקרקע הבטוהה. ולא להנם אמרו: ״הסדרן קודם לפלפלן״ (ירושלמי

הוריות פ״ג ה״ה).

השמוש בפלפול כאשר אפשר להמנע מכך, הוא דבר מסוכן ובלתי מדעי, היות והוא עשוי לעתים קרובות להשליך את הקורא לתוך מערבולת של מלים סתומות, שאין הקורא יכול להבין מה פירושם .ולא להנם אמר הפשטן הלאומי. .ששכהו מתוך פלפול הלכה איך״ (תמורה טו ע״ב). הגדול, רש״י ז״ל: ״הלב נתמעט . וזהו שאמרו: שהמלים המרובות והסתומות אינן באות אלא בכדי להסתיר על הוסר

המהשבה.

דרך בני אדם הוא, המסתכל ממקום גבוה למקום עמוק, הוא בא לידי בלבול המוה והראש, והמפלפלים בפלפול של הבל, הם מהפכים את הסדר. הם מבלבלים את המוה ואת הראש בפלפול, ומטעים בזה לדמות שדבריהם עמוקים מאוד. ויפה אמר על זה המהרש״א: ״כל אלה המפלפלים בפלפול של הבל, כל אהד מכוון לדהות דברי הברו, כדקרו להו: ״מהבלים״ שאינן נוהין זה לזה בהלכה, ועל ידי כך לא

םליקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא״ (מהרש״א בבא מציאה פה ע״א).

וזו היא הסבה שבגלללה התרהקו גדולי המפרשים הקדמונים שלנו, ענקי רוה אלה, מדברי פלפול, והשתמשו רק בדרך הפשט, המובן לכל קורא וקורא.

ובעקבות המפרשים האמתיים האלה, הלכתי גם אני הקטן, והתאמצתי עד כמה שידי מגעת לפרש רק בדרך הפשט.

תפקיד אהר שקבעתי לעצמי בעת הבור האנציקלופדיה הזו, שאני מעריכו כדבר בעל השיבות יוצא מן הכלל, הוא הבאת תולדות הייהם המפורטים, פהות או יותר של התנאים והאמוראים. הרי אין זה סוד, שרבים מהלומדים גמרא, אינם יודעים אלא מעט מאד מתולדותיהם של התנאים והאמוראים שמזכירים. ולא זאת,

2) תולדותיהם של אלה מן התנאים והאמוראים שלא באו בכרך זה מחוסר מקום, יבואו בברבים האחרונים מזרת הבורא יתברך שמו. _

xn

אלא א!ז זאת, כאשר קוראים בגמרא: אמר רבי יוסי, אינם יודעים אם זהו רבי יוסי הכהן, תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, או רבי יוסי הגלילי, או רבי יוסי בן חלפתא. וכן אם קוראם בגמרא: אמר רבי אלעזר, אין"יודעים אם זהו רבי אלעזר בן עזריה, או רבי אלעזר בן שמוע, או רבי אלעזר בר׳ שמעון, או רבי אלעזר בן

פדת, ורבים כיוצא באלה. נוםןמ לכך יש חשיבות גדולה לאין ערוך לעגין כשלעצמו ללמוד את תולדות חייהם של ענקי רוח. רבי אמר: ״מה שמחודד אני מחברי, מפני שראיתי את רבי מאיר מאחוריו, ואלמלי הייתי רואה אותו מלפניו, הייתי מחודד עוד יותר, שנאמר:

״והיו עיניך רואות את מוריך״ (ערובין י״ג ע״ב).

משפט קצר זה, כולל אוצר בלום של חכמה. ואמנם דבר ידוע הוא, שאדם גדול משפיע השפעה עצומה לא רק על בני דורו, אלא גם על הדורות הבאים אחריו, ולא זו בלבד, אלא שהשפעה זו הולכת וגדלה ביתר עוז במשך הדורות, והשפעה זו מתבטאת לא רק בהבעת רעיונות, אלא אפילו בכל דרכי חייו, מנהגיו, ומדותיו

של גדול הרוח.

והרי גלוי וידוע, שאדם גדול מאציל מהוד גבורתו וחכמתו על כל אלה שבסביבתו, ובמדה שהם מרבים לשהות בחברתו, הם מתחילים להדמות לו יותר

ויותר. החכם היוני, אפלטון, השפיע במדה כה רבה על תלמידיו, עד שכתביהם היו כל כך דומים בצורתם ותכנם לכתבי אפלטון, עד שקשה להבחין מה כתב רבם,

ומה כתבו תלמידיו. אבל לא תמיד יש לו לאדם האפשרות, — הן מבחינת המקום והן מבחינת הזמן, — להמצא בחברתם של גדולי הרוח. לכן יגעו ומצאו, כי תאור תולדות חייו של אדם גדול הרוח, עשוי להכניס את קוראיו המשתקעים בו, אל עולמו הפרטי והמופלא של אותו גדול המתואר. כי אמנם בשעה שאנו מרבים לקרוא את תולדותיהם של ענקי הרוח, אנו מרגישים שנשמתנו נעשית עשירה ומרוממת יותר, ואנו חשים

שכל אישיותנו נעשית מוצקה, בטוחה ונעלה יותר.

לכן אפוא, כאשר אנו עוסקים בענקי רוח אלה, קברניטי האומה, מנהיגי הדורות הנעלים, שהם התנאים והאמוראים ז״ל, חכמים המעוררים מורא של כבוד, לא רק בעיני היהודים, אלא גם בעיני חכמיה המפורסמים של אומות העולם, עלינו להשתדל בכל כחותינו להכיר, לא רק את דברי ההלכה והאגדה שלהם, אלא גם

את מעשיהם, מדותיהם ומנהגיהם היום־יומיים.

בקצור: עלינו להכיר ולדעת את תולדות חייהם. לימוד זה בכוחו להשפיע עלינו השפעה כבירה, ולהאציל עלינו מהוד גבורתם וחכמתם, להדרכינו בדרך

הטובה, דרך אהבת הבורא, אהבת התורה, ואהבת האדם. ברם כשם שהולכים ומתמעטים בדורנו תלמידי חכמים כאלה, היודעים את מאמריהם של התנאים והאמוראים, כך הולכים ומתמעטים תלמידי חכמים היודעים את תולדותיהם של התנאים והאמוראים. וזו היא הסבה שדחפתני לקבל

xin

על עצמי את התפקיד הקשה — אבל הנעלה — לקבץ ולסדר את מאמריהם ואת תולדותיהם של התנאים והאמוראים, ולהוציאם לאור יחד עם האגדה שהנה הבטוי הנמרץ של הדעות המוסריות של נביאינו הקדושים. במםכת ברכות לבד מקובצים

ומסודרים מאמריהם ותולדותיהם של יותר ממאתים תנאים ואמוראים.

א) התנאים והאמוראים הנזכרים תמיד בשמם הפרטי לבד; ב) ראשי תיבות של התנאים והאמוראים הנמצאים בתלמוד;

ג) הכללים לפסק הלכה; ד) הסבר מונחי ובטויי לשון הגמרא;

ה) המשלים והפתגמים שבגמרא.

ונוסף! לכל אלה קבצתי וסדרתי בםוןש כל מסכת ומסכת את כל החכמות והמדעים, המפוזרים במקומות שונים של אותה מסכת. כך למשל, ימצא הקורא את כל החכמות והמדעים שבמסכת ברכות בםוןש הכרך ממסכת ברכות, וכן הוא

הדין גם בנוגע לשאר המסכתות שבגמרא.

חכמות ומדעים שבתלמוד (מאמר מופגר)

לתשומת לב מיוחדת של הקורא, הנני רוצה להעיר כאן שבתלמוד לא נמצא שום דבר שאין בו תועלת לדיני התורה ולמדות ומוסר. ואם נמצאים לפעמים ענינים כאלה שלא נדע לפרשן, הסבה לכך היא, ריחוק הזמן והמקום ממנו לחז״ל, ובלתי ספק הוא, שהרבה דברים שהיו פשוטים בימיהם, נעלמו מאתנו על יד סבה זו. והנה דוגמא: רבים הם אלה שאינם מבינים סבת הפזור של החכמות והמדעים שבתלמוד, ולאמתו של דבר סבת פזרונם של אלה היא, מטעם שרבותינו ז״ל לא התכוונו בעיקר ללמד מדעים אלה לבני ישראל, אלא הם הביאו אותם כדי לסייע את הסברתם והבנתם של דברי התורה וחמדות והמוסר, כלומר, הם עשו חכמות חיצוניות

אלה, אמצעי למטרה הנשגבה שהיא למוד התורה, דיניה ומדותיה. כך הביאו את חכמת הניתוח לשם דיני טרפות. לשם אותה מטרה הם מלמדים אותנו למי מהעופות כל הארבעה סימני טהרה, ולמי מהם כל סימני טומאה,

ולמי הם רק ג׳ סימני טומאה. לעורב למשל יש רק סימן טהרה אחד. וכן הביאו טבעי בעלי חיים, וטבעי הנטיעות השונות, לשם דיני כלאים, וחכמת התכונה לצורך קדוש החודש וקביעת המועדים. וכן הוא הדין גם בשאר המדעים

המובאים בתלמוד, לכולם יש שייכות ויחס לדיני התורה ולמדות טובות ומוסר. שמוש זה בחכמות ומדעים שונים לשם הסברת התורה, דחןש את חז״ל, לעשות חקירות רבות ומעמיקות בשטחים שונים של המדע, ולהגיע לידי מסקנות שעלו בהרבה לא רק על חכמי יון ורומי שבזמנם, אלא שכוחם יפה בהרבה מקרים

גם כיום. תופעה זו היא הוכחה נוספת לגאוניותיהם של חכמינו זכרונם לברכה....

XIV

המשך שדק הקודש

אנציקלופדיה זו לאגדות התלמוד שאני מוציא לאור, היא הדשה במינה ואין דומה לה בשל יתרונותיה המיוהדים לה. ואני תקוה שבעבודה זו אזכה להרוז

חוליה נוםפת במהרוזת נכםי תרבותנו. יותר מעשרים והמש שנה עבדתי את עבודה הזאת, וכל אותן השנים

הייתי משעבוד לאיזה צו רוהני פנימי, שפקד עלי לקרום בשר וגידים, על אותו רעיון שהגה רוחי בעבודה זו, ולא יכלתי להשתחרר מצו פנימי זה, עד שהוצאתי

מהשבתי מכוה אל הפועל, וכליתי את העבודה בעזרת הצור ברוך הוא.

אין אני מעלים את דעתי, מן המכשולים הרבים הכרוכים בעבודה זו, שהרי אף בשעה שמשתתפים בה הרבה אנשים הכמים ומלומדים, הרי גם אז אינה עשויה להגיע לידי שלמות, על אהת כמה וכמה אם העבודה נעשית על ידי איש אהד בלבד.

אני השתדלתי בכל מאמצי כהי להתגבר על כל התקלות, ועד כמה שעלה זה בידי אין עלי לשפוט עכשיו על זה, כי העבודה כבר יצאה מרשות היהיד ונכנסה לרשות הרבים, וםונהת בידי הקוראים, ולהם המשפט לשפוט על זה, ולא על

המחבר.

אני כשלעצמי תקותי הזקה, שהתגברתי על רוב התקלות, וגם אלה מן ההכםים, שהם יותר גדולים ממני, — הן בתורה והן בחכמה — גם הם יהגו מעבודתי זו. וכמו שאמרו רבותיגו: ״מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי הכםים קטנים מהדדים

את הגדולים״ (תענית ז ע״א).

ועתה בטרם אסיים את דברי פתיחה זו, הש אגי חובה לעצמי לבקש מאת הקוראים, דבר שבקש הרב המורה את הקוראים, בהקדמתו לטורה נבוכים.

״כל מי שיקרא מאמר זה, שלא יפרש ממנו אפילו דבר אהד, ולא יבאר ממנו לזולתו, אלא מה שהוא מבואר ומפורש בדברי מי שקדמוני מהכמי תורתנו הידועים, ומה שמבין ממנו, מה שלא אמרו זולתו מהכמינו, לא יבארוהו לזולתו, ולא יהרוס ויקפוץ, להשיב על דברי, שאפשר שיהא מה שהבינו מדברי הלוף מה שרצית

. ויהי משלם רעה תהת טובה״. . . י זיקנ י ו

.פתגם רומי עתיק אומר: "Spiro Spero Dum" (כל זמן שנושמים מקווים) ואני מלא תקוה, שרבים ילמדו באנציקלופדיה זו, לדעת את הגגיום היהודי, המדבר מתוך גרונותיהם של הכםינו זכרונם לברכה, בוני ההומה הבצורה, לעם ישראל, ביבנה ובציפורי, בנהרדעא ובפומבדיתא, בםורא ובמהוזא, שאין דומה להם בכל הכמי העולם, אהר הנביאים שכבודם מלא עולם, ויהא זה מיטב שכרו של המחבר.

בעד עבודתו הקשה, של יותר מעשרים וחמש שנים.

XV

מבוא לאגדות התלמודה כ ר ע ה ו ד ג א ת ה ו ה מ

הן הן יוצרות גם p את תרבותה הנעלה של היהירה הגדולה והמסובבת יותר, שאנו קוראים

לה ״אומה״. ואמנם אומה שהגיעה לדרגה מדעית גבוהה, ושיש לה אינטליגנציה טבעית לפתה יותר ויותר מדעים אלד״ אבל 'אין לה הסגולה השלישית, כלומר ״גפש מוסרית״, אומה כזו יכולה להיות ברברית, אכזרית, — המשקצת בשפלות מתועבת את העקרוגים ההומגייםה ה ג ר מ ג י ת מ ו א ה היסודיים ביותר, ו

. ה י כ ו ת ת י ר ב ר ב ת ה י צ א ג ה אבל אם קל לעמוד על ערכו המוסרי של פרט, קשה הרבה יותר לעמוד על ערכה המוסרי

של אומה שלמד- אמנם אם המדובר הוא בפרט, שהנו בן זמננו, הרי אנו עדים היים וקיימים לפעולותיו והתנהגויותיו שבהן באה לידי בטוי מדת מוסריותו. ואם המדובר הוא בפרט שאינו בך זמננו הרי אהה משתים או שהוא היה בך אדם בעל קומה מוסרית קטנה, שאז אין אנו מתענינים בו ומרשים לו לשקוע בתהום הנשיה, או שהוא היה בך אדם בעל קומה מוסרית גבוהה, והתענינותנו בו רבה. במקרה אהרמ זה קל להכירו, הואיל ואנו מוצאים כמעט תמיד ספרי ביאוגרפיה לרוב שהקרו ונתהו את מהותו המוסרית. אבל כאשר המדובר הוא בערכה המוסרי והתרבותי של אומה, העגין מסובך יותר. היות ובמקרה כזה לא מספיק לגו להתהקות אך ורק אהרי התגהגויותיה ואורה חייה של זו בהוה, אלא שומה עליגו להקור יפה יפה גם אהרי התנהגיותיה וארה הייה בעבר׳ ואפילו של העבר הרחוק, כי לתב אין אפשרות להבין את אורח חיים של אומה בהוה אם אין מכירים את העבר שלד- לא זאת, אלא אף זאת, אורה חיים של אומה בהוד״ הוא על פי רוב תולדה טבעית והכרחית מאורח חייה בעבר. דמותה של אומה ברגע יתעה מחייה הוא סך הכל של הקוים ששרטטו האבות בעבר, עם תוספת קטגה של קוים חדשים שמשרטטים בגי הדור הקיים, ושעל פי תב דומים באפיים לקוים שהתוו האבות.

— א —

״אומה בעלת תרבות געלה״ מה היא ? — האם מתכווגים אגו במושג זה לאומה שהגה

בעלת השכלה עשירה במדעים שוגים? לא! ההשכלה לבדה — תהא זו הרהבה ביותר — איגה מספיקה עדיין להפוך אומה לתרבותית במלוא מובן המלה. ואם תמצא לומר שרק אומה, שמלבד השכלתה הרהבה יש לה גם הכמה טבעית המאפשרת לה ליצור ולפתה יפה עגפי מדע ואמגות שוגים, ראויה להקרא *אומה בעלת תרבות געלה״ גם אז אנו עוגים בשלילה, כי במקרה כזה היא לכל היותר מה שהאנגלי קןףא "A civilized nation" אבל

."A cultured nation" אינה בשום אופן אם כן התרת השאלה למקומה: *אומה

בעלת תרבות נעלה״ מה היא? בכדי ליישב שאלה המורה זו, עלינו להקדים ולהעיר על המדות הטובות והנהדרות הצריכות לו לבן אדם פרטי, שעל ידו יהא ראוי להמנות בין ״בני עליה״ המעוטים ולהקרא ״איש בעל תרבות נעלה״, ומאותן המדות הטובות והנהדרות של היהיד ״בעל תרבות נעלה״ נלמוד על המדות הטובות והנהדרות הצריכות לה להיהידה הגדולה שאנו קוראים לה ״אומה״, שתהא ראויה

להקרא ״אומה בעלת תרבות געלה״. איש פרטי הספוג השכלה כרמון, וגוסף ;זה יש בו גם הכמה גדולה, איגו ראוי עדיין להכגות בשם ״איש בעל תרבות געלה״, עד אשר מלבד השכלתו הרבה, והכמתו הטבעית הגדולה, יש לו גם נפש שמעת מוסריות טהורה עליוגה, מוסריות שיש בכהה להטביע בעת את חותמה על כל פעולה והתגהגות שלו, ותהא זו התגהגות קלת הערך ביותר. ואך בן אדם שיש לו שלש מעלות אלה, כלומר שתי המדות הדאשתות, שעלהין מגצה בעת וגבורה את המדה השלישית, המוסריות, רק בך אדם כזה

ראוי לכנותו ״איש בעל תרבות נעלה״. ושלש מדות אלה שתרכבתן יוצרות את תרבותו הגעלה של אותו יחיד הנקרא ״p אדם״,

XIX

שאיפותיה, שמחותיה תרותיה, זו תמונה מפורטת וכבירה של חיי החול והשבת באחד

של האומד- ידוע גם ידעתי שימצאו הרבה אנשים שירצו לסתור את דברי אלה, באמרם: ״למה לך לפגות אל האגדה בכדי להכיר את אורח החיים היום־יומיים של אומה, פנה אל ספרותה

ואמנותה, ותיטיב להכירו״. יתר על בך, הספרות והאמנות אמתיים וריאליים הרבה יותר מאשר האגדה, כי זו האחרונה אינה אלא אוסף גדול של הגזמות והפרוות, הרי היא טובעת כולה בתוך דברי

הגזמה הדמיוניים. התשובה לאלה הטוענים כך היא; האם האגדה כשלעצמה אינה לעתים קרובות ספרות ואמנות? האם הגזמותיו של המשורר בחסד עלית ״רבה בר בר חנה״ אינן שורה נהדרת רבת הדמיץ? האם שאר האגדות הישראליות

אינן מלאות פלסטיקה מקסימה ? האם כל המיתום היוני והרומי אינו שורה שלמה של אמנות וספרות ? ומאידך גיסא, האם האמנות והספרות אינן בהרבה מאד מקרים אגדה? — וביחוד כאשר המדובר הוא בעבר. האם היצירות של הומר, האליאדה ואודיםא, או יצירות ווירגיל ואובידום הרומיים, אימ ברובן אגדה ? האם ״הקומדה האלוקית״ לדנטה, או ״הגן עדן האבוד״ למילטץ, אינן כולן אגדה? האם ״דון קישוט״ לםרוונטה, ורוב יצירות שקםפיר, אינן אגדה? והוא הדין בעוד הרבה יצירות ספרותיות נפלאות אחדות. ועוד, האם הפסול האמנותי, הפסול העתיק המצרי, היוני

והרומי אינם מבוססים על האגדה? ובכן אפוא רואים אנו, שהתחומים בין האגדה ובין הספרות והאמנות, — וביחוד כאשר המחבר בעבר — מטושטשים במדה כזאת, עד שקשה להמצא בתחום אחד, מבלי להמצא בו

ממן בתחומו של השני. ומה שגוגע לחלק השני של הטענה, כלומר שהאגדה ברובה אינה אלא הגזמה והפלגה דמיונית, על כך יש לתת תשובה גצחית, שאם האגדה מפדתה בהרבה, הרי אין זאת אומרת שהיא מזייפת את המציאות, כי ההפרזה וההגדלה אין פירושם תמיד זיוף המציאות, הדי גם המיק­ רוסקופ מגדיל את הדברים פי־עשר או אפילו פי־מאה, אבל הגדלה זו זין פירושה הסתרת

לכן אפוא בבואגו לחקור את מהותה התרבותית של אומה, עליגו לחקור מלבד אורח חייה בהוה, גם — או ביותר דיוק — ביחוד את אורח חייה

בעבר. בדם מסקנתנו זו מעמידה בפנינו את השאלה, מהו האמצעי שעל ידו יכולים לצלול לתהומות העבר העמוקות, ולהעלות משם את כל הפנינים והמרגליות יקרות ערך של אומה ? במלים אחרות, מהו האמצעי שעל ידו יכולים אנו להכיר ולדעת את מהותה התרבותית של

איזו שהיא אומה בעבר ? התשובה לשאלה זו נראית לכאורה פשוטה מאוד. היא נמצאת מוכנה על קצה לשונו של

. ה י ר ו ט ס י ה כל אדם — ה תשובה זו נכונה, אבל בלתי מספיקה, יען כי ההיסטוריה מתארת לנו את אורח החיים של אומה בעבד רק בקוים כלליים מאוד. הוא מתעכבת רק על מקרים מיוחדים ויוצאים מן הכלל; על מלחמות, מגפות, פלישות וכבושים ועל עוד כל מיני אםוגות או שמחות לאומיות, הגורמים זעזוע חזק בנפש האומה, זעזוע חיובי

או שלילי, הכל כפי אופי המאורע. במלים אחרות, ההיסטוריה מדברת אודות מומנטים פטלים, מומנטים של הרת־עולם בחיי האומה. היא מתארת לנו אותה ברגעי יאוש תעם, או ברגעי התרגשות של שמחה, או אושר יוצא מן הכלל, אבל אינה מדברת — או מדברת מעט מאוד — אודות אורח חיי האומה היומ­

יומיים׳ על מעשי החול והקודש שלה. וכשם שאין לעמוד על טבעו הנכון של פדט׳ אד ורק מהתגהגויותיו ברגעי זעזועי נפש עמוקים, אלא דוקא מהתגהגותיו ברגעי שקט ושלוה גפשית, בך אין לעמוד על אופיה של אומד״ אך ורק מהתגהגותיה הגובעות מחייה

השקטים הגורמליים היום־יומיים. אבל לשם חקירת חיים יום־יומיים, גור־ מליים אלה של אומה, אין ההיסטוריה מםפיקד- לשם חקירה זו עלינו לפנות אל אחותה הבכירה

. ה ד ג א — ה לאמתו של דבר, האגדה היא היצירה הלאומית של כל אומה ואומד- בה, יותר מאשר בכל יצירה לאומית אחרת, מתבטאים בעת השקפות העולם, המיוחדות של האומה, מסורתה ואופיר. המוסרי. היא משמשת אספקלריה בהירה לנפש האומה כולד- בה משתקפות חלומותיה,

XX

גח לו היי־אושר וטוהר בעולם הזה, וחיי נ נהדרים בעולם הבא. וזהו שדרשו רבותינו באגדה: ״ואנוהו״ (שירת הים בפרשת בשלח). (שבת קלג . . ם ו ח ר הוי דומה לו מה הוא חגון וה דרשו: ״אחרי ה׳ אלקיכם ע״ב). ודומה א תלכו (דברים יג) וכי אפשר לו לאדם להלוך אחרי השכינה, אלא הלד אהד מדותיו של. . . ם י מ ו ר הקדוש בדיד הוא, מה הוא מלביש ע (סוטה יד ע״א), וכמו שנאמר: קדושים תהיו כי

קדוש אני ה׳ אלקיכם. ופעולה מוסרית זו שבאגדה הישראלית בכלל ואגדה התלמודית בפרט, היא תמצית חיי האומה הישראלית, ובה משתקפת באספקלריה בהירה נפש האומה הישראלית, דרכי חייה, מהלד מהשבותיה, ושבילי התפתחותה הרוהנית אשד כל אלה הם לעדים היים וקיימים שהאומהת ל ע ה ב מ ו א הישראלית היא באמת ״

. ״ ה ל ע ת נ ו ב ר ת

— ב —

התלמוד נהלק לשני הלקים: 1) ההלכה, 2) האגדה. הלק האגדה נמצא בתלמוד יהד עם ההלכה ונקראים בשם ״גמרא״. ושתי משמעויות ישנן להמלה ״גמרא״. משמעותה האהת היא: ״גמרא גמירי לה״, כלומר, כל מה שנמצא בתלמוד — הן בהלכה והן באגדה — בא אליגו בקבלה, ומסור לנו מאבותינו מדור לדור, כי לא רק להלכה יש מסורת, אלא גם לאגדה יש מסורת. ומכאן מאמרם: ״מסורת אגדה היא שאין מקום דביר עולה מן המנין״ (ירושלמי ב״ב פ״ו ה״ב). ״מסורת בידנו מאבותינו מקום ארון אינו מן המדה״(מגילה יוד ע״ב^ ״מסורת בידינו מאבותינו אמוץ ואמציה אחים היו״ (שם). ״גמירי אין פני הכרובים פחות מטפח״ (סוכה ה ע״ב). ״מסורת בידינו מאבותינו מרגלים על שם מעשיהם נקראו״(סוטה לד ע״ב). ״גמירי דכל זמן שארת ושכינה שרויין שלא במקומן, ישראל אםורין בתשמיש המטה״ (עירובין סג ע״ב). ״גמירי נבתראדן נשתייר עם סנחריב״ (סנהדרין צה ע״ב). ״גמירי דאברהם בהאי שעתא בר המשין ותרתי שגת הוה*(ע״ז ט ע״8).ק על ישראל ו ד ״אבן שבקש עוג מלך הבשן את הרבה גמרא גמירי לה״ (ברכות נד ע״ב). ו

כיוצא באלה. ומשמעותה השניה היא — ״גומר ומשלים״״

זממת או זיופה, אלא להיפד לעתים קרובות פירושה, גלוי הזק של האמת הערומה והדגישה

רבת כח של קוי אופיר- במלים אהדות: ההגדלה של מיקרוסקופ מאפשרת לנו להכיר יפה את המהות האמתית של דברים שבלעדיו לא היינו יכולים להכירם לעולם. והוא הדין גם ביהם לההגזמה וההפלגה

שבאגדה. ולאמתו של דבר, אפילו במקרים קיצוניים, שהאגדה מגדילה ומפריזה הרבה מאד, גם שם היא קשודה קשר אמיץ לאמת. היא נותנת לנו את תמצית המציאות, וזהו ההשוב לנו ביותר למה הדבר דומה ז לציור קריקטורה- הקרי­ קטורה אינה נותנת לנו בדיוק את כל קוי דמותו של הדבר, היא מעקמת הרבה קוים, מוסיפה או מהסירה קוים, אבל בסופו של דבר, כל אדם שיש לו עין טובה ומוה בקדקדו, יגלה מיד את האמת ואת המציאות הערומה המסתתרת

מתהת לקוים השונים של הציור. עד כאן התעכבנו על התפקיד הדיםקרי־ פטיבי של האגדה, כלומד על תפקידה לתאר לנו את תרבותה ואורה הייה של אומה בעבר. אבל להאגדה יש תפקיד נוסף בעל־השיבות גדולה, והוא השתתפותה הפעילה ביצירת אותה תרבות ואותו אורה היים שהיא מתארת, כלומר מלבד תפקידה ״הדיםקריפטיבי״ (המתאר) יש לה

תפקיד קונסטרוקטיבי, יוצד.

אמנם מעלה גדולה נודעת לה להאגדה והיא לקרב את האדם אל האלקים, ולההדיר בכה קסמים דגשים דתיים עמוקים בלבבות בני אדם. האגדה יודעת את הסוד הנפלא איד להפוך עקרונות מוסדיים עליונים לנהלת העם, עקרונות מוסדיים שבלעדי להטי האגדה היו נשארים אדvan ורק גחלת יחידי סגולד- ואמגם תפקיד זה אהד ההשובים והמצוינים ביותר של האגדה. ראוי לציין כאן, שפעולה מוסרית זו הזקה ומתמדת באגדה של עם אחד, יותר מאשר באגדות של כל שאר עמי העולם. כוונתנו לאגדה של עם ישראל, שהיא היא המעגיגת

אותנו כאן. ואמנם האגדה הישראלית מבוססת תמיד על אידיה מוסרית: שליט העולם הנשגב והעליון כלומר האלקים, הוא באגדה הישראלית מקור המוסר המוחלט והעלית, וכל רצונו הוא להאציל ממוסריותו האלקית על יציר כפיו, בכדי לתת

XXI

אם ההלכה פוקדת, הרי אז באה האגדה ומםברת, והגה דוגמא:

התורה אמרה: כי יגגוב איש שור או שה וטבהו או מכרו, חמשה בקר ישלם החת השוד וארבע צאן תחת השה (שמות כא לז). והגה באה האגדה ומסבירה לגו את סבת ההבדל הזה. רבן יוהגן בן זכאי אומר: הם המקום על כבודן של בריות, שור שהלך ברגליו ולא גתבזה בו הגנב לגשאו על כתפיו, משלם המשה, שה שהגנב גושא אותו על כתפו, משלם ארבע, הואיל ונתבזה בו. ורבי מאיר אומר: בוא וראה כמה גדול כוהה של מלאכה, שור שבטלו ממלאכתו משלם המשה, שה שלא בטלו

ממלאכתו, ארבע (בבא קמא ע״ט ע״ב).

וכן אמרו(שם): מפגי מה ההמירה התורהו זה השוה כבוד עבד בגגב יותר מבגזלן לכבוד קוגו, וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול עשה עין של מטה כאלו איגה רואה, ואוזן של מטה כאלו איגה שומעת. כלומר, הגזלן איגו ירא מבגי אדם כמו שאיגו ירא מהקדוש ברוך הוא, והגגב ירא מבגי אדם יותר ממה שהוא ירא מהקדוש ברוך הוא. ובזה כבד

את העבד יותר מקוגו.

ובעיר הגחזת שהתורה אמרה: ההרם אותה ואת כל אשר בתוכה, ואמרו: לרבות גכםי צדיקים שבתוכה. שואלת האגדה: ׳״מפגי מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו ז״ ומתרצת: ״מי גרם להם (לצדיקים) שיתרו בתוכה, ממוגם, ולפיכך ממוגם אבד״ (םגהדרין קיב, ע״א). אלה הן תגמאות מועטות מתוך

רבות מאד.

בדרך כלל עליגו לדעת שהיסודות האגדיים עומדים ברומו של עולם המוסר. האגדה מסבירה לגו את טעם המצוות בדרך זו, שכל אחד ואחד יבין אותה לפי כשרוגו ויכלתו הוא. היא מטהרת את לב האדם ורוחו, ומישרת את דעתו לעשות צדקה וחסד עם כל אחד ואחד שנברא בצלם אלקים. לדבריה: בני ישראל הם רחמנים, ביישגים וגומלי הסדים, ומי שאין בו שלשה םימגים אלה, בידוע הוא שאינו מזרעו של

אברהם אבינו.

כדאי להעיר כאן, שבמקומות רבים גקראתה הוא מפגי גם האגדה בשם ״הלכוד. והפעם א שכל הלמודים שהאגדה מלמדת את האיט הס

כלומר התלמוד ביחד עם ההלכה והאגדה גומר ומשלים את המשנה שהיא תורה שבעל פה,

ואין להוסיף או לגרוע ממנה.

ולא במקרה באה האגדה מעורבת בהלכה בתלמוד. מוגה עמוקה היתד• לחז״ל בעשותם כך. ראשית רצו להסביר לגו מה, שההלכה והאגדה שגיהם ביחד באו לגו בקבלה ומסורת מאבותיגו מדור לדור. וכמו p שגיהם ביחד גומרים ומשלימים את המשגה, שהיא תורה

שבעל פה.

שגית יש בזה דבר פסיכולוגי ממדרגה ראשוגה. הבן הביט חכמיגו הגדולים ז״ל, כי דברי התורה שבעל פה הגפלאים בהלכה, הם יוחד מדאי מרוממים, בכדי שכל אחד ואחד יוכל להגביה את עצמו במחותיו הוא, עד לדרגתם העליוגה. ולכן הביט חז״ל שיש לעזור להם לאלה, יש לתת להם מעלית שתעלה אותם עד לדרגתם הגבוהה ומעלית זו היא האגדה שבאה ביחד עם ההלכה בגמרא שלט.

ההלכה מקורה במוה, והאגדה מקורה במוה, בלב וברגש. אם ההלכה שמקורה במוח בלבד מדברת בפגים מסבירות ובלשת עזה, שרק יחידי סגולה יכולים לרדת לסוף דעתה, הרי האגדה שמקורה גם בלב ורגש מדברת בפגים שותקות ובלשת רכה, רווית חבה וםפוגה אדיבות שכל אחד ואחד מבינה לפי כשרוגו ויכלתו הוא. תהו שדרשו רבותינו: פנים בפנים דבר ה׳ עמכם, פנים זועפות למקרא, פנים ביטניות למשנה, פנים מסבירות להלכה, ופנים שותקות

לאגדה (תנה״ק יתרו).

אמנם האגדה המסבירה בפגים שוחקות ובלחישה ספוגה אדיבות היא מקסימה בזה וכובשת את לב האדם למלא אחרי חוקי התורהp שהרבה באהבה והתמסרות. ולולא האגדה ^ אגשים — וביחוד בין ההדיוטות _ לא הין מקיימים את ההלכה כלל וכלל. ואם היו מקיימים אותה, היה זה קיום של חובה הגעשית מתוך שאיפה עזה להפטר עד כמה שאפשר יותר מהר.א הוא לעשות את ר מ והרי העיקר בעבודת ה זאת מתיר אהבה והתמסרות גפשית, ״בכל נפשך״, ודבר זה אפשר אך ורק על ידי השפעתה

הכבירה של האגדה על נפש האדם.

אם ההלכה היא גוף המצוות, הרי האגדה היא גשמתן, בי היא מפחת בהן רוח חיים.

xxn

ה הוא זמן רב אפילו אצל עם עתיק ארוך מ יומין כעם ישראל.

ה מקורית ד י האגדה הישראלית היא מ וטבעית, הן בלשוגה והן בתכגיתד* היא תופסת מקום מיוחד בספר החיים והיצירה של העם, מפגי שבה כלולים מיטב הדעות המוסדיות של הגבואה, ומיטב הדעות הגאצלות־והעליוגות של

. אבות אבותיגו הרהוקים ממן

עד כמה גמלה חשיבותה של האגדה אפשר ללמוד מעובדא זו, שהתלמוד הירושלמי הוא ברובו אגדה, וכמו p שליש מהתלמוד הבבלית דרבי מ א והלק גדול מהתוספתא, אגדה הם. ו גתן, התוספתא מפרקי אבות כולו אגדה הוא. ולא עוד אלא גם רבי יהודה הגשיא(רבי) בסדרו את ששת סדרי המשנה הכגיס שם כשמוגים משגיות באגדה, ואלה מפוזרות בכל ששת סדרי המשגה. ומלבד זאת ראה רבי לגמן לסדר מסכת שלמה באגדה, וזו מסכת אבות, שהיא לשם ולתפארת בספרות התלמודית ואין דוגמתה ליופי, להכמה, למדות טובות ומוסר אצל שום

אומה אהדת.

רבותיגו דרשו $ רפדוגי בתפוהים, — אלו האגדות שדיהן וטעמן כתפוהים. ועל המלה ׳״וכבוד״ האמורה בספר משלי אמרו שמרמזת

לבעלי האגדה (ב״ב י ע״א). ולא זאת, אלא אף זאת, לדבריהם, כל מיה להכיר את אלוקי האומה הישראלית ת ר ש עליו ללמוד את האגדה. ומכאן מאמרם« רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד אגדה (ספרי עקב מט). ״כי לא יביגו פעולות ד׳, אלו

האגדות״ (מדרש תהלים כת).

אמנם באגדות הזיל גמצאות השקפות על שאלות הנצהיות, הקירות במופלא ובממסה, באלקות, במעשה בראשית ובמעשה מרכבה. תהו שאמר הדמב״ם (בהקדמתו לסדר זרעים) 1 — ״באגדות יש בהן תבוגה גדולה, מפני שמללות הידות פליאות והמורות נפלאות, וכשיסתכלו בהן הסתכלות שכלי, יובן בהם מהטוב האמת י שאין למעלה ממנו ויגלה מן העגיגים האלוקיים ואמיתות הדברים מה שאנשי החכמה מעלימים אותו ולא רצו לגלותו. וכמו שדרשו ז דבש וחלב תחת לשונך, דברים המתוקין מדבש וחלב יהיו

תחת לשונך״. עכ״ל.ה הישראלית היא יצירה נפלאה ד מ אמנם, מה לה בשל יתרונותיה המיוחדים לה מ ואין ת

עקרי הלכות, שכל אחד ואחד מישראל מחויב לדעת אותן ולקיימן.

סגולה נוספת יש לה לאגדה. כל אהד ואחד שלומד בה מבין אותה לפי כהו ולפי רוהו, כמו שרמזנו כבד על זה למעלה. להוקרים היאת לפי רוהם הם. להמוני העם לפי השגתם מ ו מ הם. לזקנים לפי הבנתם הם ולדדדקי דבי דב

לפי תפישתם הם. במלים אהרות» האגדה היא יצירה נפלאה כזו, שכל אהד ואחד גוטל ממגה לפי כשרוגו ויכלתו הוא, ומי שמקבל ממנה דק מעט, סימן לו שהוא מקטני המוהין. (יסלהו לי אלה שאינם מטפלים באגדה, מפני שנדמה להם לפי דעתם שהאגדה היא עגיה יותר מדאי בשבילם, ואין לפי כבודם לטפל את עצמם בעגיה זו. אצל הרמב״ם שאמרו עליו ש״הכמתו כקהלת, ושכלו כגהלת, ולשוט־ אש אוכלת ואין ערוך אליו״, לא היתה האגדה עגיה, אדרבה, לפי דבריו יש באגדה תבוגה גדולה, מפגי שמללת הידות פליאות והמורות נפלאות מן העניגים האלוקיים׳ וכר (ראה בהקדמתו לסדר זרעים), ולא מ ו להנם אמרו רז״ל * עתיר נכסין עתיר פומבי זה

בעל אגדות (בבא בתרא קמה, ע״א). רבותינו דרשו על הפסוק.׳ ״קול הי בכה״, לפי כהו של כל אהד ואחד, ויצירה נפלאה כזו שכל אהד ואחד נוטל ממנה לפי כהו ולפי רוהו

סימן הוא ששם באמת ״קול ה׳ בכה״. עוד מעלה יתרה אהת יש לה לאגדה המעלה את ערכה במרה שאין לשערה, והמעלה הזו היא בזה, שהאגדה מכילה בתוכה את תולדות הייהם של הכמיגו הגדולים קברגיטי האומה ומגהיגי הדורות הגדולים והמעולים, תולדותת טובות, מהן ת מ היים המלמתת הכמה, מוסר ו המהזירות את האדם למוטב, ומהן המחכימות את האדם ומוסיפות לו הוט של הן רוהגי. ותולדות הייהם אלה של הכמיט־ זכרונם לברכה גוצצותת מ ו ם ט י מ ה בנוגה מסנוור, כאותן א ד ע מת ערך המשובצות בתכשיט נהדר ת ק ומרגליות י

ליופי.

האגדה הישראלית התפתהה במשך שבע מאות שגה ויותד, מימי שמעת הצדיק שהיהת הגדולה, עד ימות רב אשי ס משיירי אנשי מ ורבי נא׳ שעל ידם נחתם התלמוד הבבלי. זמן

xxni

ומוסיפים לו לקח דב וחוט של חן דוחני. ולא לחנם אמדו רבותינו: ״עתיד נכסין עתיד פומבי

זה הוא בעל אגדות- (ביב קמה ע״ב).

להאגדה הישראלית נודעת השיבות עצומה לא דק לעם ישראל בלבה אלא גם לכל הגויים

התרבותיים ולכל הדתות השונות. את אופיר. הבין־לאומי זה של האגדה הישראלית יש להסביר כך: — האגדה שלנו מפרשת ומסבירה מה שמסופר בתורתנו הקדושה, והדי תודתנו תורגמה כבד לכל כך הדבר. שפות ודיאלקטים שונים, והיא נעשתה קדושה לכל אומות העולם, והשפיעה עליהם בעבר ומשפיעה עליהם עד היום הזה השפעה

תדבותית־מוסדית ממדרגה ראשונה. אמנם לא פעם מוצאים אנו בהאגדות של העמים ספורים ממש שאולים מהאגדה היש­ ראלית. תופעה זו מובנת בנקל. היהודים בין העמים השונים לא הגבילו את פעולתם אך ודק בשטה הערכים ההמדיים. הם התעסקו הרבה גם בערכים דותניים, בדת, פילוסופיה, שידה,

לעצמה להדריך את האדם בדרך התורה ובחכמת האלקות, שזהו מהטוב האמתי שאין למעלה ממגו, אבל מלבד זאת ימצא הקורא בה גם אוצרות גדולים עם הכמות ומדעים שוגים, וכמו שאמרתי כבד, שבעדכן המדעי עלו בהרבה לא דק על התכמות והמדעים של תכמי יון), אלא שכוהם יפה בהרבה מקדים גם ורומי1 כיום. ותופעה זו היא הוכהה גוספת לגאוניותם

של תכמינו זכדונם לברכה.

מסופק אני, אם הרבה הכמים מבני עמנו, ואפילו תלמידי תכמים יודעים את האוצר הבלום של התכמות והמדעים הרבים הכלולים בים

התלמוד בכלל ובאגדות התלמוד בפרטי).

שם ישנן פילוסופיה, הכמת הרפואה, הכמת המשפטים, הכמת הטבע, הכמת התכונה, הכמת הבוטניקה, הכמת הגיאומטריה, הכמת הנהגת המדינה, ועוד הרבה כיוצא באלה. ומלבד כל אלה ימצא הקורא באגדה הרבה דברי שיד ופיוט, ציורים דמיונים וציורים ממשיים, גם מאמרים מתוכמים ורעיונות והגיונים עמוקים מלאים הדוד ותדיפות, פתגמים נפלאים ומשלים יקרי עדך מימי קדם, המתכימים את האדם

1) כדאי לציין כאן שבירחון המדעי: ״כתב עת לחקירות הרפואה העברית״, שיצא לאור בפריס בשנת 1949, מעידים שם אנשי מדע מפורסמים שבזמננו, שחז״ל היו בקיאים בחכמת הרפואה הרבה יותרGalien and מאשר חכמי יון ורומי שבזמנם. ואפילו יותר משני החכמים הגדולים — גליין והיפוקרט Hippocmt ולאמתו של דבר לא רק חכמת הרפואה בלבד היתה נפוצה בין חכמי התלמוד, אלא גם הרפואה המשפטית היתד, נפוצה הרבה בין חכמינו זכרונם לברכה. בשם ,רפואה המשפטית״ אנו מכנים את סך הכל של הידיעות הרפואיות המשמשות לשם ברור של שאלות משפטיות, בשעה שיש צירו לבדוק את מצב הבריאות של הגוף או הרוח של אדם, להכיר מה הם הסימנים הרפואיים שפשע זר* או אחר השאיר אחריו, ושתוף פעולה בין השופטים והרופאים היה חזון כל כך מתמיד אצל העברים בתקופת התלמוד, עד שחז״ל אוסרים לשופט לקבוע את מושבו בעיר או כפר שאין בהן רופא. ובאותה שעה היה זה חזון נדיר בין היונים והרומיים וכל העמים העתיקים. ולא עוד, אלא אפילו באירופא לא היתד, הרפואה המשפטית נהוגה

עד תקופה מאוחרת יותר בסוף ימי הביניים. וזהו לעד חי וקיים על חכמתם הגדולה של חז׳יל. יח־ אגב כדאי להעיר כאן גם על זה, כפי שידוע שלפי דיני היהודים, בהמה ועוף כשרים רק אם מחלתם היא מחלה שאפשר להתרפא עד תום שנה אחת, tan לאו הם טרפות. ובכן איך יכלו חז׳׳ל לעשות .הפרונוסטיקה׳׳, אם לא על ידי עשיית נסיונות שונים ומרובים, ולכן היו חכמים כאלה שעסקו בנסיונות אלה, והם נקראים .עסקנים בדברים״. ומסופר בגמרא שרבי שמעון בן חלפתא עסקן בדברים היד״ ופעם אחת לקח תרנגולת אחת שניטלה הנוצה שלר״ והניחה בתנור וסלה עליה במטלית של אורגים כדי לחממה, וגדלו הכנפים האחרונות יותר מהראשונות. ושוב פעם אחת לקח תרנגולת שנשמטהp הירך שלד״ ועשה לה שפופרת של קנה במקום ד׳יח־ וחיתה (חולין נז ע״ב). ובזה רצה רבי שמעון חלפתא להוכיח שתרנגולת חסרת הגוצה, ותרנגולת שנשמטה הירך אינן טרפות, בנגוד לדעה הפוכה שהיתה

שולטת לפניו. 2) חוסר הידיעה מהאוצר הבלום של החכמות והמדעים הכלולים בים התלמוד נעת בעובדא שהחכמות והמדעים הרבים בתלמוד אעם מקובצים ומסודרים בסדר במקום אחד, אלא הס מפוזרים על סני כל ים התלמוד. והסבה להפזור הזה הי* מפני שחז״ל לא התכוזנו ללמד את המדעים והחכמות הללו לבני ישראל, אלא הס הביאו אותם לסייע את הסברתם והבנתם של דברי התורה, המדות והמוסר, כלומר, הם עשו חכמות חיצוניות אלה אמצעי למטרה הנשגבה״ שהיא לימוד התורה, דיניה ומדותיד״ (עייו בדברי

הפתיחה שלי, שם הארכתי בדבר זה).

X X I V

האש בין להבות אש בשקט מבלי שיאונה לו כל רעה.

אגדה זו נמצאת כמעט בדיוק בהבורו של ״אטנסיוס״.

האגדה אודות -״מטת סדום״ המפורסמת, המסופר ממנה במסכת סנהדרין, גמצאת גם באגדה היונית המאותרת בשם ״מטת פרוק־ רוסטי״. זה האהרון היה לגזלן יוני, שעצר אנשים במהוז ״קורדיל״ שביון, והיה משכיב אותם על מטה ידועה, אם היו גדולים יותר ממרת המטה היה מקצץ את רגליהם באכזריות איומה, ואם היו קצרים, היה מושך ברגליהם

עד צאת נשמתם. כמו כן יש באגדותיהם של העמים האתרים אודות שלמה המלך עם האשמדאי ועם השמיר, לבקע אבנים גדולות בכדי שלא להשתמש בכלי ברזל מאיזה מין שהוא. אולם באגדות היש­ ראליות השמיר הוא מין תולעת, ולפי אגדותיהם

השמיר הוא מין צמה.

והאמת ניתנה להאמר, שגם השגוי הזה שאוב מאגדות ישראל, המספרת שלרבי שמעון בן הלפתא היה לו סדן של אילן בפרדסו, ראה דוכיפת אחד שעשה לו קן בסדן זה, ולפי שלא רצה שעוף טמא זה יהא בפרדסו, הלך וסתר את הקן, הלך אותו דוכיפת ותקנו. מה עשה רבי שמעת בך הלפתאו הביא לוח אחד וקבע בו מסמר, ונתנו לפני הקן כדי שלא יוכל עוד הדוכיפת להכנס. מה עשה הדוכיפת ? הלך והביא צמח אהד ונתנו על המסמר והוציא את המסמר בכה הצמה. אמר רבי שמעון בן הלפתא ! מוטב שאגנת צמה זה שלא ילמדו הגנבים לפתוה את המנעלים של הבתים בכוהו של צמה זה ויהריבו

את הבריות (ויקרא רבה כב).

וכן האגדה הישראלית אודות נה והשטן ונטיעת הכרם נמצאת גם p באגדות של עמי

ערב ועמים אהרים. במדרש תנהומא מסופר אודות זה כך: כשהתחיל נח נוטע את הכרם, בא שטן ועמד לפניו, אמר לו! מה אתה נוטע ז אמר לו כרס. אמר לו השטן, מה טיבו ז א״ל פירותיו מתוקים בין להים בין יבשים ועושים מהם יין המשמה לבבות. אמר לו השטן אתה רוצה שאני ואתה נטענו יחד ז א״ל הן. מה עשה השטן? הלך והביא רחל, ארי׳ קוף, וחזיר ושחטם על הגפן והטיף דמיהם והשקה בהם את הכרם. רמז לו

ספרות, אגדה וכר וכר. כך אפוא יש להסביר את התופעה שכמעט כל האגדות אודות בריאת העולם ושאר הספורים שבתורה הנמצאות בספרות האגדות של העמים האהרים מקורם באגדות שבתלמוד או באגדות שבמדרשים שונים. היהודים ידעו שפות כל העמים שגרו ביניהם, והם היו אפוא המתרגמים המצוינים ביותר, כך שהם העבירו את האגדות שבתלמוד ומדרשים שונים לשכניהם שגרו ביניהם. ולא זאת׳ אלא אף זאת, הרי היו גם יהודים מומרים בגולה שלשם תעמולתם תרגמו את האגדות הרבות לשפות לועזיות. כך ידועים, דרך משל, שלשה יהודים מומרים שלא עשו דבר אהר מאשר להפיץ בכתביהם שבלועזות את האגדות הישראליות הנפלאות. אהד מהם הוא זה שכתבDesciplina Clericals or Training School for the Clergy. "Kalilia השני הוא זה שתרגם ללטינית "Wa Dimna" או ספור בדפאי מהבורו העברי של רב אהד ששמו היה רבי יואל. והשלישי הוא זה שהתפאר שהוא בא ממלכות בית דוד, וזה כתב את ספרו י י Schimpt and Earnst י י

ועוד רבים היו כאלה.

ההשפעה הגדולה של האגדה שלנו על האגדות של העמים האהרים אושרה כבר גם על ידי אנשי מדע נוצרים, וראה גם צונץ בספרו"Die Gottesdienstliche Vortraege der Juden" page 133. וכעת יש ברצוני לתת דוגמאות ממשיות להשפעת אגדות שלגו על האגדות של העמים האחרים, כגון! האגדה הישראלית המספרת כאשר ה׳ רצה לברוא את אדם הראשון, אסף עפר מארבע כגפות הארץ ובראו. אגדה זו

גמצאת כמו כן בהרבה אגדות אירופיות.

וכן האגדה המספרת מאברהם אביגו, שתשב בתהלה שהשמש והירה בראו את העולם, והם הם השולטים בו, ושנה את דעתו זו לאחר שראה שהם נעלמים מעל פני השמים, ובא אז לידי מסקנה שהם רק עבדים לכח אהד עליון וכביר שהוא הוא יוצר העולם, ואז שבר את פסילי אביו. הדבר הזה הרגת מאד את נמרוד, ופקד להשליך את אברהם אביגו לתוך כבשן האש. אבל בשעה זו שעבדי נמדוד נשרפו בהתקרבם לכבשן האש, היה אברהם אבינו מטייל בכבשן

XXV

העוור, במסופר בהחבור "Zadig" מסופר צרפתי מפורסם. גם הספור הזה נמצא באגדות הזיל (במסכת סנהדרין צ״א, ע*ב). שם בגמרא מסופר: אמר לו אנטונינוס לרבי: גון* ונשמה יכולים לפטור עצמם מן הדין, כיצד ז גון״ אומר נשמה הטאה, שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר, ונשמה אומרת גוף הטא, שמיום שפירשתי ממנו הריני פורחת: אמשול לך משל, באויר כצפור. אמר לו רבי למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה לו פרדס גאה והיו בו בכורות גאות, והושיב בו שומרים אהד היגר ואהד סומא. אמר לו היגר לסומא, בכורות גאות אגי רואה בפרדס, בוא והרכיבגי וגביאם לאכלס. רכב היגר על גבי סומא והביאום ואכלום. לימים בא בעל הפרדסה הן ז אמר לו י ת גאות ה ואמר להם: במרו החיגר, כלום יש לי רגלים להלך בהן. אמר לו הסומא, כלום יש לי עיגים לראות? מה עשה בעל הפרדס ? הרכיב את ההיגד על גבי הסימא ודן אותם כאהד. אף הקדוש ברוך הוא כן. מביא

גשמה וזורקל בגוף ודן אותם כאהד.

כל הדוגמאות הללו הבאתי להראות על העתק ממש שהעתיקו העמים האהרים מן האגדות של הז״ל, ומי שהוא בקי באגדות הז״ל ובאגדותיהם של העמים האחרים, יכול למצוא

דוגמאות באלה לאין מספר וללא גבול.

האם תופעה זו, כלומר, ההשפעה הכבירה של אגדות הז״ל על אגדות העמים השתים, וביגיד& גם עמים מתקדמים ותרבותיים ביותר איגה מעידה על ערכה לא רק הלאומי, אלא גם

הבין־לאומי של האגדה הישראלית ?

אמנם אגדות חזיל, הן הבמאה הגאמגד״ והמראה רבת הפגים שבה משתקפות באספק־ לריה בהירה כל ארהות החיים וצורת התרבות ששלטו בישראל במשך הרבה דורות, הן פותחות לנו אשנב להדדי האומה. לראות דרך בו את טובם ואופיים של טפוסיה הנבהרים של האומה הישראלית, ואת הדעות הנאצלות והעליונות

ששלטו ושולטות עוד בישראל.

ובלתי ספק הוא, שכל המסתכל באשנב זה הסתכלות שכלית, הרי הוא נמצא לפני ולפנים של האומה הישראלית ורואה אותה הן בכמות והן באימת, ועליו להודות שהאומה הישראלית

ת נעלה״. מ ר היא באמת ״אומה בעלת ת

ס אהת יץ הרי הוא כרחל ה כשאדם שותה מ מת ו ס — עניו ושפל רוח, כשהוא שותה שתי מר כארי, ומתחיל לדבר גדולות מ מיד געשה גס שלישית ואומר: מי כמוגי. כיון ששתה מ ורביעית מיד הוא געשה כקוף, עומד ומרקד ומשהק ומגבל את פיו לפגי הכל, איגו יודע עוד מה יעשר- גשתכר געשה כהזיר מתלכלך בטיט

ומוטל באשפה.

ואגדה יוגית מודרגית מספרת אודות זה כך: כאשר ״דיוגיסוס״ שלהם היה עדיץ צעיר הוא גסע לגקסיה דרך הלם, בדרכו מצא צמח גהדר ויפה. הוא לקהו עמו, אבל בפהדו שמא יבול תהת להט השמש ההזקה טרם יגיע לגקסיה, הוא נטע אותו צמה בעצם של צפור שמצא בדרך. הצמה הוסיף לגדול כל כך יפה בתוך עצם הצפוד, עד שאהרי זמן קצר שרשיו יצאו החוצה. אז דיוניסוס זה הפש ומצא עצם של ארי, וקבע בו את עצם הצפוד שבו היה הצמה. והיות והצמה הוסיף לגדול ולהתפתה עד צאת שרשיו החוצה גם מעצם הארי, אז תקע דיוגיסוס את עצמות הצפוד והארי שבתוכם היה הצמה בעצם המור. בהגיע לגקסיה גוכה דיוגיסוס ששרשי הצמה היו מאד משורגים וגדבקים בעצמות הצפוד הארי והחמוד, אז הוא גטע באדמתו את הצמה יהד עם שלשת העצמות. לאהד זמן יצאו מצמה זה עגבים גפלאים אשר מהם עשה דיוגיסוס יץ משובה. וכאשר אדם שתה מיץ זה הוא רכש מיד את הסגולות השוגות של הצפוד, הארי והחמוד. לכן אפוא עד היום הזה, כאשר אדם שותה כוס ראשוגה של יין, לבו געשה עליו שמה, והוא שר כצפור. כאשר הוא שותה כוס שגיה של ית הוא געשה גבור כארי, אבל כאשר הוא שותה כוס שלישית

או יותר אז הוא געשה טפש כחמור, עכ״ל,

מה רב הדמיון בין אגדה יוגית זו והאגדה הישראלית העתיקה הרבה יותר, למרות השגויים הקלים בהגוסתאות, הרעית העקרי המוסרי וההשכל אהד הוא. האגדה הישראלית הזו גמצאת כמו כן בהרבה אגדות סלביות, וגם בפואמה גרמגית, וכן מסופרת אגדה זו בהחבור"Les Miserable מהסופר הצרפתי הגדול ״

שממן האחרת.

כמו p הספור אודות העחד והחיגר, שהיו שומרי הגן של אדם עשיר, והצליחו לגנוב את פירות הגן על ידי זה שההיגד עלה על גב

X X V I

אלא גס כלפי תופעות הבדתיותימוסדיות. כל התנהגות רעה או טובה של מאן דהוא שהשפעתה אמית וצנועה וגסתדת, איגד. עושה כל רושש על האגשים, וכמעט שלא שמים לב אליה, דק התגהגות שהשפעתה מידית חזקה ודעשנית משפיעה על האגשים והם מתרשמים ממגד- כך למשל מעשה שוד ורצח׳ או הפגגה רעשגית יוצאת מן הכלל למען משהו, משפיעים בחזקה על האגשים, אבל מעשים טובים או רעים קטגיס של יום־יום, איגם משפיעים עליהם כלל

וכלל.

אבל הכמיגו זכדוגם לברכה הביגו היטב שדווקא המעשים הטובים או הרעים הפעוטים של יום־יום, כאשד הם גשגים והולכים, כאשד הם מצטברים ומתאספים בהיי האדם, הם הם שמעצבים את דמותו המוסדית של כל אחד

ואתד מאתגו.

ואם הדבר הוא כך, כלומד, שדמותו תמוסדית־תדבותית של האדם איגד. רבד אהד מאשר סך הכל של המעשים הטובים — או הרעים — הפעוטים היום־יומיים, הדי מן ההכרח לבטל אדישותו כלפיהם. תוהי אפוא הסבה שדהפה — ובצדק — את חז״ל להבליט בפתגמיהם ברעש ובהפדזה את ערכם של המעשים הרעים והטובים היום־יומיים. ובדרךו התמידי, ה זו סלקו את לב הצבור משיית ת והעמית אותו במעמד גפשי הדש שעדיץ לא ידע אותו, וכך גחקקו דבי המוסד והתודה בלבו של הצבור, ולא שכחו אותם לעולם. וכמו שאמדו: ״כל מילתא דתמיהה מידבר דכידי איגשי״ (הולין עד.). וזהו שאמדו: ״דרוש וקבל שכדי, כלומד דרוש איך שתדרוש דק בתנאי שמהדדשה הזו יהא איזה שכד ותועלת למדות

טובות ומוסד.

וזו היא הסבה שזזז״ל הפריזו בשכר מעשים טובים אלה, או בעונש הקשה של מעשימ רעים אלה, וכמו שאמת הדיב״ש בתשובותיו: ״דרך דבותיגו להפליג בהגדלת העוונות, למען ישמר האדם מהכשל בהן*(תשובות הריב״ש סי׳ קגא).א עמה מאמרי הכז״ל מ ג והדי בתור ת

: ל ת ג המפריזים בשבה הטוב ובשכרו הל העושה צדקה בסתר יותר ממשה ת 1) ג

ב מ, ע״ה. בי ) ו דבג 2) גדולה הכגסת אורחים יותר מקבלת

פני השכינה (שבת קכז, ע״א).

אמנם יש להודות שהותם של הפדזה והפלגה מבוע על הרבה מאגתתנו. רבד שיכול להתחשב בעיגי רבים לפגם, אבל אגי כשלעצמי איגי מוצא את ההפרזה וההפלגה הרבה שבאגדה לליקוי, אדרבה, כסבור אגי שזהו מעשה פסי־ כולוגי דק מאד, המעיד על הבגה עמוקה באופי

האדם. הנסית הורגו שהאדם לפי טבע בריאתו אינו מעדיך את הדברים המופיעים בשקט, ובקול ענות הלושה. הוא מעדיך ומתרשם דק מן הדברים שהם מעבד לגבול ההרגל והטבע. תהו טבעו ויהסו של האדם לא דק כלפי תופעות הכרתיות מוסדיות׳ אלא גם כלפי תופעות הטבע.

והגה דוגמא: בני אדם רואים תמיד את תנועת הודים שבטבע, שאיגה פוסקת רגע, כגון השמש זודהת ושוקעת בזמגה, בדייקגות כל כך גדולה שאין דוגמתה, וכן הקיץ, ההודף, האביב, הסתיו, ידידת הגשמים וגשיבת הדוהות וכר, כולם באים בעתם וגעשים מאליהם, עד שאי אפשר להדגיש בהווייתן. מכל אלה אין בגי אדם מתרשמים כלל וכלל. ואימתי הם מתרשמים, דק כאשד באה דוה סעדה וסופה הזקה, גשמי עת ומבול, רעידת הארץ ובלבול הסדר, העושים הדבגות עד אין שעוד, אז הם מתרשמים וגם שפתותיהם מדתתות מדוב התרשמות ואומרות:

״זהו גבורת הבורא״. התופעות האהתגות האלה עושות רושם חזק על העם מפני שהן מופיעות בצודה מופרזת ודרסטית, בקול עגות גבורה, בבטול חוקי הטבע. בעוד שתופעות הטבע הראשוגות איגן משפיעות על האדם מפגי שהן מופיעות בשקט בקול עגות חלושה. כזה הוא מבעו של האדם, וביחוד האדם הפשוט. ולאמתו של דבר, לו היו מחשבות בגי אדם הגיוגיות, הדי היו צריכים להתדשם מהתי־ קגות הגדולה שבטבע יותר הרבה ממה שהם מתרשמים מהתופעות המתגלות ברעש והמולה בצורה מופרזת ודרסטית, באי־םדד ובטול הוקי הטבע׳ כי התיקגות הגתלה שבטבע מכרזתן לבירה זו, המשגיה ת לפגי כל באי עולם, שיש א

ומגהיג את העולם בסדר ובמשטר. אבל כך הוא מבעו ויחסו של האדם לפי טבע בריאתו ואץ לשנותו, וטבעו ויהסו זה של האדם הוא לא דק כלפי תופעות הטבע,

XXVII

מופשטות בתמונות ממשיות, חהו שאמרו* ואל יהא המשל קל בעיניך, שעל ידי המשל יכול האדם לעמוד על דברי תורה, משל למלך שאבדה מביתו מרגלית טובה, לא על ידי פתילה באיסור מוצאה, כך המשל הזה לא יהא קל בעיגיך, שעל ידי המשל האדם עומד על דברי תורה (שיר השירים רבה א, ה). (ועיץ בפתיהה להרמב׳׳ם במורה גבוכים, המדבר הרבה

בשבה המשל הזה).

אבל מלבד המשלים האלה ישגן גם אגדות ומשלים כאלה הדומים רק לאותם המלאכים הנבראים מנהר דיגור שאמרו שירה ובטלו (הגיגה יד ע״א). ואגדות אלה נוצרו רק כאשר השעה היתד. צריכה להן. והנה אהדים מאלה לדוגמא, שנוצרו להברית את תרדמת רוהו של הצבור בשעה שישבו רבותיגו ודרשו לפגיהם.

מסופר: רבי היה יושב ודורש, וגתגמגם הצבור, בקש לעוררם, אמר: ילדה אשה אהת במצרים ששים רבוא בכרס אהד. אמרו לו: מאן הווה ו אמר להם: זוהי יוכבד שילדה את משה ששקול כגגד ששים רבוא של ישראל,

(שיר השירים רבה א). ודומה לזה מסופר מרבי עקיבא, שהיה יושב ודורש והצבור התגמגם, בקש לעוררם אמר: מפגי מה זכתה אסתר למלוך על קכ״ז מדיגות, כך אמר הקב״ה: תבוא אסתר בת בתה של שרה שתיתה קכ״ז שגה ותמלוך על

קכ״ז מדיגות (בראשית רבה פ׳ גת). בגדון לאגדות תז״ל עליגו לגקוט כלל זה בידיגו: ישגן אגדות כאלה שהתוכן הפגימי הוא העיקר, ועליהן העיר הרב המורה (במורה ה״א פ׳ שבעים), כי הערות ורמיזות קטגות בתלמוד הן מעוטפות בקליפות רבות עד שהתעסקו בגי אדם כולם בקליפות והשבו שאין תהתיו לב בשום פגים. וכמו p אמר במקום אהד: ראוי לגו לבל גגלה דבר שלא יביגהו ההמץ או שיביגו אמתת הדבר ההפך ממה שהיתה המונה.p דברו בהירות ומשלים באלו העגיגים ל ו

תם מהבגת ההמץ. (מורה ה״א פייז). ארו

וישנן אגדות כאלה, שרק החיצון הוא עיקר ועל הלומד והקורא להבחין בעצמו מאיזה סוג הוא האגדה שלומד וקורא. ומי שאינו מבחין בזה הריהו דומה לאותו איש המסופר עליו בפתיחה לזוהר שזרע חטים ואבל אותם ממי

3) גדול הנהגה מיגיעו יותר מירא שמים (ברכות ה, עיא).

4) כל מי שהוא מאכיל פרוסה לצדיק כאלו הוא מקיים המשה ספרי תורה (בראשית

רבה נזז). 5) גדול השלום שאפילו עובדי כוכבים ומזלות שהשלום ביגיהם, אמר המקום כביכול, אני איני יכול לשלוט בהם (בראשית רבה נדו

ל״ה). והרי בתור דוגמא כמה מאמרי הכמינו

דיל המפריזים בגגות הרע ובעגשו הכבד. 1) כל המעלים עיגיו מן הצדקה כאלו

עובד עבודה זה (כתובות סה, ע״א). 2) המספר לשון הרע כאלו עובר על שלש עברות: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכת

דמים (ירושלמי פאה פ״א, ה״׳א). 3) המספר לשון הרע א״ל הקב״ה לשר של גיהנם, אגי עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה

גדוגגו(ערכין טו, ע״ב). 4) כל העובר עברה בסתר כאלו דוהק

רגלי השכינה (הגיגה טז, ע״א). 5) כל המתכבד בקלון הברו אין לו הלק

לעולם הבא (ירושלמי הגיגה פ״ה ה״א). אלה הן דוגמאות מועטות מתוך רבות מאד. בשטה זו השתדלו חז״ל להגך ולעורר את העם לקיום המצוות והמוסר ולהרחיקם מעברות וממדות רעות ומגוגות שאין בידי בית דין של

מטה להעגיש על זה. ודרך הכמה היא. כדאי לציץ כאן שרבותיגו למדו להפליג בדבריהם מן התורה ומן הנביאים והכתובים, וכמו שנאמר: ערים גדולות ובצורות בשמים (דברים א כה), אשר כגובה ארזים גבהו (עמוס יא ט), כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת יג). ועל כמו אלה אמר הרמב״ם שלא ישתבשו המהשבות להאמין בדברים אלה שהם אמת, כי איגם אלא משל (מורה גבוכים ח״א

מה). לדברי הרמב״׳ם: דברו רבותיגו בחידות ומשלים להמשיך דרך ספרי הקודש, תהו דרך ההכמים הגדולים, pVi פתה גדול ההכמים: ״להבין משל ומליצה דברי חכמים והידותם״ (הקדמת המורד״ ופירוש המשגיות להדמב״ם

פרק הלק). ואמנם על ידי משלים קטגים במועט דבריםי אדם הרבה דעות מ היו רבותינו מסבירים ל

XXVffl

מ בכמה מקומות שמדברים ומשיבים, אלא ו מסברא אנו אומרים שאם היו מרבדים היו משיבין כך. וכן: ותאמר להם הגפן: התדלתי את גפני ואת מתקי, וכן הפרק שידה שהעופות וההיות מקלסין, לא שהם אומרים כלום, אלא סברא הוא שאם היה להם פה לדבר יש להם

לומר כד וכך, עכ״ל. וכדאי להעיר כאן, שלדברי היוהסין גם בגרסת רש״י ד״ה: שמים בקשו רהמים עלי, נאמד: שהוא כמו בפרק שירה, אילגות מה הם אומרים, אבל ברש״י דידן לא נמצאת הגרסא עיין גם בהרשב״א אצל מעשה דרבי פינהסה ולדבריו: בן יאיר עם נהד גינאי, שדברו זה א זהו דק דרך הדהבת המשל, וכן אמרה לבנה וכר

(עיין בהכותב הולין ז ע״א). וזהו שאמרו במדרש על הפסוק: וידבר. וכי אפשר לאדם לדבר על הבהמה . . ם על העצי. (תנהומא פ׳ הקת . . ש מ ר ועל העוף ועל ה

עיי״ש).

המושג ״אגדה ישראלית׳ הוא מושג מסתורי, מושג נעלה ומרומם עד אין שעור. המושג הזה לא ניתן אפילו להתרגם כל צרכו. ואם תרצו לתרגם את המושג הזה, שהוא דת, אמונה, מוסר, מצוות והכמה, גם אז לא תרגמתם

אותו כל צרכו. האגדה הישראלית היא זו שהרגיעה את נפש העם מתגרת עריצים ובנדדנו בגולה בארץ מאפליה מתהת לכבלי העבדות תיקי השעבוד שלנו האירה לנו את הדרד ״דיד התהיה וההיים׳. על ידה נתקדשו השבתות והמועדים בישראל ומין הדדת קודש שאין דוגמתה שוכנת בבתי היהודים בשבתות ומועדים. על ידה נעשתה התורה לקנינו ורכושו של כל העם כולו, ואם אנחנו לא נטבענו בשעה שאניתנו היתה מטורפת בים של צרות ורדיפות יש לנו להודות על זה לאגדה הישראלית איד שידעה לקדש את השבתות והמועדים בישראל, ואיך שידעה להאדיר את ערכה הגדול של התורה על

רוח העם. כאשר רצתה האגדה להעריך לפגי העם את עדך התורה, אמרה: ״גדולה תורה יותר מן הכהונה \0ך המלכותי: ״גדול תלמוד תודה יותר מבגין בית המקדש״« ״כל העולם לא נברא אלא בשביל התורה״ 5 אין העולם מתקיים אלא

שהם (פתיחה אוהד, דיה ״אמר רבי שמעת הכא למאן״).

וכדאי לציץ כאן שלדברי כל המפרשים הגדולים אזרהי התלמוד, היו עושין רבותיגו באגדה, כמו שעושים המשוררים במזמורי השיר, כך הוא דעתו של הרמב״ם, באמרו: ״האגדות הן על צד מליצת השיר אשד לא יסתפק ענינם על בעל שכל, והתפרסם הדרך ההוא אצל ההכמים והסופרים שבכל האומות בכל ארצות המזרה וגם אצל היונים והרומיים, והיו עושין בתלמוד כמו שיעשו המשוררים במליצות השיד

(מודה גבוכים ה״ג פמיג).

ודומה לזה הוא גם דעתו של הדב דץ יצהק אברבנאל, באמרו: הכמי ישראל היה מגהגם לדבר בהירות ומשלים כדרכי הנביאים, וגם הפילוסופים הקדמונים, ברצותם לבאר דבר אהד, היו בוהרים להמציא ווכוה ערוך בין שני אנשים מזמן קדמון כאלו הם מדברים זה לזה ושואלים ומשיבים, וגם מבעלי ההיים בלתי מדברים ,עשו ספורים כאלה עד שפשט המנהג לעשות ספורים ווכוהים גם בשמים, ובשכלים גבדלים, ובבורא יתברך, כאלו מדברים והם משיבים. והוא גם דרך רבותינו בהרבה מאגדו־ה היה ענין ״ויען ה׳ את איוב מתוך מ תיהם. ו הסערה״. וגם איוב מדבר בזה הדרך, כגץ: תהום אמר לא בי הוא, וים אמר אין עמדי,ס שלמה בהכמתו: ואבדון ומות אמדו . . . ו. כן הכמי ישראל פעמים . . ה נ ו ר ח ת ח הכמות ב היו מדברים בהכמות, בדרך הזה(ישועות משיהו

ח״ב פ״ב).

ועל דרך זה פירשו בעלי התוספות את הגמרא מאלעזר בן דורדאי שההרים והגבעות אמרו לו:עד שאנו מבקש רהמים עליך גבקש רהמים על עצמנו, שנאמר: כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה״. ואמרו שם בעלי התוספות: ״לא שהשימ לו ההרים והגבעות כד• אלא אלעזר p דודדאי אמר בלבו: כד היו ימלים ההרים והגבעות להשיב*(תוספות ע״ז יז, ע״א). ואותה הגמרא מפרש הריטב״א עוד ביותר אריכות, לדבריו: לא שההרים והגבעות מבקשים רחמים, אלא הכי בעי למימר בעל הברייתא, שאלעזר p דורדאי אמר בלבו: למי אלד שיבקשו עלי רהמים, להרים ולשמים. הן בעצמן צריכים לבקש רחמים בשבילם, ואלו היה להם פד. היו משיבין לו לא נוכל לבקש רחמים עליד.

XXIX

ואמנם *דק הסופר המפורסם האעלי באמרו« יש ונדמה לי שהסבל בלבד מגיע לידי דרגתה העליונה של האמת האבסולוטית, אך ורק בעזרתה אפשר להקים עולמות הדשים,

ולהבין על בורים את הישגים. אמגם דברים אלה של הסופר הזה גראים לגו, היות והסבל לבדו הוגן את ההרגשה שבלב, בכה כביר וגעלם, המאפשר לה לצלול למעמקי מהות ההיים ולדלות משם הסברים ברורים ומהכימים אודות אותן תופעות ההיים המסובכות אשר השכל הקר והשקט משתדל להקור, אבל איגו מצליה להשיגם, אלא בצורה מטושטשת

מ הסרת מסקגה. ל ופגומה, ו

במלים אהרות, ההרגשה הטעוגה זרמי סבל מצליחה להתרומם על הספירות העליוגות ביותר של היינו, לספירות כאלה שאפילו ההגיון ההזק

והדק ביותר איגו מסוגל להגיע.

אם העולם הוא מלא רזין ורזי דרזין, הרי הסבל הגהו מפתה הקסמים לרזי עולם אלה. ואם זהו כהו וגבורתו של הסבל, צא ולמד מה כהה וגבורתה של האגדה הישראלית, שכל משפט ומשפט בה רווי וגדוש, בצודה גלויה או גסתרת בסבל קשה ועמוק, בסבלו של עם

ישראל. אבל אם הסבל העמוק של עם ישראל גתן כה ועצמה מיוהדים במיגם לאגדה של עם ישראל, הרי האגדה מצדה נתגה כה ועצמה לעם ישראל לשאת בגבורה את הסבל הגורא שדבק בנשמתנו, במשך אלפי שגות גדודים שבגולה, והודות לגהמותיה לעתיד הגענו עד

הלום. סגולה זו יש לה ליצירה גפלאה זו של האגדה הישראלית. כשאתה קורא בה מאגדות ההורבן, אתה רואה לפגיך את לשוגות של אש שהשתרבבו מעל הר הבית בזמן ההורבן, וכאשר אתה קורא בה מימות המשיח, עולה ם«פך דיהו סודות, הפרהים מהעתיד המזהיר שלגו, שמלו אגדות, ומלו טובל בים של זוהר, ואתה ל מ מתמלא תקוות שהולכים ומתהדשים ימיגו כקדם.

ואמנם אם אגהגו יכלגו לשמור על האופי וההיים הלאומיים שלגו, ולהתגבר על הסבל והיגת האל־אגושי בגולה, יש להודות על זהה המיוחד במיגו, ד לאגדה שלגו. הודות לעי ח יכלנו לרפא את נפשנו מהפצעים הקשים שפצעו

בשביל הבל־פיהם של תינוקות של בית רבן״;ת רב1 ״כל עיר שאין בה תינוקות של מ מהריבין אותה* ן ״אין בן הורין אלא מי שעוסק בתודה*; ״התודה מגדלת ומרוממת את האדם על כל המעשים״; ממזר תלמיד הכם קודםם י ב כ לכהן גדול עם הארץ״; ״ואפילו עובד מ ומזלות ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדולי;, ועוד רבים כיוצא באלה. ׳ ם ל ד מ ג ״תורה מ והודות להערכה זו של התודה געשתה התורה לקגיגה ורכושה של כל האומה מלה.ר גאלצגו לוותר על ש ובצאתנו בגולה מ הכל, וותרנו על הארץ, וותרנו על המקדש, אבל לא וותרנו על השבתות והמועדים, וביהוד לא וותרנו בשום אופן על התורה, ועברנו אתה באש ובמים זה אלפי שנות נדודים ונשאנו את אבוקת אורה לימי העתיד, זה האור הגדול אשר לא יכבה ולא יועם לעולמים, כל עוד ישאף האדם להשתלמות להטוב ולאהבת אלקים. התורה היתד. תמיד ״עץ היים למהזיקים בהי, ויותר ממה ששמרו בגי ישראל את התורה שמרה התורה את בגי ישראל, כי לעולם הארת גושא

את גושאיו. עוד קו אופיגי מיוחד יש לה לאגדה הישראלית, שאיגו גמצא באגדות של שום עם אהד, והמעלה את ערכה במדה שאין לשערה. קו אופיגי זה הוא הסבל העמוק שבו המרה ורתיה האגדת הישראלית. ואמגם הסבל הגדול של עם ישראל, סבל הטבול בים של דם ודמע, השפיע השפעה כבידה על אופי ומהות האגדה שלגו, הוא מולידה של ההלק הגדול

והמשובה שבאגדתגו. והרי כל מה שהסבל מוליד הנהו על פי, ערך נצחי, כי רוב בעל ערך שאין מגמתו בכל מקום שלפגיך כאב וסבל, דע שלפגיך

אדמת קודש. לסבל ישגה הסגולה המיוהדת להרעיד בלבותיגו בעצמה שאין מגמתה, את הגימים הדקים והגסתרים ביותר, ורעידת גימים אלהת את מיטב מחשמתגו. מ ו ר מולידה לעתים ק בשעה שמתהת לשכבה העליוגה של שמחה וצחוק אפשר למצוא שקר וכזב, גשמיות, גסה ושפלות, הנה מתחת לשכבה העלימה של הסבל אין למצוא דבר אחר מאשר אמת וצדק, התרומ­ מות הגפש והתפשטות הגשמיות. בקיצור*

ם גצהיים. מ ר ע

XXX

ברית אהבה עם התודה ועם הארץ׳ ויקשרו עמן את הלומות נעוריהם ומשאת נפשם ולא יבגדו עוד בתורתם, בעמם ובארצם לעולם׳ ויקום לגות הברזל מ מהם דוד גדול, עם מעוף הנשר ו אשד ישא את פגם התודה והגאולה על בפיו ובגפשו, ויאיר לגו את הדרך דדך התחיה וההיים. והדוד הזה יהיה באמת ״דוד האחדת

לשעבוד ודוד הראשון לגאולה שלמה״. ולמען כל אלה שמכירים, או רוצים להכיר את ערכה הענקי של אגדתיגו, ורוצים לצלול למעמקי תהומה ולמצוא בה את הפנינים היקרים אשד בהתקשט בהן הרוה הן משתת לה הוד אלוקי מופלא המקסים בזהת את כל אלה הנמצאים בקרבתה, עמלתי ויגעתי במשך הרבה שנים להבד אנציקלופדיה זו, ומאושר אני שזכיתי להציל מכל רכושי הגדול שעלה למי­ ליונים באידופא, את הרכוש הרוהני הזה שאגי

מציג בפני הקוראים כיום הזה.

ס י ו מ בסיום דברי הש אני הובה לעצמי להביע את הכרת תודתי העמוקה לאלה שעזרו על ידי בהכנת אנציקלופדיה לאגדות התלמוד זו, פרי

עמל דוהי, במשך הרבה שנים. לטובה ולברכה תזכו־ דהל, רעיתי שעמדה ועומדת ללא ליאות, לימיני במפעל היי. היא עשתה למעני, מה שעשתה רהל אשת רבי עקיבא עבוד דבי עקיבא בעלה, ובזכות עדודיה והתמסדותה שלא ידעה כל גבול היה לאל ידי להקדיש את מיטב מרצי תמגי לעבודה קשה

אבל קדושה זו. לטובה ולברכה תזכו־ בתי היחידה שדה, אשד טרהה הרבה מאוד בכתיבת ה״עין יעקב״

בשביל הנקוד. ״שלי ושלכם שלהן*. זכרה להן אלוקי לטובה ולברכה, ואך טוב והסד ירדפון כל ימי הייהן. ומי יתן שנזכה שיקדים בנו הכתוב: ואני זאת בריתי אותםי אשר עליך ודברי אשר שמתי ה אמד הי, ת בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה׳ מעתה ועז־ עולם(ישעיה ניט נדא).

בנו בכל אתר ואתר במשך גתגיגו הארוכים לאין סוף.

עד כמה גדול כהה של האגדה הישראלית יש ללמוד מעובדא זו:

ההיסטוריה איגד. יודעת לספר מאיזה עם אהד שיצא בגולה תכה עוד לחזוי לאתן זו שיצא משם, ואלמלי לא היו רואים זאת אצל עם ישראל לא היו מאמיגים שדבר כזה הוא אפשרי.ד כל הוקי ע ד כל הוקי ההיסטוריה, ו כי!והו ע

הפסיכולוגיה.

ואם קם הנס הגפלא המיוהד בכל ההיס­ טוריה הארוכה של האנושית כולה, שעם שגודש ממולדתו הוזר אליה ומהדש נעוריו אהר אלפיים שנות נדודים בכל מיני גלויות מדות ואיומות, יש להודות על זה לאגדה שלנו עם סגולותיה

היקרות והנעלות המיותתת לה לעצמה. האם תופעה נפלאה זו אינה מעידה על ערכה הענקי ומהותה הנפלא של האגדה היש­ ראלית. האם כל זאת לא באה ללמדנו, שכל יהודי ויהודי צריך להתפאר ביצירה גאונית זו של אומתנו, המבשמת בריה ניהוה מיוהד ונפלא ומקסימה בזהרה את כל אלה הנהנים מאור

הגגוז בנרתיקה העתיק. האם עובדא זו שעל ידי האגדה זכיגו לשוב לארציגו ולהקים מהדש את מדינתינו העתיקה והקדושה, איגה ראיה הותכת על ההכרה שיש לו לכל יהודי ויהודי להרבות בלימודר ההדש ת האגדה, ולהכניס גם את ילדיגו מן ה לפני ולפנים של היכל האגדה שיקלטו גם הם לתוכם את רוה עמם, עם בן ארבעת אלפיםע י שנה, — כל זמן שלא נבין דבר זה לא ע לידי מעשה מסוים, ולא נוציא את עגלתנו

מתוך הבצה.

אני מאמין באמונה שלמה שנבין אתו ל הזה, שבלימוד אגדות הז״ל לילתנ ת ג הדבר ה אנחנו מוסרים להם את ההוט המשזיר את ההוד. עם העבר ועם העתיד של האומה הישראלית,

י ישראל בכל מושבותיהם. והמלפף את נתז כמו כן אני מאמין באמונה שלמה שאם ילדיגו ידעו את האגדה הישראלית, אז יכרתו

XXXI

ת לשמוש ראו הו

א) המספרים הבאים בפירוש ״ר״ן״ ל״עין יעקב״, רוצים לומר: הבט בסוף המאמר הנוכחי וראה את המקורות'

וההערות.

ב) הכוכב הבא בטקסט של הגמרא, בצד שמו של התגא או האמורא, רוצה לומר: הבט למטה, וראה קובץ המאמרים של אותו הכם במסכת זו, והבט בםון» הכרך וראה תולדותיו של אותו הכם (קובץ המאמרים ותולדות הייהם של אלה מן התנאים והאמוראים שלא באו בכרך זה מהוםר מקום, יבואו בכרכים האחרונים בעזרת הצור

ברוך הוא).

XXXII

, עי׳א ת ב ו כ ר ק ראשון, ב ר מאימתי, פ

זעה י מאמתי לוירין את ״#מע״ באךבין? מ ״ ש י

ם נכנסים לאצל ?תרומתן עד סוף י נ ה ת ״׳*טע״ » מאימתי סיייז א' ־ י " בערכין? משעה שהכהנים r ־־' *י*־ ׳"״ ׳ ,

ס ןז^מוךה 0ראע1?ה-ךבד ךני אליעןר״; נחסמים י נ ה נכנסין אאבוא בתרומתן, כ

K *מרים: עד חצות. m גמליאל א1*ר: עד ^ W t S עד םווי האשמורה הראשונה, עיעלה עמוד ד1#חר.

r שליש הלילה, כדתפרש כגמראr"' ו זמן שכינה ולא קרינן כיה נשכנך. ומקמי , ומשם ואילך עכר זמן, דלא מקרי ת (דף ג, ע״א)ס כן, למה קורין . א נתו דם לכן, לא יצא ידי תו רא קו י כמי לאו זמן שכינה, לפיכך הקו הכת כרכו ך דכרי תורה, והכי תניא כברייתא, נ ת ? כדי לעמוד כתפלה מתו ס נ כ ה כבית ה ת ו ארא ירושלמי; ולפיכך תוכה עלינו לקרותה תשתתשך, וכקריאת פרשה ראשונה שאדם קו

ו — יצא. עד ׳טיעאה עמוד השחר, שכל הלילה קרוי זמן שכיכה. ת ט על מ

1ז*1זרי ה\זו*י\ו \ה*1ז\ר*יצד

•) דבי אליעזר (בן הודקנוס) תנא בדוד השני היהא) ומאמריו במסכת ברכות אלה הם*

ת שמע בערכין, עד סוף האשמורה הראשונה (ב ע״א). 1) קורין א 2) מאימתי מתחילין לקרות שמע בערכין, משעה שקדש היום בערבי שבתות

(ב ע״ב). 3) שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב״ה ושואג כארי — וסימן לדבר משמרה ראשונה חמור נוער שניה כלבים צועקים שלישית תינוק

יונק משדי אמו ואשד! מספרת עם בעלה (ג ע״א). 4) מאי דכתיב: וראו כל עמי הארץ כי שם ד׳ נקרא עליך ויראו ממך, אלו

תפילין שבראש (ו ע״א).ת הפסח בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים — בערב 5) שם תזבה א אתה זובה וכבוא השמש אתה אוכל ומועד צאתך ממצרים אתה שורף (ט ע״א). 6) מאימתי קורין את שמע בשחרית, משיכיר בין תכלת לכרתי וגומרה עד

הנץ החמה (ט ע״ב).

ש ר • ן ו ר י פ

) פתח דבי תודה שבעל . כבד הקשו, משום מה לדברי הצל״ח1 . . י ת מ י א מ התתיל דבי את המשגה הראשונה שבש״ס בדברי פה במשנתו של דבי אליעזר משום שהיד- דבי אליעזר, והקדים על ידי כך את דברי כמאמר חז״ל•), מיוצאי הלציו של משה דביגו

ב ע*ד״ שעל ידו גיתגה לגו התורה שבכתב. ת מ היהיד לדברי הרבים ז ואם תרצה לומד ש/ חבתו לדבי אליעזר הגמל עשה כן, הדי רבך ואבא מדיי) גתן טעם לדבר בדרך אחרת.

גמליאל הנשיא זקנו היה, ובוודאי גם הוא היה כפי שידענו, דבר מוסכם הוא שסתם דבי אליעזר הביב עליו, ולמה לא התחיל את המשנה במשנתנו הוא דבי אליעזר בן הורקטס £ בדבריו ז וכידוע היתד. מחלוקת גדולה בין דבי אליעזר

א) ראה בהאטניקלופדיה להלן, תולדות רבי אליעזר, ותולדות כל תנא ואפוד* מסודרים בסדר א״ג. ולתשומת לב מיוהדת: בירושלמי (שבת פיא, ה״ב) אמרו: «כל האומר שמועה מפי אומרה, יהא רואה בעל השמועה כאלו הוא עומד מגדו-. ולדידי, אם האומר שמועה מפי אומרה״ יודע את תולדותיו ומאמריו של בעל

השמועה, הוא רואה אותו כאילו הוא עומד כנגדו.1

ב 2 . « ו H - B a—0 ת ג ר ד ב . , \ ו י » * ~ &י«י&י\זי, 5\־9 ר

י onrjS איפות זקא אכלי תרומה-נ^ןעת $את ר ש» י ד כ מ

סכולבים, לתר.מעאת צאת סבולבים״? מלתא- משעת צאת המכבים, שהואr j S ! ! m m י ל ל א * ת 9 י א ם « : ן ל » M ה י ח ך י א ־ ב ן א בתרומה? מ*זעת צאת המכבים! והא קמ#מע לי השתיני ויטהר האיש עצתו׳ בהבאתקרבניתיו,ואתריאכל? י "׳ י 8 ׳ י ־ י י י ־ • T _ , M M ״

, להאי קרא ,,וטהר״ ״ אם ס ר ס ט ו ז ^ א ל י . : א ^ ד י ? א ^ א ה < י ^ י

«• י<-ביאת WTF מעכבתו מלאנל בתרומה, ואין כפךתו מעכבתו מלאגצל בתרומה. ו&9אי ךסאי.ובא ה*מ*ר-ביאת ו5»י,^10־״- טןזר יופןא; ךיל^וא ביאת אורו הוא, ומאי.וטהר״־טסר גבךא?אמר ר?ה בר רב 0ילא: אם 13׳ לי^א -ולטהר״; 9אי»ןטסר״? טסי ייפזא,

ו וה1«זור&י1ו ג י « ז \ מאמרי ה

ת שמך א לאברהם אכרם עובר בלאו, שנאמר: ולא יקרא עוד א י י ק ^ ח

8) והיו שלא יקרא למפרע, הדברים על לבבך, יכול תהא כל הפרשה צריכה כוונה, ת׳׳ל האלה, עד כאן צריכה כוונה, מכאן ואילך אין צריכה כוונה (שם)

9) כמדומה אני שאתם נכוים בפושרים, עכשיו אי אתם נכוים אפילו בחמי חמין, לא כך שניתי לכם, עבדים ושפחות אין עומדים עליהם בשורה ואין אומרים. (טז ע״ב) . . ם ה י ל עליהם ברכות אבלים ולא תנחומי אבלים אלא מה אומרים ע 10) חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא, רבי אליעזר מטהר (יט ע״א)

א ע״ב)* כ ) ו נ 11) נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו אנוסת בנו ומפותת ב 12) המתפלל אחורי רבו והנותן שלום לרבו והמחזיר שלום לרבו והחולק על ישיבתו של רבו והאומר דבר שלא שמע מפי רבו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל

(כז ע״ב). 13) חזחרו בכבוד חבריכם ומנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים ובשביל כך תזכו לחיי הטולםם 7 ו ג ׳ ח ע״ב). י " כ ) א ב ח

. ים(שם) נ ו 14) העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנ

ן י ש ד ו ר י פ

בן הורקגומ ובת בית הנשיא. ונפנו עליו, על שרבן שמעת הנשיא, אביו של דבי, אםקיה מבי רבי אליעזר׳ וברכוהו C• ועתה כשבא דבי מדרשא וקנסיה דלא גימדו שמעתתא משמיה לסדר את משנתו, רצה לפייס את משפחת דבי ולאסקיה לדבי נתן בשם יש אומדים } ועתה, אליעזר, ופתח את המשנה הראשונה בדבריו. ברצות דבי לפייס את רבי נתן הביא את דבריו והמשנה השניה, הדנה אף היא בדיני קיש, היא במיז• המשנה האחרוגה שבמסכת ברכות•) לעד. כאן כבד פתח דבי בדברי חכמים וסיים אעיפ שלכאורה אין כל מתירה בין דבריו ובין בדברי היחידים׳ דבי אליעזר ורבי יהושע. דברי התנא קמא. ולא עוד אלא שיחמ את ובדומה לזה ראינו את דרכו של רבי גם הדברים על שם אומרם ולא הביאם אפילו בשם

מ שמעת אביו. ביחסו לרבי גתו, שאף הוא כרבי אליעזר בשעתו יש אומרים. כמצוות רW*1 היה במחלוקת עם בית הנשי* הוא רבי נתן, ואם תאמר, מה ראה רבי שלא

חן רא8זו\, ברכתז ג, «ו״ב ג 3 מאימוד, ג

כךאמרי אין0י: ״איעךב ןאד5י יו^א״.

|9עךלא״ סא ךךןה 3ר לב 0י^א לא #י?י לה1,

ו ביאת #?#2ו 0 # א ס ולעו לה מ#3א: ך,אי ״ו

א ביאת $ ל הוא, ומאי,וטסרי-קסר יוק!א; או ך

אורו, ומאי ״וטסר״-טסר 3?ךא? נןזךר פעמו לה

הלחתא' 9ך,ק30י 3?1ץוןא .??ן לךלר *את

לשון צור הוא, ניהא קרא: ,ויטהר״, האי.וטהר״? ואדני, לשון עבר, נתפנה הן העולם השהש. מברייתא, דקתני לקמןים הנ נשהעתין, השעה שהנ נכנסין לאכול בתרוהתן, וראי׳ ללנר צאת הכוכבים, שהע הינה

אין כפרתן העכבתן.

ר V י י

הכוכבים״, עמע מנה: ביאת #מ0ו הוא, ופנאי .וטהר״-טל.ר יופןא.

15) הבדלה אומרה בהודאה (כמ ע״א). 16) איזה היא תפלה קצרה, עשה רצונך בשמים ממעל ותן נהת רוה ליראיך

ת והטוב בעיניך עשה, ברוך אתה ה׳ שומע תפלה (כט ע״ב). ה ת מת פני ה׳, מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקב״ה עד 17) ויהל משה א

(לב ע״א). לו שאחזתו אחית ארבעים חיום ואת 18) כלום מאריך יותר ממשה רבנו, דכתיב ביה: א

ארבעים הלילה(לד ע״א). 19) כלום מקצר יותר ממשה רבנו, דכתיב: אל נא רפא נא לה (שם).

20) צלןן מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין(לו ע״א). 21) דבש תמרים ויין תפוהים והומץ ספוניות ושאר מי פירות של תרומה חייב

לשלם קרן וחומש (לח ע״א). 22) איזהו עם הארץ, כל שאינו קורא קריאת שמע ערבית ושחרית (מז ע״ב).

23) רבי אליעזר שיהרר עבדו והשלימו לעשרה (מז ע״ב). 24) רצה לאמרה בנהמה או בברכת הארץ או בברכה שתקנו ביבנה אומרה

(מח ע״ב).ת דוד י 25) כל שלא אמר ארץ המדד• טובה ורהבה בברכת הארץ ומלכות ב

. בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו(שם) 26) אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים (נ ע״א).

27) יין עד שלא נתן לתוכו מים אין מברכין עליו בורא פרי הגפן אלא בורא פרי העץ, וגומלין ממנו לידים. משנתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פדי הגפן ואין

גומלין ממנו לידים (שם ע״ב). 28) אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך. אלא אם יש לך אדם שגופו הביב עליו מממונו לכך נאמר בבל נפשך

ואם יש לך אדם שממונו הביב עליו מגופו לכך נאמר בכל םאדך (סא ע״ב). 29) אין מקנהין בימין מפני שאוכל בה (סב ע׳׳א).

היתד. ביט ובין בית הנשיא, ואף לדידיה אפקיד, להם בחלום לרבי נתן ולרבי מאיד — לכו פייסו רבי שמעון אביו מבי מדרשא וקגסו שלא לומר לדבי שמעון p גמליאל. דבי נתן הלך, רבי

מאמרי הוזואימ והאמוראים

ן י ש ד ו ר י פ

את רבי מאיר, שגם הוא כרבי גתן תברו מתלוקת תשובה לדבר! לפי המסופר בגמרא, גלו

הלכה בשמו ז מאיד לא הלך. אמר: דברי חלומות לא מעלין

ן י ש ו ו ר י פ

ל כ ׳ ן ן ר ד ס י כ ב ן הועד^ ר ד י ן ד ו ד נ ולא מורייין 8). ולכך, רבי נתן שהלך ופייס, פייסו ואף ב רבי. ר׳ מאיד שלא חלד ופייס, לא פייסו רבי C• הקודם בזמן קדמו רבי. זמן קריאת שמע, לרבי בדם לדידי פתה רבי את משנתו בדברי אליעזר, עד סוף האשמורה הראשונה, לדברי רבי אליעזר מהטעם הבא > ההכמים עד הצות, ולרבן גמליאל עד שיעלה כבר פרשו הז״ל ואמרו, למה התהיל_רבי עמוד השהר. הקדים רבי במשנתו את דברילא רבי אליעזר המקדים את זמן קריאת שמע. פ_ו י בדישא בדין קריאה שמע של ערג בקריאת שמע שי1 שחרית ז וחרדו ש3ך הוא והכמים המאהרים את זמנה, דבריהם באים סדר המקראות, ״בשכבך ובקומך*, וגם יליף אחדי דבדי דבי אליעזר. רבן גמליאל המאחרי ערב מהי את זמנה יותר מכולם, דבריו באים בסוף. הוא ה י ו ^ ב י ת כ ^ מבייי״י של עולם׳ ד. r קר יום אחד״)׳ כלומר רבי שסדרז_גדול היה׳ אשד אמרנו ז כסדר זמניהם׳ כד סדר דבריהם^ T3?׳A׳׳1 כ

הקוז*ם בקרא קדמו.

1) הצל״ח למסכת ברכות. 2) במדבר רבה פי״ט, תנתומא פרשת הוקת כ״ד וילקוט פרשת הוקת, וביוהסין הוצאת פיליפובסקי, ב־56, מביא דעה דו בשם הבתיי ומסיק: ואולי מצד האם. וכן היא גם דעתו של הגאון ר׳ מנתם עזריה במאמרו

״דין״ ת׳׳ב פט״ו. 3) דברי אבא מרי גדפסו כלפגי המשים שגה בספר .דברי מרדכי״ של דודי הרה״ג דבי גפתלי בו מרדכי

מחבר הספר ״אמרי שפר״. 4) הרמב״ם בהקדמתו לסדר זרעים, פ״ו.

5) ב״מ ג׳׳ט, ע״ב. 6) הוריות י״ג ע״ב. ויש להקשות שהרי בביב צ״ג ע״ב אמרו: מאן יש אומרים ז אמר רב חסדא: רשב״ג. ובב״ב ליו ע׳׳ב אמרו: מאן יש אומרים ז אמר ר׳ חסדא : ר׳ אחא. וכן בביב ט״ו ע״ב פליגי היש אומתם< ת ן ר ן ד ר ה ד ס ן,ץ M ב , י ב עם רבי גתן. ועיין על זה תוספות סוטה י״ב ד״ה אחרים, ותוספות ע״ז ס״ך ן״

הוצאת .משכיל לאיתן״, תגאים ואמוראים עמוד 261, שדן בזד״ 7) כדאי להעיר כי פרט למשגה זו ועוד אחרת (שקלים פ״ב מ״ר.) לא גזכר עוד שמו של רבי גתן בשום מקום במשנה. וכן מהראוי לציין שאלה הבקיאים בסגנונו הצח והנעלה של רבי בכל ר&שניות, יכירו מלשון המשנה בסוף ברכות עד כמה התאמץ והשתדל רבי להביא כאן בסוף ברכות דברי רבי נתן. ודרך אגב: כידוע, אפילו משרתיו של רבי דברו עברית צחה ונקיה וידעו לדייק בלשונם. ומעשר. שנסתפקו חכמים בפרושן של המלים ״סרוגין״ ו.חלוגלוגות״ ולמדו את מובנן מאמתיה דבי רבי, וכן למדו את פרוש המלה ״מסאמר׳ מאמתיה דבי רבי, כמסופר (בירושלמי מגילה פ״ב ה״ב) אמתן נלך ונשאל בבית רבי.

סלקון מישאול ואמרון מאת שפחה משל בית רבי וכי׳• יעיין גם מגילה י״ ח ע״א. 8) הותות י״ג.

9) ולתשומת לב מיוחדת: במקום שרבי מזכיר את דבת רבי מאיר, אין הוא מביאם במישרין כדרכו ביחס לשאר התנאים, אלא כשמועה מפי שמועה, וכדאמר רבא: אפילו דבי דענוותנא הוא, תנא, אמרו משום רבי מאיה אמר רבי מאיר לא אמר (הותות יו ע״א). ומכאן שנשארה טינא בלבו של רבי על רבי מאיר על שאן פייס את אביו. ומסופר בירושלמי (ביצה פ״ה ה״ב) כי בשעת חתונתו של רבי שמעון ברבי היו מטפחין לאחות ידיהם בשבת, עבר רבי מאיר ושמע את קול* אמר: רבותינו, הותרה השבת ז שמע רבי את קולו, אמר מי הוא זה שבא לרדותנו בתוך ביתנו ? שמע רבי מאיר את קולו וברח. יצאו אחריו רץ אחר רץ, הפתח הרוח הסודר מעל ערפו של רבי מאיי• הציץ רבי מהחלון וראה את ערפו של ר״מ מאחותו. אמר רבי, מה שמחודד אני מחבית מפני שראיתי את רבי מאיר מאחותו ואלמלי הייתי רואה אותו מלפניו הייתי מחודו יותר, וכתיב: והיו עיניו רואות את מותך (עירובין י״ג ע״ב) ומכאן, כיון שהצטער רבי, יש אולי ללמוד שהיה ממר על

שגרם לו לרבי מאיר שיברח ממנו. אכן, את רבי נתן הצליח רבי לפייס, וקשת יתדות נקשרו בין שניהם. ורבי נתן עזר לו לרבי בעתכת המשגה (ב-מ פ״ו ע״א) והוא שעמד לצדו של הנשיא כשמחה נגד חנניה אחי רבי יהושע על שעיבר את השנה

בחוץ לארץ (ירושלמי סנהדרין פ״א ה״ב וירושלמי נדתם פיו ר.״ח< 10) באותו הדף.

11) דרך אגב, יש אומתם: רבי התחיל המשנה הראשונה בשים בהמלה ״מאימתי״, המתחילה׳ במים, משום שהתורה מסתיימת באות למ-ו, וסמך רבי גדם ללמ״ד בממד״ ללפיד שסמוכה תורה שבעל פה לתודה

ם ל״ית למ׳יו. * שבכתב כמו אות מ״

5 ה

op? ר רבי יוסי״: בין העמשות-כהרף עזן: וה מ י ש י י א, דרבי יהודה וזה יוצא, ואי אפער לעמוד עליו. ת ו ש מ ש בין ה

י ״ ד ־ ת א מהלך חצי מיל לפני צ הכוכבים, ודרבי יוסי — כהרף עין לפני צאת הכוכבים.

1ז«1ז\־י \ז\ז1«יגז \\ז«1זו\־«י1ז

•) רבי יוסי (בן הלפתא) תנא בדור הרביעי היה ומאמריו במסכת ברמת אלה הם«

(ב ע״ב). ו 1) בין השמשות כהרף עין, זה נכנם וזה יוצא, ואי אפשר לעמוד עלי. שאין נכנסין . . י ת ד מ 2) פעם אחת הייתי מהלך בדרך וכו׳ באותה שעה לנ ע״א). לחורבה, ולמדתי שמתפללין בדרך, ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה( 3) למה נקוד על לולא, אמר דוד לפני הקב״ה: רבונו של עולם, מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא, אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם

ד ע״א). ) ו א אם ל 4) מנין שהקב״ה מתפלל, שנאמר: והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית

ז ע״א). תפלתי, תפלתם לא נאמר אלא תפלתי, מכאן שהקב״ה מתפלל( 5) מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו, דכתיב: פני ילכו והניחותי לך.

א״ל הקב״ה למשה, המתן לי, עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך, וכו׳(שם). 6) טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות, שנאמר וכוי. (שם). 7) שלשה דברים בקש משה מלפני הקב״ה ונתן לו. בקש שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו, שנאמר: הלא בלכתך עמנו. בקש שלא תשרה שכינה על עובדי כוכבים ונתן לו, שנאמר: ונפלינו אני ועמך. בקש להודיעו דרכיו של הקב״ה ונתן לו,

שנאמר: הודיעני נא את דרכיך (שם). 8) כל דבור ודבור שיצא טפי הקב״ה לטובה, אפילו על תנאי, לא חזר בו.

מנלן, ממשה רבינו וכו׳ (שם). 9) קרא ולא דקדק באותיותיה יצא (טו ע״א).

10) הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא (שם). 11) אם עבד כשר הוא, אומרים עליו: הוי איש טוב ונאמן ונהנה מיגיעו

(טז ע״ב).(יט ע״א). 12) לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן

13) שונה הוא ברניליות ובלבד שלא יציע את המשנה (כב ע״א). 14) מי רגלים כל זמן שטטפיחין הוא דאםור(כה ע״א).

15) סמדר אסור מפני שהוא פרי(לו ע״ב). 16) יוצאין ברקיק השרוי, אבל לא במבושל אף על פי שלא במוח (לח ע״ב).

ן י ש ד ו ר י פ

. למה לא נאמד נכנס תה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו, . . ת ו ש מ ש ן ה י ב), לדידי תשובה לדבר: וכפירש״י: הלילה נכנס והיום יוצא׳ יציאת ״זה יוצא וזה נכנס״, אלמלא כניסת הלילה היתד. מעט קודמת ליציאת זה עם כניסת זה, כשהם מתפרשין קרי בין

•C היום, הדי אז היה העולם נשאר תוהו ובוהו, השמשות כמו שהיה לפני בריאת העולם. ולס, אמד זה

, ג\־כו\ז 6 \ ג » * v ר ! ־ \Tunra, 9 ו

מ ע׳׳ב). ) ו ת ב ו 17) כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי ח 18) צריך שיזכור בה תורה (מח ע״ב).

19) אפילו רוב ישראל נמי אין מברך, מפני שבנות ישראל מקטרות לכשפים (נג ע״א).

ל העונה אמן יותר מן המברך (שם ע״ב). ת 20) נס ע״א). ) 21) לעולם אל יפתה אדם פיו לשטן

(סא ע״ב). תר) 22) לפנות ביהודה מזרה ומערב (מו 23) פתה רבי יוסי בכבוד אכסניא ודרש: לא תתעב אדומי כי אהיך הוא. לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. והלא דברים קל והומר, ומה מצריים שלא קרבו את ישראל אלא לצורך עצמן וכו׳ כך, המארה תלמיד הכם בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו

ומחנהו מנכסיו על אהת כמה וכמה (סג ע״ב).

1) תוספות פסחים בי׳ ד״א ד״ה יכנס, ליי״ש. 2) רש״י שבת ל״ד ד״ב.

, R-B ז מ ג ו כ ר , ב \ ג י ט א , 9י5 י י ת מ י א 7 מ

ד סוף האעמוךה דןראעוןה-ךברי רבי אליעזר. עקסבר עלע מאמרות מאי ל,סבר ךבי אליעזר? אי ז ?ווי הלללה-לימא ״עד אך3ע עעות״: יאי לו39ר אךבע מעברות ^וי סלללה-לי?!א ״אד עלע עעות״?! לעולם ,קסבר עלע מעמדות ל,וי ל״לללה, והא זקמע9ע לן, ךאכא מעמדות בךקיע ואכא מעברות באךעא. ךתניא, רבי אליעזר או&ר: עלע מעמדות הד הלללה, ועל 3ל מעמר ומעמר יועב הקדוע ברוך הוא ושואג כאךי, עןאמי רדמיה כה׳ל<: ה׳ ממרום לעאג וממעון זקךעו לתן קולו;

עאוג לעאג על נוהו. וסמן לךבר: משמךה ראעוןה- חמור נוער, עניה-כלבים צועקים, עליעית-תינוק

ר ש ״ י

מאי קסבד וכו׳, הוי ליה לומר זמן הניכר? אי קסבד, דפליגי תנאי לקמן בהא מילתא.: ״שלש ר מ א א מאן ד כ י א משמרות הוי הלילה־״ במשמרות עבודת המלאכים, ושיר שלהם נתלק לשלשה תלקים: ראשונה לכת אתת, שניה לכת אתרת, שלישית לכת שלישית, ואיכא מאן דאמר: ״ארבע משמרות הוי הלילה״. והא קמשמע לן, כשנתן לך סימן זמן הקריאה בסוף האשמורה, ולא פירש לך סימן מפורש — למדך, שיש היכר לכל אדם בדבר, כי היכי דאיכא משמרות ברקיע איכא, ״ ג א ש י משמרות בארעא. ״

ס י ר ו ש ר ״ ן

תשובה לדבר« רבי אליעזר נקט בלשונם של הנביאים, כמו שנאמר! אתה ד׳ לעולם תשב (איכה הי׳ ייט), יושב בשמים (תהלים בי, ד׳), היושבי בשמים (שם קכ״ג, א׳), היושב על חוג הארץ (ישעיה מ׳, ב״ה׳ ואראה את ד׳ת רבים יושב על כסא רם ונשא (שם ר, א׳), ו

כיוצא בהם. והכי גמי גמ ביחס לשאגתו האמורה כאן, שכן מציגו (ירמיה כיה, ל׳) ״ממרום ישאג וממעון קדשו יתז קילו״ וגו") ועל במדים אלה ודכוותייהו אמת רבותיגו: דברה תורה כלשון בגי אדם י), וזד״ כדי לשבר אזן השומע מה שהיא יכולה לשמוע. ובדומה אה מציגו להרמבים זיל האומר! מהו זד. שכתוב מזורה ״ותתת רגליו״, ״כתובים באצבע אלקים״, ״יד, ״אזגי ד׳״ וכיוצא בדברים ״ ד׳״, ״עיגי ד האלו, הכל לפי דעתן של בגי אדם הוא שאינם מכיתן אלא הגופות, ודברה תורה כלשון בגי אדם, והכל בנויים הן, שנאמד: אם שנותי ברק חרבי (דברים ליב, מיא), וכי חרב יש,( לו ובחרב הוא הורגו אלא משל והכל משל, וכמאמרו זיל, גם חדיל דברו בחידות ומשלים

להמשך אחת דרך ספדי הקודש 7).

. לפי מושגי היהדות אין כל . . ד ת ג י א הגדרה תופסת כלפי מעלה, שהדי ההגדרה לפי עצם מהותה, אין בה אלא משום הגבלה, ואין

הגבלה אצל הקב״ה. ולפיכך קצה ההשגה בעגיגים אלה היא אי השגה, דיל ההכרה שאין מהות הבורא יתברך ניתנת להשיגד״ כנאמר! תכלית מה שנדע, שלא נדעך, והמדמה בלבו כי אמנם השיג את הבורא יתברך הדי זה עובד אלילים. מפני שכתוב בתודה ושנוי בנביאים, שהבורא יתברך איגו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמית כלל, וכפי שאמר הרב המורה! ולא תחשוב שהסודות העצומות ההם ידועים עד תכליתם ואחריתם לאהד ממנו, לא כן, אבל פעםp יחלז לנו האמת עד שנחשבהו יום ואחרי יעלימוהו C• וימה אמר בעל העקדה! המדמה בלבו מ אכן השיג את הבורא יתברך אינו אלא כאותו הסומא מבטן ומלידה, שלא ראה מימיו את השמש והוא מתאדה ודן עליה, ובדוד שאין זה אלא מעשה סכלות ושטות י).ה לא ישיבה ולא ל מ ומוי שייענו אין ל), ואם בן מהו שאמר no *יושב עמידה וכר,

הקביה ושואג״ ז

ד ש ״' י

א ״ ז ג, ע ו ג ב ר , ב \ ג ז פ א 5 ר ר 9 , י ת מ י א ח מ

יינק מעדי אמו ואעה מספרת עם נעלה. מאי קא חעיב ךבי אליעזר? אי תחלת מעמדות ל!א חעיב- ״שאוג״, ״ישאג״, הרי שלשה.ת עם בעאה, כשמגיע ר פ ס י *, י ואשה מ י ־ • • « •

ם ד י א נ ב ם ו ו י ב צ ו ר תחלת מעמךה ראעונה סמנא למה לי, אורתא ק־ ח מ ף י ו ת ,קא ^ הוא! אי סוף מ^רו

׳ * * , ^ ״ , ו ״ ש מ י ל ך ת ־ ב ש " ^* >*יי * 1 ״ * י י ל סוף נ*8ךה ףאשנה ותחלת נ»מרה אחרונה נת:ו? נתמלי! סאשמויות או , בסופן? אורתא הוא, צאת

ואמצעית ךאמצעיוזא. ואי בעית, אימא: כלהו הכוכבים. סיף מעמדית קא סעיב, וכי תימא: אחרונה לא צריך-למאי נפקא מנה? למקרי ״קריאת עמע׳׳; למאן דגני בבלת אפל, ולא:דע ןמן קריאת עמע אימת, כיון ךאעה מספרת עם בעלה ותינוק יונק מעדי אמו-ליקום וליקךי. אמר רבי יצןזק בר עמואל מעמה ךרב: עלע מעמדות לווי סלילה, ועל כל מעמר ומעמר יועב הקדוע ברוך הוא ןעואג כארי ואומר: אוי

עהחרבתי את ביתיוערפתי את היכלי והגליתי את בני מאךצם. J פ י ד ו ש ד ״ ן

המור נועד, שניה — כלבים צועקים, שלישית — תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה״. ועל ידי נתינת טעם זה התםית דבי אליעזר לומד, שהלוקת הלילה למשמרות אינה הלוקה מלאכותית, שהסכימו לה בני אדם, אלא שבאמת הל בכל אהת ואתת מהן שנוי מסוים

בטבע, המשפיע על הבדואים למיניהם. המשמרת הראשונה משפיעה על החמוד —

והריוע נועד. השניה משפיעה על הכלבים — והם

צועקים.י והשפעת המשמרת השלישית היא על מ אדם ואז ״תינוק יונק משדי אמו ואשד, מספרת

עם בעלה״״).

המלה משמרת כאן פירושה אחד מהלקי הלילה והיא מצויה כבד בנביאים, ראש האשמדת) והושאלה מלה התיכונה (שופטים ז׳, י״ט), זו להלקי הלילה, מפני שעם התהלף משמרות הלילה היו מהליפים את השומרים. וכן הוא. ראש האשמדת התיכונה . . ן אומד: ויבא גדעו

. ״ . . . ם י ר מ ו ש אך הקם הקימו את ה הלוקת הלילה להלקים היתד, גהוגה גם אצל היווגים והרומאים. היווגים היו מהלקים את הלילה לשלשה הלקים והרומאים היו מהלקים הלילה לארבעה י). ואף בגמרא מציגו למאן

דאמד» ארבע משמרות הווי הלילד״ ודבי אליעזר דסבר ג׳ משמרות הווי הלילה, גתן סימן לדבר: ״משמרה דאשתה —

1) מורה נבוני* בפתיחה. 2) עקדה, שעד נ-ד.

3) חגיגה ס״ו, ע״א. בגמרא נאמד לא ישיבה ולא תחרות וכד וברמב״פ הלי יסודי התניה (פ•* הי״א) הלשון היא: -לא ישיבה ולא עמידה״.

4) וכדאי להעיד ידך אגב: דבי אליעזר בעל המאמר הנידון, לא אמד דבר שלא שמע מנד רבו לעולט (סוכה כ-ז) ואם בשאר העגינים כך, במילי דשמיא לא כ״ש. ולכך הביא לו חיכף לראיה כאן את הפסוק ממרופ

K ם ׳ D ,ג n v m . \ ג י , 3י? ר»פ י ז ו מ י א 9 מ

ישאג, להראותך שגם בזה שאמר .הקב״ה שואג כארי״, שאינה כל כך רגילה בפסוק כמו ישיבה, הנאפרד. אצל הקב״ה — גם בזה הוא מסתמך על דברי הנביאים, כמו שנאמר: »ד׳ ממרום ישאג״.

5) ברכות ל״א ע״ב. 6) משנה תורה הלכות יסודי התורה פ״א, ה״ט ומורה נבוכים ח״א, פרק כ״ז.

7) מורה נבוכים בפתיחה. 8) וראה גם שמות י׳׳ד, כ״ד וברש״י שם. וכן שמואל א׳ י״א יא: ויבואו בתוך המחנה באשמורת

הבוקר. ולתשומת לב כנראה שבגמ׳ של רש״י הגי׳ היתד.: קמ״ל דאיכא משמרות בארעא כי היכי דאיכא משמרות ברקיע ולכן פירש״י: »כי היכי דאיכא משמרות ברקיע איכא משמרות בארעא״. אולם לגרסא זו קשר» הלא מהמקראות דלעיל שהבאתי וכן מן המקרא קדמו עיני אשמורות, דמייתי לקמן כבר ידעינן שישנן משמרות בארעא, ובכן איך מביאים ראיה מדבר לא ידוע ברקיע על דבר ידוע בארעא? ולכן נראה יותר נכונה גרסת הרא׳׳ש דגרים: דאיכא משמרות ברקיע כי היכי דאיכא בארעא. וכן הסכים המהרש״א לגרסת הרא״ש. עיי״ש. 9) לרומאים העתיקים היו גם שמות מיוחדים לכל חלקי הלילה. לאותה אשמורה שבה קורא התרנגול

קראו: ״גאלינקאנוס״ ולאשמורה שבה הוא מפסיק את קריאתו — ״דאנטיציקאנום״. 10) דייק ואמר ״תינוק יונק משדי אמו, ואשר. מספרת עם בעלה״, כלומר, השהפעה על בני אדפ

באשמורה זו היא מקטן ועד גדול.

א 10 י ת ג, « ו כ ר , ג \ ו י ט א י ר ח 9 , י ת מ י א י מ

, רבי יוסי: פעם אמת לדיתי מהלך• ר ש ״ י א ד ת 3ךךך, וןכנסתי לחך^ה אחת מחךבות ירושלים ושמר, והמתין, כמו: לאי _1 י \ י .* ״ י , יאתר אדס לתבירו: ״שמור _! י להתפלל. ובא אאהו, ןכור לטוב, ועמר לי על לי בצד עבולת כוכבים ומזלות

ך, רביד (דף צ׳ ע״ב): ״שמרה עומדת לי עם!מתי $פלתי אמר לי: ״עלום ע: ; ״ ^ י ש ^ ׳ ״ ר ב ד ה ת א י מ אמךתי לו: ״עלום עליך, לבי ומודד א*י לי: ש: י״א), ״שומר אמונים״ (ישעיה ו ך ל ו ה ז ה ^ לחך3 ״בד, מפד מ

ד י א^ריזי לי: ״מיז:רא לדיתי י ו ״להתפלל״. אמר לי: ״$ה לך להוז?לל ? עמא לפםיקו בי עוברי ךךכים״. אמר לי: ״ל־,:ה לך להתפלל תפלה

ן י ש ו ו ר י פ

ואין כל אדם, זולת זה שלו הוא טעד, שומעו, לכך נקרא בת קול.

ועוד אמרו T נקרא בת קול, לפי שאינו קו לו, שהוא נבואה ממש, אלא במדרגה למק לכך קראוהו בת קול שהוא כבת לאביה ולתשו

כהו לא קראוהו בן קול אלא בת קול *). תהו שאמת־ משמתו נביאים האחרונים, הגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקדש מישראלf ואעפ״כ היו משתמשין בבת־קול מן השמים ואםכן, בת־קול היא דרגה גמוכה מגבואה

ממש. ־־ וכדאי להעיר, כי גם אפלטו ואריםטו האמינו עפ״י דרכם בשפע האלקי, אשד ההשגחה העליוגה משפיעה על יקירי סגולה. ולדבריהם השגת השפע האלקי הזה היא תכלית השלמות של המין האנושי וכי עתידה ההשגחה להשפיעו

למי שיתקדש וימהר במחשבותיו ובמעשיו. והדברים קל וחומד, ומה אפלטו ואריסמו הכית בכח ובשפע עלית זד״ רבותינו התנאים

ז ! ת והאמוראים דיל לא כל ש אך זאת לדעת שבמושגים ״אליהו הנביא״ ו״בת קול״ השתמשו הדיל בפגים שתות, ועלינו לבדר לעצמנו כל מקדה ומקרה למה התכוונו

בדבריהם. יש והשם ״אליהו הנביא״ שמ&* להם כבטזי למדרגת ההתבודדות העליונה, כפי שראינו

לעיל.

. מי . . י ס ו י י ב ר ר מ א א י נ ת הם ״אליהו״ וה״בת קול״ המופיעים כאן לראשונה בגמרא, ושהז״ל כה הרבו להזדקק

ולהשתמש בהם בקדש ז לדברי דת יצחק אברבנאל דדו הכמי ישראל קוראים ״אליהו״ למדרגת ההתבודדות העליונה להיות המדע והמגיע אליהם בהדבק רוהס ושכלם בדברים האלוקיים, אנושי מצד אחד, ונבדל ורוחני מצד אחד, והיו מפני זה מכנים אותו בשם אליהו להדמות אליו ענינו ועושים הספור כאילו אליהו הנביא עומד לפניהם ומשיב דברים נכוהים לשאלותיהם, וכל זה מדרכי. ונוכל להבין כי ריב״ל לגודל . החכמה הוא. מעלת חכמתו מצא את אליהו ואת נפש רשב״י. אם שהיה זה בחלום או בהתבודדות המחשבה בהקיץ או שבעיתוי וחקירתו עשה הספור הזה דדן• הכמה כאילו היה מדבר לפני

השלמים האלה והם משיבים אליו1).

תהו שאמר כאן ״הכותב* לענין דבי יוסי, שנכנס להתפלל לחורבה לדרוש את ה׳ על חרבות ירושלים ומרוב דבקות נפשו מאת המחשבה באה אליו השגה כדמות נבואה קטנה

על ידי אליהו הנביא הקיים בגוף תפש. בת קול — היא שפע אלקי נבואי אשד ההשגחה משפיעה על מי שראוי לקבלו- ונפי שאמד החדש: *בת היא מדה, כמו שנאמר! אלפים בת"), ומפני שהקול יצא רק במדד״

11 \זאי\ז\ןי, מ־? רא8זט, גרבגוו ג, ע* א יא

ה למךזןע^פי על^ה ךלרים: $ י ש ״ י ^ןצךה ד באו$ה 0י למתפללים ת ד 9 ל $ ה ב ך ח , ב׳). תפצח קצרה.הנימי״ לממע&אין ?מסין ל ו כי

, י , י , כן הסכימו בתוספות— ולקמן y>17 "י י "

3ךא^ילמח?1י #זפמז§לל 3ךךך ??ת§לל ת$לה לןצךה. ואמר לי: .בך, מה קול ?חךןה זו?״ אמךתי לו: ״שמעתי בת־קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי עהחךבתי את ביתי וז&ךפתי אתר לי: 9 היכלי והגליתי את ב3י לבין לגאמותד א ״סףןי וחיי דא#ף! לא עעה זו בלבד אומךת כף,

מפרש לה, בפרק תפלת השתר (דף כ״ט, ע״א). בת קוצ, ומצאתי בתוספות (בסנהדרין פ׳ ראשון) לשון זה: בת־קול, יש אומרים, שלא היו שומעץ קול היוצא מן השמים, אלא מתוך אותו קול יוצא קול אתר,ת ה בכו כ ם שאדם מ י מ ע פ ושומע קול אתר היוצא ממנו

ן ״ ש ר ו ר י פ

יכלו מטעמי זהירות ובטחון לומר דבר בשפ אומרו, ובדרך הכמה ורמז יהםוהו לאליהו הנביא״), שהדי לפעמים היתה הרשות אוחזת בכל האמצעים והדרכים כדי למצוא את המסתתר ולגלות את מחבואו. וכך, למשל, חקקה הממשלה את דמותו של דבי מאיר הבורח אפתחי דרומי,לס לא וצוותה לכל מי שיגלגו לתפסו"), ו יפלא שהיו הגרדפימ מוכרהימ לשגות לפעמים את בגדיהם, ולפעמים אף לבוא במקומות מדים לבל יפלו בידי מבקשי גפשם, ועל כגון זה ספרון אליהו חזייה, אידמי ליה כטעייא״).מ באותו וכן! אליהו אידמי ליה כפדשא"), ו מעשה דרבי מאיד שהבאגו מסופר, כי בברחו מפגי הדודפימ אחריו, גכגס לבית זוגות, ויש אומדים» בשולי נכדים דאה, טבל ten אחת מאצבעותיו ומצץ את הברתה, וכשראו רודפיו p אמת בלבם« אילו היה זה דבי נמדד, בוודאי שלא היה עושה כך. ועל ידי תחבולה זו הוליך דבי מאיד שולל את רודפיו וברח משם ובא

לבבל").

מהמעשים שהבאנו למעלה מתבדר, איפוא, שהמושג אליהו המופיע אצל חזיל אינו מגוון אחד, ופרושו משתגה בכל מקדה ומקרה והוא תלוי בתכן המעשה שבקשר אתו הוא מופיע. ועל הלומד והקורא להבין מעצמו לאתה מק

אליהו התכוונו. ומעתה יובנו גם דברי הפרשנדתא רש״י דיל, שמעולם לא שגג מוזגת תיל, האומד על דברי הגמרא! כל הנושא אשד. שאינה הוגנת

ויש ובשם זה היו מכגימ למאן דהוא, שעל ידו באו דתה והצלה לאומה הישראלית מלה או אפילו דק לאחד מגדוליה, וזה מפגי ששליהה זה של ההשגחה עשה מעשה כמעשהו שלמ אנו מוצאים בחזיל! הרמנה זה אליהו. ו ״אליהו״, ״הרמנה זמר לטובי ואין זמר לטוב

אלא אליהו•). ועל דרך זה אמדו במעשיה תהום איש גם־זו: אתא אליהו אדמי להו כהד מנייהו•). וכשגתפס דבי אלעזד p פדטא למלמת על שהרביץ תורה ברבים, בא אליהו ונדמה לו לעד שבא להעיד עדו, כאחד מחשובי המלמת,מ גתגלה אליהו והעיד ומגעו מלבצע זממו י). ו נגד אותו בריון שהלשין על דבי שילא על

שצווה להלקותו"). ולפעמים ציינו הזיל בשם אליהו את אחד מרבותיגו הגדולים, שנאלץ להסתתר מעיגי הדשות שבקשה להרגו, כמו שקרה, למשל, לדמ שמעון p יוחאי ורבי אלעזד בגו, שהיו

.C מסתתרים מפגי זה במערה ייג שגים ס אירע גם לרבה ולרב יוסף שבדמי ו מההוא פולמסא דאתא לפומבדיתא"), ופעם אחת הלשינו על רבה בד נהמני שאליו היו ממקמים ייב אלף מישראל בחדשי כלה, שהוא מקשה על גביית ממי המדינה, וברח מפומבדיתא

לאקרא ומאקרא לאגם ובר"). וכשרמתיגו היו מזדמנים למקום אחד עם החכם המסתתר ולמדו תורה מפיו ובאי אוזיכ למסור את דבריו לתלמידיהם הם, הדי לא

ד ש ״ י

ו ל הי ו קו ת ו א , ו ק ו ח ר מ ל שומעין, לכך היו קורין אותו

א 12 * ב &י*י&י\וי, 9״\ ר*«יו\, 1\־כ\\ז ג, ע י

אלא בכל יום ויום, עלע ?עמים אומרת כך. ולאל נכנסין לבתי כנסיות א ך זו בלבד, אלא בשעה ^ ולבתי מךךעות ועונין .להא עמה ךבא נןבךך״,

י נת קול, ע״כ. וכן מצאתי י ן ^ . ף מ ו א ע ^ ו נ ע נ א מ י ^ ה

עזזגלה את בניו? ואוי להם לבףם ־עןלו מעל עלחן בביתו כך! אשרי כל זמן שהיה אבילןם!״ קלוס זה נתוך נית המקדש!

ש ר « ן ו ר י פ

יומא הד שמע ההוא גברא בת קלא דאמדא, כל עבדא דמדיד השתא מצלה"), הייגו: הדעה המוסכמת והמקובלת בעם היתד״ כי שלטון החשמונאים, הרקוב מבית ומבהוץ, הוא הלש והסד אונים במדד, כזו, עד שכל אדם׳ ולו גם עבד, ימדוד בו לאלתד — יצליה במעשהו.ם ל מ ואכן הלך הודדוס, העבד האדומי, מדד ב

והצליה.

לפעמים אין בת־קול אלא קול ממש, קולו של מסיה לפי תומו. כעגין שמציגו: ואמר דבי שפטיה אמד דבי יוהגן: מגין שמשתמשין בבת קול ז שגאמד: ואזגיד תשמעגה מאהדיך לאמד וגר. ופירש רש״י: אמ בלבו להתהיל דבר, ושמע קול — או הן או לאו — הולך אחריו ואין כאן משום ניחוש ״). היינו, אדם שעומד לעשות דבר מה, ולבו מהסס ומפקפק, אם יעשנו ואם יחדל, ובעודו שוקל את הענין בדעתו יגיע קול לאוניו׳ קולו של מישהו המסיה לפי תומו׳ ואפשד להביגו כהסכמה לעשות הדבר, או להיפך, כאזהרה לבלי עשותו— ע״פ האות והמופת הזה יוכל לכלכל את מעשהו, כי אולי מה׳ יצא הדבר לשמוע זאת בכדי לחזק את ידו בדרכו שהולד לעשות — או, ואת כאן תו עשו להפך, להפריעו שלא ילד |

משום נחוש. וכך מסופר על בד קמדא דהווא מעייל להד קדתא, נכשל באצבעו ושמע קול ילד שקרא ״אם בגפו יבוא — בגפו יצא״. אמד, כמדומני שלא עלתה בידי אלא הטחה זד בלבד. וכך

הומת ליה״). יש בגדת בת קול גם במשגה* משיאין

לו, אליהו כופתו והקב׳׳ה דמעו, — ״האי אליהו לאו אליהו דכתיב במקדא״").

והאמור ב״אליהו״ — יפה כחזו גם ביהס ל״בת־קול*. יש ודז״ל השתמשו בבטוי זה כסמל לאותו שפע גבואי שההשגהה משפיעה על יהידי סגולה, אצילי הדוה, ובאור זה יש להבין את המסופר על יוהגן כהן גדול ששמעת א מ בשעת עבודת יום הכפודים בת־קול י מבית קדש הקדשים ומכריזה שנצחו החשמונאים את היווגים. וכן גם את המעשה בשמעון הצדיק, ששמע בת־קול מבית קדש הקדשים

אומד שגהדג גסקלגס ובטלו גזרותיו"). אך יש שמעשה הבת־קול לא היה כי אםת מציגו לדבי יוהגן p זכאי, בחזיון הלילה, ו שספר לו לדבי יוסי הכהן: ואף אגי ואתם בהלומי, מסובין הייגו על הד סיגי, וגתגה עלינו בת קול מן השמים: ״עלו לכאן׳ עלו לכאןת לכם״ טדקלים גדולים, ומצעות גאות ממעו

וכר"). ומאידך משמש לעתים שם זה כבטוי להסכמה כללית ומהלטת — בשאלה. שביחמ אליה היו עד כה מחולקות הדעות ומתגגדות אשה להברתד- וכאשר הכריעה הכף לאחדמ היו ל ם אות הוא שמה׳ יצתה זאת, ו י ד ד מ מכנים זאת בשם בת קול. ועל כגת זה אמרו במהלוקת בית שמאי ובית הלל שיצתה בת קול ואמרה: הלכה כבית הלל"), וכענין שנאמד: ם י מ ח במהלוקת דבי אליעזר p הורקנוס ו

מה לכס לרבי אליעזר שהלכה כמותו ?4 ועל דדך זו אמרו: קול י׳מון כקול שדי״). ובכוון זה נוכל לפרש גם את דברי הגמרא:

K9רי ר*יפיו\, .ברבות ג, >\״ , י ח ז ג י א ז 13 ג

ן י ד

פשוטו כמשמעו: שמירה מעיגא בישא של הרשות שלא יבוא מי שהיא"). וכשם שסתם רבי יוסי ולא פירש שם החכם ששמר עליו, כך לא פירש שם החורבה שבה התפלל ומהטעם הידוע כבר. אך תלמידיו בוודאי הבינו למה

ולמי ירמזון דבריו

ואחר שסיים דבי יוסי את תפלתו, אמר לו אליהו: שלום עליך רבי. איל: שלום עליך רבי ומורי״). והוכיח אליהו את רבי יוסי על שהעמיד את הייו בסכנה ונכנס לחורבה זו. ואז למד רבי יוסי מפיו שלשה דברימ: שאין נכנסים לחורבה, שמתפללין בדרך ושהמתפלל

בדרך מתפלל תפלה קצרה.

ז ו איל: בני, מה קול שמעת בחורבה ז כלומר, כשהגעת לדרגת ההתבודדות העליונה. בהדבק רוחו ושכלו באלקים חיים בשעת תפלתו, מה שמעת ז ענה לו דבי יוסי ואמר« שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומדת: אוי לבנים"), שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות.

אוי שהחרבתי את ביתי — זה הוא הבטויt רד שאמרו המסמן את צער השכינה, על י.( מיום שנחרב בית המקדש אין שחוק לפניו*,

וכמו שנאמר: *עמו אנכי בצרה״. אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם — זה הוא הבטוי המסמן את צער האומה וסבלה.

ו ר י פ

על פי בת־קול. (ופרשיי: שמעו קול צועק פלוני מת ולא ראו אדם בצלמו). מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר: איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת. הלכו ולא מצאו שם איש והשיאו את אשתו. ושוב מעשה בצלמון באחד שאמר: אני איש פלוני בן איש פלוני נשכני נחש והרי אני מת, והלכו ולא הכירוהו —

והלכו והשיאו את אשתו״). והקשו המפרשים, כיצד למד רבי יוסי הלכה מפיו של אליהו, שהרי התורה לא בשמים

היא ואין נביא רשאי לחדש דבר״) ו אולם לפי שטתנו ״חזאי אליהו — לאו אליהו דכתיב במקראי אלא הוא אחד מרבותינו התנאים, שהיה מסתתר מעיני השלטונות, תסור

קושית המפרשים והכל אתי שפיר.ו תפרשנו: ומעשה דרבי יוסי ואליהו כ הימים שאליהם מתייהס המעשה הזד״ הם הימים המדים והקשים שלאחר מלחמת בר־כוכבא. אדרינוס שחיק טמיא בנה את ירושלים מהדש והסב את שמה ״אליה קפיטולינה׳. ליהודים נאסרה לא רק הישיבה בעיר, אלא גם הגישה

לחורבות המקדש. בדם. דבי יוסי לא שמר על מצות המלו ונכנס לחורבה המיוחדת שבחורבות ירושלים, היא חורבת בית אלקינו. ובא אליהו זכור לטוב, והוא אחד החכמים שהסתיר רבי יוסי את שמו מהטעם הידוע, ושמר לו על הפתה. שמר —

1) ישועות משיחו, ח״ב הזיון הראשון פ״ב. 2) ודומה לזה איתא(עירובין י״ד) בת כמה הויא ז שלש םאין.

3) תוספות יף״ס, יבמות, האשה בתדא מיה. 4) סנהדרין י״ א ע״«ג

5) אסתר רבה פ»י, ועוד שמ: מה עשה אליהו זכור לסוב ז נדמה לחרבונה. 6) תענית כ׳׳א ע*א.

7) עבודה זרה י״ז ע*ב וראה שם ברש״י. 8) ברכות ניח ע*א.

9) שבת ל״ג ע*ב, ירושלמי שביעית פ״ט, ה״א. ופסיקתא פ״ח ובב״ד, פי״מ. 10) חולין מיו ע״א.

11) ב״מ, פיו. 12) עיין עוד מה שכתבתי בנדון לאליהו לקמן כ׳׳ס, ד״ה ודל אליהו.

13) עבודה זרד״ י*ח ע׳״ב. 14) ברכות, ר ע׳״ב.

rt3 15 שבת, קיט(

14 H ־ B ,ת ג ו כ ר ב . , \ \ י & א , 9חז ר י ת מ י א T מ

16) עבודה זרה, י*ח ןףב. 17) קדושץ ע׳ ע״א ועיין גם בס׳ גחלת אבות לדון יצחק אברבמל (פ*ד, שורש י״ז) הסובר שזה שאמרו בחלק: תנא דבי אליהו מתים שעתידים לחיות... וכד אלד, הם דברי יחיד אשר בפורשו של חכם אחד

הנקרא אליהו. 18) סוסד» ל״ג ע•* 19) חגיגה, י״ד ע״ב.

20) עייובין, י״ג ע״ב. ירושלמי ברכות AT ה״ד. 21) בבא מציע* ניס ע״ב.

"Vox Populi Vox Dei" :22) מדרש שמואל על מסכת אבות. וכן יאמר גם משל דומי עתיק 23) בבא בתר* ג׳ ע״ב.

24) מגילו״ ל״ב ע-* 25) ירושלמי שבת פיו ה״מ.

26) יבמות, קכ-ב עי* ועיין עוד לעגין בת־קול במורה ח-ב, מ-ג. ובכוזרי מאמר ג׳ (סי-* סמ״א, םע״ג) ובחיי פ׳ ברכה, רלב-ג (שמואל ב א׳, כ״ז) ובפרוש הדמב׳ץ לשמות כיח, ל. וראה גם בדברי דבי גתן בעל הערוך האומד כי המלה ״בתי מורה על מאורע פתאומי, ולפי זה -בת־קול״ פרושה הסכמה כללית ופתאומית תה על דדך שאמרנו למעלה. ולדברי התב״ש מחולל החסידות אין בת־קול אלא הרהורי תשובה ומחשבות

נשגבות ונעלות שמתעוררות בלב האדם ללא מונה והכנה קודמת, וזהו בת קול מן השמיט. 27) רש״י שבת ק״ח ע״א. ועיין בהגהות רציה חיות.

28) מזה שרש״י פירש ושמד — והמתץ, נראה בדוד שגרסת רעדי היתד. רק .ושמד לי על חפתח״ ולא כגרסת גמרא שלנו .ושמד לי על הפתח והמחץ ליי. ואליהו לא נכנס כלל לחורבה, ראשית בכדי שלא להפסיקו מתפלתו, שנית הלא השמירה היתד. נחוצה מבחוץ שלא יבוא מי שהוא מהרשות, ודרך אגב הראה

לו לדבי יוסי בזה שלא נכנס, שהוא גאה דורש ונאה מקיים, .וגאין הדברים היוצאין מפי עושיהן״. וידים מוכיחות הן שדבי יוסי היה בסכנה בחורבה, מפני שאמד לו אליהו .היה לך להתפלל תפלה קצרה״, שזו היא תפלת .צרכי ישראל עמך מרובים״, ותפלה זו אין מתפללים אלא במקום סכנה כמפורש ולסמי כים ע״ב^ י י 29) וכדאי לציין שדבי יוסי דאה בעיניו איך רבותיו וחכמי ישראל הובלו כצאן לטבח, ולכן רבותינו היו מוכרחים אז להשתמש ברמזים הדבר. פעמים שלא יבינו בהם האויבים. וכן מסופר בירושלמי(יבמות, פייב, ה״ה) שבשעה שרבי עקיבא, רבו של דבי יוסי, היה חבוש בבית האסורים, עשה עצמו רבי יוחנן הסנדלר כרוכל ועבד לפני בית האסורים של דבי עקיבא והיה מכריז ואומד מי תצר. מחסין לקנות, מי רוצה צנורים, חלצה

בינו לבינה מהו ז שמע דבי עקיבא והציץ מן החלון ואמר יש לך כושין וכד כשח־״ ועל כגון זה איתא: אמר דבי יוסי נומיני לשליח אף אנו מקובלין וכו/ כלומר, שלחו אז את רבי חנינא איש אוני והעלה הלכה מבית האסורים משמו של דבי עקיבא שהיה חבוש שם (גטין פיו, ם״ז) עיי״ש. 30) וזהו המקור למד. שפסק הרפב״ם בהלכות ת״ת פיה ה״ד- וכן הוא ביויד סימן דמיה והנותן שלום לרבו שיאמר: שלום עליך דבי. וכשמשיב שלום לרבו יאמר: שלום עליך דבי ומות. ולשמתיה דרבי מסי

הו* דלית ליה לדבי יוסי כדי שאילת תלמיד לרבו: שלום עליו מות ורבי (בבא קמא, ע״ג. ע״ב< 31) לגבי בנים אמד: .אוי להם״. ולגבי אב בחד לשון כבוד ואמר: .מה לו לאב-.

32) עבודה זרה, ג׳ ע״ב. דדן־ אגב: -החרבתי את ביתי״ שאמר, זהו משכן שילה שנחרב בימי עלי,-ושרפתי את היכלי* מקדש שלמה שנחרב בימי נבוכדנצד, •והגליתי את בני לבין האומות״ זהו בית שגי

שאז פיזרן לבני ישראל לבין האומות בכל העולם כולו.

, >ן״א 10 ת ג ו כ ר ב . , \ ו י פ א י ר י 9 , י ת מ י א 15 מ

ם אין נכ;סיז לחךןה: ח ל י ש ״ י תנו לבנן: מפני 0ל0ה י: מפני ח#ד, מפד המ&לת ומפני ל&ךקין. ו ר ת א , שלא י י חשד נ מפ

R1,״J ־ י .״זונה תוכנת לו שם״ י מפני המפוצת, שתותת התורגה רעועה ומסוכן הוא פן תפול התותה עליו.

ש ר ״ ן ו ר י פ

ומחלוקת. ולאור זה מוגנים ואפיניים הם דבריו ן. . . בתהלה לא היו מרבים מחלוקת בישראל משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו בל צרכם דבו מהלוקות בישראל ונעשית תודה

כשתי תודות"). ואף מאמר זה — אמד דבי יוסי: בוא ודאה שלא כמדת הקב״ה מדת בשד ודם, מדת, יורד עמו לחייו, בשד ודם — מקנימ את הבת

. ״). . . p אבל הקב״ה איגו וכבד ראינו בדבי יוסי שההתדחקותה י מההשד ומהאיבה היה נד לרגליו _ ןלא ה נאה דורש בלבד, אלא גם נאה מקיים. ובמאמרו:ס רואים ל ״איזהו חכם המקיים תלמודו״"), ו אנו כשסדב דבי יהודה. אחדי מותו של דבי: ת מ א מאיד, לקבל את תלמידיו לישיבתו ב 8ל יכנסו תלמידי דבי מאיד לכאן מפני שקנמדנים הם ולא ללמוד תודה הם באים אלא לקפהני בהלכות, קרבם דבי יוסי חברו ״) והוא שנתן מעם לכל דבריו בדאמרי עליו שגמוקו עמו"), גמק גם את מעשהו זה ואמר: מאיד שכב, יהודה כעס, יוסי שתק ״) — תודה

מה תהא עליה ז ועד היכן הגיעה וותדגותו של דבי יוסי צא ולמד מדבריו אלה, המעידים עליו כמאה. עדים: ״מימי לא עבדתי על דבדי ועדי יודע אגי בעצמי שאיגי כהן, אם אומרים לי הברי עלה לדוכן — אני עולה"). ללמדך שנוח לבריות היה ומרחיק את עצמו מהמחלוקת

ומהאיבה ומכל הגורם להן ולדומיהם. והלא כה דברי ברכתו של דבי יוסי:ס בבית הזה יתן בלבך ותשמע לדברי השו

. יקדמך״) הבריך ו

. ״מפגי השד, מפגי . . ת ג ו ד ב ג ן המפולת*—כפי שפירש רש״י. ״ומפגי המזיקיך — היינו אגשים רעים והטאים, העושים במחשך מעשיהם, ודרכם להתכנס ולהסתתר בהורבות. לפיכך יזהר אדם שלא יכנס להודבה לבל יבולע

לו מהם. ״מפני חשד* — לא במקדה הזהיר למעלה דבי יוסי שאין נכנסין להודבה, כי ידענוהו שהוא גופיה היה זהיד מאד לבל יטעו בו ולבל

ת בו אחרים. ש ח י כך, למשל, יסופד עליו ועל תלמידיו שהיו למודין להיות משכימין ויושבין ושוגין תחת תאנה אחת. והיה בעל התאנה משכים ולוקטה. אמרו! שמא הוא הושדנו. מה עבדיןז חלפין

.( 1 אתדין ומדד. זו שהוא היה זהיר בה, הודה ושנה לתלמידיו מה רב שכרה, והתברך ואמר: יהא

חלקי ממי שחושדין אותו ואין בו 0• ולמה היה דבי יוסי מקפיד שלא לתתז מפני שהחשד עלול ו לאחדים מקום לחשוד ב להביא לידי שנאה ואיבד- ודבי יוסי חושש היה מפני השנאה והאיבה. כדאמדינן: ומאן

תנא חזייש לאיבה ז דבי יוסי הוא*). ועל פי שמתו זו שהיה חייש לאיבה, לא היה דבי יוסי מחמיר כחבריו ביהס לכותיםס שורת הדמ. י מל והולך ש ת ואמר: מ וכמו p אמר רבי יוסי: גד שגשא גיורת, בתהp ביהס לצדוקים*) וביהס ). ו כשדה לכהוגה, לעמי הארץ *), לא ההמיד דבי יוסי כהבדיו,ם לעתיד לבוא׳ ת ו ה ן: ממזרי ונתיני מ ותגו רבנp סבר: גד נושא ממזרת *). דברי דבי יוסי C• ו וכן דבי יוסי לא הוה דייק בשמא כדבי מאיד. ולמה ז מפגי שגם זה גודם לאיבה ( , חברו

ג שם נאמר רבי יוסי בן חלפת* והלא ידוע שדבר מוסכם הוא שרבי יוסי י 1) בראשית רבה ט׳ ס סתפ זהו רבי יוסי בד חלפת*

2) שבת, קייח עיב. , 3) חגמה, כיב עי*

טז וזאיוזתי, 9י? יאטיו\, nvm ג, >ז״א 16 4) קידושין, פ״ה פ״ז.

5) נדד» ל׳׳ג ע-ב. 6) חגיגה, כ״ב עי*

7) קידושין, ע״ב עיב. 8) שם.

9) יומא, פ*ג עיב, כמסופר שם, כשהיה מהלך עם רבי מאיר בדרך, רבי מאיר היה מדקדק בשם, והוא לא היה מדקדק. באו לפונדק אחד, אמת לו לפונדקאי מה שמך, אמר להם: כידור. אמר רבי מאיר:

משמע אדם רשע הו* שנאמר: ״כי דור תהפוכות המה״ (דבתם ל״ב, כי). 10) סנהדתן, פיח ע״ב.

11) יומא ע-ה ע״* 12) ספת, דברים פ״* י׳׳ג.

13) נזיר, מים עיב. קידושין ניב ע׳׳ב. 14) גיםין, ס״ז ע״א. אבות דרבי נתן, י״ח.

15) ובאמת מוצאים אנו בהזדמנויות שונות את רבי יוסי שהיה שותק, כגון הכא, וכן בשבת, ליג ע-3 ומסתבר שנהיה ״שתקןי בגלל ומאז אותו המעשה בנגר שיש בראשו גלוסטר* שנחלקו בו רבי אלעזר ורבי יוסי

עד שנקרע ס״ת בחמתן(יבמות, צ׳׳ו ע״ב^ 16) שבת קי״ח ע״ב. והקשו המפרשים כיצד עשה רבי יוסי כך ז והלא לא היה כהן ואם כן ברך ברכה לבסלה. והשיבו מדבת רבי יוסי להלן בגמר* דאמר: ״מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחותי, כלומר: לא ברכתי את הברכה, ורק קימתי את דבת חבת בזה שעליתי לדוכן וחזרתי תיכף לאחות. ורבותינו מפרשים: ״מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחותי, דהיינו שמעולם לא אמר ר״י דבר שהיה צתך בגללו להסתכל לאחותו

אם יש שם אדם שצתך להזהר ממנו(ערכין ט״ו ע״ב, ם״ז ע-א). דרך אגב: אם כי אין מסרתי לעסוק בדרשות הנני מביא כאן דרשתו של דודי המהבר ״אמת שפר• על המאמר: מפני שלשה דבתם אץ נכנסין לחודבד- מפני חשד, מפני המפולות ומפני המזיקין וכד, מ דבתו אלה קרובים לאורזוא דמהימנותא ותורה הם ולמוד הם צתכים. וכה דבתו: ״מפני ג׳ דבתם אין נכנסים

לחורבה׳ — היינו, להקים ולבדוק את חרבות העם. א) ״מפני חשדי, דיל: יש בני אדם החוששים מפני החשד, שלא יחשדו בהם שלםובת עצמם ולהנאתם

נגשו להקמת חרבותינו. ב) ,מפני המפולת׳: יש מהם החוששים שלא יהא הבנץ שבונים בנץ של קיימא, והוא יפול, ולכן

למפרע נמנעים מלבנות את ההריסות. p ״מפני המזיקין׳: ויש החוששים מפני אנשים רעים וחטאים שהם בבחינת מזיקין, שיבואו להזיק להם בבנינם. ומפני החששות הללו, האנשים שיש אולי בידיהם לעשות ולעשות, יושבים בחבוק ימם

ואינם מקיסיס את הריסות עמנו. אך רבי יוסי, כפי שאנו שומעים מפיו, לא חשש לכל ההפרעות הללו, ונכנס לחורבה, ורק כשנכנס «בא אליהו זכור לסוב ושמר לו על הפתח״, וכפי שאמרו חז״ל (ויקרא רבה פכ׳׳ם) נסים ונפלאות באים אחר מעשי בני אדם, כלומר לאחר שבני אדם למטה מתחילים לעשות מעשה — ״והבא לטהר מסייעי! ליה״, ואם

התחיל אדם במלאכה זו, מלאכת הקודש, יבוא עזת מקודש. 17) מדות, פ״ב, מ״ב.

a-s , ת ג ו כ ר ? \־א10ג\, ג ר 9 , י ת מ י א 17 מ

תני רמז: אך3ע נןע^רות ל5י סלללה־דלרי ר ש * יא לבי*.לבי נקןן או^ר: עלע. 8אי טעמא דל3י נתן? מ ל ׳ א ייית פ 1 ׳־ י א נ י קדמי ע

* ׳ג• ו י לי?, י יי ״י ?י זד דכתיד ז, ימ • ויגא גדעוז ומאה איע אעד תצות לילה שהיה דיי _ י ^ _ - • J1 v• '.י ׳די ם עומד, שתי משמרות יש 3•; ה ורבי נתן? אמר לך: האי אתו, n?p<3 ה&חנה, ו*אע לןאעמוךת התיכיןה.

. . ״קדמו עיני אשמורות״ דקאמי תנא: אין תיכונה אלא עיע לפניה ולאחריה.; י דוד, קדמו לשאר מלכים קאמר, י ז ־ י ״ י י ־ י

ת ולבי,מאי.תיכוךר? אחתמןד״תיכוך,עבתיכונ1ת. ו ע שדרכן לעמוד 3שלש ש

ביום, 3תתלת שעה שלישית• ולבי נתן? מיכתיב״תי^,ע3תיכ1^ת״?-^י^דד

כתיב! מאי טעמא ולבי? אמר לבי זליזקא, אמר לבי אמי, אמר לבי ןהועע: חצות לןלה אקום להודות לןי « , ט י בן לף: כתוב אחד אומר (תחלים ק על מעפטי צךלןןי, וכתוב אחד אומר ™*m: קךמו איד אעמורות- הא כיצד? אךבע מעמדות והוי סלילה. ולבי נוזן? ס3ר לה כלבי ?הועע. ךוגנן,

מ י א ר ו מ א ז מ ת י א ו ת י ת ר מ א מ

•) דבי יהודה הנשיא (דבי) תנא בדוד ההמישי היה ומאמריו במסכת ברמת אלה הם« 1) ארבע משמרות הווי הלילה (ג ע״ב).

2) קריאת שמע ככתבה, דכתיב ״והיו״ בהווייתן יהיו (יג ע״א). 3) שמע, השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך (שם).

4) שלא יקרא למפרע נפקא ליה מדברים הדברים (שם). 5) קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא ״שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד״

(יג ע״ב). 6) רבי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים (שם).

7) רבי בתר צלותיה אמר הכי, יהי רצון מלפניך ד׳ אלהינו ואלהי אבותינו(טז ע״ב). ׳ כו שתצילנו מעזי פנים ומעזות פנים ו

8) כשרבי היה מפהק, היה מניח ידו על סנטרו(כד ע״ב). 9) רבי התפלל של שבת בערב שבת, ונכנס למרחץ ויצא ושנה פרק (לתלמידיו)

ועדיין לא חשכה (כז ע״ב).. 10) הואיל והתפללו התפללו, צבור דלא מטרחינן להו(שם)

11) בין כך ובין כך ישב במקומו ויתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו(ל ע״א). 12) נאמר כאן, להוסיף לכם תבואתו, ונאמר להלן ותבואת הכרם, מה להלן

כרם אןן כאן כרם (לה ע״א). 13) ויצליח מאד בכל נכסיו ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים וקרובים לעיר ואל ישלוט שטן לא במעשי ידיו ולא במעשי ידינו ואל יזדקר לא לפניו ולא לפנינו שום

דבר הרהור חטא ועבירה ועוון מעתה ועד עולם (מו ע״א). 14) ואכלת ושבעת וברכת, זו ברכת הזן, אבל ברכת הזמון מנדלו לד׳ וכו׳

: אשר נתן לך, משנתן לך (מח ע״ב). מר תלמוד לו 15) אין חותמין בשתים חוץ ממקדש השבת וישראל והזמנים (מט ע״א).

16) ובטובו הרי זה תלמיד חכם, ומטובו הרי זה בור (נ ע״א).

a5 j ״ s ,ברבות ג. ,w»w\ י ח י ת מ י א ח מ 9, י

״ י ש ר3י ןהועע אומר: אד עלע עעות, עכן ךךןי יי שית ד5י5א, תצות לילה הוי ת ר ת מל?ים לע&ד בעלע עעות עית ךליליא ותרתי דיממא, ־ שש שעות. ו > * • • * ־ ־ \ * ־ ' , ^ די99א ןמוו להו עסי מעמדות. ךב אעי אמר: ששאר מלכים ישגים. הוו אחונה ׳ של שמו ״ י י מ ש מ ^ י ״ ^ ^ ^ י ש ה ^ _ י # ?

מאמרי תתוגוימ \\1*מ\ר*וימ

17) בטובו חיינו הרי זה תלמיד חכם, חיים הרי זה כור (שם). 18) חרון אף נסתלק ממך, ולא תצטרך למעשה ידיר, ועל סוס אתח רוכב.

ת לידי נסיון(נו ע״ב). באדרותא מיתת ולא אתי(סא ע״א). ׳ ו כ 19) בנדולח מתחילין מן הנדול ובקללה מתחילין מן הקטן ו

ת 20) לעולם אל ירבה אדם רעים בתוך ביתו שאלמלא לא מינה פוטיפר א יוסף אפוטרופוס בתוך ביתו לא בא לאותו דבר (סג ע׳׳א).

21) למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולהK Y .(שם)יזיר עצמו מן היין

ב יט ״ 5 רא«ז\\, ברכות ג, 5 ר 19 מאימתי, 9

י ״ ״ י ואמר ר?י ןלמןא, א9ר ר?י א9י״ 9$ר ר3י ןהוןמו על ך א מ & TO י לן לוי: אץ אומרים ?פני פ ס אלא ?דגי הצכח׳אסיי ל

, שהכל חייבים \ ? ו י נ לפ• לא אהח ןלא * * T O י ה מת. אהי־ ר9י אלא 3 ו ן ה ׳ ן ס מ ן ת ד מ ה ׳ ו ס ה ר 3 פ ס ל

ד ת\ךה׳ אלל 9לי ך¥ל$א-לית לן 3ה. ל ד ליה ״לועג לרש חרף עושהו״ ל

ז?א:לא**ח רכן 3 אהדךביאלא , ן*אךאמרי. א^א(אפילו) בךבדת\ךה׳וצל?ז?ז9ליך^ל9א. ה ת לן נ י בהן, ל

מאמרי תתואימ ותאמוראימ

•) רבי אבא בר כהנא אמורא ארצישראלי בדוד השלישי היה ומאמריו במסכתt כרכות אלה הם

ה (ג ע׳׳ב). ת לן ב י ה אבל במילי דעלםא ל ר ו י ת ר ב ד א אמרן אלא ב 1) לה וכל שכן במילי דעלמא (שם). ר ו י ת ר ב ד 2) לא אמרן אלא אפילו ב

ו ע׳׳ב). ) ו ל ו ד כל העולם כ ג ל זה כנ 3) שקו

ש ר ״ ן ו ר י פ

המת, היינו, כפי שאמרו רבותינו: אין עוסקין,( בתורה ובמצוות למגי המת משום לועג לרש1 ולכן אם מדברים אפילו דברי תורד״ מהדין שיהיו אלה דברי תורה של הלכה הגוגעיםס הדין לעגיגי המת, ועל אחת כמה וכמה ש אם מדברים בעגיגי דעלמא שצריכים אז לדבר עגיגים השייכים לחמת, כגון: מי יתעסק בקבורתו, מי יסהדנו, מי ילבישגו, מי ואיךה יקברוהו — שהכל ייעשה הי יספידוהו, ו לכבודו, שהדי אם בני אדם דנים בדברים שאינם נוגעים למת, הם מגלים בזה את דעתם ששכחוהו בעודו מומל לפניהם, ואין חסים ואין מקפידים על כבודו כלל וכלל, ואין לך

לועג לרש גדול מזה.

ו . לפיתכג . . א ק י ר י ז ב ר ר מ א ו המאמר הזה לא שייך הנא. אלא משום דמייתי לעיל מימרא דרבי זריקא וכו׳ מייתי גמי הד מימרא דהכא. ובמימרא זו רבים מתקשים להבין מהו ההבדל, להלכה ולמעשה, בין שגי

האיכא דאמרי הללו. ולדעתי, ההבדל הוא רק בפירוש המלות ״דבריו של מתי. לפי האיכא דאמרי הראשון אין אומרים בפגי המת אלא את דברי התורה של המת שאמר הוא בחייו, אבל במילי דעלמא לית לן בד״ אם אין אלה מילי דעלמא של המת

שאמרם בחייו. ולפי האיכא דאמרי השני הגורס: לא אמדן אלא אפילו בדברי תודה וכיש במילי דעלמא, הפירוש הוא: ״דבריו של מתי, עניני

1) ברכוה י״ח ע״א.

כ מאימתי, 3ר5 ראפזו\, !רכות ג, >\*1 20

׳ י ש : חצות לןלה אקום להודות - י 0 ם 1 ״ ק ״ ל » י ב > כתיא מאורתא, תתחלת הלילה. ת ר לף-וכי דוד בפלגא דליליא הוזז קאי? מאן־T ״ ״' ־ ־ T בנשף בערב יום, בהעריב • י . 1.

ןזוה דקאי! .דכתיב י" ״1׳ קךמתי 3ן#ף והטועה; וממאי דל,אי ״נ0ף״ אורתא הוא? דכתיב

ו • • T I ! י ז " • ־ 1 * ז י • ד ״ ״ ז

י ״נשף״. הכי ם קר ו י הא ד״יזצות ר קאטר, האי קם לא עבר עלי צ ו ע לילה״. מ, שקודם לכן ה נ י ש : בנ#ף בערב יום, באיעון לןלה ואפלה. חצות לילה ב » • י י ל מ » ם כסום נ מ נ ת ״ הייתי עומד. מ: הזה שאינו נרדם, והיה עוסק י » אמר לב xpflK, אמר לבי אחא: %Tt הלי &א בתורה כשהוא מתנמנם כסוס י ןיך 3 מעילם לא עבר עלי חצות לילה ב0נה. ל* הזה, שאינו נרדם לעולם, אלא ־ • • י י ־ . ״ - י ־ - י יה מתנמנם כסום, מכאן מתנמנם ונעור תמיד. בשירות אמר: עד חצות לילה $ך ותשבחות, דהכי מפרש בההוא : ע ף מ ב א < ך י ך א ר 3 ב ע ן ^ ^ ממידית S1 >־וי׳ i״ T ־ רדדא• וזרדידל!1 T ־ * ' ־ ־ • ־ ־ ־ ! ז • ו ז - ־ ו

ד תולה׳ מכאן ןאילך־ ב ל ה עוסק ב חצות לןלה $ ב?וירות ןתעבחות. ו״נעף״ אורתא הוא? הא ״נעףי

ב ועד ר ע ה מ ׳ יי<: ויכם דוד מהנעף הנשף״ או ״ ל א ל א » ״ צפלא הוא-ךכתיב >• הערב״? אלא אמר רב אשי: ״ - ־ • ׳ ־ ־ - ! * ־ ־

. נשף ״ . . . ו ו ןעד ל,עלב למחלתם! מאי, לאו מצפךא ,ועד ״תרי נשפי ה ליל?א? לא, מאורותא ועד אולתא. אי הכי, לכתב ״מה$ף ועד ל,נשף״, או ״מהערב ועד הערב״?! אלא אמר לבא: תרי נ#פי הוו: נ#ף ליליא, ואתי

- I - I * - I T T-• T V " I T T T ־ T T T X X X ־ T I T I **

ר קרא: ״אקום להודות לך כת של ר ת למחרתם, ליום ת חנייתם שם. הכי גרסינן: איב ״מהנשף ועד ו ת כ הכי ל

ן ״ ש ר ו ר י פ

לרב אשי הקדמת, אבל לא כן הוא בנדון למאמרנו הגכחי, כי מסגגת הגמרא דהכא נראה בעליל שהכוונה היא לרב אשי סתם, מסדר הש״ס, כי התם את המאמר בנוסה שהוא דגילC להתום בו מאמרים רבים בגמרא, כגון כאן שהתם ואמר משמרה ופלגא גמי משמרות קרא) התמ« ואמר רב אשי הואיל , ה לקמן להו. ו וראשונים איבעיא להו ולא איפשט להו אגן

: רב אשי. ( , ת ב געביד לחומרא. וכן במסכת ש אמד מפגי שצריך להראותו לבע׳ח שגי. וכן

רבים כמותו. ודו״ק.

. רשיי גרס: אלא אמד רב . . ו ג ש ף אשי תדי נשפי הוו. וגרסת רשיי היא הנכונה,) כשמת דבא נולד דב אשי, ואם שהדי אמרו1ן לדב אשי, מ מ שרבא, שקדם לו מ ת כן איך י

השיב לו לרב אשי ז ואין לומד שרב אשי הנזכר כאן הוא דבת של דבא, וכן ו אשי הקדמון, שהיה בן ד: אמד ליה דבא לדב אשי אנן בסובלי מצעו) השיב , תלאים מתנינן לה*). ובמסכת סוכהו ד י היה p ח מ אמי על דברי דב אשי. והדי א ובד פלוגתא דדבא — מפני ששם מודאי הכוונה

1) קידושין ליב דיב. 2) כתובות קי״א ליא.

3) סוכה כ״י «ד* 4) ברכות גי 5*0 5) שם נ״א ליזג

6) שבת ע׳׳ס ל״זג

כא ו

־ב , vm\1 ג, >ז \ ו י » א , ra־? ר י ז ו ו ו י א ו 21 ו

ע 1 : ה m*> ואתי לי$א. וךוד מי מ פלןא ךליל:א אימת? השתא משה ךבטי לא הוד, :ךע, דכתיב >שטותי*׳י<: כחצות ל!ל:לה אני יוצא בתוך מצךם. מאי,כחצות״? אילימא ךאמר להך הוא ״כחצות״-מי א^א ם&מןא ל!§י ד לוידעא ב עמ«א?! אלא ךאמר לה (למ00 ״נןזצות״ (כי השתא) ואתא איהו ואמר ״כחצות״-אלמא מספלןא לה-ודוד ןזוה:דע?! ךןד $0א ןזוה לה, ךא§ר ךב אחא בר במנא, אמר ך? י עמעון חםיךא": טור היה תלוי למעלה ממטתו על דוד, וכיה עהגיע

" • • T • T " | ־ ' * T T ״ ״ T l - I T T T

חצות ל:לה, באה דוס צפונית תועבת בו ומ3?ןה ע#ד ועו5ק 3תוךה ?ד ?ועלה מאליו; מ;ד #

ר ש י י

יממא, כהו קפץ ועלה, כהו ״לנשוף הדוכתיה״ (הגילה ג׳.) וכהו: ״האי בוקא דאטהא דשף מדוכתיה, טריפה״(חולץ ת״ב, ע״ב). ואמר כחצות, לפי שלא היה יודע לכוון:השעה ולהעהיד דבריו בשעת המאורע, כינור היה תלוי לסעלה ממטתו, ונקביי לצד רוח צפונית. כיוון שהניע חצות ציצה דוח צפונית מנשבת בו, אחת הן ארבע רוחות ההנשבות בכל יום (בבא בתרא כ״ה ע׳׳א), שש שעות ראשונות של יום הנשבת רוח הזרחית, ושש שעות ה ה ח ך ה ו ל ה ה אחרונות רוח דרוהית, ובתחלת הלילה רוח הערבית, ובחצות

הלילה רות צפונית.

ו ג י א ר ג ו ג א ה ו ג ג י א ו ז ו ז י ו ר ו ו א ו ג

*) רבי שמעון הסידא אמורא ארצישראלי בדור הראשון היה ומאמריו במסכת ברמת אלה הם:

1) כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהניע חצות לילה בא רוחנ ע״ב). . ) ׳ ו כ צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו ו

ת אחורי, מלמד שהראה הקב׳׳ה לטשה קשר ת כפי וראית א 2) והסירותי אז ע״א). ) ן י ל פ של ת

3) נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים (מג ע״ב).

ן י ש ד ו ר י פ

. דש גורסים ״אלא . . ת ו צ ח י כ א מ דאמד ליה למחר בחצות כי השתא״. אולם הגרסא שלגו* ״אלא דאמר ליה בתצות׳ היא הנכונה מפגי שלפי דברי היש גורסים משמע שדיבר הקב״ה עם משה בחצות לילה ממש ואיל ״למחר בחצות כי השתא״ ואי אפשר לומר כך, מפני שהקביה לא היה מדבר עם משה

אלא ביום (פירש״י שמות יב, ב).

״והיה כנגן המגגן״, כנגן כמנגן אין כתיב כאן. אלא מגן המנגן ^

והירושלמי שהסתמך על הפסוק ״והיה כנגן המנגן״, רצה לרמז למדרגה העילאית שאליה התעלה דת־ המלך ע״ה בשוררו ובטננו על טורו שירות ותשבחות לדי. כי בסיפא דקרא נאמר!

״ותהי עליו יד ה׳ ״. תהו על דרך שפירשו הקדמונים את, ״ הפסוק* ״והיה כנגן המנגן van עליו יד ה .tram המלה ״נגד מורה על הטור ו״המבגן״ר. והיד- אם ו מודה על האדם המנגן בו מנר זה ו ״המנגן״ הוא ״מגן״, שהדי ידענו. מ אפילו בשעה שהוא מוציא את הקולות ואת

. אגדה זו מובאת גם בירושלמי, . . ר ו נ כ אבל בשנוי הנוסח, ודל: איר לוי כנור היהה צפונית מנשבת ד חלונותיו של דוד והיה מ ע בלילה ומנפנפת מ והיה מנגן מאליו, הה״י

כב מאימתי, 9חז ראמו\, ברכות ג, 5*ב 22

ש י י עמוד ס>?חר. כץן עעלה עמוד העדור, ?כנסי סכמי יף אץ הקומץ משביע את הארי, מ : אד1טי ס«לך ע ך6ךאל אצל1; אמת א' הלשון ״הלא קמצו״, הלא • , ׳ ־ ׳ י ־ ^ ־ י • י ״ י !עךאלצחכץ5חםה. א9רל0ם: לכו והתפחסו כף התציר אינו השביע אתנהי ו ד הארי. פ״א, קומץ לשון: ״ א ע m ל י ב & ד : אץ הל)מץ פ זה מזה. א?רו א' בעיגינו כתגביס״ כדהתרגהינן: י • ־ • י י ' ״ י ז ׳ ' • ואץ סבור 1#מלא מחמתו. אמר לןתם: לכו כקוהצין, רוצה לוהר, בתגב א׳ל לא ישבע ארי. ואח הבור מתמלא ך ^ ־ י ^ ! ד ו ך ם מ כ י ך , ^ •־ י •י *־?•1"•י,**' םהואיתו, העוקר תוליא הבורP יעיאלץ לאורים ותמים. כרוי וסחר והשליכו לתוכו, אין I ^ M ץ כ ^ יי התהלא בכך, אף כאן: אס אין י אתה הכין לעניים שבנו הזונות ההקוס אתר, אין אנו יכולים לפרנסם השלנו. יועצים באחיתופל, איזה הדרך ילכו והיאך יציבו הצב ותשתית וטכסיסי הארב מלתמה. ונםלכין בסנהדרין, נוטלץ ההם רשות, כדי שיתפללו עליהם. ושואאין באורים ותופים, אס יצליתו.

ש ר ״ ן ו ר י פ

אל העם״ מאידך גיסא. שתי הבחינות והתכונות.f שהן אחת, המציינות רועה נאמן ומלך ישראל ולעומתו נראה את מלכי אומות העולם בני דודו של דוד. דוב העמים באותם הימים היו רק בראשית התפתחותם ומושגי הצדק והישר מהם והלאה, ומלכיהם — ספוק צרכיהם הגשמיים קודמים בעיניהם לכל. ולא לחינם אמד דוד לפני הקב״ה! דבש״ע. לא חסיד אני ז שכל מלכי מזרח ומערב ישגימ עד ג׳ שעות ואני — *חצות לילה אקום להודות לד״ C. מלכי אומות העולם — דרישותיהם הגשמיות, אכילתם,ד המלך— שתיתם וממתם, קודמות לכל, אך חות, שבו היה משבח את קונו למעלה מממתו. כנ

. ובתוספתא אמרו: . . ו ר ב ן ה י א אין הבור מתמלא מחוליתו אלא אם כן מושכת לו מים מצד אחר (עיין תוספות דיה אין הבור). ובכדי לפרש דברי התוספתא, צריכים לדעת שפי הבאד שהיו מכניסין דדך שם את מי הגשמים היו קורין בירושלים בשם ״חוליא*—• והגה אותו בור לא היה מתמלא ממי הגשמים שירדו דרך הזזוליא לבד שום פעם, אלא אם כן היו מושביו לתוכו מים מן הגג דדך צנורות שוגים. ומכאן מאמרם בתוספתא! אין הבור מתמלא מחוליתו אלא אם כן מושכין לו מים

מצד אחר.

הצלילים הדקים והעדיגים ביותר אין הוא בא לכלל גאווה, ואם הממן אף הוא כך, והיה זה לעד שהוא מנגן בדוח הקודש. תהו שאמד הכתוב! והיה כגגן המגגן, ותהי עליו יד די. ועתה בוא וראה מה יפה הוא התאוד שתארו חכמי האגדה את דח־ מלכם של ישראלת ש ק דמות פלא זו, שבה דבימ הקשתמ ש

לראשו, דוד מלך ישראל חי וקימ.ם הגה כל היקום גם וישן. גם המלד נ את שגתו. כגורו, זה רעו מימי עלומיו, תלוי מראשותיו וכנגד חלוגותיו. והגה חצות ליל. דוה צפונית נושבת ומרעידה את נימי הכנוד. נעור המלך, הוא קם מממתו ועוסק ומיתתו

בתורה ובשירות ובתשבחות לאדון כל.

עלה עמוד השחר. מיד נכנסים אצלו חכמיו ויועציו והם ממכסים עצה כיצד ת ישראל, ש לשפד את תנאי החיים ולהימיב את מצב הארץ והעם. המלך — שזה עתה שכח תבל ומלואהת מ והיה מתבודד ומתיחד עם קונו וכל קדביו א שירה — הנה התנשא בהדרת מלך והוא יושבו ודן ת ש לובש צדקה בראש חכמיו ויועציו ו

.( , ת והעם א עמם בעגיגי ה בתמונה זו מתגלה לפנינו המלך דת־ בכל נראנו כאן, והוא בבחינת ״ויעל משהס* ובבחינת ״וירד משה י אל האלהים״ מחד ג

* כחי לןניין כי בירושלמי ובמדרש שוחד סוב יש עוד גוסחא לאדה • ה « 1) ירושלמי ברכות י

ג 23 מאימתי, 9י? רא^\\, בדבות ג, פ״ ב כ

זו, ודיל: ומה היה מד עושה ז נוסל נבל ומור והיה גותן למראשותיו והיה נמר מפני הלילה והתו מנגן בהם והיו חכמי ישראל שומעים ואומרים: מה מד המלך עוסק בשירות ותשבחות, אגו על אחת כמה וכמו־״ ונפמ

כל ישראל עוסקין בתורה. ולפוט ריהסא יש הבדל גדול בין נוסחת הירושלמי והמדרש הזה ובין דברי הירושלמי שהבאנון אמרו שהיה מד מתעורר מעצמו ולא היה מעידו המור, כסי שאומד בגוף המאמר והגמרא וידן, שהרי מ

הירושלמי דלעיל ואגדת הבבלי. אך למעשה ההבדל הוא p בבטויים ולא בגוף המעשר- וכבר העירו בעלי התוספות (כתובות פ ע״א) על הסגולות הלשוניות המיוחדות שהיו לזזז״ל ולא הרי שפתו ובסויו של חכם אחד כשפתו ובסויו של חכם אחר. תת־ יש לומד כי מתוך שהיה מד המלך רגיל תמיד לקום בחצות הלילה לכן מרוב ההרגל היתד• תה פנימית

רוח צפונית מנשבת בו, באותה שעה בדיוק, ומעוררתו, ומיד היה עוסק בתורה ובשירות ותשבחות. 2) כדאי להעיר שנאמר בגמרא .נכנסו חכמי ישראל- ולא .רבנן׳׳, ואם כן המונה מודאי לשריו ויועציו. 3) חזיון נפלא זה אף הוא עד לאמתת ההשקפה שלנו, השקפת ״אתה בחרתנו-. עובדה היססורית

היא כי אכן עם נבחר אנחנו ואיש לא יוכל להכחישה. 4) פסוק זה הוא יסוד במנהג שלא לומר מזמורי תהלים בלילה לפני חצות.

־א 24 . >ו ר — ב ״ ז , ו ן ג \ ג ב ד , ב \ ו י פ א ? ר י 9 , י מ מ י א כד מ

ר ךב יוסף: מאי ל!ן*א? גךכתיב:)(חריאכו״לד) ר ש ׳ י מ א

א ר : מאי ק ן נ י ס ר נ הכי ג 9 ? ד ( ף / ו ( ^ ע ד מ מ ^ י ל י ^ W ר ״ואתרי אחיתופל מיהו בן מ 1 ן א כ ״ ך, ,ןעץ ן ל ^ ח א למלך-י1אב. ,״ ־ ו . ־ ו ־ יהוידע ואביתר ושר צבאו למלך ־ ? . - - ״ ״! « • (ש*אלב»,«: ועצת אחיתפל אער יעץ בימים יואב״, ״אחיתופל״ זה יועץ,

^ " » י ״ ^ י • י ״ א י י מ י ד ל י**׳ ? ^ K י " י ™ *לי » * י ז ׳ י י מ מ ה י ? .

אורים ותמים, וכן הוא א1מר >«יאלב3י׳«: ובניהו שבתחלה נוטלין רשות, ואחר

*£SJ! י ח ־ מ * י חיל *?ליי• ו י ל מ » ע ד ?ז מ עמם ״כרתי ופלתי״? ״כרתי״-עכורתים דבריהם, שכל ימי דוד היה נשאל באביתר,־ ׳י עד מלחמת אבשלום, ששאל י • » • י • • • • ים׳ ן*סר כך-״ער אביתר ולא עלתה לו, ושאל ״פלתי״-שמפלאים בדבריף א צדוק ועלתה לו, כדאמרינן ק ב ן ך צ ב י ר ך מ צבא למלך-י1אב״. אי ב״סדר עולם״ ואז נסתלק מן ־ - י י • • J ־ , י י י ״ י ־ י. כרתי, שכורתים ה נ ו ה כ ואמרי לה, אמר רב לצחק ברה דרב אידי-: מאי הי , דבריהם, שאומרים דברים : ך מ , מ ם י ל ה ״ קךא? ,. *• •ןוי׳׳ fW7 קצובים וגמורים שלא יפחתו U J . ך ל מ : ^ ושלא יוסיפו. שר צבא ל ר מ א א ך י י ז ב . ך . . ר ס ןכנ1ר! אעירה $י ־ * ז ז ׳י יואב, להוליך אנשי המלחמה. י לע1לם הוה ידע, ןךוד נמי הוה ידע. וכיןן דדוד מאי הרא, דכנור היה תלוי

1 מ ו , י י ע ז י א " ל יעי־ ודע• ־־יי ל9י־ ל ךמשה הוה ידע, למה לה למימר ״כחצות״? gfo- מלכים. אעירה שחר, שארי מלכים השחר מעוררם, ואני יו ע ט ל!םבר, ע?!א לטעו אצטגניני 9ו־עה ויאמרו: מעה מעורר את השחר. שמא י״ אצטגניני פרעה, אם אני יודע ע ד ו י י נ י א 1 ( ר מ 1 ל ף נ ^ ל ד מ ל : ר מ ר מ א ד ! א ו ה י א ד ב• ״ לכוון השעה, הם אינם יודעץ ־ י ־ - יי י "

עמא התבדה ותאחז. רב אעי אמר: בפלגא אורתא למן השעה, וקודם שיגיע חצות

S :המ?ה^ויאלרו באהנ ' ן*מ *אמד לאי : י דתליםר, נגמי אךביםר, הוה *ר בדאי הוא״, הלכך טוב לאחוז ח מ . ל א ף ך ה ו ר ע ב 1 ד ק ר ה מעה ללעךאל: אמי לשון ״איני יודע״. דאמר מר, י • T | T 1 י י ־ ' בחצות סלןלה, כי ד;אדנא, אני י1צא בת1ך מצךלם. במסכת דרך ארץ. ותאחז, תהא נאחז ונכשל בדבריך. בתליםר

מהי ארביםר, ליל שעבר שלשה עשר ולמחרת יגיע ארבעה עשר.ם י א ר ו מ א ה מ ו י א ו ז ו י ה ר מ א מ

*) רב יצהק בר אדא או רב יצהק בדיה דדב אידי — אמורא שאין יודעימ זמנו ומקומו ומאמריו במסכת ברכות אלה הם:

1) מאי קרא (דכנור היה תלוי למעלה םםטתו של דוד): עורה כבודי עורה הנבל זכנור אעירה שחר (ד ע״א).

״« כה ת ר. >ו ו י ר ב . , \ ו ז » א 5 ר ר 9 , י ת ז ג י א 25 מ

_ 0 א־ (תהלים«, י : עמדה נפעי כי חסיד אנ ד ו ד י ״ • י ל* y * T • X ״ T I T * T X

, שהנשים לבי לף ולב לצחק. חד אמר: כך אמר דוד לפני ם ד ידי מלוכלכות ב׳ •** ־ r •־־ ׳יי י T ׳ הראות לו דם גדה, אם י •

טהא אם טהור, שיש הראות ןזזקדוע ברוך הוא: לבינו על עולם! לא חסיד אף? דם טהור נאשה. בשפיר, הוא *״-!־ג . .1. . *

ם עכל מלכי מזךח ומעךב לענים עד עלע עעות, י ד י ; ה ת ן ן מ צ ע ה ׳ ש ד ל ן ך ה ן ע

. ז : חצות לילה אקום להודות לו 0 והבשר נצורים בתוכו, ויש ןאןי_«ם ק״. 0. ־' ! י י . י >־ - מ ן י י ל ת ע 3 ש ן ה י ש א ה ׳ ש ך י ע ש

ן ואידך: כך אמר ךוד לפר הקןדוע ברוך הוא: נ , א ש ש י טוהאה ויהי טהרה, ו

™ ****^^ו לבונו על עולם! לא חסיד אני? עכל מלכי מזלח ולד, והוא כעין לבוש, שהולד ומעלב יועבים אגדות־אגדות בכבודם, ואני-ילי

T T י 7_ ״ ' י ״ י T * L1.2 ץ לה ר ו ק , ו שוכב בתוכו

/ מלכלכות בדם ובעפיר ובעלש, כדי לטהר אעה ת ש ; ב י פ ט ' > ״ 5 ״ ע ל ה 3 ר ו ד י ט ש י ו

׳ לבעלה! ולא עוד, אלא צל מה עאני עועה אני ו י פ ם מ י א צ ו י ה ה . כ בדברי הל• ־ ־ ז י ־ י ז ־ י ז י ז ' ־ היה בושת לדוד, שפעהים היה '

טועה ואומר לו: טעית.לפיכך, נמלך במפיבעת לבי, ואומר לו: מפיבעת לבי,

יפה דנתי? יפה חיבתי? יפה זכיתי? יפה טהלתי? יפה טמאתי?-ולא בעתי!• t I • ״ • T T • I ״ ״ f t • • • T T T T * * T T T

אמר לב להועע בלה ךלב אידי:* מאי קלא? >״° שם•*<: נאדבלה בעדותיך. תנא: לא ״מפיבעת״ עמו, אלא ״איע־בעת״ עמו: . נגד מלכים ןלא אבוע . ולמה נקלא עמו ״מפיבעת״? עהיה מביע פני דוד בהלכה. לפיכך זכה דוד

ן נ י ר« ו «1ו ז \ ו ו נ ז0*י \ ז 1ו«1ורי \

ר הששי היה ומאמריו במסכת ת *) רב יהושע בדיה דרב אידי אמורא בבלי ב ברכות אלה הם:

1) מאי קרא, ואדברה בעדותיך נגד פלכים ולא אבוש (ד ע״א).

ש ר ״ ן ו ר י פ

תם במסכת יבמות C האומר שהוא בנו של שאול המלך. עוד יש לתמוה מאי רבותא איתא במה שאמר דוד ״ולא עוד אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי ואומר: מפיבושת רבי, יפה דנתי וכו׳ ז״ ולכאורה, כפי שיש ללמוד מלשת הגמרא, לא רק מעשה הסיתת יש כאן, אלא שהוא עדיף יותר על כל המסופר לעיל, ומה הסידות יש כאן ז ובפרט שאסור לו לתלמיד לפנות אל רבו ולכנותו בשמו, כפי שידעגו ממעשה גיחזי, נערו של אלישע שקראו לרבו בשמו ונענש על כך״). מדמ גשתנו לישב תמיהות הללו נקדימ

. דברי אגדה זו תמוהימ . . ל ד ו ד וקשימ. וכי גובל לתאר לעצמגו את המלך, שהיה מוטל עליו עול הנהגת המדיגה, לעשות צדק ומשפט לעמו מבית, ולהלהמ את מלהמותיו עמ השונאים המרובים מסביבו, והוא יושב על כסא ההוראה, כשידיו מלוכלכות בדם ובשפיר ושליא, ומורה דיני טומאה וטהרה, הכיצד? זאת ועוד אהדת. מיהו מפיבושת זה, שהיה רבו של דוד המלך, ושהיה מבייש את פניו בהלכה? כבד המהרש״א טרח ומצא—מפיבושת זה מיהו—והסיק שהוא מפיבושת בן יהמתן. בדם, דעה זו היא בגגוד לדעתו של דבינו

76 H״D , ת ו ו ב ר ב . , \ \ ו פ א ן ר ח 9 , י ת מ י א כו מ

,ו^א נןמנו כלאב. וא9ר לבי יימו: לא.?ל$ב״ ר ש ״ י tetf א?יא ״ליאל״ totf; ול$ה נקןךא *to ״כלאב״? בשביל שהיה דוד מקטין עצמו,. אאא . . ב א ל . ^ ^ זכה ויצא ממנו כ ( ד כ ל ה Q ^ 3 ^ ^ * , דגיאא שטו, במקום אחד אומר T י , * T י . . ״ .

vi v בד, אם חכם לבוי ישמח לבי :«».» י 0לנ$ה«״לח (שמואל ב, ג׳, ג׳): ״ומשנהו W f u * v •?9 " י ׳ * * • , ״ ־ ״ . ןם אד, וא1מר>״»׳״: חכם, בד, ו&3!ח לבי כלאב לאביגיל אשת נבל< הכרמלי״, ובמקום אחר אומר: ר ב ן$#י?ה חולפי ך ״והשני דניאל לאביגיל״ (דברי. שהיה מבאים פני טפיבושת, כל אב: תכלים את הרב, שהיה אב בהוראות. ( הימים א, ג׳ א

ן י ש ד תפיסתו של האדם הפשוט׳ אין הסיד אלא מי שיושב על כסא דין ועוסק בעניני הוראה, בהלכות איסור והיתד, הלכו רבותינו לפי רותם של פשוטי העם והשתמשו כאן בתאורים ומושגים המובנים ומתקבלים על דעתם של אלה ותארו את דוד המלך כפוסק הוראה, בענינים

אלה, והוא נמלך במפיבושת רבו.י ור׳ ובאשר לעגם דבריהם לא נהלקו ד׳ א יצהק אלא בגוגע לאותם הקווים שבאפיו של

דת־ המלך שבגללם זכה לתאר הסיד. אליבא דר׳ לוי לא זכה דוד להקדא חסיד אלא על שם, שגוסף על היותו מוסד את גפשו בעד עמו וארצו, היה קם בחצות לילה ועוסק בתודה ובשירות ותשבחות, כמו שנאמד: ״הצות לילה אקום להודות לד״, ועי״כ גתעלה ונתקדש שמו של הקביה בעולם ונתפרסמו בגי

ישראל ויצאו לד& מוגיטין בכל גויי הארץ. ואליבא דדב יצהק לא נקרא דוד המלך הסיד אלא על שם, שלמרות גדולתו וזהרו האישי, היה נכנע ומקבל את דעת נביא ישראל והסגהדדין וכל מה שהיה עושה היה גמלך בהם תחלה, ונחשב לו הדבר הזה לצדקה ולחסידות יתירה, שהרי לפי הדין אם הגיע התלמיד למעלת רבו, שוב אין הוא חייב ליטול דשות ממגו ומותר לו להורות בפניו*). והגה דת* המלך, אם כי היה גדול בתורה ובחכמה כרבו מפיבושת, בכל זאת היה נוהג לפגים משורת הדין והיה מתיעץ ונמלך בו, וכל העושהן נקרא חסיד, כמו שאמרו : י י לפנים משורת זס לפגים מ צדיק — במשפט אמת, חסיד — נ

.( מהשורה, ועתה לשאלת זהותו של מפיבושת, שהיה

ו ר י פ ונעיר על אהת מתכונות שפת האדם. כידוע, יש לו לאדם גטיה לסגל לעצמו בדבורו היומ­א בטויים ומליצות יומי ובשיהות החולין ש הלקוחים מאוצר המלים המיוהד למקצועו והמושפעים מהסביבה שבה הוא חי, כגת, עורך דין אף מחוץ לתחומי מקצועו — שיחו ודבריו קצובימ ועדוכימ במתכגת האמרות ההלכתיות שאצלן הוא מצוי. הרופא — הברת לשוט, המתובלת במליצות ובדוגמאות מאוצר הרפואה תעיד על מקצוע בעליה. ואף הסוחר וההרשן בך. והוא הדין בבעל־מלאכה ובהגווגי וכו׳ ומי. כללו של רבד, הותמ המקצוע והסביבה

טבועים על לשוגו של האדם וסגנונו. וכפי שדבותיגו זיל שעשועם העקדי היתה ההלכה, שיהם ושיגם יום יום — דיגי אסור והיתד, השקלא וטדיא בהוויות דדב ושמואל ואביי ודבא, ולפיכך סגלו לעצמם, אף במילי דאגדתא ובמשא ומתן שאיגו שייך להלכה, את הבטויים והמימדאות האפיגיים לעגיגי אסור והיתד, טומאה וטהרה, ומכאן — שאף בשעה שרצו, למשל, להפליג בשבהו של שבט יהודה וגבורותיו במלהמה, השתמשו, בין יתד דבריה* בסגגת המיוהד להוויות דדב ושמואל, ואביי: ולא הוה קא ידע משקל וטרח ת מ א ורבא׳ ו בשמעתא בהדי רבנן׳ לא הות סליקא ליה

שמעתתא אליבא דהלכתא 0. ואף לעגת דוד המלך כן. ובפרט כאן אצלת כוונתו של בעל המאמר דידן דת־ המלך ה היתה בעיקר להסביר לגו על שום מה זכהמד חסיד, תאר שלא זכה לו אף ו דת־ המלך ל אהד ממלכי ישראל ויהודה, אף מבין אלה שהלכו בדרכי התורה כדוד אביהם, וכפי שלפי

, K-D מ מ ד ו כ ר . ב \ ג » א ? י ר 9 . י ת מ י א 27 מ

ן ״ ש ר ו ר י פ

תהו גש מה שאמת כאן במליצה» ולמה נקרא שמו מפיבושתז שהיה מבייש פגי דוד בהלכה, דהיינו בהלכה זו דמעשה בת שבע. ומה שאמר דוד להקב״ה: ״רבש״ע, לא חסיד אני שכל מלכי מזרה ומערב יושבימ אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ושליא כדי לטהר אשה לבעלה״, כך אמר דוד: כל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות־אגודות ועושים כל מיני פסלנות ואעפי״כ הם יושבים בכבודמ, ואני כמה צעד הצטערתי וכמה שתת דם לבי על מעשה דבת שבע עד שעלה בידי לטהר האשה לבעלה, ועל דרך שאמדו: ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד עוד מששת ימי בראשית אלא שבאת אליו במכאוב י), וכמו כן אפרו: אמד דוד לפגי. בשביל אשתי זו וכו׳ אם קרעתי לא . הקב״ה.

. ( , מצאו דם ולא עוד אלא כל מה שאגי עושה אגי נמלך במפיבושת דבי וכר, היינו׳ לא דק שאיני כועס עליו על מפיבושת שביישני בהלכה זו דבת שבע, אלא׳ להיפך, אני נכנע לפניו וכל

מה שאני עושה אני נמלך בו •). זהו תוכן המאמר המדבר במשל ובהידה,* י כדרכם בקודש, ומלבד זאת מלאכת סופרים ה

מבייש את פגי דודו בהלכה. כאן זקוקים אנו להערותיו של הגר״א במעשה דבת שבע, שבעזרתן יתהווד לגו, דדך אגב, גם מה שאמד דת־ לפגי הקב״ה» דבש״ע, לא חסיד אגי שכל מלכי מזרח ומעד ב יושבים אגודות אגודות

בכבודם ואני וכר. כיתע, כשבא גתן הגביא אל דת* להוכיחו על מעשה דבת שבע פתח במשל העשיר והרש, ותאר לפניו את גזלת הכבשה הקטנה. וכששמע דת־ את המעשה המביש של העשיר ״ויהד אף דת• באיש מאד ויאמר אל נתן: חי ד׳ כי בן. ויאמר נתן אל . . ת א מוות האיש העושה ז. מדוע בזית את דבר ד׳ . . ש י א דתי! אתה ה. ויאמר דת־ אל נתן: . . ׳ לעשות הרע בעיני ד

חטאתי לד׳*. כמקום זה׳ כפסוק י״ג׳ באה פסקא באמצע הפסוק, והעיד הגאון כי פסקא זו ללמתו באה כי במקום זה גפסק קולו של דת* מדוב בושה ופרץ בבכי ולא יכל להמשיך בדבריו. ולמדגו מכאן שבייש גתן הגביא את דוד במעשה דבתה בהלכה, שבע, והלא הוא הוא שביישו מ ולכן נקרא נתן הנביא מפיבשת, וכדאמדי, שלא עמד דת־ המלך בנסיון במעשה זה מפני

.( , שנעלמה ממנו הלכה

1) יבמות ע״ם עיא. חוסמות דיה: אדמוני ומפיבושת, מרזי, שלא סבר יבינו חפ שפפיבושת זה היה בנו של יהונתן, ממי שלא מנינו שנקרא שפו של בן יהונתן איש בושת או איש בעל.

2) סנהדרין ק׳ עי* וכבר העיר על זה בעל פרשת דרכים, דרוש ס״ו. 3) סוסה ד ע״ב.

4) כמו כן מצינו בדיש לקיש שחלק על רבי יוחנן רבו והורה למיו, ובירושלמי עירובין פ׳״* היא נאמר: כף רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן לסלסל. ועיין גם ש״ך יו-ד סיומן רמ״ב ס״ק י״מ

5) ראש השנה דיש י״ז ןףב• ») מהדרין קז. ודומני שלפי פירוש זה שהוא מפיבושת הוא נתן הנביא — סרה גם קושיתו של בעל

פרשת דרכים. 7) סנהדרין ק-ז זדא. ואילי אה התכוונו גם המקובלים באמרם ע*פ דרכם ובשיסתם: שדוד

המלך היד, מלכלך את ידיו בשפיר ושליא בכדי למצוא תיקון בחסאו דבת שבע. 8) עיין רש״י בבא מציעא ניס ע״א.

9) ומכאן ללמד על כלל האומה אשר לה מלכים ומוכיחים באלו־״ כי אמנם עם נבחר הוא וכמו שמטר ובך מזר וגו׳(דברים י״ד, ב׳).

, >ז״א 28 מ ד ו כ ר 1 , \ ג ז פ א ? ר ר 9 , י ז \ מ י » כח מ

. ר ש וךוד סיבי קרי ל3פעה ״7וסיד״ף והכאיב(תחלים מ ע<: לולא האמנתי לראות בטוב ה׳ בארץ ח*ים-*תנא לולא האמנתי לראות במוב

/ בטובו נארץ ישראל, ך ד ר ן מ ? א ״ א ל ן ל ( ל < ^ ך ע 1 , . י ס י י י ב ך ה ד מ ן מ נ

t טרדוני מיראתו, כמו שנאמר: l !_ ׳ * , T * T . ית פ ת ס ה ם מ ו י כי גרשוני הי י הוא: ךב^ עלעולם! מבטח א ן ת ב ^ ס י נ פ ל בנתלת ד׳ לאמר לך עבוד אלהים

בך, עאתה מעלם ע^ר טוב לצדיקים לעתיד לבוא,ה אתרים (שמואל א, כ״ו, י״ט). ב א^ל איני יודע אם לע לי חלק ביניהם אם לאו. ס עמא לגרום החטא-כךךבי לעקב בר אידי*. ךךבי נסור על לולא, לדרוש את: והנה י . 1 הנקודה, שהיא ממעטת את 0 ט . ח ת כ י ש א ר ב ב יעקב בר אידי רמי: כתי־ י ־ ־ משמעות הכתוב, לומר, שלא ־ י י • ־

־ דבר ברור היה לו לראות בטוב ב ם ל מ ב ( י אצצי W ועמךתיך בצל אער תלך, וצת י״: וליךא לעקב מאד? אמר: עמא לגרום החטא. ד׳. לולא, לשון אם לא, כהו

כדתניא: עד יעצר עמך, ה׳, עד יעצר ?ם זו קנית לולי אלהי אבי וגו׳ היה לי• ## J- n\ — , _ X T ' י ־ ז ד - - s ו - - 1 - - T J - : •

' (בראשית ל״א, מ״ב). ת ״.»<, ״עד יעצר עמך, ה׳ ״-זו ביאה ראעונה; י מ מ- -י• .ו • « • שמא יגרום החטא, תירוצא ׳ ׳ ׳ ״עד לעצר עם זו קנית׳׳-זו ביאה עדיי• «P>3 אמייי הוא, לעולם תותזק בידו חכמים: ךאולים ך״יו לעךאל ל^&ות לל.ם נס בימי שהוא תסיד, ומה שספק בידו,/ לפי שהיה א אם יראה בטוב ד ל עזךא כךךך ענעעה לל.ם ביפד להועע בן טץ, א *' * ״ T % ירא שמא יתטא, ויגרום התטא

שגרם החטא. , •־ ־ ־ י מלראות בטוב ד׳. ״

ויירא יעקב, שתא אתר ההבטתה תטאתי וכדתניא שהתטא גורם שאין ההבטתה מתקיימת. ביאה ראשונה, שבאו לארץ בימי יהושע. ביאה שנייה, כשעלו מגלות בבל ביתי עזרא. ראויים היו ישראל ליעשות להם נס, לבוא ביד רמה. אלא שגרם החטא, ולא הלכו אלא ברשות כורש, וכל ימי תלכי פרס נשתעבדו להם לכורש ולאתשורוש ולדריוש האתרון.

מ י » ר ו מ א ז \ מ ג י » ו מ ז י \ ר מ א מ

ר השני היה ומאמריו במסכת ברכות ת •) דבי יעקב בד אידי אמורא ארצישראלי ב

: m אלה ב: ״והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך״, וכתיב: ״ויירא יעקב 1) כתי

מאד״. אמר: שמא יגרום החטא (ד ע״א).ש ר ״ ן ו ר י פ

. בכדי להבין המנוקדות מרובות על האותיות שאינן מגוקדות . . ת י נ מ א א ה ל ו ל את המאמר הזה עלינו להקדים ולהעיד על אתה דורש את האותיות המנוקדות׳ ובכל מקום הכלל הידוע שבכל מקום במקרא שהאותיות שהאותיות שאינן מנוקדות מרובות על האותיות

ב » מ ד, 3 ו כ ר , ב \ ו י ר*8ו י 9 , י ת מ י א מ

(י־ע־״תדא: ח^מים עעו סיג לדבדל,ם, פדי עלא:הא אדם נא מן העדה בערב ואומר: אלך

לביתי ןאכל ממאי ואעתי׳ ק??א׳,יאיען קמא, ואחר כך אלןךא״?!ריאת עמע״ ואתפלל־וחוטפתוp i q עט־, ונמצא :ען כל הלןלה. אבל אדם העדה בעךב-נכנם לבית מכנסת; אם ךגיל ללןרות-קוךא, ,ואם ךגיל לענות-עונה, ןקוךאל ; **ריאת עפוע״ ומתפלל, ואוכל פתו ומבךך. ן ןזעובר על דברי חכמים-חיב מיתה. פןאי עןא בכל דוכתא, ךלא *תני ״חיב מיתה״, ומאי עןא הכא, דקתני ״ח;ב מיןזה״? איבעית, אימא: מעום ךאכא אנס ענה; ואיבעית, אימא: לאפולף מפלאן ךאמר: תפלת ערבית רעות^קא משמע לן ךחובה. אמר מר: קירא ״*דאת שמע״ ומת§לל. מסלע לה לרבי ייסמ׳ דא9ר רבי יוחזק: איזהו בן 0עולם הבא? זה הסומך.גאלה״ לתפלה של ערבית. רבי ןהועע בן לוי או&ר: תפלות

29

־ ר ש י י סימעא, מעט. ששום אונם שינה, התוקפתו לעבור על דברי חכמים, הוזקקו צהזהירו יותר. ממאן דאמר, לקמן בפרק. תפלת השתר (דף כ״ז ע״3) אמר מר קורא ק״ש, של ערבית תתלה ואת״כ מתפלל. מםייעא איה ארבי יוחנן, דאמר: ערבית כמי קריאת שמע ואח׳׳׳כ תפלה, כדי שיסמוך גאולה לתפלה, ודלא כרבי יהושע בן לוי דאמר תפלה ואח״כ קריאת שמע. זה הסומך, וכל שכן דשתרית, דעיקר גאולת מצרים בשתרית הוה, כדכתיב: ממתרת הפסת יצאו בני ישראל (במדבר ל״ג, ג׳), וסמיכת גאולה לתפלה רמזה דוד בספר תהליס, דכתיב: ד׳ צורי וגואלי(תהליס י״ט, ט״ו) וסמיך ליה: יענך ד׳, ואמרינן ( / 3׳ ביום צרה (שס כ בברכות ירושלמי (פ״א) מי שאינו סומך גאולה לתפלה, למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתתו של מלך, יצא המלך ומצאו שהפליג,

ש ר ״ ן

שמא יגרום החטא* דבת שבע — וכדרבי יעקב. ובראשוגה מביאה הגמרא . . י ו כ בר אידי ו ראיה מיעקב אבינו שהיה מתיירא שמא יגרום החטא שלא קיים מצות כבוד אם ואם *). ולבסוף מביאה הגמרא ראיה, שלא על חגם היה יעקב אבינו מתיירא שמא יגרום החמא, מפגי שמצינו אצל גולי בבל דגרם החטא לשגות ההבטחה משום שלא עלו כולמ בימי העליה מבבל בימי

.( עזרא,

ו ר י פ

המנוקדות אתה דורש את האותיות שאינן מנוקדות. והדרש שדורשין משנה לפעמים

אפילו את משמעות הכתוב 0. ולפי שכאן כל האותיות שבמלה ״לולא* מנוקדות, לפיכך דורשין אותה מלה לתרווייהו, ל״כן* ו׳״לא״, ולא עוד אלא דודשין אותה קודם ל״כן* ואח״כ ל׳״לא*. כלומד, מובטח אני בך שאתה משלם שכד טוב לצדיקים לעתיד לבוא,עי בטוה שגם לי יש הלק ביניהמ. ״סבר אבל אי

עיין רעדי, בראשית י״ח, ם׳, ובמו מציעא פ*ז ד״* וסנהדרין מ״ג ע״ב. נעילה י״ז ע״א.

יומא ם׳ ע*ג

(1

(2

(3

ל 1ז*י1זתי, 9י» י««יג\, ברבות י. וו־ב 30

באמצע תקןנום. במאי *א מפלגי? אי לעית-אימא ר ש ״ י

,HP** אי ^ית־אי^א סלךא. אי בעית-איןןא אף הוא הפליות אלא יהא אלם* מ 1 י מי׳ ^ ייחי• דיי ־ימי ?"י: 3לה>*יח*א • אלא גאלה ¥5ל#א לא סני אלא ?ד ??לא. ורבי יציאת מצרים, והוא התיןר3^ ; , ^ . י ?*ירא. " m «ז לי ס־י: ?־מ דלא לא סדא גאלה ^ללותא. ואי לעית-אי^א קךא, בין שני תריאת שמע, תוןנו כל״ י תפלות של יום׳ לתא סבר: , .•<,״..,... ״

. תפלת ערבית קודמת לתריאת . . : י י• ״ ׳ י , ךכתיב ״ * ־ *!HP* א0י מה שמע. ל י כ &וכ?ך ולקומף; רבי יומן סבר: ^ןיע ע

ה גאולה.טאורתא אא הוי, הילכו ל פ ר — ת ח א ץ ע לקי^ה: 3ה ?ךמה־.ל!חאת ^י גאולה דאורתא לא תשיבא . . י׳ ואסר ?ך תפלה. לאהדורי עלה סמיכת תפלה. ע אף ??ילה m .לןריאת #. מה קימה סדית שמע, ואחד כך . ^ ft לף g3n מקיש עכיt5,ה ™ ה ר?י ןז תפלה, דבשתרית כולהו הודו, ז ז " " L _

9ה £י9ה-£ריאת ע5ע״ סמור למטתו, אף עמלה רבעי הסמך. $3י &ריאת 9#ע״ םמוף• למטתו. $תיב מר ברה ךרבמא: #3־ב מ?רןד ?תלם ל8יס ו0תלם לאחךה; ןאי א?רת: !עי לס&ןי־סא לא ל,א סמוך ״גאלה״ לתפלה ךסא ?עי למימר .סעכיבנו״! אמד: כימ ךםל־ףנו ל??ן ״סעכיבנו״, ?;גאלה״ אריכ$א ךמ:א, דאי לא סי$א סכי, £חרית סיבי(תהליסנ*,יז<: ה׳, &$סי , ןןהא אמר ר?י יומן: 3תחלה א1מר T O מצי ? אלא . . . י לרצון אנ1רי פי תפו1ח..., ולכסוף הוא אומרי״"״־״0: ^י סתם׳ ??ן ךםקיטי ר$ן למי5ר ״ה', &1$י תפתחי-כתפלה אךיכתא ךמיא;

ן לפוימר ״סעכיבנו״-פ״גאלה״ אריכתא ךמיא. 0לא נמי, כיון ךת^ינו ר$

31 מאימתי, ראפיוג .ברכות ד, מ*.ב לא

״ י אמר רבי אלעןר בר אביןא•: כל האומר^ל^ק״ז) ש יד שלש י י , . ג נ ם, כ שלש פעסי

Uf $?מים, מבטח א n ?ך1י״ ל^ל >8 W תפלות. דאית בית תרתי, ״י \ י ״ ״ ־ ת ג דאתי באלף בית ויש 3ו ש

י עהוא סעולם סבא. ?אי טע$א? איליןןא מימים י ל ת כ ן ל ו ז ת מ ב כ ה

א אפין?! ^ 0 ב ת ךאודא ב״אלף בית^ימא ״*?ד W לרד״ ךאודא בה >שם קפה, ״< ״פ1תח את:ור־נימא ״סלל ס5ד1ל״ ךכתיב בה אלא מעום דאית ב

. . . >״י ׳״*׳ ™ ״ניתן לסם לכל בער״?! אלא מעום דאית בה תרתי מאמרי התואימ והאמוראימ

«) רבי אלעזר בר אבינא אמורא ארצישראלי בדוד השלישי היה ומאמריו במסכת ברכות אלה הם:

1) כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא (ד ע״ב).

ב: 2) גדול מה שגאמר במיכאל ממה שגאמר בגבריאל, דאילו במיכאל כתי ויעף! אלי אחד מן השרפים, ואילו גבי גבריאל כתיב: והאיש גבריאל אשר ראיתי

בחזון בתחלה מוען! ביען! (שם).

ש ר ״ ן ו ר י פ

״אודה בכל לבב״ שבח הכנת ״מזוד הוא דק ליראיו, כדכתיב« טרף נתן ליראי!/ וב׳תהלה לדוד״ יש בו שבח הכנת מזת לכל הי״ כדכתיב« עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם

. . . י בעתו״ פותת את ידך ומשביע לכל ה ואמ יש להתפעל מסגגונו של רש״י שהוא בבהיגת מועט המהזיק את המרובה והביע במלים ספורות עגיגים שלמימ, ואין זה אלא בכח אלקי. ולא לחנם אמדו שרש״י נכתב בדוח

הקודש.

. . . א נ י ב ד א ד ב ז ע ל י א ב ד ד מ א: דאתי באלף בית רש״י ד״ה דאית ביה תרתי

ויש בו שבח הכנת מזת לכל הי. והעיר כאן הגר״א1)״ שקשה ליה לדש״י מפגי מה לא קבעו לומד את המזמור הללויה אידה ד׳ בכל לבב (תהלימ קי״א), שגם בו אית תרתי״ תהלות ותשבהות מסודרות לפי אלף בית ובקשה על הפרגסה» ״טרף גתן ליראיו״ וכו׳״ ובכדי לתרץ זאת דייק רש״י ואמרן ויש בו שבח הכנת מזון לכל הי״ דיל במזמור

1) מהר״ץ חיות בשפ הגר״זג

לב מאימתי, 9ר!\ ראפיו\, ברכות ד, (ו״ב 32

ר ךבי ייחנך: מפני מה לא נאמר ״נון״ ב.אשךי״? י ש ׳ י מ אב אפילו הכי, אעפ״י שהפסיק ה &§לתן על ?*נאי יעראל, דכתי ! tw מפני

% TJZ & «״ל" ל*י*ל• י? ^ TPV־לה, לא ״, א מתו־צי לה ?;כי: ןפלה ולא תוסיף לנ&ל סתיכת הכפילה תכף לה. ל ר צ 9 ?

עוד; קום בתולת ל#־אל! א?ר רב נחמן בר לצחק: אפילו סכי, חזר דוד וס$כן ברוס הקךע, ענאמר >תהלי0 קמה, יי<: סומך ה׳ ל?ל הנופלים.

מאמרי ויתואימ והאמוואימ *) רבי יוהנן אמורא ארצישראלי בדור השני היה ומאמריו במסכת ברכות אלה הם: 1) לא כלאב שמו אלא דניאל שמו ולמה נקרא שמו כלאב שהיה מכלים פני

מפיבושת בהלכה וכו׳ (ד׳ ע״א). 2) איזהו בן עולם הבא, הסומר גאולה לתפלה של ערבית (ד ע״ב).

3) מקיש שכיבה לקימה, מה קימה ק״ש ואת״כ תפלה אף שכיבה ק״ש ואה״כ תפלה (שם).

4) בתתלה הוא אומר ד׳ שפתי תפתה ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי (שם).

5) מפני מה לא נאמרה נ׳ באשרי, מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל וכו׳ (שם).

6) אתיא אהד אהד, כתיב הכא ויעף אלי אהד מן השרפים וכתיב התם והנה מיכאל אהד השרים הראשונים בא לעזרני וכו׳ (שם).

7) הא אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, שנא׳ ויאמר אם שמוע תשמע לקול ד׳ אלהיך וכוי, אלא כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הקב״ה מביא עליו

יםורין מכוערין ועוכרין אותו, שנאמר וכו׳ (ה ע״א). 8) אלו ואלו יםורין של אהבה הן שנאמר וכוי, ק״ו משן ועין, מה שן ועין שהן אהד מאבריו של אדם, עבד יוצא בהן להרות, יםורין שממרקין כל נופו של אדם על

אתת כמה וכמה (שם). 9) בשלמא תורה וגמילות תםדים דכתיב בתםד ואמת יכופר עון וכו/ אלא

קובר את בניו מנין (ה ע״ב). 10) נגעים ובנים אינן יםורים של אהבה (שם).

11) דין גרמא דעשיראה ביר (שם). 12) לא הן ולא שכרן (שם).

13) אהד המרבה ואתד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים וכו/ לא כל אדם זוכה לשתי שלתנות (שם).

ש ר ״ ן ו ר י פ

. אף על פי המאמר הזה הוא לעד, שלא נאמרה ׳״נוף . . א ת ו ס י ף ה ל ל פ נ שהפסוק ״נפלה לא תוסיף״ נאמר בעמוס(ה׳, ב׳) באשרי מעולמ, אבל השבעימ בתרגוממ מביאימ ודוד הלא חי בזמן מוקדמ הרבה לעמוס, אף על גמ את ה״גון״ באשרי, וגורסימ את הפסוק:

פי p ידע דוד פסוק זה, וכמו כן אמרו בעלי נאמן ד׳ בכל דרכיו וישר בכל מעשיי *). התוספות על יואב שידע את הפסוק שירמיה אולם, כידוע, אין לסמינ על דיוקו של אמרו, אף על פי שירמיה חי זמן רב אחרי תרגום זה שהוספות ושמשים רבימ נפלו בו, יואב1). ויתכן מאד כי פסוק זה הוכגס לתרגומימ, אם

3 מאימתי, 9י9 ר*«יג\, ברכות ר, «ו*ב לג 3

מאמרי התואימ \האמ\ראימ

ם ע 14) בשעה שהקב״ה בא בבית הכנסת ולא מצא בח עשרה מיד חוא ט׳ ע״ב). ו ) ׳ שנאמר וכו

16) כיון שנצטרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום, שנא׳ וכו׳(שם). 16) אף בתפלת ערבית שנא׳ תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי םנתת

ערב (שם). 17) מאי רות שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקב׳׳ח בשירות ותשבחות

(ז ע״ב). 18) לעת מצוא זו קבורה (ח ע״א).

19) ותיקין היו גוםרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום (ט ע״ב).

20) לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד, אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכח יבחין בין מלכי ישראל למלכי

אומות חעולם (שם). 21) כל פרשח שחיתח חביבח על דוד פתח בח באשרי וסיים בח באשרי, פתח

י ע׳׳א). ) ו באשרי דכתיב אשרי חאיש, וסיים באשרי דכתיב אשרי כל חוסי ב 22) םמוכין מן חתורח מנין, שנאמר סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר

(שם). 23) אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן חרחמים,

שנאמר וכו׳(שם).(שם ע״ב). 24) ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, שכל מקום שהלך שם ביתו עמו

25) אף למשנה נמי צריך לברך אבל לתלמוד אין צריך לברך (יא, ע״ב). 26) רבי יוחנן מסיים בה הכי: הערב נא ד׳ אלהינו את דברי תורתך בפינו

ובפיפיות עמך בית ישראל וכו׳, ברוך אתה ד׳ המלמד תורה לעמו ישראל (שם). 27) כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה (יב ע״א).

28) עמי במחיצתי (שם ע״ב). 29) הלכה כרבי עקיבא (שכל הפרשה צריכה כווגה) (יג ע״ב).

30) כל הפרשה כולה בעמידה (שם). 31) כל המשביע עצמו מדברי תורה ולן, אין מבשרין אותו בשורות רעות,

יד ע״א). ) ׳ כו שנאמר ו 32) הלכה כרבי יהודה דאמר בין אלהיכם לאמת ויציב לא יפסיק דכתיב וד׳

אלהים אמת (יד ע״א), חוזר ואומר אמת (שם ע״ב). 33) כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח

בלא נסכים (שם ע״ב).

ש ר • ן ו ר י פ

וכנו רבותינו זיל כאן את המזמור בשם ״אשרי״ ולא ״תהלה לדוד״, כפתיחתו באמת. בגלל צורך השער- דהיינו שלא יבינו שונאים הוסיפו בו את הגרץ י מ ש ה ישראל ש

מדעתס*). אך עצם תשובת הגמרא מפליא: *שלא נאמרה ״נון- באשרי מפגי שיש בה מפלתן שלם י מל שונאי ישראלי, והרי רבים הם מזמורי ו

מ אינטי ומעולם לא היה במקור, ולעד הוא החיקוי שבפסוק זה להפסוק * צדיק ד׳ בכל דרכיו והסיד בכל מעשיו, והלא ידענו כי שבעים הזקנים עצמם הוסיפו ושנו, מהגזעם הידוע,•C מלים ובסמים שלמים שאין להם זכר בתג״ך בכל אפן כדאי הוא רבי יוהגן שנסמוך עליו, תלמד מעדותו כי הנו״ן בתרגום השבעים

אינה אלא תוספת בלבד.

ת ד, «ז»ב 34 ו כ ר , ב \ \ י פ א , 3י5 ר י ת מ י א לד מ

מ י א ר ו מ א ת מ ו י א ו ת י ת ר מ א מ

34) חרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלימה יפגה וימול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק״ש ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלימה, וכל העושה כן מעלה עליו הכתוב

(יד ע״ב). ׳ כאילו בנה מזבה והקריב עליו קרבן דכתיב וכו 35) לא שנו אלא שלא פתה בלמען ירבו ימיכם, אבל פתה בלמען ירבו ימיכם

םרכיה נקמ ואתי (מז ע״א). 36) רבי יוהנן בתר דםםיים צלותיה אמר הכי: יהי רצון מלפניך ד׳ אלהינו שתציץ בבשתנו ותבימ ברעתנו ותתלבש ברהםיך ותתכםה בעזך ותתעטף בהםידותך

ותתאזר בהנינותך ותבא לפניך מדת מובך וענותנותך (מז ע״ב). 37) רבי יוהנן כי הוה מסיים םפרא דאיוב אמר הכי: םוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים. אשרי מי שנדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נהת רוה ליוצרו וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם, ועליו אמר שלמה, טוב שם משמן

טוב ויום המות מיום הולדו (יז ע״א). 38) םוהלפת השיטה (יז ע״ב).

נייהו(יה ע״א). 39) תשמיש המטה איכא ביכ ע״א). ) ׳ ו כ 40) כי םלקין בנות ישראל ואתיין מטבילה ו

41) למדנו ברכת התורה לאהריה מן ברכת המזון מק׳׳ו, וברכת המזון לפניה מן ברכת התורה מקל והומר (כא ע״א).

(כג ע״א). לו 42) ולוואי שיתפלל אדם כל היום כו 43) ביום גוללן כמין םפר ומניהן בידו כנגד לבו ובלילה עושה להן כמין כים

מפה וםניהן (כג ע״א). 44) הואיל ושרינהו רבנן ננטרן (שם).

45) היה מהלך במבואות המטונפות, מניה ידו על פיו וקורא קריאת שמע (כד ע״ב).

46) בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה הוץ מבית המרהץ ומבית הכסא (שם).

47) ובודאן כל זמן שםטפיהין (כה ע״א). 48) צואה כהרס נקרא כל זמן שזורקה או גוללה ואינה נפרכת (שם).

49) טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשהרית שתים, שהרית מתפלל במנחה שתים, טעה ולא התפלל מנחה מתפלל בערבית שתים ואין בזה משום דעבר יומו

כו ע״א). ) ו בטל קרבנ 50) שבטל במזיד מעוות לא יוכל לתקן נקרא (שם).

51) ונקרא פושע (המאהר תפלת מוםפין כל כך) (כה ע״א).

52) הלכה מתפלל של מנחה ואה״כ מתפלל של מוסף (שם).

ן י ש ד ו ר י פ

פעמים, ואם p מה זה שהביא־ לחשש זה דווקא במזמור זה של אשדי ז

תשובה לדבר! מטבע בני האדם, כשהם רואים את הרשעים מצליחים בדרכיהם, וידיהם רב להם להדביר את הצדיקים תחתיהם, הם מתחילים להרהר אחר מדותיה של ההשגחה העליונה, ומהם שהספק בקיום ההשגחה המשגיהה על דרכי בגי האדם, לתת לצדיה

המסודרים לפי האלף בית, ואף באחד מהם לא דלג המשורר על ה״נון״ מחשש זה שיש

בה מפלתן של שונאי ישראל. הנה, למשל, במזמור כ״ה הוא אומד» ׳״נפשו בטוב תלין תרעו יירש ארץ״, ובמזמור ליד נאמר« ״נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה״, וב״אשדי תמימי דדך׳ עוד הגדיל המשורר, וכפל את פסוקי ה״גון* שמונה

ג לוז « ו , ו ת ד ו ב ר . ב \ \ ז 1 א ע ר ר 9 , י ת מ י א 35 מ

מ י א ר ג מ א ת מ ג י א ו ת י ת ר מ א מ

53) אסור לו לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הצבור (בשעה שחוא מתפלל עם הצבור) (שם ע״ב).

54) םצוה להתפלל עם דמדומי חמה (כמ ע״ב).(ל ע״ב). ( 55) בצבור שנו(דאין םחזירין אותו

56) זרע אנשים זרע ששקול כשני אנשים ומאן איבון משה ואהרן, שנאמר(לא ע״ב). ׳ וכו

57) משל לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצהו וסכו והאכילו והשקהו ותלה לו כים על צווארו והושיבו על פתח של זונות, מה יעשה אותו הבן שלא יחמא (לב ע״א). 58) מנין שחזר הקב״ה והודה לו למשה, שנא׳ ויאמר ה׳ סלחתי כדבריך (שם). 59) כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנא׳ ידיכם דמים מלאו(לב ע״ב). 60) כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף הוא בא לידי כאב לב, שנא׳ וכו׳,

ומאי תקנתיה, יעסוק בתורה, שנאמר וכו׳(שם). 61) אנשי כנסת הגדולה תקנו להן לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות. בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכום חזרו והענו קבעוה בתפלה והם אמרו

המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכום (לג ע״א). 62) כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא (שם).

63) הלכה כרבי אליעזר ביום טוב שחל להיות אחר השבת שאומר הבדלה בהודאה (לג ע״ב).

64) כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לת״ח ולמהנה ת״ח מנכסיו אבל ת״ח עצמן עין לא ראתה אלהים זולתך

(לד ע״ב). 65) כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין

לא ראתה אלהים זולתך (שם). 66) כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל לצדיקים גמורים עין

לא ראתה אדהים זולתך (שם). 67) מאי רחוק, שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא, ומאי קרוב, שהיה קרוב

לדבר עבירה ונתרחק ממנו השתא (שם). 68) אל יתפלל אדם אלא בבית שיש שם חלונות, שנא׳ וכו׳(שם).

69) אפילו חצר קובעת, שנא׳ ואכלו בשעריך ושבעו(לה ע״ב). 70) שמן זית םברכין עליו בורא פרי העץ (שם).

71) טרוקנין פטורין מן החלה (לז ע״ב). 72) שלקות םברכין עליהם בורא פרי האדמה (לח ע״ב).

73) תורמםא דשלקי ליה שבע זיםנין בקדרה ואכלו ליה בקנוח סעודה מברכין עליה בורא פרי האדמה (שם).

74) אכל זית מליח ובריך עליו תחלה וסוף (שם).

פ י ר ו ש ר י ן

בפעלו ולשלם לרשע כרוע מעלליו, מתגבר על והרהורים ומחשבות אלה המ מנת חלקם, לבם ומנקר במוהמ והם מהדהדימ בלבמ אם לא דק של קטני אמונה אלא שלעתים גתפסים אלה הם דרכי הודים, רשע ברשעתו יהיה. בהם גם צדיקים ואנשי מעשה גדולים. ומי וצדקת צדיק לא תצילגו, איה איפוא השגחתו גדול לגו מירמיה הנביא ומדגיאל איש חמודות, של הבורא יתברך? ושמא ורו מנהיג אין ואמרו דז״ל שירמיה הקשה ואמר: נכרים לבירה ז מקרקרין בהיכלו, איה מראותיו ולא אמר

ע ראפיו\, ברכות ד, פ״ב 36 ר לו מאימתי, 9

מאמרי תתואימ גהאמוראימ

75) שלטה מצוה מן המובחר, פרוסה של החמין ושלמה מן השעורים מברך על הפרוסה של חטין ופוטר את השלמה של שעורים (לט ע״ב).

76) אפילו הביאו מלה הביאו לפתן נטי אין צריך לברך גביל לתורי גביל לתורי צריך לברך (מ ע״א).

77) הרגיל בעדשים אהת לשלשים יום מונע אסכרה מתוך ביתו אבל כל יומא לא דקשיא לריה הפה (שם).

ת לשלשים יום מונע הלאים מתוך ביתו אבל כל יומא ה 78) הרגיל בהרדל א לא דקשיא להולשא דלבא (שם).

79) אפילו על הפת ועל היין אט אמר שהכל יצא (שם ע״ב).י ולא שכהתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו(שם). 80) רבי יוהנן תנ

. טולשי וכו׳(שם). . . י ד 81) מין תאגים, רימון כג 82) לא שנו אלא בשבתות וימים טובים הואיל ואדם קובע סעודתו על הבוס

ס(מב ע״ב). כו אבל בשאר ימות השנה מברך על כל כוס ו 83) אפילו יין נמי מהניא ליה הסיבה (מג ע״א).

84) משהא דאפרםמא מברכין עליה בורא שמן ערב (מג ע״א). 85) הלכה כדברי המכריע (שם ע״ב).

86) במקום שהשודים על משכב זכר אל יצא תלמיד חכם כשהוא מבושם לשוק (שם).

87) כל סעודה שאין בה שריף אינה סעודה (מד ע״א). 88) על הארץ ועל פירותיה (שם).ן(שם ע״ב). י 89) לפת קשה מבלי י

90) שנים שאכלו כאהת אם רצו אמן אין מזמנים (מה ע״א). 91) שנים שאכלו כאהת אהד מהם יוצא בברכת הכירו(שם ע״ב).

92) בעל חבית בוצע (מו ע״א). 93) אין מכבדין אלא בפתח הראוי למזוזה (מז ע״א).

94) לעולם אינו גר עד שימול ויטבול (שם ע׳׳ב). 96) קטן פורה טזמנין עליו (שם).

96) שמעון בן שטה דעבד לגרמיה הוא דעבד (מה ע״א). 97) לעולם אינו מוציא את הרבים ידי הובתן עד שיאכל כזית דגן(שם).

98) לפי שאין מלכות נוגעת בהכרתה אפילו כמלא נימא (שםיע״ב). 99) הטוב והמטיב צריכה שתי מלכויות, חדא דידה והדה דבוגה ירושלים

(מט ע״א). 100) ברוך שאכלנו משלו הרי זה תלמיד הכם, על המזון שאכלנו הרי זה בור

(נ ע״א).ן י ש ד ו ר י פ

בתפלתו את התואר ״הנורא״. ולעומתו הקשה ירמיה ודניאל עלתה אף במחשבתו של דוד דניאל! נכרים משתעבדים בבגיו, איה גבורותיו, הפלד, כשראו, ברוח קדשו את גפילתן שלם ולהיות מ ו ולא אמר ״הגבור* עד שבאו אנשי כגסת ישראל, וכי עתידים הם לגלות מ הגדולה והחזירו את העמדה ליושנה ואמרו! שרויים בין שבעים הגויים... ובהגיעו לפסוק! אדרבה, ״הן הן גבורותיו״ ״ואלו הן גוראותיו״, מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל שאלמלא מוראו של הקב״ה האיך אומה אתת דוד ודור, ר״ל שההשגחה העליונה משגיחה יכולה להתקיים בין האומות *). ודבותיגו ז״ל בכל, שאל אותה השאלה ששאלו גם ירמיה דמזו לנו כאן במאמרנו, ששאלה זו ששאלו ודניאל ואמר בלבו, אם באמת ההשגחה משגיחה

ג א ־ ו ת ר, « ו כ ר , ב \ ג י פ א , 9רס ר י ת מ י א 37 מ

מאמרי תתואימ גוזאמגראימ

101) משום שנאמר ימלא פי תהלתך לכך אינן מסלקו לצד אחר כמידי דלא ממאיס (נא ע״א).

102) אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד: הדחה, שטיפה, חי ומלא (שם). 103) כל המברך על כוס מלא נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר בו׳ (שם)

104) ראשונים שאלו, שמאל מהו שתסייע לימין(שם). 105) אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש (נא ע״ב)

106) פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד (נב ע״ב). 107) נהגו העם כבית הלל אליבא דרבי יהודה בשמים ואח״כ מאור (שם). 108) המהלך בערבי שבתות בטבריא ובמוצאי שבתות בצפורי והריח ריח

איגו מברך מפגי שחזקתו איגו עשוי אלא לגמר בו את הכלים (גג ע״א). 109) שעור עכול כל זמן שאיגו רעב (שם ע״ב).

110) דמברכיגן אגיםא מהכא דאמר קרא ויאמר יתרו ברוך ד׳ אשר הציל אתכם (נד ע״א).

ת הצדיקים, שנאמר ויהי בשחת 111) אפילו בשעת כעסו של הקב״ה זוכר א אלהים את ערי הככר ויזכר אלהים את אברהם וכו׳(שם ע״ב).

112) כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר ועכשיו שלחנו של אדם מכפרח ע״א). נ ) ו י על

: רעב ושובע 113) שלשה דברים מכריז עליהם הקב״ה בעצמו ואלו הן ופרנס טוב (שם).

114) אין הקב״ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר יתיב חכמתא לחכימין וכו׳ (שם).

115) והאלהים עשה שייראו מלפניו זה חלום רע (שם). 116) הרואה חלום וגפשו עגומה עליו ילך וייטיבנו בפני שלשה (שם ע״ב).

117) השכים וגפל לו פסוק לתוך פיו הרי זו נבואה קטגה (שם). 118) שלשה חלומות מתקיימין: חלום של שחרית, וחלום שחלם לו חבית,

וחלום שגפתר בתוך חלום (שם). 119) תלמיד חכם לעולם טוב לו, שגאמר לכו לחמו בלחמי וכו׳(גז ע׳׳א).

. (גח ע״א). . . ב י ת כ 120) אפילו ריש גרגיתא מן שמים מגו ליה. ד. (שם ע״ב). . . ר מ א ג 121) אגחה שוברת כל גופו של אדם, ש

122) מיום שחרב בית המקדש עזרה גזרה על בתיהם של צדיקים שיחרבו, שנאמר וכו׳(שם).

123) אןש בתיהן של צדיקים עתיד הקב״ה להחזירן לישובן(שם). 124) אילו פיגו מלא שירה כים אין אגו מספיקים להודות לך וכו׳, ברוך אתה

ד׳ רוב ההודאות (גט ע״ב). 125) אע״פ שאמרו שיגוי יין אין צריך לברך אבל אומר ברוך הטוב והמטיב

(שפ).ש ר ״ ן ו ר י פ

בכל. ופקוחות עיני ד׳ על כל העפים ועל כל אותה התשובה גומה שהשיגו אנשי כגסת הדודות, מדוע גפלה ולא תוסיף קום בתולת הגדולה זמן רב אחדי דוד המלך. תהו שאמרו,י חזר דוד וסמכז ברוח הקודש, ישראל, ואיה הן מראותיו, וגבורותיו איה הן ז ואפילו מ ומשום כך לא סדר את הנו״ן באשרי והשמיםה, שנאמר סומך ד׳ לכל הנופלים, כלומד ראה לרמז לנו מה שעלה אז בלבו לשאל. ותיכף דוד שאלמלא גבורותיו של הקב״ה לא היתה השיב דוד ״סומך ד׳ לכל הנופלים״, שזו היא לה לבתולת ישראל כל תקומה מנפילתה זו.

לח מאימתי, 9י>י רא«»ג\, vm\1 ד, 5״ב 38

מ י א ר ו מ א ז ו מ ו י א ו ו ו ז י ו ר מ א מ

126) אפילו יש לו כיוצא בחן צריך לברך (שם). 127) אפילו קנה וחזר וקנה צריך לברך (ס ע״א).

128) אחורי ארי ולא אחורי אשה, אחורי אשה ולא אחורי עבודה זרה, אחורי עבודה זרה ולא אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין(סא ע״א).

129) לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים וברואה וכשאין נדר ובזמן שהשכינה שורה (סא ע״ב).

130) עד חצות ממש (היה נמשך הדבר) (סב ע״ב). 131) בית המקדש ראה, שנאמר אשר יאמר היום בחר ד׳ יראה (סב ע״ב). 132) למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות, לומר לך כל שיש

(סנ ע״א). ׳ כו לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן סוןז נצרך לכהן ו

ש ד ״ ן ו ר י פ

ואם בכל זאת מתקיימת האומה הישראלית אין ״ואלו מראותיו״, כך אמד דוד ״סומך ד׳ לכל זה אלא בהסדי ד׳ והודות לגבורותיו ונפלאותיו, הנופלים״, והיינו הך, ולא עוד אל שדוד הקדים כי אכן סוד קיומה של האומה הישראלית הוא עוד בתהלתו את הסמיכה לנפילה וזהו על דרך עדות לגבורותיו ונוראותיו של הקב״ה, וכמו שאמרו חז״ל: אין הקב״ה מכה את ישראל

שאמרו אגשי כגסת הגדולה ״הן הן גבורותיו״ אלא אם כן בורא להמ רפואה תהלה•).

1) תוספות גיסין ס״ח ע״זג 2) כן כתב ר• עזריה מן האדומים בספרו מאוד עינים, אמת בינה פ׳׳ח, עיי״ש. אולם באמת, יש לפעמים שהשמשים בתרגום השבעים אינם מלאכת השבעים. בדוד כיום, כי חלו בתרגום זה ידי מעתיקים ומסרסים בשוגג ובמזיד, עד שאין למעשה לדעת בביתר מיהו שהכניס פסוק זה לתרגום השבעים, אם המחברים עצמם,

או מישהו מאוחד יותר. 3) מגילה ס׳ עיא.

4) שם, ולתשומת לב. רבים הקשו כבד, מפני מה השתמש רבי יוחנן בהלשון: מפני מה לא נאמר נון באשת, ולא אמד: מפני מה לא נאמר נון בתהלה לדוד, כמו שהפרשה הזו מתחילה באמת.

5) יומא סיס ע׳׳ב. ועיין גם רע״ב לאבות פ״א מ״א, שכתב: והם החזירום כבתתלד. לפי שאמדו הן הן גבורותיו, הן הן נוראותיו, שאלמלא כי האיך אומה כזו יכולה להתקיים מפני כמה אומות.

6) מגילה י׳יג ע״ב. ובדאי לציין שאמדו כאן בלשון הפוך: .מפלתן של שונאי ישראלי והוא תקון לשון, ואמרו כן מדוב אהבת ישראל. ובדומה לזה מצינו: נתחייבו דשעיהם של ישראל כליה (סנהדתן סיג עיא) וגם הוא תקון לשון. וכן (לקמן ז׳ ע״א) שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שתד ופליס. וכן:

אוי להן לשונאיהן של תלמידי חכמים (יומא ע״ב ע״ב). וכן מצינו תקוני לשון גם על דרך אהדת, כגון מלווי רבית... משימים משה דבינו חכם ותודתו אמת, אף כאן לישנא מעליא נקס משום כבוד משה ותודתו. ובדומה לזה אמת: זה השווה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה לא השווה כבוד עבד לכבוד קונו, שכביכול עשה עין של מסה כאילו אינה דואה, ואזן של מסה כאילו אינה שומעת (ביק ע-ם עיב< וכן רבים כיוצא בהם. וכדאי לציץ שרש״י פירש כביכול: .נאמד בהקג״ה כבאדם שיכול להאמד כן״. ויש אומתם .כביכול׳ הוא נוטתקון: כי באדם יאמר כן ולא לאלוה (פחד יצחק׳ ערך כביכול).

ת ד, >ן״1 למ ו כ ר י>י ו*יטיו\, ב 39 \ו&י\ו\זי, 9

ואמר רבי אל#ר 3ר אבץא: גדול 9ה *נאמר ויען? אלי אחד מן ההיפים׳ במיכאל יותר ממה *זנאמר בגבריאל; דאלו

, י " ״ י r T , בטיסה אחת, ולא הרגיע

י במיכאל כתיב י״י״י^: מעף אלי אחד מן ת ׳ ש ף ע י ף ב ע ן > מ ם י ת נ י 3

טיסאות. ס&ךפים, ואלו גבי גבריאל כתיב (תיאל ס, כא<:

שמע ךהאי ו0אי?ט גבריאל א0ר ראיתי בחזון בתחלה, מועף ביעף וגוי. ו&אי מ

״אחד״ מיכאל הוא? אמדרבייוחק: אודא״אחד״- אחד״; כתיב^כא: ףעף אלי אחד מן הגרפים, וכתיב התם י״0 י׳ ״: וחנה מיכאל, אןזד הגויים ד»רא0ו?ים,

בא לעזרני.• - ד ו t ו

0 ה המלאכימ המ רק שלוחיו של מקום ו* ובלי מקיימים וממלאים את רצונו ברוך הו צוויו של שולהם, אין בהם כה ויכולת לעשות דבר ולכן נאמר בירושלמי: אם באה על האדם צרה לא יצווה לא למיכאל ולא לגבריאל, אלא להקב״ה יצווח והוא יעגה לו, הה״ד: כל אשר יקרא בשם ד׳ ימלט*). וללא ספק שמש מאמר זה יסוד להרמב״ם בי״ג עקריו: אני מאמין באמונה שלמה שהבורא ת מ א בת ראוי להתפלל ואין לזולתו ב יתברך שמו, לו ל ראוי להתפלל. ולזולתו שאמר, היינו המלאכימ, וכמו p הוא היסוד לדברי הרמב״ן בפרושו לפסוק: למה זה תשאל לשמי, וזיל: אין לך בידיעת שמי שום תועלת כי אין הכה והיכולת בלתי לד׳ לבדו, אם תקראגי לא אעגך וגם מצרתך לא אושיעך, אבל עתח אברך אותך, כי כן צוויתי. מיכאל, כגוי להשגחה פרטית הגסית בבטול הטבע מלשון הכתוב» ״אין כאל ישורון רוכב שמים״ ועל דדך הכתוב: ״כי שמי בקרבי״ והקשו הזיל: למה נקרא שמו מיכאל י ואמרו: בשעה שעברו ישראל בים פתה משה בשירה, מי כמוך וכד, משסיים את התודה אמר: אין כאל ישוית מי כמוך, אין

כאל, הרי מיכאל.

ולמה נקרא שמו גבריאל ז ביהודה כתיב:. וכתיב ויקרא שמו . . ו י כי יהודה גבר באח

פלא יועץ אל גבור, הדי גבריאל*). וכמו שאמרנו: השם מיכאל, לדעת רבותינו, הוא כגוי להשגחה הפרטית המתבטאת

. לפי . . ר ז ע ל י א ב ד ר מ א ו תכנו אין המאמר הזה עגין לכאן, אלא אגב שהביא לעיל מיניה את מאמרו של רבי אלעזר בר אבינא: כל האומר תחלה לדוד בכל יום ג׳ פעמים וכר, הביא בתריה גמ מאמר שני של אותו הכם. וכן דרך הגמרא במקומות רבים לסדר מאמרים שוגים לא על פי קשר פגימי ועגיגי שביגיהם, אלא על סמך היצוגי גרידא, ולרוב קשר זה הוא שם ההכם שאמרם י).), שמות המלאכים עלו עם לדברי הז״ל1 ישראל מבבל. וטעם אמרם כן הוא, מפגי שבכל התג״ך, פרט להאמור למטה, לא יזכרו המלאכים בשמות מיוהדים, וזכרם בא באופן סתמי וכולל,ת: בגי אלהים, אראלים, שרפים, אופנים, כג כרובים וחיות הקדש או שנקראים מלאכים סתם, כגון ״וימצאה מלאך ד׳ על עין המים במדבר״ האמור אצל הגר, ״ויבואו שגי המלאכים מדומה* שהצילו את לוט מהמהפכה, ״ויקרא״ בעקדת יצהק, ״ויאמר אלי אליו מלאך ד מלאך האלהים׳ במעשה דיעקב ולבן, ״וירא אתם: ר בבלעם, ומביאי ו ט מלאך ד׳ גצב בדרך״ מ ״ויבא מלאך ד׳ ״ במעשה דגדעון, ״וירא מלאך ד׳ אל האשה׳ האמור אצל מנוח ואשתו, ״והגה זה מלאך נוגע ברי אצל אליהו, ועוד רבים. ודק בדניאל, שהי בבבל, גזברים המלאכים בשמם, כמו שנאמר: ״ובעת ההיא יעמד מיכאל השר הגדול״ (דניאל י״ב, זד), ״והאיש גבריאל אשד ראיתי בחזון״ (שם ט׳, כ״א), ולכך אמרו:

שמות המלאכים עלו עם ישראל מבבל.

ז רא«זו\, .ברבות ד, גו־ג־ 40 ו מ \ואיתתי, 9

י ד ״ ן

* כי כל הכוחות והסבות, שליחי הרמב״ם הו ההשגחה, נקראים מלאכים, כמו שנאמד* מלאכיו. כל צבאיו משרתיו . . ו ר ב גבורי כה. עושי ד עושי רצונו (תהלים ק״ג, כ״א), עשה מלאכיו רוחות. משרתיו אש לוהם(שם ק״ד, די), כי הכל עבדיו ועל זה אמרו: ובכל עושה הקב״ה

״. תו שליחו ובין יתד דבריו במקום זה לועג המודה בחכמים בעיניהם, הרוצים לפרש עגיגים אלה כפשוטם. וכה דבריו: מה מאד רע ומה עוורון הסכלות זה הנזק הבא ממנו, כי אלו תאמר לאדם מן ההושבים שהם חכמי ישראל, כי הבורא ישלה מלאך ויבא בבטן האשד. ויתקןס בעיניו הדבר ת צורת העובר ותבניתו, י ויקבלהו ויחשוב כי זה גדולה ותפארת בחוק הבורא והכמה מאל יתעלה, עם אמונתו כי המלאך גוף מאש הלוהטת וגודל גופו כשיעורp שליש העולמ בכללו ויאמין כי כל זה ^ר* אבל אם תאמר לו כי הבורא גתן בחוק הבו במפת שכבת זרע כח מציידת אשר תעשה. . . ך א ל מ תבגית ואברים ותצייד אותם והוא ה הנקרא שרו של עולם אשר יזכדוהו החכמים תמיד. היה מרחיק אותו ולא יהיה מאמין בו מפגי שלא יבין עגין זאת הגדולה והיכולת האמתית אשר המציאה הכוחות הפועלות בכל

דבר אשר איגה מושגת בהדגש״).

ובמקום אהד מעיר הדמב״ם: כי הכוחות שאנו מכנים אותם בשם מלאכים יקרא להם

אריסמו ״כוחות משכילות נאצלות*. ומעגין לציין מ אף גדול מפרשי התנ״ך, רש״י זיל, המפליא בפרושיו, דעתו בעגין זה הוא ממש כדעת הרמב״ם זיל. גם רש״י מגדיר את המלאך בתור כח, וכח היינו מלאך. ואכן אין לפקפק בזה כלל, כי גם הוא היה מושפע מאותו מדרש שהביאו המודה כראיה שכח מכחות הגוף נקרא מלאך, שהרי על הפסוק, ״ואבימלך לא קרב אליה* אמר רש״י: המלאך מנעו כמו שנאמר: ולא נתתיך לנגוע אליה. ובפרשו את המלים ״ולא נתתיך* הוא מוסיף: לא ממך היה שלא נגעת בה אלא אני השבתי אותך מחםוא ולא נתתי לך כה. במלים אחרות:ת א המלאך מנע את אבימלך מחטו*"וכיצד, ם

שעזבו כחו.

ועוד יאמר הרב המורה: דע כי המלאכים

ו ר י פ בשדוד מערכות המבע ובבמול חוקיו בנס.

״מיכאל* ר״ל מי־כאל המשנה את המבע.י להשגחה ו השם גבריאל, לעומתו, משמש מ הפרטית, כשהיא מתבטאת עיי בתזות המבע ובמציאות הרגילה, על ידי איזה גבר, כשאין בה שגוי חוקות שמים וארץ, הייגו: בנס ע״י גבר, ועפ״י דדך המבע. תהו גבריאל, גבריאל. ועל דרך זה אמרו: ״והגה גער בוכה״., בא גבריאל והכה למשה ר ע ילד היה שמנהגו מ. וכן: ובא ( , כדי שיבך ותמלא עליו רחמיםס המי גבריאל ודחה את ידו ותפש את הגהלת ו ידו עם הגחלת לתוך פיו וגכווה לשוגו•^. ארבע פסיעות . . ה י ר ת ודומה לו: רהס ב). גבריאל הוא שמגע אתא גבריאל ואוקמיה,מ רבים את ושתי מלבוא לפגי המלד"). ו

כמותמ, והמשכיל יבין. ומפני שמיכאל הוא שמ מושאל להשגחה הפרסית הגסית, שהיא למעלה מדרך הטבע, וגבריאל הוא שם מושאל להשגחה הפרטית שבמציאות ובמבע, לכך: גדול מה שנאמר במיכאל יותר ממה שנאמר בגבריאל, תהו שאמרו במדרש (שמות רבה י״ח) ועלו מושיעים בהר ציון לשפומ את הד עשו — זה מיכאל וגבריאל, כלומר הקב״ה צוה להשגהה הפרסית. בשתי צורותיה הגיל, להיות מושיעם של

ישראל. והרי המורה בדונו במלאכים ובמציאותם יאמר» כבר בארו ההכמים זיל למי שהוא הכמ,ת הגופניים נקרא מלאך. כי כל כח מן המהומ הכחות הפשוםים בעולם. וכי יש לכל כל ש כח פועל אחד מיוחד לו ולא יהיו לו שגי פעלים.ק מלאך אחד ׳ א וכל זה אמרו בבראשית רבהת ואין שגי מלאכים עושין עושה שתי שאחו. ועיקרו בבראשית רבד״ בכל . . ת ת שליחות את של מלאכים ואומדים יום הקב״ה בורא כp אמרו בעגין ו . . . ם ה לפניו שירה והולכים ל יהודה ותמר. אמר רבי יוחנן: בקש (יהודה)א למלאך שהוא ממונה על ר מ לעבוד ורמז ה התאווה ר״ל כח הבעילה, והנה קרא שם אלה הכהות מלאך וכו׳ שהוא ממונה על כך וכך. כי כל כח אשד הפקיד אותו הבורא יתברך על ענין מן הענינים נקרא מלאך ממונה על אותוד זה העגין למי שידענו נ . ומה נפלא מ . . ר ב ד ומה נמאס מאד אצל הכסילים f היוצא מדברי

, >ז»ב ת ד ו כ ר , ב \ ו י & א י ר י 9 , י ת מ י א 41 מ

ועוד אמת על דרך זה: ox דומה הרב למלאן• ד׳ צבאות׳ יבקשו תודה מפיהו, ואם לאו

.C אל יבקשו תורה מפיהו וכד אמרו על דבי יהודה בד אלעאי שהיה

דומה למלאך ד׳ צבאות״). ואיתא בגמרא: פלמי תרי מלאכי ברקיע, גבריאל ומיכאל, ואמרי לה תרי אמוראי במערב* ומאן איגון, יהודה וחזקיה בני רבי

חיי* אמד להו הקביה ליהווי כדין וכדין היוצא לגו מכל הגיל הו* כי השם מלאך משמש בכתרים רבים, ועל הנתקל בו בדברי הז״ל לבדד לעצמו מתות הענין למה התכוונו. וחדל שכנו לחכמים בשם מלאכים, מן המקרא למדו, pv• מציגו להגי, שכנהו הכתוב בשם מלאך, הה״ד: ויאמר הגי מלאך ד׳(הגי א׳, י״ג), וכן מציגו למשה שקראו הנביא מלאך ד׳ דכתיב: ונצעק אל ד׳ וישמע קולנו וישלה מלאך וכר, ופירש״י זה משה, מכאן שהנביאיםל מלאך ד׳ מן ע קדואימ מלאכים. וכן ^ הגלגל״ ותרגם יונתן ,וסליק נביא בשליחות

מן קדם ד׳ מן גלגלא״.

.. והאל הוא הבורא אותם^ אינם בעלי גופות. וכבר אמרו בבראשית רבה! להם ההרב המתהפכת, להם — על שם משרתיו אש להט, המתהפכת — מפגי שהם פעמים אגשים, פעמים

בשים, פעמים דוחות, פעמים מלאכימ"). דרך אגב: לפעמים שמש לחז״ל השם מלאך גם כנוי לאחד מגדולי החכמים, בגון, מלאך ירד בדמות רבי פגחס בן יאיר"). וכן א״ר יוחגן בן דהבאי: ד׳ דברים סחו לי מלאכי השרת. אמד אמימר, מאן מלאכי השרת, דבנן~ ואמאי קרו להו מלאכי השרת דמצייני כמלאכי השרת״), שת אמדו במדרש: ״עד שלא עשו שליחותן נקראים אנשים, משעשו שליחותן נקראים מלאכים״, וכן מפני שרבותינו עשו רצונו של מקום, שזוהי שליחותם, לפיכך נקראו מלאכים. וכן מצינו: א״ל דבי ללוי, הראני ת״ה שבבבל דומים למלאכי השרת״). וכן אמדו על דבי יוהנן: לית דין בד נש, כלומד: אינו בן אדם כי אם מלאך״). וכן קרא שמואל על תלמידו רב יהודה: אין זה יליד אשד״

וד״ל כי אמ מלאך **).

1) עיין בהגהה בגמרא: בעין יעקב וברב אלפס נאמר ״בר אבינא״. ובזה נכון המאמר הסמוך: ואמר ר״א בר אבינא.

2) ירושלמי ראש השנה פ״א ה״ב. 3) ירושלמי ברכות פ״ס ה׳׳א.

4) במדבר רבה פ״ב׳ סי• תיין(סוסה ל״ג) .גבריאל למד ליוסף שבעים לשון״. ועיין בנידון למיכאל, זבחים ס־ב, שבת נ׳׳ה, ובבא מציעא פ״ו.

5) שמות רבה פ׳׳ב. 6) שם, פ״א.

7) סנהדרין YX ע״זג 8) מגילה י״ב ע״ב. וכדאי לציין שבמסכת סנהדרין 1ד. ע״ב נאמר: «א״ל הקב״ד. לגבריאל, כשאתה

יוצא לבשל פירות הזקיק להם״, ופירש שם המהרשיא: אגב שליחתו שהוא ע״פ דדך הטבע... 9) מורה נבוכים וד׳ב, פ״ו—פ״ז.

10) בראשית רבה ס׳ 11) מורה וד׳ב, פ״ו—פ״ז.

12) מורה ח״א פמ״מ. 13) ירושלמי ומאי פ״ א ה״ג

14) נדרים o ע״ב.jn-y 15) קדושין ןףב

16) שבת קי״ב ע»3 17) נדד, י״ג ל״א.

18) הגעה ס״ו ע*ב. 19) שגת כיה ןףב וכדאיתא התם: רחיצת ידים ערבית רשות, ואני *מר מצוד״ מה מצוד״ ואמר

42 a מכ גואיגזוזי, 9חז רא0וו\, .ברבווז ד, וו־

רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי, ערב שבת עם חשכה מביאין לו ערבה פלאה חמין ורוחץ מגיו ימו ורגליו ומתעטף ויושב בסדמין המצויצץ, ודומה למלאך ד גבאות.

דרך אגב כחי לציין כאן, על פד, שהעירו כבר הקדמונים, שהמלים: ״ודומה למלאך ד !באות״ הן מיותרות ואינן עניז כלל למאמר למעלה.

אולם תשובה לדבר: כפי שאמר, רחיצת ידים רשות ואני אומר מצוה, וחשש שלא יקבלו דבריו, ולכן הביא לו לראיה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי, שהוא עשה כך, והדגיש: .ודומה למלאך ה׳ צבאות״, ולכן סומכין על מנהגו זה אפילו כשאין אה ראיה מן התורה וכדאמרי: אס הרב ממה למלאך ד׳ צבאות יבקשו תורה מפיהו, כלומר, אם הרב דומה למלאך ד צבאות יבקשו תורה מפיהו אפילו בזמן שאינו מביא לו ראיה

מן התורה וגם ראיות וסברות הגיוניות אין לו שכדבריו כן הו* אעפייכ סומכין עליו. ודומה אה איתא בגמרא: החמיץ בתלוש הכי נפי דקדשד* א״ל: אץ, בגזרת עירין פתגמא ומאמרת מורץ בבי מדרשא כתתי. ופרש״י שם ד״יי עירץ, מלאכי* כלומר ת״ח שהם כמלאכי השרת קדישץ שאלתא׳ ו

אמת בבי מדרשא מותי וכד (פסחים ל״ג ע״ב< וכמו שאזרתי למעלה מדון לרבי יהודה בר אלעאי שהוסיפו להדגיש שסומכין עליו וכד אף כאן כן, כפי שאמר לו .אץ״, ולא הביא ראיה מן התורה ולא מן הסברא ההגיוניות שבדבתו כן הו* והיה חושש שלא יקבל את דבתו ולפיכך המא לו ראיי׳ יי עיתן מלאכים, כלומר תלמידי חכמים שהם כמלאכי השרת אמת במת המדרש מותי, ומבקשים תורה מפיהם גם בזמן שאינם ממאיס ראיה לדבריהם, וכדאמת 5 אם הרב ממד. למלאך

ד צבאות יבקשו תורה מפיהו, וטיל. 20) בבא בתרא עיר, ע•*

גזאיגתוי, 9ר!ז ראפיט, ברכווז ד, וזי• ג מג

^ ל תנא: מיכאל-באסת; ןבריאל־־^לם; א באךלע; ופןלאך המות-ב*שמ1נה׳ ובעעת הפע^ה-

באחת.

43

ד ש ״ י

באחת, 3טיסה אתת.

ש ר » ן ו ר י פ

החוטא והוא מחכה לו ורוצה בתשובתו׳ כמו שנאמר : עד יומ מותו תחכה לו. וזהו שרמז כאן, שמלאך המות׳ המסבב את הרעות, מתון מכולמ׳ ולכך מלאך המות בשמונה. אך במה דברימ אמורימ, שלא בשעת המגפר- אבל אמ גגזרה גזרה ובאה מגפה לעולמ, וגתגה רשות למלאך המות, הוא מסגי להדיאי). ולכך,

״בשעת המגפה באחת״.

ואתת, שתימ, ארבע׳ ושמוגד״ שמגו הכמים כאן, לאו דווקא׳ ויצאו רק ללמד פעולתו של מי מהמ מהירה פי שגימ מזו של הברו הקודמ לו ברשימח שלפגיגו, כלומר חיחס שביגיהם

הוא הקובע אך לא המספרים לכשעצמם.

וכדאי להדגיש שתז״ל, עפ״י דרכם׳ בגו בשמ מלאך המות כל דבר שהשפעתו רעה על הבריות, המזיק להמ בגופמ, בבריאותמ וכדומה. ועל כגון זה מציגו במעשה דרבי פגווס בן יאיר, שהזמיגו רבי לסעוד בביתו׳ וראה את פרדותיו הלבגות של רבי, ואמר: מלאך המות בביתו של זה ואגי אסעוד אצלי ז C וכמו כן גקראת גמ הדלעת המזיקה לבריאות בשם מלאך המות, כההוא דרבי ירמיה, שהיה הולה, ובא רופא לבקרו ומצא בביתו דלעת שהיה רבי ירמיה אוכל ממגד- אמר? ״מלאך מותא אית ליה לדין בביתיה ואגא איעול לאסאה יתיה״ *).

ולפי שיטתם זו אמרו» כלבים בוכים, מלאך חמות בא לעיר י). וחטעם, שחוש ההדחה של הכלבים מפותה מאד והם רגישים לכל הפרעה באויר ולכל ריה או הפרשה המזיקה ופוגעת בבריאות. והוא הדין גם בהפוכו, ולכן כשהם מרגישים בתופעה באויר, בדיה, וכדומה, שהשפעתה רצויה, המ מגלימ סימגי שביעת רצת ושמהה. והייגו דאמרי, כלבימ משחקימ,

אליהו הגביא בא לעיר ״).

. כפי שפרשגו . . ל א כ י ת ג א מ למעלה, שמות המלאכים ״מיכאל״ ו״גבריאל״ שמות מושאלים הם על השגחה הפרסית ועל). וכן השמות , דרכיה בדרך הגס ודרך הטבע ״אליהו״ ו״מלאך המות״ שמות מושאלים הם, והם מסמגים את התכוגות המיותרות אשר

לכוהות ידועים בעולם.

אליהו הגביא כאן הוא סמל לצדקה והסד שהקב״ה עושה עמ ברואיו׳ וכן מציגו שהוא ממוגה לבשרגו בשורות טובות ישועות וגהמות, כמו שגאמר : ״הגה אגכי שולה לכמ את אליהו. . . א הנביא״ וגר, וכבר אמרו הז״ל : אליהו ב לא לרתק ולא לקרב אלא לעשות שלום

בעולם •). מלאך המות ענינו: ההרבן וההרס, והוא מקור כל הרעות והפורעניות הבאות לעולם, ואמרו רז״ל: ״הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המות״'). ולמה, מפני שפעולות שלשת המהות הרעימ האלה, שבעצמ אינמ אלא התגלמויות שונות של אותו הכה עצמו, ממונות למטרה אתת, והיא הטיית האדמ מדרך הגבוהה

והישרה והרהקתו מהאמת ומהטוב.

ומאהר שמלאך המות, שהוא גמ יצר הרע. גמ השטן, הוא המצעיד את האדמ לשערי המות למות מות גופגי ורוהגי כאהד, מכאן בא השם הזה ״מלאך המות״ לכל רעה להרס ולאבדון.

ומהו שאמרו כאן ״אליהו בארבע״, מפגי שבמעשה בגד, של האשד, הצרפתית, שההיהו אליהו, כתוב» ויתמודד על הילד שלש פעמים, ואחרי כך גאמר: ויקרא אל ד׳ ויאמר, לכך:

אליהו בארבע*). ״ומלאך המות בשמונה״, כיצד? שהרי אמרו רבותיגו: מדד, טובה ממהרת לבוא ממדתה במות מ הפורעגות י), ומשום זה אין הקב״ה ר

1) כדאי לציין, שרבותינו היו ממים בשפ גבריאל, גם לעונש הבא למי האדם בירך הטבע, ועל כגון זה זמרו נ בשעה שנשא שלמה בת פרעה, ירד גבריאל ונעץ rep מם ועלה שתזון ועליו גמה כרך גדול

44 a-s ,מד מ«יגז\ןי, 9חן רא«זו\, ,ברכות ד

של תמי(שבת ניו ע-ב׳ םמזירין כ-א ז״ב< היינו מאז התחילו היהודים להתקרב אל תנויים שמזז נשתלשל חורבן אמנו ע״י הרומיים.

ועל דרך זה אמרו: גא גבריאל וחבטן בקרקע (מהותן י״ט) וכוונתם שע׳׳י זה שלא שפטו אז את עבדו של ינאי, זו היתד, ועבה שעבד זה חבטן אח-כ גקרקע שהדג את כל חכמי ישראל.

2) עדיות פרק זד מ״ז. 3) ביב ט״ז ע״* ועיין מה שאמר ע״ז המורה (בחיג פכיב).

4) חי. במהרשיא. 5) שגת «*ז ל״א.

6) בבא קמא ס׳ ע״ג 7) חולץ ז׳ עיג.

8) נדרים מ״ט ע•* 9< ובגד הורגו הגסיון, שחושי הכלג מפותחים גמדה זו, עד שוע מדגישים ומגיבים כשגעליהם נתון

מרד. וסבנה ולאו דוקא כשבעליהם עמם, אלא אפילו כשהם נמגאים במרחק מהם.ג 10) בבא קמא ס׳ ע-

א מה ״ * , ז \ 1 \ ו נ ר 1 , \ ו « א י ר ח 9 , י ת מ י א 45 מ

י m, א9ר ר3י ?מעון 73 לקיע*: י ש ״ י אפור רבי לד 3^ לעולם !תיו אדם יצר טוב ?ל יצר לידע, ענאמר 1 י ל ירגיז יצר טוב, שיעשה מ

•TO 7- , ם יצר הרע. ותמו , י עא w ״*״י.י»: רגזו ןאל תחטאו! אם נ?חו־מי9ב, י ה ה י מ י ד ם ה ן ׳ י ח צ ם

התות, שהוא דומיה עולמית. ואם לאו-!ע5לן בתוךה, ענא?ר: אפ5רו?ל3ל5ם;

אם נצחו-מוטב, ואם לאו-יןקךא ״קריאת עמע״, יענאמר: על מ?וכבכם; אם נצחו-מוטב, ואם לאו-יזנ^ר(מניח לו יום המיתה, 3#אמר: ודמו סלה.

מ י א ר ו מ א ז ו מ ו י א ו מ ז י ו ר מ א מ

״) דיש לקיש (רבי שמעת בן לקיש) אמורא בארץ ישראל בדוד השני היה ומאמריוj במסכת ברכות אלה הם

1) לעולם ירגין אדם יצר טוב על יצר הרע וכר, אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה, אם נצהו מוטב ואם לאו יקרא ק״ש, אם נצחו מוטב ואם לאו יזכיר לו יום

. (ה ע׳׳א). . . ה ת י מ הב: ואתנה לך את לוהות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי 2) מאי דכתי להורותם. לוהות, אלו עשרת הדברות, תורה זה מקרא, והמצוה זו משנה, אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים, להורותם זה הנמרא, מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני

(שם).. (שם). . . ר מ א נ 3) כל העוסק בתורה יםורין בדילין הימנו, ש

4) נאמר ברית במלה ונאמר ברית ביםורין, מה ברית האמור במלה מלה ממתקת את הבשר, אןן ברית האמור ביםורין יםורין מםרקין כל עוונותיו של אדם(שם).ת גערה ה ת אהת בלבו של אדם יותר ממאה מלקו!/ שנאמר ת ת ר 5) טובה מ

ת כסיל מאה (ז ע׳׳א). מ ה במבין מ 6) כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנם שם להתפלל, נקרא שכן רע,

. (ה ע״א). . . . ולא עוד אלא שנורם נלות לו ולבניו, שנאמר . . ר מ א נ ש

ן י ש ד ו ר י פ על תאוותיו הגשמיות והבהמיות, שהדי אין

היצר הרע אלא מצד החומד הטפל שבו. ובעל המאמר הזו*״ דיש לקיש, לשיטתיהש לקיש: יצרו של אדם מתגבר אזל, דאמד ת עליו בכל יומ ומבקש להמיתו ״). וכן אמר דיש לקיש: הוא היצר הרע, הוא השטן, הוא מלאך

.( , המות והרב המורה נתפעל כ*כ הרבה ממאמרו זה של דיש לקיש דאמר ו «הוא היצר הרע, הוא השמד וכר, עד שאמד: שמע נא המאמר המועיל אשד זכרוהו החכמים שראויים להקראם כאמת אשר באר כל מסופק וגלה כל י מ מב סחרי תודה•). ולדברי מכוסה והראה ת הרמב״ם הכוונה! כי היצר הרע הבא לו לאדם מנעוריו, כמו שנאמרו יצר לב האדם רע

. נשאלה השאלהז . . י ו י ל ב ד ד מ א היצר המוב והיצר הרע, שכה הרבו חדל, בבבלי

וביתשלמי ובמדרשים השונים, לדבר ולעסוק .,( בהם, מה זע! ומה מיבמ? בעל העקדה1 ההולך בעקבות הרב המורד״ הגדיר את שני היצרים במלים המעסות. אך הקולעות, באמת« הבוז השכלי אשד הוא מצד הצורה, והוא סוב,ל יצר טוב, והכה התאווגי אשר ד גקרא בלשון הל ד הוא מצד החומר והוא רע, נקרא בלשת ח

יצר הרע. היוצא מדבריו כי אין היצר הטוב אלא הכח השכלי שבאדם, ולעומתו היצר הרע הוא הכה מזמרי והגשמי שבו, ושניהם מבועים בו באדם מעצם בריאתו. תעקל אימוא א לאדם להתגבר בבח שכלו, זה חלק אלוה ממעל שבו.

46 H ״ B ,ו ה ו ו ב ר , ב \ ו י פ א , 9ר? ר י ת מ י א מו מ

מ י א ר ו מ א ה מ ו י א ו ת י ה ר מ א מ

7) וינצלו את מצרים, עשאוה כמצולה שאין בה דגים (מ ע׳׳ב).י ע״ב). ) י 8) מאי קיר, מקירות לבו, שנאמר מעי מעי אוחילה קירות לב

א ע״ב). י ) ו ת ז ת אין מעכבות זו א מ ר 9) ב 10) לכל אין מפםיקין חוץ מן יהא שמו הגדול מבורך שאפילו עוסק במעשה

מרכבה פוסק (כא ע״ב). 11) ותאמר ציון עזבני ה׳ וה׳ שכחני. אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה: רבונו של עולם, אדם נושא אשה על אשתו הראשונה, זוכר מעשה הראשונה, אתה. התשכח אשה עולה, אמר הקב״ה, כלום אשכח עולות אילים ופמרי . . י נ עזבתני ושכחת רחמים שהקרבת לפני במדבר. אמרה לפניו: הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח מעשה העגל, אמר לה: גם אלה תשכחנה. אמרה לפניו: הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני. אמר לה: ואנכי לא אשכחך

(לב ע״ב). 12) כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא (לג ע׳׳א).

. (מז ע״א). . . אמר 13) מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פמור מתרומה גדולה, שנ 14) שיעור עיכול, כל זמן שיצמא מחמת אכילתו ובאכילה מרובה ד׳ מילים

(נג ע״ב)./ אל תקרי שברת אלא שרכבת (נד ע״ב). 15) מאי דכתיב שני רשעים שברו

ן(םב ע״א). לי 16) אין מקנחין בימין מפני שקושר בה תפי 17) מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר

זאת התורה אדם כי ימות באהל (סג ע״ב).

ש ר ״ ן ו ר י פ

לקבלן על מגת שתהא השפעתן רצויה, וחשש הששו הזיל שאם ייעצו להשתמש כבד בדאשוגה בתרופה ההדיפה ביותר, כי אז לא דק שלא* ל ישיגו על ידי כך את התוצאות הרצויות, א אדרבא יגרמו לתוצאות הפוכות מאלה שלהן התכווגו, שהרי כבד הודה הגסיון שאדם שלא קרא ולא שנה ואין יראת ד׳ בלבו, אם תבוא אליו ותאמר לו שוב מדדכד הרעה שהדי סופך שתלך בדרך כל הארץ ותמות, תגובתו על התדאתך תהיה: ואם כך הוא שסופי שאמות, אדרבה, עלי לנצל את זמני הקצר לכל התעגוגות

אכול ושתה כי מהד נמות. וכפי שהורה הדמב״ם, דרכי הרפואה לנפש כדרכי הרפואה לגוף. מה במחלות הנוף, רופא מומחה המכיר את המחלה ואת טיב הרפואות שלפניו, אינו משתמש בראשונה ברפואותיו החזקות, מחשש שמא תזיקגה לגוף החלוש, אלא להפך, הוא מחסן את גופו של החולה עיי שמוש מודרג ושמתי בתרופות קלות, ורק בראותו שאלה לא הועילו כל צרת, הוא עובר לשמוש ברפואות הדיפות ויעילות יותר, ורק

מנעוריו, הוא הוא השטן העומד לו לאדם בדרך הצלחתו ומטה אותו מדרך הישרה, כי שטן גגזד ממלת ״שטה מעליו ועבוד׳, דיל כי הוא מענין הנטיה וההרהקה מדרך היושר, ואותו השטן הוא גמ מלאך המות המצעיד את האדט לקראת השאול ומקרבו לשערי המות הגופגי והרוהני. אך גהזוד לפרש את המאמר. הצליח הקשה ושאל: הלא מדברי דיש לקיש כאן יוצא כי התרופה היעילה ביותר גגד תעלולי היצר,p הרע ופיתוייו היא הזכרת יומ המיתה, ואם יזכיר לו תיכף את יום המיתה אם זהו יותר

.( מועיל. ומובטח לו שיתגבר בו וינצתגו, והדי״ף (על העין יעקב) הקשה: מפגי מה לא ישתמש אדם בכל התרופות כאחת, ירגיז את היצר הטוב על היצר הרע, יעסוק בתורה, יקרא קיש ויזכור לו יום המיתה. אך נראה לי שאפשר לישב קושיותיהם בדרך פשוטה, דהיינו, דבותיגו זיל שהיו רופאי הגפש, הכירו את פעולת הסממנים והתרופות השוגות על האדם המשתמש בהן, וידעו היטב כיצד להשתמש בתרופות אלה, באיזו מדה וכמות

א מז ״ ז , ו ז ז \ ו ו ב ר , ב \ ו י 8 א י ר י 9 . י ה ו ג י א ו 4 ג 7

ש ר ״ ן

פלאים במדד. מבהילה כזו שאיגו יכול להתגבר עוד על יצרו הרע לא בכה שכלו ולא בכה התורה ואף לא בכה ק״ש, שוב אין בידיגו אלא עצה זו: להזכיר לו את יומ המיתה׳ כלומד יברר לעצמו שעל ידי זה שהוא גכגע לתאוותיו וליצרו הרע׳ הוא הוא בעצמו מקרב את יום מיתתו. תהו שאמר ריש לקיש: ״הוא יצרת הרע, הוא שמן הוא מלאך המות״׳ כלומד ת הרע של האדם, העומד לו לאדם כשטן בדרך ומסיתו ומפתהו לסטות מדרך החיים, הוא הוא מלאך המות המביאהו לעברי פי פתת, וכמו

שפדשגו זה כבר למעלד״ ואף מדרכם של הרופאים, רופאי הגוף, להזהיר את הוליהם להגזר ממאכלים מזיקימ ומהרגלים שגעשו להם כמבע, שהשפעתם על מצב בריאותם רעד״ ואם אין הם גשמעימ להמ, התרופה היחידה והבדוקה שגשארת בידיהם היא להזכיר להולים את יומ המיתה: ״ראה הזהו־ מאכילת מאכל פלוני, &ל תעשת ומאת, שלא תמות כדרך שמת פלוגי, א מ ראה הזהרתיך״. וראה זה פלא: אזהרה מעין זו, השפעתה מרובה ובטוהה כמעמ בכל המקרימ

שהרי מי זה שירצה לקרב בידיו את קצו ז ואף במתלות הנפש כן. תהו שאמת כאן: יזכור לו את יום המיתה, שנאמר ודומו סלה'׳. וכבר ידענו שרופא המכיר בסיב המתלות שהוא נקרא לרפאותן והיודע את השפעת הרפואות, אין הוא משתמש בבת אתת בכל התרופות העומדות לרשותו, מפגי שמפול מסוגי להצלחתו. מ ו מרובה ואין כל ס ת מ זה ס ולפיכך תסור גם קושיתו של הרי״ף שהקשה: מפגי מה לא ישתמשו בכל התרופות כאחת, ירגיז את היצר המוב על היצר הרע, יעסוקזמר לו את יוס המיתר״ י בתודד״ יקרא ק״ש, ו שהרי לעזור לו להולה רצינו ולא להזיקו, וכמ­

.( , אמרו: ״תפסת מרובה לא תפסת*

ו ר י פ

לאהד שגם אלה לא הועילו, מחוסר מוצא אחד,מת החריפות ביותר. ישתמש בתרו

אף רופא הגפש צריך שתהא שמת רפויו כך. בתהלה עליו לגסות ברפואות הקלות, כדי שלא לסכן את נפשו של הזקוק לםפולו, ורק לאהד שאלה לא הועילו הוא רשאי להשתמש באמצעים תריפים יותר, וזהו שלמדגו ריש לקיש כאן: בראשונה ירגיז אדם יצר סוב על יצר רע, כלומר בראשוגה יגסה אדס להתגבר בכה שכלו על תאוותיו, ויתרגל על ידי כך ללכת בדרכי מישרימ, לפי צווי המוסר והמתת

הישרות. ״אם נצחו, מוסב, ואם לאו יעסוק בתורה״, כשם שהורה גם הרמב״ם! אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, מה יעשה ז יסיה את דעתו מדברי הבאי לדברי תורה והכמה, תהו מה שאמרו הז״ל: אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא גימוה ואמ ברזל). אם גצחו, מוסב, ואם לאו יקרא הוא מתפוצץ, ק״ש, וזה גם כן על דרך שאמר הרב המורה כי מדרכי האדם השלם לברר לעצמו כי הקב״ד״ שהוא מלך.מלכי המלמם, ישקיף עליגו, ותמיד דואה ומשגיח, כמו שאמר: ״אם יסתר איש במסתרים ואגי לא אראגו גאומ ד׳״, ועל ידי כך בא האדם אף במעשיו הפרטיים לכלל יראה והמעה מפחד הדר גאונו, כי מתוך שיתמידו. עד אשר ישלמו . ת. לו י במעשיהם ישיגו הרג השלמות האגושי ויפחדו מהבורא יתברך ויראו וידעו מי יעמד עמהם ויעשו כפי הראוי, תהו) ולבן אם ראה אדם שלא היה 7 סוד קיש ביכלתו לגצה בתורה את יצרו המתגבר עליומ שהמלך הגדול הקב״ה יקרא ק״ש וישים אל ל עומד עליו ורואה את מעשיו ואז הזקה עליו

שיתגבר על יצרו הרע. ״אם נצחו, מוטב, ואם לאו יזמר לו יום המיתה״, כלומר אם האדם הזה ירד כבר

1) עקדת יצחק שער מיז. 2) סוכה ניב ע״ב. 3) בבא בחרא ס״ז ד״זג 4) מורה ח״ג כ״ב. 5) צליח לברכות. 6) סוכה ניב עינג 7) מורה נבוכים חיג פג״ב.

8) .והביא לו לראיה את הפסוק am1 סלה״ על דרך הכתוב: .ולא כל יורדי דומה׳ שהוא הקבר ששם מקום דממה ושתיקה.

9) ראש השגה ד ע״ב.

ת \ז, ע״א 48 ברכו , \ ו מח מאימתי, 3רז ראפי

ר ש ״ י

מקרא, תומש שמצוה לקרות בתורה. זו משנה, שיתעסקו במשנה. זו נםרא, סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה. אבל המורים הוראה מן המשנה נקראים מבלי עולם במסכת

סוטה (כ״ב, ע״א).

וא&ר ר?י לף 3ר חמא, א9ר רבי עמעון $ לקיע:׳ימ: ואתןה לך את לוחות ד כ $אי ךכתיב י*ית סאבן וסתירה וס$צןה א#ר בסבתי להורותם־ ״לוחות״ אלו ע&ן-ת סךברות; .תורה״ ןה מזרא; ״והמצור,״ זו בדמה; .א0ר כתבתי״ אלו נביאים וכתובים; ״להורותם״ זה גמרא; $ל&ד, עכ^ם

?תנו למעה מסיך.

וכו׳״ ולא כתיב ״ונתתי לך״, מכאן שכולם נתנו למשה. ועוד, אם הכוונה היתה דק על עשרת הדברות שהיו על הלוחות, הלא היה לו לומד ״ואתנה לך את לוחות האבן״, ודי. ומה זה שנאמד« והתורה והמצור. אשר כתבתי להורותם, על כרחך ללמדך ״והתודה״ זו מקרא י), ״והמצוה* זו משנה, ״אשד כתבתי* אלו נביאים וכתובים, מפני שלדבריהם קדמה המשנה לנביאים, כדאמרי *), כיצד סדר משנה, משה למד ממי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פרקו, נסתלק אהרן וישב לשמאל משה,

נכנסו בניו ושנה להם משה פרקן.

ס י ר ו ש ר ״ ן

. למד זאת מדיוקיה . . י ו י ל ב ר ד מ א ו דקרא, דכתיב ״ואתנה* בעתיד סתם ולא כתיב ״ונתתי* בו׳ המהפך מעבד לעתיד, כי עתיד כזה הנהפך מעבר לעתיד ע״י ו׳ מודד. על מעשה שעתיד להעשות פעמים רבות, כמו שנאמר: ״ונתתי מטר ארצכם״, ״ונתתי עשב בשדך״,ה שעתיד אבל עתיד סתם מורה על מעשה מ להעשות בפעם אחת, כמו שנאמד: ואתנה את בריתי ביני ובינך (בראשית י״ז), וכן: הרבו

עלי מאד מהר ומתן ואתנה (שפ ליד). ולפי שכאן כתוב ״ואתנה לך את לוהות

1) רש״י פירש בדיה זה מקרא: חומש שמצוה לקרות בתורה, עכ״ל. וכוונתו שרק החומש נקרא בתלמוד מקרא. מפני שמצווה לקרות בתורה בנקודות ומעמים ומסורת, מה שאין כן נביאים וכתובים שנתנו רק לכתוב אולם אין בהם מצות קריאה כמו בתורה. ומכיש משנה ותלמוד שלא שייך בהם דקדוקי נקודות

ופסקי טעמים ומסורות. ועיין מהרש׳* 2) עירובין ניי «ד*

, >ז»א מט ז 49 מאימתי, 9י? רא&יו\, ברבות \

י ש ׳ י אמר רבי 0£ק״: פל סקירא.קריאת עמע״ $ל״ מטתו כאלו אוחז חרב על עתי פיות בידו, ענא$ר f * כאלו אוחז ™= ״ת (תהליםקמט,ה: רוממות אל בגרונם וסרב פיפיות א י ר ק נ ד ׳ ע מ 8 מ המזיקץ.טאי כ

ביךם. האי מעמע? אמר מר זוטךא-ואיתימא רב אעי: מריעא ךעדןא, דכתיב

מאמרי תתואימ ותאמוראימ

*) רבי יצחק אמורא ארצישראלי בדור השני והשלישי היה ומאמריו במסכת גרמת אלה הם:

1) כך אמר דוד לפני הקב״ה: רבש׳׳ע, לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ושליא כדי לטהר אשה לבעלה, ולא עוד אלא כל מה שאני עושה אני נמלך בםפיבושת רבי (ד ע״א). 2) כל הקורא קריאת שמע על מטתו כאלו אוהז הרב של שתי פיות בידו,

(ה ע״א). ׳ ו כ שנאמר ו 3) כל הקורא קריאת שמע על מטתו מזיקין בדלין הימנו, שנאמר כו׳ (שם). 4) כל הנותן םטתו בין צפון לדרום הווי ליה בנים זכרים, שנא׳ וכו׳ (ה ע״ב). 5) מנין שהקב״ה מצוי בבית הכנסת, שנאמר אלהים נצב וכו׳, ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהן, שנאמר וכו׳, ומנין לשלשה שיושבין ועוםקין בתורה ששכינה

(ו ע״א). ׳ עמהן, שנאמר וכו 6) מנין שהקב״ה מניה תפלין, שנאמר נשבע ד׳ בימינו ובזרוע עוזו וכו׳, ובזרוע

עוזו אלו תפלין, שנאמר וכו׳(שם). 7) כל הרגיל לבוא לבית הכנסת ולא בא יום אהד, הקב״ה משאיל בו, שנאמר

ו ע״ב). ) ׳ כו ו 8) אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו, שנאמר וכו׳, ולא עוד

אלא שרואה בצריו, שנאמר כל צורריו יפיה בהם (ז ע״ב). 9) הרוצה להנות יהנה כאלישע, ושאינו רוצה להנות אל יהנה כשמואל הרמתי,

י ע״ב). ) ו ת י שנאמר ותשובתו הרמתה כי שם בת דברי אלה״ צריכה שתהא שימה כגגד הלב (יג ע״ב). 10) ״ושמתם א

ה ע״ב). י ) 11) קשה רימה למת כסהט בבשר ההי 12) כל המספר אהרי המת כאלו מספר אהר האבן (יט ע״א).

13) הנכנס לסעודת קבע תולץ תפליו ואהר כך נכנם (כג ע״ב). 14) מפה באשה ערווה, באשתו ולקריאת שמע (כד ע״א).

15) מלמד שההלה עליהם מדת הרהםים (לב ע״א). 16) ואולם הי אני, מלמד שאמר לו הקב״ה למשה: משה, ההייתני בדבריך

(שם). 17) ראה שוורים פוסק (לג ע״א).

18) כל המוקדם בפסוק זה, מוקדם לברכה, שגאםר ארץ הטה ושעורה גפן ותאגה ורמון ארץ זית שמן ודבש (מא ע״א).

פ י י ו ש ר ״ ן

. למוד תורה עיי התורה יבוא לומדה לידי הכרת דרכי . . ש י א ק ר ו ק ל ה כ וקריאת שמע, שנים אלה נשק בדוק הם היצה״ר וידע מה רבה הסכנה האורבת לו

•Cm במלחמה נגד היצה״ד המתגבר על האדם יום מפתויו של יום ומבקש להמיתו 0• קריאת שמע, ממרתה קבלת עול מלכות

א 50 ״ ת גז, פ ו נ ר , ג \ ו י 0 א 5 ר ר 3 , י ת מ י א נ מ

׳ י ש « *ם, ה<: !עלזו חסידים בכב1ד ןךננו על משכבותם י < ב פיפיות שמע. חומי!*. עיניך בו, אס וכתיב בתריה: רוממות אל בגרוןם ן0ך ^ ל ^ ^ תכפיל וסגרת עיניך בתורה.' ואיננו, היא תשתכתת תמך. ־ ' ־ י r J ׳ r t 1 ז ־ , יי* י* ־»: ובני ובני רשף יגביהו עוף, העוף ר w״׳ ^ ^ מ י ס ץ ל ד ב ץ ק ד מ ו ת ^ מ ל עף מסתלקת תמך. קטב מרירי, מ א נ > ע ה י 1 א ת ל ק ^ א א . ן ף ו ך, ע ך^ף ,^," שם שד הצהרים במס׳ פסתים ־ ז * " י י י־ ז

" (קי״א ע״ב). W ' - TO 1יי^ייBfl3הי^יר ... י<: מוי ךעב ולחומי רעף וזקטב ?!רירי. אלא &ילןץ, שנא?!ר(רבדים לב, כ

אמר רבי עמעון בן ללןיע: כל העוסק בתוךה-?סידין ?ולין סימנו, ענאמר:. ך׳ת?יף עינקז בו . . ובני רעף.יגביהו עוף; ואין ״עוף״ אלא תוךה, ענאמר:

מ י א ר ו מ א ה מ ו י א ו ת י ה ר מ א מ

19) עיר אהת היתה בארץ ישראל, ונופנית שמה, שהיו בה שמונים זונות אהים כהנים, נשואים לשמונים זונות אהיות כהנו!/ ובדקו רבנן ממורא ועד נהרדעא ולא אשכהו בר מבנתיה דרב הםדא, דהוו נסיכו לרמי בר המא, ולמר עוקבא בר חםא,

ואןמ על נב דאינהי הוו כהנתא, אינהו לא הוו כהני(מד ע״א). 20) אפילו בתר ירקא מברך בורא נפשות, אבל בתר מיא לא (מד ע״ב).

21) כל ירק חי מוריק בסעודה ראשונה של אהר הקזה (שם). 22) כל האוכל ירק קודם ארבע שעות אסור לספר הימנו משום ריהא (שם).

23) אסור לאדם שיאכל ירק הי קודם ארבע שעות (שם). 24) הרי הוא אומר: וברך את להמך ואת מימיך, אל תקרי ובירך אלא וברך,

ואימתי קרוי לחם, קודם שיאכלגו (מוז ע״ב). 25) שלשה דברים מזכירין עוונותיו של אדם, ואלו הן: קיר נטוי, ועיון תפלה,

ומוסר דין על הברו לשמים (נה ע״א). 26) אין מעמידין פרנס על הצבור, אלא אם כן נמלכין בצבור (שם).

27) מאי לפרקים, עד שלשים יום (נט ע״ב). 28) הרואה פרת אנשרא דבבל אומר ברוך עושה בראשית (שם).

29) כםןן הכפורים ראה, שנאמר ולקהתי את כםן* הכפורים מאת בני ישראל (סב ע״ב). (כאן נקרא ר״י נפחא, עיין תולדותיו)

30) ודבר ד׳ אל משה פנים אל פנים. א״ל הקב״ה למשה: משה, אני ואתה נסביר פנים בהלכה (סג ע״ב).

ן י ש ד ו ר י פ

שמים, היינו שידבק האדם את מחשבותיו בקונו למוד התורה, כדאמרינן: אפילו לא קרא אדם אשד מלוא כל הארץ כבודו, וכבד ידענו את אלא קריאת שמע שהרית וערבית קיים ״לא דברי הדמב״מ, כשמשים האדם על דעתו שד׳ ימוש ספר התורה הזה מפיך״ C• ולכך אמר עומד ורואה במעשיו יגיע אליו היראה רבי יצחק: כל הקורא ק״ש על מטתו, כאילות, כלומד משגה וההכנעה, אך מלבד זה יש לד״ לפרשת שמע, אוחז חרב של שתי פיות ביה במלהמתו נגד יצהיר ומחשבות סגולה נוספת והיא שהקוראה יוצא גם חובת תוקף יש לו א

א מ גז. «"* נ ו ב י 51 מאימתי, 9חז רא©ו\, ג

י ואיננו; ואין״ךעףאלאלסודן,ענא^ר:מזיךץב ״ ״ י

.. אמרליהרבייו0?ן:?־אא9ילו ^ ולחומיד^ף. ^ ^ m ת מ ת ר^ן יודעין אותו, *£אמר מ י ולאחריו, יסורין ומזיקין. אפילו תינוקית על 3

* ל*ל"ה־ 8לסיף : נ*9ר, אם * S ״ > K ״ *

ron לממזיי m - י י ״ ומ*י ??די מ X ™ T ^ ״ ״ ״ ״א פל ןויןיו-פל ס9חלה ן#ר &נ»זי בפצךלם לא ל וגו׳ יאהילו הקנוניס, ש

- * פ ! ןלא: כל * ף א ־ ו ר י ה י ־ א י ־ , ו י ל ע פ ל וכאבי נעכר, מכה עכורה. לו לעטק בתוךה ואינו עוסק, ל.,קדוע ^רוך הוא

ם ל״.><: נאלמתי דו^ה, י ל ח ת ) ר מ א 3 מביא עליו ימיץ *mP• ועיכרין אותו, ע, 9 : 0 . י י 0חעיתי מטוב וכאבי נעכר; ,ואין ״טוב״ א^א תוךה, עןאמר«»»ל

?1.קח טוב $תתי לכם, תוךתי אל תעובו.

ש ר ״ ן ו ר י פ

ביגה״ד ובמחשבות המתרגשות ובאות על האדם׳ אלא שהיא משמשת גמ כתריס בפגיהמ ואין המ מעיזים לגשת אליו כל עיקר, תהו שאמד! כל הקורא ק״ש על מטתו מזיקימ

.( בדלים הימגו,

הפגול הבאות להטרידו ולהזיקו בשכבו על מטתו באפס מעשה ופעולה י).

אך לא זו בלבד למדגו דבי יגחק אלא אף זו: לא דק שגדול כהה של ק״ש במלחמה

1) סוכה נ״ב ע״ב. 2) רמז לעיל בהסבר המאמר הוא ער החן הוא שסן וכר.

3) מנחות *״ט ע״ב. 4) דדן־ אגב, בגמרא יומא סיס ע״א מסופר כי בשעה שנפגשו אלכסנדר מוקדון ושמערן הצדיק ירד המנצח היווני מסוסו והשתחוה לפני שמעון הצדיק, וכששאלוהו לסעם הדבר, אמר: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי. וישנה אגדה המוסיפה ששאל אלכסנדר מוקדון את שמעון הצדיק במה כחו גדול, שבשעה שהוא תאה את דמות דיוקנו הוא מנצח במלחמותיו, השיבו שמעון הצדיק, שאין כהו גדול אלא בזה שהמושל באלכסנדר ההא עבדו עושה דברו של שמעון. וכששאלו אלכסנדר לפשר הרמז הסתום, פירש לו שמעון הצדיק את דבתו כי את המהיר והתאוות שלהן נכנע היא, המלך הכביר, הצליח הו* שמעון הצדיק. להדביר

xra תחתיו והוא השולס 5) יש מפרשים ש״מסה׳ כאן אין פיתשה מטה ממש אלא יוצאי חלציו של האדם שאף הס קרויים מסר״ כדרך שאמרו על מקב אבינו שהיתר, מפתו שלמה, שלא נמצא מזול בבניו. ולפי פיתש זה תהיה כוונת דברי רבי יצחק שהמחנך את בניו לקרוא קתאת שמע, חרב של שתי פיות בידו להלחם בשטן המשחית, התצה להשמיד

את ישראל, ושתי פיות כעד ז מפני שהוא עצמו ואף מיו נלחמים בו. אבל פירוש זה אינו עיקר.

ת \ז, >ז«* 52 ו כ ר , ב \ \ י י»טי י * , י ת מ י א נב מ

ר ש ״ י

המוכר עצב, שפירש היתנו לבר תשוב כזה, ותתוךדותקו תכרו. ושמח, שהרי הקלוש ברוך הוא מזהירם מלעזוב אותה, ותשבתה לפניהם ב״לקת

טוב״ אתר שנתנה להם.

ר רבי זיךא-ואיתי9א רבי חנינא 3ר פפא: מ א בוא וראה, 0לא כמךת סקדוע ברוך הוא מךת ן&ר ןךם! 9דת ב^ר וךם: אךם מוכר ספץפ לןזברו, מוכר ן^ב יאלוס #וח; א?ל הקןד ?רוך הוא אינו כך. נתץ להם תוךה ללעךאל ועמדו, ענאמר: כי לקח טוב $מ!י לכם, תורתי אל סעובו.

ש ר ״ ן ו ר י פ

המדריכה והמכוונת את כל מעשיו ודרכיו של האדם בחיים.

אמנם, יש ותראה כי עשה אדם מעשה, נתן מתנה, ואינך יכל לחשדו בפניה פרטית או ברדיפה אחרי תועלת עצמית. אך אם תבחין את מעשהו מקרוב ונוכחת כי גם מעשה זה, שלכאורה הוא כה מהוד תך, גורמיו וסבותיו חותם התועלתיות חתום עליהמ. ואין זו גתיגה לשמ גתיגה בעלמא, כי גתיגה אלמרואיסםית בלי שום פניה ונטיה של אהבת עצמו, איןה ע ת בעולמ, וכמו שאמרנו כבר שכל נתינה ת מלווה רצון לקבל משהו תמורתו, אך תמורה זו צורות רבות ושונות לה, יש שנותן, ורוצה תמורת ״חסדו״ זה בהכרת תודתו של המקבל. ויש ששואף לכבוד ולתהלה, לשמ מוב, לתאד של נדבן ופזרן, והדי הוא כמו שהשקיע את קרנו כנגד רבית הגתה, הצד השוה שבהמ, המרבה והממעיט במעשי חסד עיני כולם אל השכר, מי לשכר בעולם הזה ומי לשכר בעולמ הבא. ולתכונתם זו של בני האדם, אתן על מנת שאקבל, שהיא היסוד בכל משא ומתן מסחרי, התכוונו רבותינו, בנקםם לשת מכירה,

ואמרו: אדם מוכר חפץ לחברו וכוי.

אך הקב-ה אינו p• אין הפגיות והנטיות הפרטיות השולטות בכל מעשי בגי האדם חלות עליו. וכשגתן הקב״ה את התורה לישראל לא חכה לגמול ותמורה מצדם. מטרתו היחידה היתה אך טובתם של המקבלים, של עם ישדאל ושל המין האגושי כלו, שילמדוה וילכו בעקבותיה- תהו שאמד, כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. ואומר: אני" ד׳ מלמדך

להועיל. ומנלן ששמח הקב״ד- צא ולמד, מעשים

. דברי המאמר . . א ר י י ז ב ר ר מ א הזה תמוהימ מאד ואין הוא אומר אלא דרשוני. ראשית, פתח במוכר חפץ להברו, וסיים בנותן: ״הקב״ה אינו p, נתן להמ תורה׳, ואין הגידון

רומה לראיה.

ועוד, היכן מצינו בפסוק ״כי לקה מוב׳ ששמח הקב״ה כשנתן את התורה לישראל. והצל״ה הקשה, וכי מה רבותא יש כאן שלא הצטער הקב״ה בשעת מתן התורה. הא ניחא למי שמוכר חפץ, שהוא מוכרו מהמת חזקו, אבל נותן מתנה שאני, בוודאי שהוא נותן בעין יפר״ וכי מה הכריחו שיתן מתגה גגד רצונו ז

אך אם ננתח את המאמר הזה לכל פרטיו גמצא שאין הוא תמוה כל עקר, והוא בבחיגת מועמ המהזיק את המדובר- והזיל, כיד המליצה המובה עליהמ, הצליהו להביע כאן במלים ספורות ושקולות רעיוגות גשגבימ. ואמ בשתמש בלשונו של הרמב״מ נאמר: איך ספרו זה העגין הגדול והעצומ במלימ מועמות תדע

.( 1 שנאמר בכח אלהי בלא ספקה המבועה רבותינו רמזו כאן כי התמנך של מכירה ת בנפשו של האדם היא של ״קח ו וקניה. האדם הוא רק סוחר עורות׳ וכמו שאמר השטן ״עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו״. לשוא תבקשו בתולדות האנושיות נתינה ללא תמורה׳ נתינה שאין מתן שכרה בצדה׳ הרגש האלטרואיסטי זר לרוחו של האדם. ובכל מעשיו שולטת רק האנוכיות. ואפילו על פעולתו, שלכאורה נדמה לך שאין הוא מחפש שכד או פצוי עבורה, אם תחקור הימב תווכח שגמ זו גובעת מתוך פגיה וגםיה פרטית׳ במלים אהרות: התועלתיות היא היא

53 מגוטזווי, 9רז י*«זו\, ברכות ה, a«s מ

ש ר ״ ן

בכל סחורה שבעולם tat החליף אחד חפץה שבידי חברו, נמצא כל אחד מהם ת מ י ב שד ת דק חפץ אחד, זה שהיה מקודם מ י יש ב חברו. אבל התודה אינה בך, זה שונה סדרה זרעינו וזה שונה מדד מועד, השנו זה א נמצא ביד זה שנים וביד זה שנים, יש פדקמטיא יפה מזו ז הוזי כי לקה טוב נתתי לכם 0. י ע ומכאן למדנו שאם רכש לו אדם קנין תו לא זו בלבד שאין עינו צרה באחר, שנהנהה צ ת אף הוא מקנינו זד״ אלא, אדרבה, הוא מ ונהנה אמ הוא יכל להקנותו גמ אולתו, שהרי לא רק שאין זה קשור בהפסד מצדו אלא,ת כך, וכאותה להפך, הוא נמצא משתכר על יל בברזל יחד, מה ברזל זה אהד ת שאמרו: ב מחדד את הברו, אף שני תלמידי הכמים

•C מחדדים זד. את זה בהלכה

, : הרבה תורה למדתי מרמתי ת מ וכך א^ , ם ל מ ומהבת יותר מהם, ומתלמידי יותר מ ולפיכך לא יפלא בעינינו שמי שתלמודו בידו נהנה ומעונין להנות גם את האחריםם ומוכשרימ לקבל אפילו יותר ממה שהמ מומי וליהנות ממנו, וכדרך שאמרו: יותר ממה שהעגל רוצה לינוק פרה רוצה להיניק C. היוצא מכאן כי אם אמנם נתינה זו שנותן ומהנה בעל הקנינים הרוהניימ את זולתו, נובעת, לכאורה, ממקור טהור, אבל למעשה לא כך הוא, אף כאן המניע העקרי הוא התועלת שתצמח לו ממנה, אך הקב״ה אינו p, נתן לנו את תורתו אך לטובתנו, כמו שנאמר: אני ד׳ מלמדך

•C להועיל

ו ר י פ בכל יום, מוכר אדם חפץ לחברו הוא משבחומ כדי להשביח את ר ומהללו ומעלה את ע המקח, אבל אך עמדה הממרה ויצא החפץ מרשותו הוא משנה את טעמו, וביחוד אם היה ד׳הפץ בעל ערך רב, וקשה היתד. על מוכרו פרידתו, וכדי להפיג את צעדו על שנאלץד הפץ יקר זה הוא מספר בגנותו. והוא מ מ ל הולך ומוגה את כל פגמיו ומומיו ומודיע מם כמוהו בשוק, וכל כך למד״ מפגי שאדם מ ד הוא אגמי והוא מרגיש צורך לשמע לפהות את עצמו כי אין המק שוד• בצערו. אך הקב״ה דווקא לאהד שמסר את התורה לישראל, שבהה והללה ואמר ״כי לקה טוב נתתי לכם״, ומכאן ששמח. והנה רש״י ז״ל, שכל דבריו קב ונקי, רמז כאן בפרושו ד״ה ושמח ואמר: שהרי הקב״ה מזהירמ מלעזוב אותה ומשבחה לפניהם

בלקה טוב אהד שנתנה להם. לזאת ועוד אהדת רמזו כאן הז״ל. מטבע הדברים, קנה אדם הפץ הרשות בידו לעשות בו ככל העולה על רוהו ואין מי שיבוא ויאמר. לא כן אם לו מה יעשה וכיצד ישתמש מת להתנות י נותן אדמ מתנד» כי אז הרשות ב תנאים בקשר עמ שמירתה ודרכי השמוש בה. דרך ארץ הוא, קבל אדם מתנה הוא שומרה ונוצרה כבבת־עינו, ומאחר שהקב״ה נתן את התורה לישראל במתנה הוא מזהירמ: ״אל תעזובו״, כלומר מתובתכם ואף ממדת דרך ארץ

שתשמרו את התודה שנתתי לכמ במתנה.י מ ו ח נ ופסוק זה יפה הוא נדרש במדרש ת ואמרו שם: מה בין למוד התורה למשא ומתן ז

1) הרמב״ם סוף פ״ה משמונת הפרקים שלו.׳ תרומה. 2) תנחומא פ

3) תענית ד ע׳״א. 4) ממת י׳ ע״ א ותענית ר ע׳״זג ולעיל מיניה, אף תיזו קטנים מהדדים אח הגדולים.

5) פסחים קי״ב ןך״א. 6) ירך אגב, עד היכן מגיעה אנכיותו של האדם אפשר ללמוד מעובדה רגילה זו. מת אדם, באים לנחם את האבל. ובמה מנחמים אותו ? מספרים בשבחו של המת, מהללים את זכרו, את מדותיו התרומיות. אהת של המתגחם, שהרי הוא מכיר ע״י זה 1דקתו, ישרותו וכדומה. ולכאורה היה זה גתך להגדיל עוד את מ

בגודל האבדה, אך בגלל תכונתו האנוכית נכנסים הדבתם אל לבו, רוחו מתרוממת והוא מוגא לו גחומי* עדות נוספת למדה זו, הוא הפתגם העתיק: .הודיה על שעבר תקוזז לעתיד״, ופירושו, אף כשבא אדם להודות לדגת על החסדים שגמל אותו בעבר, נם בובת ההודיה והשבח שהוא נותן מסתתרת תוחלת ותקוזז לטובת הנאה בעתיד, ומשפסקה תקותו להנאה זו יעלם תש הכרת סובר- ובאמת הורנו הנסיון שבתב הפקחס משלם אדם לרעהו רעה תחת טובה, ולא זו בלבד, אלא מי שגמלו אתו ומד עלול יותר מאחרים להפוך את עורו וליהפך מאוהב לשונא, ואוהב שנהפך לאויב, אין אויב גדול ממנו (עיין תוספות תענית כ׳ ע״א ד״ד. נאמנים^

54 K־\< , ז ה ו ג ב ר , ג \ ו י פ י * י י י 9 , י ז ו ז ו י א ז נד ו

ל האדם. אין רצונו להיות אסיד תודה לזולתו כל הימי* אדיר חפצו שורש הדברים נעוץ בתבונתו ש שלא יוודע לאיש שבזמן מן הזמנים היה זקוק הוא לעזרת מיטיבו, והוא מסתיר את הטובות שעשו לו ואף מכחישן, ואין לך כפיית טוכה גדולה מזו, ומכאן לאיבה מה קטן המרחק, צעד אחד ולא יותר. יתר על כן, רוצה היה גם להעלים את קיומו של מיטיבו ולבער את זכרו, ואולי זוהי גם הסיבה לרדיפות ישראל ע-י העמי* שהדי מי כעמנו המשפיע דק טוב לעולם כולו, וכבד העידו סופרים וחכמים רבים מאומות העול* כי 75% מדסושו הרוחני

של כל בן תרבות לוקח מעולמו הרוחני של ישראל, אף סדרי החברה באו לאנושחות כולה מעם ישראל. ידעתי גם ידעתי כי יש האומדים כי אין האדם מטבע בריאתו מור אנוכיי ונטייתו לחיים צמריים וזוכמז, ועוד, הלא דמם הם היוצרים, בחומר וברוח, המקדישים את מידותיהם לאנושיות. בדם, לדעת דמם אץ בדבריהם של אלה ממש. להיפך, עצם נטיתו של האדם לחיי חברה היא היא המגלה את תכונותיו האמתיות. אין האדם שואף לחיי חברה מטעמים מוסדיים ומופשטים גדיד* אלא הפחד מפני אוימו הדמם המפעם בו תמיד הוא שהכדיחהו בשכבר הימים לסדר את חייו בצודה המקטינה במדה האפשרית את הסכנות שלהן היה נתון, ולשם כך הקימו בני אדם את החברה, העמיזזו עליהם מושלי* שיחוקקו להם חוקים ומשפטים ויקימו את כל

אותם המוסדות שאי אפשר לה לחברה מסודרת בלעדיה* ואף המידות הנעלות, שהן קדש למין האנושי כלו, אין בהן כדי לסתור את הנחתנו. עלינו לשים לב .גם לתכונה זו שיש לו לאדם היוצר, כנוח עליו דוח המירה משתעבד הוא כולו, מודעים ושלא מודעי* לצו דוחני פנימי המחייבו לקדום בשד וגידים על רעיון שהגה דוחו, ושוב אין הוא יכל להשתחרר מצו פנימי זה, •אלי! לאהד שכלה את מעשהו. אך אץ לראות בכך כל צו מוסת עליון או צורך פנימי לפעול משהו לטובת הזולת, וכמו שאמדו כבד שהיוצר המפרסם את יצירתו אינו דומה אלא לאשה שמלאו ימיה ללדת. היא יולדת גץ אם תרצה ומן שלא תרצד״ כך איש הדוח אץ בכחו להסתיר בלבו את מחשבותיו אשד התבשלו תגמלו תאלץ הוא להוציאן לאוד עולם וכשם שאין מקום לשבח ולהלל את האשד, על זה שילדה את הולד, כאילו הקריבה

«ת עצמה לטובת המץ האנושי, אף בנדון להיוצד דטפדסם את מירחו כן.

ז גז, B״H נה ו ג ב ר ? ג־אפיגג, ב ר 9 , י ז ג ז ג אי ז 55 ג

י רלא אמר רב הוןא-זאיתי^א רב חםךא: מ א אם ריאה אדם ע?פורין באיןעליו-^ןזפע במעעיו,: נחפעה דרכינו ןנחקךה ונעובה ״ ׳ נ ^ י ר מ א נ ע

עד ה׳; פעפע ולא ?!צא-?ת?יה בבטול תירה,(תהלים*י-יס: א#רי ןזגבר אער תיםך3> יה ע3אמר

ונןתירתןי תלמדנו; ואם ותלה !לא 9?א-ב:דו^ת ^פורץ על אהבה ןזם, ענאמרגמלי^יס: כי א

אער&הבה׳-ייכיח.

ר ש ״ י

פשפש ולא מצא, לא מצא עבירה בידו, שבשבילה

ראויין יסורין הללו לבא. אשרי הגבר, אשר תיסרנו, יה, ומתורתך תלמדנו, שבשביל היסורץ צריך אדם לבוא לידי תלמוד תורה. יסורין של אהבה, הקדוש ברוך הוא מייסרו בעולם הזה, בלא שום עוון, כדי להרבות שכרו בעולם

הבא יותר מכדי זכיותיו.

ש ד ״ ן

האלה מנסיון עצמו, סכך הוא היה מדוכא ביסודימ דבימ וסבל ממהלות קשות.

). זו מהלה מסוכנת. דבא סבל מהדדוקן1 וכן הוו אצבעתיה דדבא מבען דמאי). וכנראה היתד, תוקפתו הולשה לעתימ קרובות, סכך)* דבא כי הוה הליש יומא קמא לא מצינו, מגלי, מכאן ואילך א״ל לשמעיה פוק אכריז ר בא הלש*). ומלשת הגמרא ״כי הוה הליש״

מסתבר שהיתר, זו הולשה התרת ושכיחה.

ו ר י פ

. המאמר הזה ללמדגו . . ד ד ב א מ א בא, שאדמ שגברו עליו יסודיו איגו צריך לשקוע ביגוגו וביאושו ולהשלימ עמ מצבו. להפך, עליו להתגבר על צרותיו שתקפוהו, יפשפש במעשיו ויתקוד לסבת יסודיו, ואם בדרך זו ילך, יתנער מדכאוגו וסופו שיפטר

מיסודיו.

ודבא, בעל המאמר, עמד על טיב הדבדימ

1) שבת ל׳׳ג ע*א.

2) שבת פ״ח ע״א. 3) ברכות נ-ה ע״ב ונדרים מ׳ ע״א, וכמו כן מינו בשבת קל״ד ע״ב מאחד שבא לפני דבא ואורי ליה

כשמעתיה איזזלש רבא. 4) סבת חולשתו של רבא בטח היתד• משום דאנסי ליה רבנן בעידניה בעל כחזיר• (שבת ל״ג) וזהו שאמד דבא: ״מאן חולין ז רבנן*. ופידש׳׳י, שעוסקין בתורה ואינם נהנים מן העולם ובאים לידי חולי

(נדרים מ״ט ןףא< ודבא שצור• שיבריזו על מחלתו ברבי* הוא צוד. על כך בכדי שיבקשו עליו רחמי* ואזל דבא בזה לשיטתיה דאמד דבא: «אם ת״ח הוא צריך שיחלה עצמו עליו• (ברכות י*ב ע*ב^ כלומד, אם ת״ח הוא החולה שצריך לרחמים חייב המתפלל שיחלה עצמו בחפלה עליו, ושם מיידי בחולה הציץ־ לרחמי* כמו שמביאים

שם לראיה את הפסוק .ואני בחלותם לבושי שק״, עיי-ש. ומצינו שדבא התנחם ביסוריו ואמר בשם רב הונא: «כל שהקב׳׳ה חפץ בו מדכאו ביסורין״ (לקמ באותו הדף), ועל דברי דבי אלעזד: »כל הדד בא״י שרוי בלא עוון״ א-ל רבא לרב אשי: אנן בסובלי חלאים

מתנינן לה (כתובות קי״א ע״א).

, «ז־א 56 ז ה ו ו כ ר , ג ו ג י פ א . m ר י ת מ י א «־' מ

י . ש אמרךבא,אכ!רךבסחוךה,אמרךבהתא: &ל י, מי י צ ח ו ה א כ ך הוא חפץ בו-מדכאו בלםידן, וה׳ חפץ ד ח עסזקדוע ן, שהקדוש ברוך הוא תפץ 3ו ל ^ ז ^ , . א ח >י״עיהמ׳י<: וה׳ $פץ ךכאו ה #א&ר• מתלהו ביסורין. אשם, קרבן. • * י י

קיא יקבלם 9אןזבה? תלמוד לומר: אם תעים אעם נפשו, תדעתו. *פעו; ?ה א^ם-לדעת, אף לםודן-לךעת. ואם יקבלם... 9ה עכרוי-לךאה זרע, לאריך:מים. ןלא עוד, אלא עתלמודו מתקלם בלדו, ענאפנר: וחפץ ה׳ בלדי לצלח. ?ליי בוז רבי!עקב 3ר אידי ורבי אחא 3ר חנינא. סד א5ר: אלוי0: אערי , תהליםצי ) ר סם לסודן על אסבה-בל שאין בסן בטול תווךה, עגאמר אער תלסתו:ה ומתורתך תלמתו. וחד א9ר: אלו סם לסודן על אהבה- ע סא סםיר ל ר ע צל עאין בסן בטול תפלה, שנאמר >״״׳»: ברוך אלסים א

תפלתי וחסדו מאתי.

ש ר י ן ו ר י פ

ר אהבה לא אקיים ליה . יתכן שבדברי כולהו שני דרב אדא ג . . א נ ו ב ה ר ר מ אב הונא אלה עולה הדו של אותו מעשה שקדה זרעא לרב הונא 0• ולכך אמר כאן רב הויא ר לו לרב הונא עם רב אדא בר אהבה, שקללו דב בלשת הנביא: ואם קבלם מה שכרו־ ״ידאה

:אדא בד אהבה שימותו בני הובה אשתו, ואמנם זרע יאריך ימים״.

1) נזיר נ״ז עיב ובבא קמא פ׳ ןךא.

, ברכומ מ, «»א נז \ 57 מאימתי, 9י? י»«ג

י ר9י א$א, לתה ורבי ודא 3ר א?א, ה ל ר מ י ״ ׳ י אי ו;כי אמר רבי ח:א 3ר א*א, א9ר י3י«ימן: אלו ש ר א ב ג י ה י ש א ״ ש

ד ׳ w ״

ו יה״. מתורתך , . ״ מ ס י תת י א ? : 0 י רץ על אהבה הץ׳ #א3ר(״»לי ו ם י י אל ו ־ו נ תלמדנו, כלומר מתורתך א

למלין אותי. אשר :אוזב ה׳־*יביח. אלא מה תלמוד לי8ד

תןז .ומתירתף תלמךנו״? אל תקרי ,תלמדנו״ אלא .תלמדנו״-ךלר ןה מתויד ^ - ם ך ד 9א?ךו על א 0 ה # 3?מ׳ Etf א M " W 9 תלמדני׳ •לול

ת מיז ומה! ס * ?יל אךם־על א א ליין לסייח׳ לסיריז ?ממולה לל * יי*ן י ש ד ו ר י פ

אחא בדיה דרבי חייא בר אבא: הכי אמר רבי חייא אמר רבי יוחנן, כל המשביע עצמו מדברי תורה ולן אין מבשרין אותו בשורות רעות ־), ולפי תקת זה תהא הכוונה לרבי חייאת ישראל ואמר שמעתתיה א בר יוסף שעלה ל). וכמו p מצינו דתני דרב קמיד. דרבי יוחגן, רבי הייא בר יוסף קמיה דרבי יוחנן בחולין, ״כל הצואד כולו כשר לשחיטה מטבעת הגדולהp בפסהימ הוא ), ו עד כגפי ריאה תחתוגה״4), וכן בירושלמי מוסר הלכה בשם רבי יוהגן, ברכות ״בעי קומי רבי יוחגן״•), ובירושלמי

. ( , ערלהו ג ד מ ל ת י ר ק ת ל . א . . ר ב ג י ה ר ש א בסגל, שיוסב הבנוי על המקבל את היסורים ואין לו בטול תורד- אלא קרי תלמדגו בצירה, והבנוי מוסב על כל בגי אדם, כלומר כולם יכולים ללמוד ק״ו זה, אף אלה שאין להם יסורין, תהו שפירש״י ד״ה מתורתך תלמדגו:

כלומר מתורתך אגו למדין אותו.

. בגלית . . ב א י א ב ו ר ר ל ד. מ א הש״ס הגיהו והציעו לגרוס כאן: הכי אמר אבא א״ר יוחגן, ובלתי ספק טעמם של המגיהים הוא משום שאסור לו לבן לקרוא לאביו). וא״כ כיצד הזכיר רבי אבא בריה בשמו1 דרבי חייא בר אבא את שם אביו על דבריו ז ולכך גרס: הכי אמר אבא, כלומר אבי, ייחס

את הדברים לאביו מבלי לכנותו בשמו. אך אמ רק זה היה טעמו של הגלית בהגהתו, לא הוסר הקשי שעמדנו עליו כל עקר,ת הז״ל שהמזכיר דבר שמועה בשם מ שהרי א אביו, לא יאמר כך אמר אבא, אלא כך אמר אבא מרי, כי הא דמר בר רב אשי כי הוה דריש בפרקא, ואמר דבר הלכה בשם רב אשי אביו, איהו אמר אבא מרי, ואמותה אמר רב אשי י), ולפי זה היה צריך להגיה ולגרוס: הכי אמר אבא מרי, ולכן נראה לי שאס גרסתנו מעוגה מהד״ מוטב לגרוס: ״הכי אמר רבי חייא אמר רבי יוהגן״, שכן מציגו לקמן: א״ל רב

1) קדושין ל״א ע׳ב. 2) לקמן י״ד ע׳א. 3) גיסין ל״ס ע״זג 4) חולין מ״ה ע״ א.

J ׳ J 5) פסחים כ״א j—6) ירושלמי ברכות פ״א היא

j«n 7) ערלה פ׳׳ג ס׳

58

ר ש » י

, >ו«א ת ה ו כ ר , ב \ ג י ט א , 9ר1\ ר י ז ט ג י א נח מ

ןד״זני יר?י עמעון בן לקיע; ךא&ר רבי שמעון, ןנאמר .בדת״ נאמר ״בדית״ ביסוריז, לכתיב ח ל ?ן לקיע: נאמר .בדת״ מ: אלה דברי הברית, אתר 0 י , ב א ר ק ר ב > ב?סורין-נאמר ״ברית״ במלח, דכתי^ היזללות נאמר במשנה תורה. ד 8 « ן ^ . ת ד ? ^ ] ^ נ > ל ו" יי ״ m יסורץממרוךןכל עוונותיו ־ , י

ד סברית..., מה של אדם גרסינן. ב : אלה ד ^ , ״ כ ^ ב י ת כ ך

.ברית״ האמור במלח-מלח ממותקת את הבער. אף.?דת״ האמור בלסודן- לסידן ממרקץ כל עונותיו על אךם.

ש ר ״ ן ו ר י פ

ארצו״׳ ומשמעותו של משל זה היא שכדי לעמוד על טיב שירתו של המשורר׳ יש לעמוד תהלה על המאורעות המיוחדים שאלצוהו לשיר את

שירתו.

השעה שבה נאמר מאמר זר״ שעת הרום ועת צרה היתה׳ כבלי השעבוד, רדיפות ונגישות שונות הוטלו על האומה הרצתה והדתיה, היסורימ רבו׳ והסבל קשה מנשוא, נפשו הרצוצה של העמ כלתה לדבדי תנהומימ ועדוד. ובאו רבותינו ז״ל והמתיקו במתק שפתותיהמ את יסודי העמ, היסורימ לא בכדי הם באימ, אלא מה ו מלה ממתקת את הבשר ויסורין ממרקין בל עוונותיו של אדם, זאת אומרת שמתן שכרמ של היסורימ בצדמ, שהרי

הם ממרקין עוונות.

ה המאמר הזה אמ נבדקנו וגדולה מזו, מ מקרוב, גראה שאף בו אין מאהבת הימורים המדומה כלל וכלל, שהרי הזיל לא המשילו את היסורימ אלא למלח, והמלה — מבעו להמתיק את הבשר, במה דברימ אמורימ, רק כשי תנוהו על הבשר במדה ובמשקל הדרושימ. אך אמ ישתמשו בו יתר על המדה, אז לא זו בלבד שלא ימתיק את הבשר, אלא יקדיחהו ויפסידהו, עד שלא יצלה שוב למאכל. וכדרך שאמרו חז״ל: שלשה רובן קשה ומעוטן יפה»: p ואף היסודימ .( שאור ומאז וסרבגות1 אימתי יפים לו היסודים לאדמ, רק כשהם באים עליו במדד- לפי כת סבלו, כי אז יתבוגן ומדם בדרכיו ויפשפש במעשיו, יהרהר ויעשה את חשבת גפשו, וסופו יהזוד בתשובה ושב

. יש . . ן י ק ר מ מ מ י ר ו ס י: ״יסורין ממתקין את העותות״, דיל מ י ס ר ו מ על ידי היסורימ געשימ לו לאדמ הזדוגות כזכיות, ולפי גרסא זו גמר המאמר הוא מעין הפתיחה» מלה ממתקת את הבשר, יסורין

ממתקין את העווגות. ואל יעלה על הדעת שממאמד זה יש ללמוד שהדל היו ה״ו מאותמ אניני־דעת השונאים). אדרבה, את ההיימ ומהבבימ את היסורימ1 מציגו שהמ אהבו את החיימ ולא לעצבות ותוגה המיפו, אלא לשמחה והרחבת הגפש, הלא כה דבריהם: ״אין השכיגה שורה לא מתוך עצלות. אלא מתוך דבר שמהר, של מצוה״ 0• . . ת ו עצב ו כל הקץ בהיימ מובימ בעולמ הזה סימן רע. חבב הקב״ה את ישראל שהוא מצוד, ( , לו אותמ שלא יצערו עצמן וימלו שכד*). עתיד אדמ ליתן דין והשמן על כל מה שראתה עיגו ולא אכל •), וזהו לפי שמתו של ר׳ אלעזר הקפד ברבי דאמר: ״וכפר עליו מאשר חטא על הגפש״, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין גקרא הוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על

.( , אהת כמה וכמהמ ה י מ ג ת פ ת ב ו ב ר ה ה ל י ר ה ש פ א ו ומימרותיהם הרבים במתן זה, ואין לתמוה על המאמר שלפגיגו שאיגו הולמ, לכאורה, אותה הרות של שמחת החיים המבצבצת ועולה מדבריהם של הכמיגו שהזכרגום, מפגי שאין לראותו אלא מתוך האספקלריא של התקופהד ומאורעותיו, דוד שבו הובע, שהרי דוד ח דוד וסיסמותיו, ובאותו משל הדיומ האומר: ״אם ברצונך להכיר את המשורר׳ לד הכר את

מ \ז, >ז»א נט ו ב ר , ב \ ו י ט א . vna ר י ת מ י א 59 מ

ן י ש ד ו ר י פ

דברים כלפי מעלה, ובעט יילד באשר ילך.ת ו אמור מעתה שאף היסורימ כמלה, ר קשה ומעוטן יפה, ולכן המשילו את היסורין). ובהמשל הזה שהמשילו את היסורין , למלה למלה הסתירו רבותינו את הכוונה העמוקה הזו מן ההמון מפני שהשעה היתד! צריכה לכף,

ודרך הכמה היא.

ורפא לו, וזהו שאמרו! יסורין ממרקין כל עוונותיו של אדם.

אף אם רבו היסורים יותר םכח סבלו, וכשאין גבול לצרותיו ואין קצב לצערו, וכרע תהת גטל הפגעימ והמכאובים, אז לא רק שאין בן אדם זה תחר בתשובה אלא הוא מתתיל להרהר אחר מדותיו של הקב״ה, וסופו יטיה

1) הרמב״ם במודה ח-ג פי-ז מביא שם מכת המעתזל-א שהיו מחבבים את היסודי* בסברם שבגדול סבלם עלי אדמות כך ירבד. שכרם לעתיד לבוא. ואין דדת הרמב-ם נוחה מאלה. וחז-ל בטח לא היו מסוג

אנשים האלה, כדמוכח ממאמרי דלקמן. 2) פסחים קי״ ז ע״א. 3) תנא דבי אליהו. 4) ילקוט פ׳ ראה.

5) ירושלמי קידושין ספ״ד, עיין שם שדבי אליעזר חשש להדא שמועתא והיה מקמץ ליה פריסין ואכל בהן מכל מלה חדא בשתא.

6) תענית י־׳א ע״א. 7) ברכות ל׳׳ד ע״א.

8) דדך אגב, יש דעה האומרת שהמלח על הקדמות היה משמש כעין שכר הניתן לכהנים וזה שאמר. ברית מלח עולם... לך ולזרעך אתך... ולפי . . ד הכתוב: כל תרומות הקדשים אשר ירימו מי ישראל ל

זה אולי יש לפרש בדרך זו גם הפסוק (עזוזא ד י*0.כען קבל די מלח היכלא מלחנא*.

מאימתי. 9חז ראפו\\, ברכות \ז, פ״א 60

ך הוא ח , רבי עמעון ?ן יוחאי• אומר: עלע 9תנות טובות נתן הקדוע ? א ד ת

ז ?#־אל ר : *1* מ י וללן לא ט&ן אלא ?ל לדי וסיריז-זאלי מ ל א ו ג ל: אשרי הגבר אשר תיסךט־ יה ״ , י ועולם הבא. תוךה מנןון? ענאמר מוהלים *: כי כאשר ייסר איש את * , ״ ״ ר ב • n ל&ראל-דכתיב ״ ו^תוךועף תלמדפיז $

מאמרי הוזואימ ווזאמוראימ

•) רבי שמעון בן יוחאי תנא בדור הרביעי היה ומאמריז במסכת ברםת אלה הם:ות מוכות נתן תקב״ת לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין 1) נ׳ מתנ

(ת ע״א). ׳ כו אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם תבא. וך וכתיב התם ומשלם ו 2) אתיא עון עון, כתיב הכא ״בהםד ואמת יכופר ע

עון אבות אל היק בניהם״ (שם ע״ב).ת העולם לא היה אדם שקראו להקב״ה אדון עד שבא 3) מיום שברא הקב״ה א

אברהם וקראו אדון, שנא׳ ויאמר אדני במה אדע כי אירשנה (ז ע״ב). 4) מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעםו, שנאמר פני ילכו והניהותי לך (שם). 5) מיום שברא הקב״ה את עולמו, לא היה אדם שהודה להקב״ה עד שבאתה

ת ד׳ (שם). לאה והודתו, שנאמר הפעם אודה את רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלהמות נונ ומנונ, שנאמר 6) קשה תרבו ״מזמור לדוד בברהו מפני אבשלום בנו״, וכתיב בתריה ״ד׳ מה רבו צרי רבים קמים עלי״, ואלו נבי מלהמות נונ ומנונ כתיב ״למה רנשו נוים ולאומים יהנו ריק״ ואלו

״מה רבו צרי״ לא כתיב (שם). 7) מותר להתנרות ברשעים בעולם הזה, שנאמר עוזבי תורה יהללו רשע

ושומרי תורה יתנרו בם (שם). 8) כל הקובע מקום לתפלתו, אויביו טפלים תהתיו, שנאמר ושמתי מקום לעמי

ישראל ונמעתיו וכו׳ (שם). 9) נדולה שמושה של תורה יותר מלמודה, שנאמר וכו׳ (שם).

10) מאי דכתיב ״ואני תפלתי לך ד׳ עת רצון״, אימתי עת רצון, בשעה(ה ע״א). ן שהצבור מתפללי

ש ר ״ ן ו ר י פ

ם יפה ומאחר שרצה הקביה שבניו יעריס האמתי של שלשת מתנותיו י ויעמדו על ט הטובות האלה, לכן לא נתנן להם אלא ביסורימ. ואף רבי שמעת בר יוחאי לא עמד על טיב הדברים אלא מנסיונו ויסוריו הרבים שסבל למען התודה וארץ ישראל*). והיסורים הרבים שסבל רבי שמעון זככו את נשמתות בעולם מ מל היה א והעלוהו עד כדי כך עד שי הבא את כל העולם כלו, כמאמרו: יכול אני לפטור את כל העולמ כלו מן הדין מיום

. ״ ( 4 . . . ה ת שנבראתי עד עי רבי שמעון בד יוחאי הקשו על דמי דאמר שאין העולם נקנה אלא על ידי יסודית

. מה . . ן י ר ו ס י י ד ל י א ע ל א ראה הקב״ה שלא נתן שלש מתנות טובות) לישראל אלא על ידי יסודין, וכי לא 1 אלה

ל לתתן בלי יסוריןז מ י תשובה לדבר: כך דרכם של בני אדם, שאין הם יודעים להעריך ולהשגיח יפה על מתנה שבאה להם בלי טורח והתאמצות מצדם, וסופה של מתנה זו שאין היא משתמרת בידיהמ. אך מתנה וחפץ שטרהו וסבלו על מנת להשיגו, יפה השמירה ויפה תשומת הלב, שהם מקדישימ א והוא מתקיים בידיהם. תהו שאמרו: טוב לו לאדם דבר אחד בצער ממאה

.( ברווה,

בנו-ה׳אלהיןיפדסךן:, ולתיב בתריה*״ ח, 0: 9י ודרך חיים, תיי העולם הבא ה׳ אלהיף מביאי אלאךץ טו?ה; סעולם הבא-״: כינר-מצוה,ות1ךה־^ר,וךךף ׳ י הויין לו תוכתות מוסר ךכתיב״״לי

' סדם-ת1כח1תמףםר. ם י א ל

וואוזרי וזוזואינו והאוזוראינו

11) פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה, אתת הודם שיעלהם / ל עמוד השתר, ואתת לאתר שיעלה עמוד השתר, ויוצא בהן ידי תוב״י אתת ש

12) מאי דכתיב ״פיה פתתה בתכמה, ותורת תםד על לשונה״, כנגד מי אמר שלמה מקרא זה, לא אמרו אלא כנגד דוד אביו שדר בתמשה עולמות ואמר שירה

דר במעי אמו וכו׳, יצא לאויר העולם וכר, ינק משדי אמו וכו׳, ראה במפלתן של רשעים וכו׳, נסתכל ביום המיתה ואמר שירה, שנאמר ברכי נפשי את ד׳ ד׳ אלהי

גדלת מאד הוד והדר לבשת (י ע״א). 13) בדין שתקדים שמע לוהיה אם שמוע, שזה ללמוד וללמד ולעשות והיה אם שמוע לויאמר שזה יש בה ללמד ולעשות, ויאמר אין בה אלא לעשות בלבד(ידי ע״ב) 14) אסור לאדם שימלא שתוק פיו בעולם הזה, שנאמר אז ימלא שתוק פינו

ולשוננו רנה, אימתי, בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ד׳ לעשות עם אלה (לא ע״א).א י , ה . ' ת א ר , י א נ ם ש י ם 16) אין להקב״ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת ש

אוצרו(לג ע״ב). 16) אפשר אדם תורש בשעת תרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה

ודש בשעת דישה, וזורע בשעת הרות, תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין(לה ע״ב). ׳ כו רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אתרים, שנאמר ו

17) גוה לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני תברו ברבים מגלן, מתמר וכו׳ (מג ע״ב).

18) בעל הבית בוצע ואורה מברך, בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורת מברך כדי שיברך בעל הבית (מו ע״א).

19) כשם שאי אפשר לבר בלא תבן, כך אי אפשר להלום בלא דברים במלים (נה ע״א).

ש ר » ן ו ר י פ

ממה שאמרו בגמרא לעיל: כל האומד תהלה ואם כן נקנה העולם הבא בלא יסודים מיוחדים,. 0 ת ה לדוד בכל יום שלש פעמים, מובטח לו שהוא וקשיא מהתם להבא, ומהכא ל

בן העולם הבא י). ומדברי דבי ירמיה בד אבא אך אמ נזכר שדברים אלה לא אמרם דבי אמר דבי יוחנן: כל המהלך ד׳ אמות בארץ שמעת אלא מתוך נסיונו הוא, נצדק, כנראה,

ישראל מובטח לו שהוא בך העולמ הבא C• באמדנו שאין יסוד לקושיה זו.

ל 1) בג׳ מתגות מוכות אלה כתוב ,סוב-. בתורה: כי לקזז סוב גתתי לכפ (משלי ד ב׳< בא-י: י האת המוגה אשר נתן לך(דברים ח׳ י׳< בהעוה״ב: ראה נתתי לטגיך היום את החיים ואת הסוב (שם לי ס״ז<

ועיין מהרש״זג 2) אבות דרבי נתן פ׳׳ג, ולא לחש אמת שבגלל מתנת הגן עדן שנתן לו הקב-ה לאדם הראשון ללא

יסורין וללא קשיים סופו של אדם היה שגורש מש* 3) שבת ל»ג ע׳* 4) סוכה מ-ה ע׳׳מ 5) ברכות ד ע׳* 6) כתובות קי״א ע-א.

0ב גואימתי, 9י? רא»ו\, vm\1 \ז, K*D—>ז״ב 62

$ני תנא _ק9יה דרבי למן: כל סעוסק בתוךה י ש • יo וקובר את בניו-מוחלץ ובנים, קא סלקא לעתיה, y n ובגמילות חסדים (%^vtow*m* י •ימו: ב?»למא לו על כל עונותיו. אמר ליי־ רך נהרת ותוללתה, נהרת עזה ס ח ב w m 0 . ב י ת כ ם ף תורה וגמילות חסךי״, כשלג, שניה לה כסיל ההיכל, . י'׳י, . • י . י * י• י

ואמת לכפר עון; ״חסד זו גמילות חסדים, ענאמר שאת, כצמר לנן, שניה לה: רוךף צדקה וחסד ומצא סליפ, צדקה וכבוד; .אמת״ זו תוךה, ״ « כ - < ; אמת קנה,ואל תמצר; אלא.קובר את בנע״ מדן? ועא ליה ענאפןר >״ מ ״ ההוא סבא מעום רבי ?מעון בן יוסאי: אתלא.עון״-.עון״; כתיב הבא: ב0סד

ואמת לכפר עון, וכתיב התם(ירמיה לב. יי״: ומעלם עון אבות אל חיק בניהם. אמר רבי יוחנן: מעים ובנים אינן וסורק על אהבה. ונגעים לא? והתנלא: כל מי עלע בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו-אמן אלא מןבח כפרה!?

ש ר » ן ו ר י פ

. כנראה שלא שגה התגא לפגיו: ״כל העוסק בתודה ובגמילות . . ה י מ א ק ג י ת ג ת ע״פ מקדה תגי תגא קמיה דדבי יוחגן זאת, אלא חסדים וקובר את בגיו מוהלין לו כל עותותיו״, לאחד שקרה לו לדבי יוחגן האסמ האיום וגתקבלו הדברים על לבו של האב השכול,

שקבר עשרת בגיו1), ומאחד שדבי יוחגן אהב ותמה? קובר את בגיו מגלן ז את למוד התודה אהבה בלי מצרים, ומעולם והשיבו אותו זקן משום דבי שמעון בן לא מש מאהלה של תורה •). יוחאי! אתיא עוון עוון, כתיב הכא בחסד ומלבד זאת היד. דיי עוסק גם בצדקה ואמת... וכתיב התם: ומשלם עוון אבות אל

וגמילות חסדימ,) ולכד, כדי לגחמו ביגוגו, חיק בגיהמ,).

.p-y 1) כדאמר רבי יוחנן, דין גרמא דעשיראה ביר(ברכות ה׳ 2) ולד כמה אהב ר״י את התורה, יש לראות מזה, כדי לזכות בכתר של תורה מכר את שדהו ואת כרם זיתיו, וכשנודע הדבר לרבי חייא בר אבא, בכה ואמר לו: .לא הנחת לך לעת זקנתך כלום״, א׳׳ל, חייא מי, וכי קלה היא בעיניך מה שעשיתי שמכרתי דבר שניתן בששה ימים וקניתי דבר שניתן לארבעים >m כל העולם כולו לא נברא אלא לששה ימי* אבל התורה נתנה לארבעים יום, שנאמר: ״ויהי שם עם n ארבעים יום וארבעים לילה- (שמות רבה מ-ז, ויקרא רבה ל׳, שיר השירים רבה א׳ ולכך, כשנפסר רבי יוחנן היה דורו קורא עליו: .אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב ר״י את התודה בוז יבוזו לו״ (ויקרא רבה ל׳, שיר השירים רבה אי). לדעתו, אין להעריך את האדם לא לפי עשרו ולא לפי יחוס אבותיו. כי אם לפי ידיעותיו ולמודיו:

.ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם האח״ (ירושלמי שבת פי״ב ה״ג^ 3) רבי יוחנן היה מבדר סלעין כדי שיזכה בהן רבי שמעון בר בא שהיה עני(ילקוס רות פ״ב^

ואף בנדון לעבדו היה רבי יוחנן מתנהג בחסד ורחמים ומכל מה שהיה אוכל היה נותן לעבדו והיה קורא עליו: הלא בבסן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד (ירושלמי כתובות פ״ה היה).

4) וכדאי לגי׳־ן, שזה שאינו מביא לו לראיה מהפסוק .פוקד עודן אבות וכו׳(שפות ל״ד) משום שמפסוק זה משמע רק שהמים נענשים ומתים בעץ אבות* אבל מהפסוק: .ומשלם עוון אבות אל חיק מיהם״ מוכח, שהאב מתכפר במיתת הבן שמשלם בכך את חובו על כל עונותיו, והרי הכונד. היתה לנחמו לרבי יוחמ מ״ל.

ועיין מזזרש״א•

י מזבח כפךה היי׳ ?סידן ?זל אהבה לא הוו. ואי ״ ש י

כקרום ביצה. חא ל\ והא >הי, בעית־אי^א: הא־לן, ולוא־להו. 'ואי״בעית-* נארץ ישראל שערי חותה י

ץ אימא: ?;א-בצנעא, הא-בפך?»$א. ובנים לא? ע ע ט ך ן צ ת ׳ ן ה ת 3 ן ש ד ן ק ת

ר § שילות תוצה להן, אינן יסורץ היכי דמי? אילימא ךהוו להו ומתו-והא אי ךבייוחנן: דיןגרמאדע&יראהבירי? אלא• דא- י נ י ע י ט נ י א ל ש 3 ׳ 3 ה 3 ה \ ל ש

­ א ' אלא. ו • י ^ י ^ י ׳ ? ו • ״' ־ י ־• י • ו ׳ ה ה ר פ שילות והן תזבח כת ךלא הוו ליה כלל׳ והא-ךהוו ליה נ9תו. רבי ו פ ס ו ת 3 ו יסוריו של אה3ה (

הקשו על זה, לסמן ר3י ייתנו חיא בר אבא חלע. על לגביה רבי יוחנן, אמר' י י ' • • ״ לא היה נוהג שלות מתנות, ויש , י T י י

ה ליה:חביבץעליף?םורין?אמרליה:לאקולא א ת ן ן ט י נ ע ם ל י ש ר פ ת

- ה ד שנזהרין באח ישראל, ולא &כרן. אמר ליה: הב לי לדך. להב ליה יT' ואולמיה • י י ד ג ת 3 ח ׳ ת א ע נ צ 333^* ב

דין נרמא דעשיראה ביר, זה י יי־ י* עצם של בן עשירי שתת לו. ביר, כתו בר וצר עצם פתות מכשעורה שאינו מטמא במגע, והיה נושאו קשור בסודר לעגמת נפש (ומצאתי כתוב פי׳ ר״ת שזו העצם היתה שן,' ושן התת אינה מטמאה) וגברא רבה כרבי יותנן לא באו לו יסורין שאינן של אהבה. דחוו

ליה בניס ומתו, הוו יסורין של אהבה שהאבלות מכפרת על עוונותיו.

ג 64 י TO מאימתי, 9ר? ר*«יו\, ברבות \ז, מ

ל5י לןוןן חלע. על לגביה רבי חנינא, אמר ליה: חביבין 2ליף לסוךין?

ידה—. אמר ליה: סב לי לדך. לסב ליה ן ך אמר ליה: לא הן ולא #

ןאוקמיה. א§אי? לוקים ךבי יוחןן לנפ0יה! אמד: אין חבו0 מתיר עצמו 39ית לאסורים. *

ן י ש ד ו ר י פ

ן ולבך שגורה היתד. השאלה: ״המבי עליך יםודימ׳ על פיהם של רבותיגו הרופאים המבקרים את הבריהם ותלמידיהם החולים, תהו ששאל גם רבי הגיגא את רבי יוהגן תלמידי"): ״הביבין עליך יםורין״, כלומר אולי גם אתה מאותן האנשים המזזבבין את היםודין. עגהו רבי יוהגן: ״לא הן ולא שכרן״. ורבי יוהגן שלא רצה בשכד הבא ביםודין, לשטתיה, דאמד ר״י: כלום יהבתיה לן, אלא לקבוליה ביה אגרא, לא איהו בעיגן׳ ולא אגריה בעינן•). וכן אמר ר״י: ייתי ולא איהמיגיה•)..( ולפי שמתו זו אמר: אשרי מי שלא המאן,

שמע רבי הגיגא שאין רבי יוהגן מחבב את היםורימ, א״ל! הב לי ידך, כלומר מעתה שאין דעתך גוזזה ממחלתך, ״תן לי ידך״ לבדוק אותך, כדרך הרופאים הבודקים את הדפק, וכמו כך התכוון רבי הגיגא בזה שאמר: הב לי ידך, ר״ל עזור על ידי השמע להוראותי ואעמידך על רגליך, שהדי אין כחזו של רופא יפה להושיע

אלא כשאף החולה משתתף ברפוי מחלתו.

מ אמגמ, ״יהב ליה ידיה ואוקמיה״•). ו על שאלת הגמרא: אמאי לוקימ רבי יוחנן לגפשיה, הקשה המהרש״א: מפגי מה לא שאלה כך הגמרא בקשר לרבי חייא שהלה ובקרו רבי יוחגן, ויהב ליה ידיה ואוקמיהז ולי נראה שיש מקום להוסיף ולהקשות! מפגי מה לא שאלה הגמרא כן במעשה דרבי אלעזר, שהלה

.( והקימו רבי יוהגן ממהלתו, תשובה לדבר: רבי יתזגן, אף הוא רופא מומהה היה") ולפיכך לגביה יש מקום לשאלה, מדוע זה לא רפא את עצמו, מה שאין

. . . ג א י ג י ה ב י ר ב ג ל ל ע רבי הגיגא רופא מומהה היה f. וידע את גפש ההולה ודרישותיו, וכרופא המצוי אצל הולים רבים, גדולים וקטגימ, לא רק שהיה מבהין בין מהלה למהלה, סוגיה וגלוייה השתים, אלא שהכיר גם הסבות ההיצוגיות והגפשיות

הגורמות אותה.

הוא ידע, שכשמ שמטבעו של ילד, הרוצה בתשומת לב מיוחדה ובמלוי כל משאלותיו, להעמיד פגי הולד. רציגי, כך יש אגשים מבוגרימ המהבבים את המהלות. יודעים הם שבימי הלייס יתיהםו אליהמ באדיבות ובהמלה יתירה, גוה להם שיהיו בגי ביתמ עומדימ סביב מטתם, מהירימ ומזורזים לכל תנועת ידו ומוצאם שמהים לקראתו, ל פיו של ״החולה׳, מ משתתפימ בצערו, רב מספר מבקריו והבאים לשאול בשלומו, והוא, כל מבוקשו גיתן לו

וטוב לו.

ולהולים כאלה שאין סבת ה״מהלה׳ אלאת גפשם ובגטיותיהם להתהאת, אין לו בתמג לרופא באמתהתו כל מזור וכל הכמתו וגםיוגו

לא יעמדו לו כדי להעמידם על רגליהמ.

אך מצוי גם סוג אחד של ״מהבבי יםודים׳ המקבלים יסוריהם באהבו־״ הסובלים ואיגם רוצים להחיש רפואה למהלתם, בהאמיגם כי יםוריהם יכפרו על עווגותיהם, כך, למשל, רבי אלעזד בר שמעון אדעתיה קביל עליה יסודי ־).

ן יםורין, י ואף רביגו הקדוש אמר: המב קבל עליה י״ג שגה בצמירתא ושבע בצפדגא י). וברח־ כי אף כלפי חולימ אלה אזלה יד הרופא

מלהושיעו

no 1 ״ s ,ברכות ת , \ 65 מאימתי, 9חז רא«ו

* ר * ן ו ר י פ

p רבי חייא בד אב* ודבי אלעזד שלא זדו כדאי לציין. כי כשחלו רבי חייא בר אבאם ולכך היו זקוקים לשרותו של הרופא. ורבי אלעזד ובקרם רבי יוחנן. שאלם גם הוא, י מ תו חביבין עליך יסודיןז והשיבו שניהם! ,לא פ ודברי הגמרא ראיה! אין חבוש פתיר מי ששגיהם היו ע מבית האמורים, כלומר׳ גבון שהיה רבי יוהגן הן ולא שכרן-. והטעם, פ רופא, אך שאין בכחו של רופא לרפא את עצמו, מתלמידי רבי יוחגז"), וגקטו בשימת רבם

וכדאמרי איגשי * רופא ולא לו. רבי יוהגן שלא רצה בשכר הבא ביםודין.

1) חולץ ז׳ ע״ב ויומא מ״ט ע-א. 2) בבא מציעא פ-ד עי ג

3) שפ פיה ע*א ובראשית רבה ל״ג וירושלמי כלאים פ*ם. 4) בירושלמי הוריות פ״ג היד, ברך דבי חעיה על ר״י: ביוד ד!מקוט שהראני פירותי בחיי.

5) יומא ס״ט ע״ג 6) סנהדרין 1״ח ע״ב. 7) קידושין ל״א ע״ב.

8) ובני הדיר אברהם יואל שליט״א השיב את הדברים בירך אחרת: כידוע היתד• רווחת בימיםו נ העתיקים האמונה, שאם נגע אדם גדול כחולד״ ורפא לו, וזהו על דרך הכתוב: ישלח ידו מרפא* וכן מי באליהו ובאלישע שדפאו חולים לא רק בתפלתם כי אם גם במגע ידים. וזהו שאמרו כאן: .יהיב ליה מיה

ואוקפיה*. 9) להלן באותו הדף.

10) עבתה זרד. כיח ע״א ושבת קיט ע״א. גיסין סיס ע״זג גיסין ע׳ ע** סוכה ניב ע״ב. תענית ה׳מ הרכה. עימ בבא םציעא כיס ע״מ שם ק״ז ע״א. ו

u) ירושלמי ברבות נדב היא ושמות רבה מ״ז.

סו מאימתי, 9רע ראפיו\, .ברכות ה, פ״ ב 66

ר3י אלעןר״ ן!לע. $ל לגביה ךביי1חנז,חזאךהוהל ^ גלייה רבי יותנן לזרעיה. גפל פ נ ^ ה י ע ר ך ל ^ ל § קא י ^ אT י T * • * גהורא, שהיה בשרו מבהיק, ' : שיפה היה מאד כדאתרינן ה י סךה $1!־״ £א ?כיךביאלעך; אמף ל בבבא מציעא בהשוכר את ?ןא ב?ית? אי פ#ום ת1ךה ך?יא אפ#ת-שנינו: הפועלים (פ״ד ע״א). אי , , מ׳מום תורה, שלא למדת הרבה אחד ס9ךבה ואדוד ספזמעיט ובלבד #כון לבו כרצונך. אחר המרבה ואחר

מאמרי וזוזואימ והאמוראים

*) רבי אלעזד בן פדת אמורא בדור השני היה ומאמריו במסכת ברכות אלה הם: 1) לא הן ולא שכרן(ה ע״ב).

2) מאי כי זה כל האדם, אמר הקב״ה כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה (ו ע״ב).

3) אמר להן הקב״ה לישראל, דעו כמה צדקות עשיתי עמכם, שלא כעסתי בימי בלעם הרשע וכר, והיינו דקאםר ליה בלעם לבלק מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא

זעם ד׳ וכר, מלמד שכל אותן הימים לא זעם (ז ע״א). 4) אמרה לאה, ראו מה בין בני לבן תמי, דאלו בן תמי אן» על גב דםדעתית זבניה לבכירותיה דכתיב וכו׳, מה כתיב ביה וישטום עשו את יעקב וכר, ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים, ואלו בני אן» על גב דעל כרתיה שקליה יוסף לבכירותיה מיניה דכתיב ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוםןן אפילו הכי לא אקנא ביה,

דכתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם (ז ע׳׳ב). 5) מנא לן דשםא גרים, דכתיב לכו חזו םפעלות ר׳ אשר שם שמות בארץ,

אל תקרא שמות אלא שמות (שם). 6א) תהא בתפלת המנחה דלא בעי מסמך גאולה לתפלה (ט ע״ב).

6ב) אפילו הרב הדה םונהת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרהםים (י ע׳׳א).

7) למקרא ולמדרש צריך לברך, למשנה אין צריך לברך (יא ע״ב). 8) אפילו אמר האל הקדוש יצא, שנאמר וכו/ אלו עשרה ימים שמראש השנה

ועד יום הכפורים וקאמר האל הקדוש (יב ע״ב). 9) מאי דכתיב כן אברכך בהיי בשמך אשא כפי, כן אברכך בהיי זו ק״ש, בשמך אשא כפי זו תפלה, ואם עושה כן עליו הכתוב אומר וכו׳, ולא עוד אלא שנוהל

שני עולמות העוה״ז והעוה״ב, שנאמר וכו׳(טז ע״ב).

ן י ש ד ו ר י פ

ו לפנינו מחשבותיהם ורעיונותיהם מל . כבד העיקר, ו . . ל ש ר ח ז ע ל י א ב ר ידענו, שרבותיגו היו עושים באגדה כמו שיעשו הנשגבים של חכמי האגדה.

. מה המשוררימ הבמוי ״גלייה לדרעיה ונפל נהורא״ אין f המשוררים במזמורי השיר ברוכי הכשרון מלבישים את רעיוגותיהם לפרשו כפשוטו, והוא כגוי מליצי למי שמצטיין בתאורימ מופלאים ובבםויים נמלצים, אף ביופי בלתי שכיח. כך, למשל, יסופר על חומה. רבותיגו חכמי האגדה כן. יש, לפעמים, ונדמה אשתו של אביי, כשבאה אל רבא בהדי דקא לנו כי דבריהם באגדה חותם הזרות והגוזמא מחוויא ליה איגלי דדעא נפל נהורא בבי, כי לא הקליפה די נא י). וכן אמרו על אביגיל שגלתה את שוקה ו טבוע עליהם. אך מכרנ החיצוגית מ אם הגרעין הטמון בתוכה הוא והלך לאורה ג׳ פרסאות*). ואמנם הצטיין רבי

9 רא«זו\, ברבות ה, מ״ ב םז ר 61 מאימתי, 9

י ש ״ י ל#כדם; ואי מ0ום מזוני-לא כל אדם זולה לעך הממעיט, לענין קרבנות שנויה׳ עלחנות; ואי מ#ום בני-דין גךמא ךע&יךאה

) ביר! אידיליה: לס<ד עופלא ד?לי בעפךא קא א ״ י ע ״ ס ) ™ י "5 ה ל " T גחמר 3עולת 3המה ״רימ *" י י י י י

ניחוח״, ו3מנחה ״ריח ניחוח״, ללמדך שאחד המר3ה וכו׳. אי משומ מזוני, שאינך עשיר. מאמרי חמואימ ווזאמוראימ

10) בתר דמסיים צלותיה וכו׳, יהי רצון מלפניך ד׳ אלהינו שתשכן בפורינו אהבה ואתוה ושלום וריעות ותרבה גבולותינו בתלמידים וכוי, ותקננו בתבר טוב

וכו׳(שם).: המזלזל בנטילת ידים והמספר אתר מטתן ת ל 11) ר״א נפק דק ואשכת ת

של ת״ה והמגיס דעתו כלפי מעלה (יט ע״א). 12) כדי שלא יהו כל העולם כולו עוסקין בו והוא יושב ובטל (כ ע״ב).

13) ספק קרא ק״ש ספק לא קרא, חוזר וקורא ק״ש, ספק התפלל ספק לא התפלל, אינו התר ומתפלל (כא ע״א).

14) כל המתפלל תפלה של שהרית לאתר ד׳ שעות לרבי יהודה, עליו הכתוב אומר נוני ממועד אספתי ממך וכו׳, ומגי לישנא דצערא הוא דכתיב דלפה נפשי מתונה

(כח ע״ב).ת לבו יתפלל ואם לאו אל ת עצמו אם יכול לכוון א 15) לעולם ימוד אדם א

יתפלל (ל ע״ב). 16) מתפללין בכובד ראש דאמר קרא והיא מרת נפש (שם).

17) מכאן הרואה בהכירו דבר מגונה צריך להוכיתו(לא ע״א). 18) יין ושכר לא שתיתי, מכאן לנתשד בדבר שאין בו שצריך להודיעו >לא ע״ב).

ת בליעל, מכאן לשמר שמתפלל כאילו עובד עבודה זרה (שם). 19) לפני בת הברו בדבר שאין בו שצריך 20) ויען עלי ויאמר לכי לשלום, מכאן להושד א

ת שאלתך (שט). לפייסו, ולא עוד אלא שצריך לברכו, שנאמר ואלהי ישראל יתן את עולמו לא היה אדם שקרא 21) ותאמר ד׳ צבאות, מיום שברא הקב״ה א להקב״ה צבאות עד שבאת הנה וקראתו צבאות, אמרה הנה לפני הקב״ה וכו׳. משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, בא עני אהד ועמד על הפתה.ו לי פרוסה אחת, ולא השניהו עליו. דהק ונכנס אצל המלך. אמר לו: אדוני א״ל: תנ

המלך, מכל הסעודה שעשית קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אהת (שם). 22) אם ראה תראה, אמרה הנה: רבש״ע, אם ראה מוטב ואם לאו תראה אלך

ואסתתר וכו׳ ואי אתה עושה תורתך פלסתר, שנאמר ונקתה ונזרעה זרע (שם). 23) אל הנער הזה התפללתי, שמואל מורה הלכה בפני רבו היה (שם).

24) הנה הטיהה הברים כלפי מעלה, שנאמר ותתפלל על ה׳, מלמד שהטיחה דברים כלפי מעלה (שם).

ש ר * ן ו ר י פו פניו ועלה ביפיו על מל בבי יודו, יפן• רבי יוהנן איתבפון איקונייא דלא הוות יוחנן מי

ועליו אמרו: הרוצה לדאות יפיו של רבי איקונין דכוותיא*)•ס של מן* צרוף וימלאנו גרעינים ברם, כדי להבין את תמו של המעשה הזה׳ מחנן, יביא מ של רמת אדום ויעטר כליל של ורד אדום על עלינו לבדוק ולברר תהלה עוד כמה פרטים. מדוע, סתם רבי אלעזי" בגמרא ן חמה לצל, vrm זהר מעין הקשורים מ פיו ויניחנו מ^ מהמסופר עליי , יפיו של רבי יוחנן הוא*). ועוד אמרו: כד הוא רבי אלעזד p פדת

. >ו*ב 68 0ח מאימוזי, 9חז רא0יג\, ברבות מ

ו ד ש ״ י כ ב ! ו ת י ? ל 1יא נךאי יקא ל 2 * ה י ר ל 5 ל?יןא. א ,..,M.V1 .,»•».-» « 5ע דא ודאי קא בכית, על זה

TO P ודאי יש לך לנכות. ^ O :ר ליה 9 י $ 3 ל י ן 5 0 1 סחזהי• א- ה י ד ה י י ב ל ס . ל ך ד ב לי ל : ס ה י ר ל מ . א ן ך : לא סז ולא # ה י ר ל 9 ? א ן ד י ס ?

. ה י 9 ן ? ו א ן

מאמרי \ז\זואימ \\זאמ\ראימ

25) אליהו הטית דברים כלפי מעלה, שנאמר ואתה הסיבות את לבם אתורנית (שם).

26) משה הטית דברים כלפי מעלה, שנאמר ויתפלל משה אל ד/ אל תקרי אל ד׳ אלא על ד׳ (לב ע״א).

27) א״ל הקב׳׳ה למשה: רד מגדולתך, כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל ועכשיו ישראל חטאו אתה למה לי. מיד תשש כתו של משה ולא היה לו כת לדבר ובו׳.

משל למלך שכעס על בנו ובו׳, אמר, דבר זה תלוי בי, מיד עמד והצילו(שם). 28) אמר משה לפני הקב״ה, ומה כסא של שלש רגלים אינו יכול לעמוד לפניך בשעת כעסך, כסא של רגל אתת על אתת כמה וכמה, ולא עוד אלא יש לי בושת פנים מאבות, עכשיו יאמרו ראו פרנס שהעמיד עליהם, בקש גדולה לעצמו ולא בקש עליהם

רחמים (שם). 29) ויחל משח את פני ד׳, מלמד שעמד משה בתפלח לפני הקב״ה עד שחתלהו

(שם). 30) מאי אתילו, אש של עצמות (שם).

31) אשר נשבעת לחם בך ובו׳, אמר משח לפני חקב׳׳ח: אלמלא נשבעת לחםp חייתי אומר כשם ששמים וארץ בטלים כך שבועתך בטלח, ועכשיו א ב בשמים ו שנשבעת להם בשמך הגדול, מה שמך הגדול חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, כך

שבועתך קיימת לעולם ולעולמי עולמים (שם).p הזאת אשר אמרתי, אשר אמרת מבעי ליה, עד כאן דברי תלמיד, א 32) וכל ח

מכאן ואילך דברי חרב (שם). 33) מבלתי יכולת ה׳, יכל ה׳ מבעי ליה. אמר משח, עכשיו יאמרו אומות

העולם תשש בחו כנקבה ואינו יכול להציל(שם). 34) נדולח תפלח יותר ממעשים טובים, שאין לך נתל במעשים טובים יותר

ממשה רבינו ואעפ״כ לא נענה אלא בתפלה וכו׳(לב ע׳׳ב). 36) גדולה תעגית יותר מן הצדקה, זה בגופו וזה בממונו(שם).

ן י ש ד ו ר י פ

ם אמרו חכמים: ״באהבתה ע . ולא א ( , ו במקומות שונים ידוע שהיה עני דחוק. כך, מפי אפילו ביום שהקיז rat דמו לא היה א במה תשגה תמידי, כגון רבי אלעזד בן פדו4 ועליו לסעוד את לבו והתעלף מרוב חולשה 0• אך אמרו שהיה יושב ועומק בתודה בשוק התחתון לפדות עגיותו הרבה או פסק פומיה מגידסיה של צפודי וםדיגו מוטל בשוק העליון שלה קל לשער, כי רבי אלעזד שעני מרוד י ד י מ ואת כל זמנו ומרצו הקדיש ללפודי התודה. צי ודבי אפי היה, גד בבית רעוע ואסל, ולא היה א במה מ אף ביום חופתו, כשהיו דבי ו עסוקים בהכנות לחתונתו, לא וותר על למודו להאיר את דירתו וכד מצאו רבי יוחנן רבו-)״ ומהד לבית מדרשו של רבו לשמוע דבר הלכה כשבא לבקרו, דהתה קא גגי בבית אפל, מה

69 מאימתי, 9ר? רא1זו\, ברכות ת, B-1 םט

מאמרי תתואימ ותאמוראימ

36) גמלה תפלה יותר מן הקרבנות, שנאמר וכו׳(שם). 37) מיום שהרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנאמר וכו/ וא!ז על פי

ששערי תפלה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו וכו׳(שם). 38) מיום שהרב בית המקדש נפסקה הומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים,

שנאמר וכו׳(שם). 39) נדול מקדש שנתן בין שתי אותיות, שנאמר פעלת ד׳ מקדש ד׳ כו׳(לנ ע״א). 40) כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה ביהמ״ק בימיו. דעה נתנה בין שתי

אותיות מקדש נתן בין שתי אותיות (שם). 41) כל זמן שבית המקדש קיים מזבה מכפר על ישראל, ועכשיו שלהנו של

אדם מכפר (נה ע״א). 42) מנין שכל ההלומות הולכין אהר הפה, שנאמר ויהי כאשר פתר לנו כן

היה(נד. ע״ב). 43) מלמד שכל אהד ואהד הראוהו הלומו ופתרון הלומו של הבירו(שם).

44) קרי עלה רבי אלעזר, ואתן אדם תהתיך, אל תקרי אדם אלא אדום(סב ע״ב). 45) אמר לו דוד לשאול: מן התורה בן הריגה אתה, שהרי רודףז אתה והתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו, אלא צניעות שהיתר• בך היא הסה עליך, ומאי הוא, דכתיב ויבא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה ויבא שאול להסך וכו׳ שסכך עצמו

כסוכה (שם). 46) א״ל הקב״ה לדוד, מסית קרית לי, הרי אני םכשילך בדבר שאפילו תינוקות

של בית רבן יודעין אותו, דכתיב בו/ מיד ויעמוד שטן על ישראל וכו׳(שם). 47) אמר רבי אלעזר ויאמר וכו/ א״ל הקב״ה למלאך, טול לי רב שבהם שיש בו ליפרע מהם כמה הובות, באותה שעה מת אבישי בן צרויה ששקול כרובה של

סנהדרין(שם).ש ר ״ ן ו ר י פ

ובהתמדתו הרבה, ולכך המשיך ושאלן אי משום תודה דלא אפשת, שלא למדת הרבה כרצוגך ״, ואמר ליה רבי יותגן שאין לו להצטער על כך שהרי שגיגו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים. ואם כי נשנו דברים אלה בעבודת הקרבגות *•). השתמש בהם רבי יוהנן לענין למוד התורה. ורבי יוהנן למעמיד* דאמר: תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה מעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה ״). הא למדת שהשוה

ם ו את למוד התורה לעבודת הקרבנ

שוב שאלו: ואי משום מזוני, כלומר, שמא בבית על עניותך הקשה, שאין פת בםלד ואס אין קמח אין תורה")• לבסוף שאלו: ואי משום בני, ושאלו p משום שמתו גם בניו של ר״א בחייו"). ואף רבי יוחנן אב: ו ל היד* לכך נחם את תלמידו ואמר ל מ ש דין גדמא דעשיראד. ביר״), ודרכם של בני

עשה רבי יוהגן? גלייה לזרעיה, היינו, פתח את ידו ותמך בתלמידו העגי וההולה לקיים ״פתוח תפתח את חץ־ לו״, תעשה אוד בבית, ומפגי שרבי יוחגן יפה היה אף במראהו החיצוני, ואו רק במעשיו, השתמשו כאן

במליצה ״גלייה לדרעיה*").י חזייה דהוה קא בבי רבי אלעזר. דרך ממ אדם כשמישהו בצער ואין איש על ידו ל מתאבן ויבש מקור דמעותיו. אך כשיבוא מישהו מרעיו הנאמנים לבקרו, לסעדו ולהשתתףס מ המאו בצערו, מיד תפתחנה חרצובות ל. ומאת י כ ורגשותיו תועברנה עליו וימרד ממ שבא ר קדה גם לרבי אלעזר, כשהרגיש ב אצלו. דאה דבי יוחנן והגה תלמידו בוכה ושואלו: אמאי קא בכית ז אך מה אופיינית היא עמלה זו למי שמאלה ולמי שאליו היתה מופנית. רבי יוחס, שאהבתו לתודה ולומדיה^ עמד מודאי על הרהורי , ל היתד, למשל בפי כמ של תלמידו, שיצאו לו מוניטין בשקדנותו ל

? ראטוו, ברבות ה, פ* ב 70 ר ע מאימתי, 9

ש ר ״ ן ו ר י פ

בטהר מעשיהם וברחב דעתם״). ועל חכמים אלה, שד,0 בלים בעפר, בכה רבי אלעזד. שמע רבי יוחנן כך, מיד אמר« על דא ודאי קא בכית, ובכו תרוייהו. והמליצה על ״דא שופדא דבלי בעפרא קא בכינא״ היא על דרך מליצת המקונן שקונן* *ההוגים בתוכה נשף וצפר, אללי לי איך אמדי שפר, מלא הצץ ועפר״״).

אדם שהם מתנחמים בצרות אחדים, כדאמרי אינשי* צרת רבים חצי נחמה").

ענהו רבי אלעזר: להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכי נא, ורמז בזה למה שאמר רבי יוחנן t אנא אישתיירי משפירי ירושלים ״), ובוודאי לא התכוון רבי יותנן ליפי הצורה והתאר, כי אם לאותם יקירי ירושלים שהצטיינו

1) פורה ח״ג פמ״ג. 2) כתובות ס״ה ע״א.

3) מגילה י״ד ע*ב. ובעלי התוספות אמת ש0: דמחזי בגוזמא לומר שהלך לאוד שוקה ג׳ פרסאות, והפונה היא שגתאוה לה דוד והלך באוד חמימות התאוו! ג׳ פרסאות. ולדידי אין זו גוזמא כל עקר אלא מליגה

בעלמא כאותה שבמינו כאן אגל דבי יוחנן. 4) בבא מציעא פ״ד ע״* וראה גפ ברכות פ ע״*

5) ירושלמי עבודה זרה פיג היא. 6) רש״י שבת י״ט ע״ב. ורש״י גיסץ ל״א ע״ב.

MTf 7) תענית ב״ה 8) ברכות ט״ז ע״ז4 9) ערובין נ״ד זךב.

10) יבמות ציו ע״ב אזל ר״א וכר, אף דבי אלעזד תלמידך יושב. וירושלמי ברכות פיב היא. 11) יש אומת* בי השתמשו במליצה זו, מפני שדבי יוחנן סידר את התלמוד ירושלמי(הקדמת הרמב״פ לזרעים) ובדומה למליצה זו אמד רבי לפני פטירתו: רבש-ע גלוי וידוע ל«יך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה

(כתובות ק״ד ע״א), כלומד שסידר דבי ששה סדר משנה. 12) עיין למעלה במאמר חני תנא קמיה דת* (ה׳ ע״ב, העדה 2

13) כך פירש רש״י, וכנראה קשה היה * לרש״,, איך שאלו רבי יוחנן לתא שאלה זו, והלא ידענו שלא הניח רבי אלעזד את תלמודו מידו ן ולכך פירש רש״י ואמר: ״שלא למדת הרבה כרצונך״.

14) מנחות ק״י ע״*&V (15

16) אבות פ׳־ג, ולא יפלא אם בוכה אדם על עניותו, הת אמרו: עני חשוב כמת (נדרים ם״ד ע״ב, וזוהר משפטים קי״ס), עניות כמיתה (נדרים ז׳ ע״ב, עבודה זרה ה׳ עיא), קשה עניות בתוך ביתו של אדם יותר מחמשים

מכות (בבא בתרא קט״ז ע״א).מ אמרו: אין בעולם קשה מן העניות שהיא קשה מכל יםותן שבעולם. מונך לידע, בא וראה, א״ל ו הקב״ה לאיוב: מה אתה רוצה, עניות או יםותן ן אמד לו איוב: דבון העול* מקבל אני עלי כל יסותן

שבעולם ולא עניות (שמות רבה פל״א—י״ב< אץ לך מדד. קשה מן העניות, שכל מי שהוא מדוקדק בעניות באלו דבקו בו כל י0ותן שבעול* ובאלו באו עליו כל הקללות שבמשנה תורה, ואמת רבותינו: אלו נתקבצו כל יסותן לצד אחד, והעניות לצו אחד׳

העניות מכרעת לכולן(שם ל״א י״ד^ ועוד אמדו, שהעניות היא אחת מהשלשה דבתם שמעביתן את האדם על דעתו ועל דעת קונו(עידובין מ״א< עניים אינם תאים פני גיהנם (שם), כלומד, כבר סבלו כל כך הרבה מן העניות שהם פטותמ מן הגיהנס•

17) תוספות נדה ח ע״א דיה ואמר ת פחז• 18) כבר פירשוהו: זוהי עצם מסעודת ההבראה כשמת בנו העשירי, שבך בלשון הירושלמי .ביר* פתשו סעודת הברא•- וכדאמת בנדרים: דלא פגי שלא יאכל האבל בשד, ושלא ישתה יין. ולתשומת לב הדי אמתו כבד למעלה בשם הרמב־ם, שרבי יוחנן סידר התלמוד ימשלמי. ולכך לא יפלא שהשתמש בלשון היתשלפי

וקרא לסעודת ההבראה בלשון .בית.a19) ע״ט דנתם רבה סיב—3״

20) בגא מציעא פד ע״זג 21) ועל ודך שאמת: משמת רבי יוחנן p זכאי בטל דו הועמה (סוטה מס ד״א)•

22) בקינות לתשעה באב.

ב עא י , מ ז ה ו ו ב ר , ב ו ו י פ א , 9ר? ר י ן ו ז ג י א ז 71 ג

י ךח?זךא. ?ל לג?יה ב הוןא-תקיפו ליה ד ׳ מאה ד ךול^־דאמדלה: א לבןהוךהאחוס ךיב ^א90יד לב אךא 3ר אהבה וךב8־וא9רו ליה: לעלן &ר ?מליה. א&ר להו: ומי חעיךנא מר$כו?! א&רוך הוא ךעביד דץא ד ליה: מי חשיד לויךעא בזמיע ¥לי בלא דיןא?! א9ר להו: אי אבא 9אן ד מלתא-לימא. אמרו ליה: ל.כי עמיע לן׳ !?יא לדדב מר #בי#א לאדםיה. א9ר לד<1: פני יןא #ביק לי מידי ?1ניה? ?־,א יקא גניב ליה כליה! אמת ליה: ודנו ךאמךי איןעי: בתר מבא גנב, וטע$א טעים. אמר לה1: ל!בילמ* עלי ךח^יבןא ליה. אכא ךאמד: ך״דר 0לא נמה סמךא. ואןא

ךאמד: א!ל!ר חלא ואזךבן בךמי ךןזמךא.

ר ש • י

דני, חביות. תקיפו, החמיצו. לעיין םר במילית, יפשפשע עלי י 8מ במעשיו. אי איכא ד׳ טלתא, לימא, אס יש בכס, ששמע עלי דבר, שאני צריך לחזור בי, יודיעני. שבישא, חלקו בזמורות הגפן, שחותכין מהן בשעת הזמיר, ותנן(בבא מציעא ק״ג ע״א) כשם שחולקין ביק כך חולקין בזמורות ובקנים. שריגים מתרגמינן שבשין. םי שביס לי סירי םיניה, וכי אינו חשוד בעיניכם, שהוא גונב לי הרבה יותר מחלקו. בתר ננבא גנוב כוי, הגונב מן הגנב, אף הוא

טועם טעם גנבה.

ש ר ״ ן ו ר י פ דורש מיג אמוראים׳ וכשהיו תלמידיו נפנים מלפניו ומנערים בגדיהם היה האבק העולה מכסה את עין השמש, ואמת במערבא (זו ארץ ישראל שהיא במערבה של בבל) עמדו מישיבתו של רב הונא הבבלי, וכשהיו נפםדיפ מפניו תלמידיו ללכת לבתיד& לימי ההגים אז היו נשארים אצלו עוד שמונה מאות תלמידים *). ורב הונא שהיה זהיר בקדוש היום C עד שאמר» *הזהיר בקדוש היום זוכה וממלא גרבי יין* קל לשער כי למטרה זו אגד באמת יק במדד, כד,

רבה ואין זו גוזמא כלל וכלל. ומהו שאמרו לו כאן דבגן: לעיין מד במיליה, פירש ה*בעל איתן״, מפרש ה״עין יעקב״ שאמדו א שיעיין בדברי עצמו שזמר ן הזהיר בקדוש היום זוכה וממלא גרבי יקי),

שמא לא נזהר בכך ולפיכך החמיץ יינו. ובמכת״ד, לא נראים דבריו, וכי עלה על דעתם לחשוד בו ברב הונא, שמצוה זו שהיה זהיר בה כל כך הרבה, ומחזר אחריה לקיימה, נתרופפה בידו ז והרי העידה עליו הגמרא, שפעם אחת בהיותו עדיין עני, ראהו רב כשהוא חוגר עשב כמקום חגודד״ שאלו לפשר הדברים

. . י ה. ו ל פ י ק א ת ג ב ה ו ר אם כי בדרך כלל, כל מקום שנקטו הכמי האגדה במספר ארבע מאות, לא לדייק שמועתם התכוונו, ואמרו מר, שאמרו על דרך הגוזמא והמליצה f, בכל זאת במקרה שלפנינו נוכל לומד כי ארבע מאות חביות שמנו חז״ל ארבע

מאות ממש היו. כידוע היה רב הוגא עשיר מופלג, שמסופר עליו: בכל יום מעוגן, היו מוציאים אותו בשידה של זהב והיה בודק את העיד, וכל כותל רעוע סתרו, אם אפשר לבעליו לבגותו, בונד״ an לאו בנהו רב הוגא מכספו. ובכל ערב שבת קודם חשכה היה משגר רב הונא שלוחו לשוק, וכל ירק שגשתייר לגגאים היה לוקחו תורקן לגהד, כדי שלא יהיו הגגאים מוגעים עצמם מלהביא לעיר ירקות לשבת מחשש שמא לא ימכרו מבעוד יום ויתקלקלו במשך השבת. וכשהיה סועד רב הונא, היה מתח דלתי ביתו ואומר: מאן דצריך ליתי וליכיל0• ומלבד כל אותם האורחים והעניים שדלתי מתו היו פתוחים לפגיהם לרווהד״ היו א לדב הונא כל כך הרבה תלמידים שהיד.

, a״1 72 ת ת ו נ ר , ג \ ו י » א , 9רןן ר י ת מ י א עב מ

ר ש י י

סמוך למטתי, כל ימי נזהרתי, שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורי/ כשעמדתי ממטתי, עד שאקרא קריאת שמע ואתפלל(וכתבו בתוספות שמותר לעסוק בתורה קודם התפלה). צפון אדרומ, ראשה ומרגלותיה, זה לצפון תה לדרום, •ונראה בעיני, שהשכינה ממרת או במערב, לפיכך נכון להסב דרך תשמישו לרותות

תדא: אבא בנימין אומר: על עני ךבךים הייתי מצט?ר כל זי$י: על תפלומי ?מסא לטי $טתי, ו?ל מטוזי עת*א נתונה בין צפון לדרום. ¥לי מטתי־&אי ״לטי מטתי״ל ת>$לתי 0תהא לפ אילי^א לפני מטתי מנוע? ןל,א5ר רב להודה, אמר רב-ואיתימא רבי מז^זע בן לך: מין ל&ת9ללבר חוצץ בינו ל3ין ס^יר? ענאמר 0לא ןסא ן >י״דה לח.ג<: רסב חזל^הו פךו אל מ־ךר ףתפלל. לא סי^א.לפני מטיזי" א^א אי^א.םמוך ל^טתי״.

נזהר בקדוש היום. הרי אמדו: דבר שאותו. ( , ז ו צדיק עוסק בו יבשל ב

אבל הפשטן הגדול רש״י פירש בקצור נמרץ כדרכו בקודש דיה ״לעיין מד במיליה: יפשפש במעשיו׳, כלומר, יעיין מד במה שאמד בעצמו, אם דואה אדם שיםוריס באים עליו

ש ר ״ ן ו ר י פ

וענהו: את חגורתי נתתי בעבוט כדי שאוכלק לכבוד שבת. ברכהו רב שיתעשר, לקנות י ואמנם נתקיימה בו ברכתו של אותו צדיק ונתעשר עושר דב*.ומנסיוט זה למד רב הונא לומד ״הזהיר בקדוש היום זוכה וממלא גרבי יין*, מפגי שהוא בעצמו היה זהיר בזה תכה

במ, איך חשדו אותו רבנן שלא היה יפשפש במעשיו •). לכדי). ו

1) ראה מה שכתבתי מדון זד. להלן ברבות ל״א ע״א בעדן מד בדיה דרבעא. 2) תענית כ׳ ע״0

jKry 3) בתומת ק״ו 4) מגילה כ״ז ע״ב. 5) שבת כ-ג ע״ב.

6) מגילה כ״ז ע״ב. וכדאי לזיין, שמפני שנתקיימה םו ברכתו של רב למ אמר רב התא: כל אדם שיש גו יראת שמים דבריו נשמעין(ברכות ו׳ ע״ב< ולאור זה יובנו גם דבריו: הזהיר בקדוש היום זוכה וממלא

.p גרבי יין. ומבשרו ווזה דרך אגב, נם את נרות השבת היה רב הונא רגיל להדליק בע1מו(שבת קי״ס ע״א) ואמר: התיל בנר המן ליה מים תלמידי חכמים (שגת כ״ג ע»ב< ומסופר עליו שהיה רגיל לעבור ולשנות על יד פתח ביתו שלן הנגד, הבחין שהיה מדליק גרות רבים לכבוד שבת, אמר: עתידים שגי אגשים גדולים לצאת מבית י רבי מ

זר״ ויזאו ממנו רב אידי בר אבין ורבי חייא בר אבין(שם< 7) ובדומה אה מסופר עליו שהיה לו יין בבית רעוע ובעי למנויי(תענית כ׳ ע״ב<

8) בבא קמא ד ע״א. 9) למעלה ד, ע״זג

73

ר ש ״ י

ב עג , פ־ מאימתי, 9ר? רא«\\, ברבות ה

ועל מטתי #תהא נתונה בין צפון לךרום-ךאמרm ל ^ רבי ס א ברבי חנץא, אמר רבילצחק: ן 3 J ה לתרא:י׳ ישגע! 5 ^ ור ^ ׳ ם ד ל ' ^תובץ^פוןלךרום סולן ליחסים ז מ א י ל מ ׳ ת פ נ ט ב

>תהליםיז,י0: ו?פונך ת9לא בטןם, ל&בעו ב?ים. רב נחמן 3י ל?סק א$ר:

אף אין אעת1 ?§לת נפלים-כתיב סלא: וצפונף וז9לא ?טןם, ולתיב סתם (בדאש״כד״כח: ולמלאו למיס ללדת ומה תומים בבטןה.

ן ״ ש ר ו ר י פ

אך על דדך הפשט אין אלה אלא דבריל, י הפרזה והפלגה בעלמא. וכך היתה דרך תז כשרצו להשפיע על העם ולעוררו לשמירת מנהגים ומדות טובות, שאין בידי בית דין של מטה לתת שכר על שמירתן או להעניש על עבידתן, אז היו מפליגים ומרבים בשבהםת אלה וברוב שכרן. כך, ח מ של מגזעים ו למשל, אמרו! גדול העושה צדקה בסתר ממשה: גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר ת ). ו דביגו5: גדול השלום, שאפילו ת מירא שמיס"), ו ישראל עובדין עבודה זרה ושלום ביניהמעי יכול לשלוט בהם אמר המקום כביכול אי^ ועוד רבים כיוצא , ט ו י נ י כיון ששלום ב

מאלה. ומאחר שרבותינו רצו להזהיר שלאי מפני ב ר ע מ ת מזרח ל להעמיד את המטח ב שההיכל עמד בין רוזזות אלד״ ואמרו שהשכינה במערב •), לפיכך הפליגו כאן בשכר הנותן םטתו בין צפון לדרום. והמקראות שהביאום כאן אינם אלא אסמכתא בעלמא, כדרכם של

חז״ל באגדה").

. לדעת . . ת ו ט ן מ ת ו ג ל ה ב הצל״ח הפליגו כאן בשכר הגותן מטתו בין צפון לדרום משום שאמרו בגמרא: הרוצה). ולכך שיחכים — ידדים, ושיעשיר — יצפין1 הגותן מטתו בין צפת לדרום דכים בגיו להכפה

ולעושר כאחד. לדעת הרמב״ו C צפת ודרום האמורים כאן אינם אלא בנויים לתכונותיהם של בני אדם ומזגיהם. צפון — הוא סמל המזג הקד, שכן האקלים בצפונו של עולם קר הוא, והפוכום שמסמל את האדם חמ המזג, שכן שולט ת ד ב החומ בדרומו של עולם. ורמזה כאן הגמרא, שמי שמזגו ממוצע מזרעת אשתו תחלה ויולדת בגיס זכרים, על דדך שאמרו: אשה מזרעת תחלה — יולדת זכר, איש מזריע תהלה —

יולדת בקבה•).ב גחמן בר יצחק אמר: אף אין אשתו ר מפלת נפלים. מטבע חדברים, אם מזדווגים הבעל ואשתו כשמזגם ממוזג, שומרת האשד. על בריאותה וכתותיה ואף עוברה התפתחותו

•C טבעית. ולכך אין היא מפלת נפלים

1) בבא בתרא כ״ד, ע-ב. 2) ראה בס׳ ראשית חפפה שעד הקדושה פנויז. 3) גדה ל״א עיא. דדך אגב, רבי י1חק בעל המאמר מן, הוא שאמר מדד,: אשה מזרעת תחלה וכד.

JD ג ») ברכות ח׳ ר 4) ראה מדון זד. גם ב״מעדני יום סוב״. 5) בבא בתרא ס׳ ז 7) בראשית רבה פל״ח. וכן ראה מה שכתבתי בנדון אה במבוא לאגדות התלמוד.

8) וכן 0סק הרמב״ם הל׳ בית הבחירה פ״ז ה״«ג ומסגנון הרמב״פ משמע שאף אדם לבדו אם אין אשתו עמו גם p לא יישן בין מזרח למערב. ולפירש׳״י וחומות משמע דק באיש ואשתו הכי דיגא, אבל באום שאין אשתו עמו לית א בד- ומקובל על הדעת שבוגרי רש-י ותוספות הו* והשכר לבגים זכרים שהבםיחה

הגמרא הוא לעד, דאם לא p הוא, איזו שייכות יש לשכר זה עם מי שמקיים זד- 9) בבא בתרא ב־ד. ע״ב, ועיין גם ברכות ם״א ע-ב•

ך תמלא בסנם-, פעי ש1פון מורה על שכר, כמו שגאמד: •מה רב מ מ ו 10) ודדשו כאן מקרא . סובך אשר m לידאיך*. וכן ודשו תפלא כסנם על שלמות זמן ההריון, כפו שנאמר: .וימלאו ימיה ללדת*,

וסיפא דקר* פ״ומתך תמלא ממם•, הוא ישבעו בגי* וק״ל.

א 74 ״ ן < , \ — ג ״ ז » , ת ה ו כ ר , ב \ ו ז פ א , 9חי ר י ת מ י א ל מ ע

י - ש תמא: אלא בדמיך אומר: #דם #נכנסו להתפלל ר ו>ןךם $דוד 09ם להת§לל ולא ה?ו*ץ את חברו טורה נפשו באפו, לך אותר,

ר"א ט פטך\ותהל 3י \ *»ד""״־״•״: את נפשיך ג ת ^ ן^א־־טוךפין ל1 ת

; ^ V ^ ; f r V ^ S א עיי׳ ל ו פ*ו באפו, הל9ענך תעזב • טורף 3ם ל?כי3ה ותסתלק מ!&ךאל, ענאמר (שתואל א, א־טו). הצמעע ר &א ^! ^ ^ r t « i ^ S יאין -ציי״ אלא, • W W ציי ההדו^דברוך־הוא, ענאמף(יביים לב,יז״• צ(־ר ילך!- תסתלק השפעה ויעזוב את• 1 תברך המתפלל לפניו? לו ־ ״ ־ ד ״

, TQ& 7כרו? >י«־» אמר רבי הקשבת, לשון המתנה הוא. ת#י. ואם המתין א״ ^ ^י״י^בשביל מציתי שצויתי ף ל ^ ^ ^ . י ^ ? ך ? ^

: לוא הקעבת למצותי, ולחי כ03ר ?לו^ך וצדקתך מלי מם, ניסי ^ ־ r a ™ כחול זרעךמנאןואי מעיך וגוי.

מ י א ר ג מ א ה מ ו י א ו ת י ת ר מ א מ

י) אבא בנימין תנא דברייתא שלא נודע בברור באיזה זמן היה, ומאמריו במסכת ברכות אלה הם!

1) על שני דברים הייתי מצטער כל ימי: על תפלתי שתהא לפני ממתי ועל ממתי שתהא בין צפון לדרום (ה ע״ב).

2) שנים שנכנסו להתפלל וקדם אהד מהם להתפלל ולא תמתין את תברו ויצא מורפין לו תפלתו בפניו, שנא׳ וכו/ ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראלי

שנא׳ וכו׳(שם). 3) אלמלי נתנה רשות לעין לראות אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיהין

y 1 .(ו ע״א) 4) אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנא׳ לשמוע אל הרנה

ואל התפלה, במקום רנה שם תהא תפלה (שם).

פ י ד ו ש ר ״ ן

וסיפא דקרא הוא לשת נוכה, ״הלמענך תעזובל ארץ״. ומטעם זה פירש הפרשנדתא דש״י דר היית שבשבילך מ גם כן בלשת נוכח* וכי סב אתה ש שיצאת מבית הכנסת, כלומד, וכי מ שבשבילך שיצאת מבית הכגסת לא ישגיח זד

על חברך ז ומפירשיי זה משמע שרק תפלתו של זהה מתקבלת, אבל מ שהתפלל בחפזון ויצא אעדו שגשאר לבדו והתפלל תפלה תפלתו של ו

שלמי״״ תפלה זו מתקבלת.ה אמרו רבותיגו אצל שגים שעלו־ ודומה א

. . . ל ל פ ת ה ו ל ס ג כ ג פ ש י ג ש לדברי רביגו תם היה זה בבתי כנסיות שלהם

שהיו בשדה י). ואמגם בבתי כגסיות אלה שהיו בשח•* אם גכגסו שגים להתפלל, יש א לאחד להמתת אתת אפילו ביום. מפגי הסכנה. tan קדם אחד ע ז והתפלל בחפזון ולא המתין את חברו ויצא, טורפין לו את תפלתו בפגיו, שגא׳ טורף גפשו

באפו הלמעגך תעזוב ארץ. ולתשומת לב מיוחדת יש להעיר שרישא דקרא לשת נסתר הוא, ״טורף גפשו באפוי,

א עה ־ ב — ג, ע ״ , פ ז ו \ ו ו ב ר , ג \ ו « א \ ר ח 9 , י ז ו 0י 75 1זאי

ש ר * ן ו ר י פ

במנה, מתקבלת דק תפלתו של זח שהתפלל במנה, דכתיב! ובקשתם מש0 את ה׳ אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ד, כט). והרי קשה, ממגי מה פתח הפסוק בלשת דבים, *ובקשתם״, וסיים בלשון! מפגי *כי יהיד, ״ומצאתיו תשובה לדמי תדרשנו בכל לבבך ובכל גמשך״ היה רק אצלס סייס ל אחד בלבד, אצל זה שהתפלל במנה, ו

בלשת יחיד *ומצאתי.

למטה ומחלתן שוד* זה ירד תה לא ירד, ומפניה לא נענה ו שזה התפלל תפלה מה זה נענה ת שלמה תה לא התפלל תפלה שלמד- ולפירש״י

שפ« תפלה שלפה, תפלה במנה").

דרך אגב, כדאי לציין כאן שהגד״א, בעלז המחשבה הגדול, העיר בדרך קצרה כדרכו מ ר בקודש, שבתורה מרומז על זה, אם שגים התפללו, אחד התפלל בכוגח ואחד לא התפלל

בבונד״ 1) תוספות ד״ה שנים.

2) ראש השנה יה ע׳׳זג ועיין שם בפרש-י שפירש תפלה שלפה —

Vf גזאיגזוזי, 9ר? ראפיג\, ברכ\\ז ג, פ״א 76

י - ש ן י ממיןא1מר: אלמלי ?תנה ^ותל?ל א א? : א 38 ת כל השלים ת, א לךא1ת, אץ כל בוץה ןכולה לעמד מ?ד ד״מדקמ• לראו אמר א5!י: אנהו נפי#י מנן, וקמי עלן כי כסלא העומדים לפניו. כי כמלא

S E T א ™ ™ ת ה • אל?א א סי « י ו י רב '"יי־ ?ל ס 9 לאייא• *: הגפנים. כמלא, הוא תלם של 0 משמאליה וךבבתא מימיניה, #נאמר >תהלים!א.

S ״ K סיי : א ב ר ר 9 א " ' ד 5 י מ ' ^ ף ל א ר י . צ 9 ל 6 ז

דוח,קא דהוי בכלה מ^הו דעי; $ני ברכי ךעלןןי- האי דוחשא דכאה, פעמים שכני

%!f™S ?שנא י י מיהי; 30י מאני ךרב?ן ךבלו-מחופ:א דךהו"; 30י הש°ת,׳ ודומה להם כיושבים דתוקים. . ו ה ע ל ד י מ , ל ע ב י מאן ד א ז ן t t J » ־ 1 W W כךעי « • , י T י י י ברכי דשלהי, ברכים עייפים. ליתיקטמא נהילא, ,ונהדר אפותה-ו-כצפרא חד כי הני מאני דרבנן דבלו, בגדי, ה ר ה ם שבלים מ י ד י מ ל ת כרעי דתתגולא. ה והם אינם בני מלאכה, שיבלו בגדיהם. מחופיא דידהו, המזיקים באים ויושבים אצלם ומתחככים בהם. חופיא, לשון

תופף ומפספס (שבת נ ע״ב), פרייר בלע׳׳ן.

ן י ש ד

בית רובע בחללו של עולם, שאין בו כמה אלפים מזיקת C• אין בית רובע בחללו של

^ , ן יקי עולם שאין בו תשעה קבין פז ובאמת יש להתפלא כיצד חז״ל באותם הימים הרתוקים, ששיטת הרפוי המודרנית והמכשירים האופטיים המדויקים מדם היו בארץ, איך ידעו בקיוממ של הזזידקים ובהשפעתם המזיקה והמסבנת את בריאותות זה אלא בדוח של האדם, ואס ידעו זאת א

אלהים. אמר אביי: אינהו נפישי מינן וקיימו עלן כי כמלא לאוגיא. אביי, שחדיף השכל היה,^ , וכמו שאמר עליו רבא שהוא סכינא חריפא לא לחנם המשיל אביי את המזיקים לתלמים המקיפים את הערוגה, שהדי מה תלם זה שומר ומגן על הגפן שהוא מקיפו, אף המזיקיןדם בך. כבד ומדד, הגסיון המסובבים את מו שלפעמים כשתהא בו באדם יד אחד המזיקים להזיקו, הוא גיצל על יחי כך מפגיעתו הרעה והקשה יותר של מזיק זד- וכן מסומר בגמרא: מעשה בשגי בני אדם שיצאו לסמדר- ישבד מהן, התחיל מזייף ומגדף. לימים מ לו קוץ א* התחיל י שמע שטבעה מפינתו של חברו ב

ו ר י פ. אלמלי נתנה . . ן י מ י נ א ב ב א א י נ ת רשות לעין לראות, כלומר, אלמלי ניתנה רשות לאדם לראות ולהבתין בכל המכשולים הנערמים על דרכו והמזיקים האורבים לו על כל צעד ושעל לכלותו, כי אז לא היה יכולו הפחד מפניהם להמיתו. לעמוד בפניהם, כי ח וכפי שמספרת האגדה על אותו קדוש שבנדדו בארץ, גזדמן מלאך המות לקראתו וחרבו שלופה בידו. שאלו הקדוש: אי מזה תבוא ואגד, תלך ז עגהו מלאך המות: בצטויתי להמית מאה איש מתושבי עיר פלונית והנני

הולך לקיים את פקודתו של שולחי. לימים נפגשו עוד פעם אותו קדוש ומלאך המות. שאלו הקדוש: כמה מתו באותה שעה ז ענהו מלאך המות: אלף. א״ל: וכי עבדת על מצות קונך, והדי נצטוית להמית רק מאה ז השיבו מלאך המות: נכון, נצטויתי להמית רק מאד- וכך עשיתי, ויתרם הפחד הוא

שהמיתם. כך פירש אבא מרי.ו כאן לחידקים ולשאר נ מ ת אולם לדידי ה מפיצי המחלות שמד• רב חילם בחללו של עולם על כל חד וחד מינן, אלפי משמאליהה אמדו: אין ורבבתא מימיניד- ובדומה א

מ ג, >ו»א עז ו כ ר , ב \ ו 0 א י ר ח 9 , י ת מ י א 77 מ

״ ן ש ר ו ר י פ

פצעו בירושלמי ששאל אליהו לדבי נהוראיו מפני מה ברא הקב״ה שקצים ורמשים

.( , בעולמו ז א*ל» לצורך נבראותי קי מפא האי מאן דבעי למידע אש־ אי נהילא ונהדר אפורייה, ובצפדא חזי כי כרעי

דתרעולא. בימינו אלה כשמכשידים מדעיים שוניםס שאין אנו זקוקים עוד לאמצעי ו מ בידינו׳ כ זה כדי להוכיח בקיומן של בדיות זעירות אלה המזיקים כל כך הרבה לבני אדמ. אך בשעה שנאמרו הדברים הללו היה זה אמצעי היעיל ביותר, אם לא היחידי. למטרה זו. ומי שנזדמן בארצות המזרח, אפילו בימינו, וראה שם את בתי החומד הרעועים והפרוצים, שהמ משכן לא דק לבני אדם אלא גם לשרצים ורמשים שונים למיניהם, הוא יודע שאף היום אם יפזרו אפר מגופה סביב המטה שאדם ישן בה והבחין מכר בקומו משנתו (שיגה שאיגה שיגה כי אם מלחמה במוצצי דם אלה) את עקבות המזיקים האלה. ואם בימינו כך. באותם הימים הקדמתים

. שנאמרו הדברים הללו, לא כל שח

ה מסופר במדרש ). ודומה א , מודה ומשבח על אדם אהד שבקש לפרוש בים ועקצו זבוב, ולא יכול להפליג עם שיירתו, והיה מצטער אותו אדם על כך צער רב. לימים הגיעתו השמועה כי אותה ספיגה שהפליגו בה חבריו

* י מבעה כ הא למדת שהקרן שישב לו לאותו האדם, ועקיצת הזבוב של השגי, הם הם שהצילו אותם ממות. אך בשעה שנפגע האדם אץ הוא דואה אלא בצרתו ואין הוא מעלה על דעתו שמא אין זו צדה כל עיקר, אלא אדרבא חסד עשה אתו הקביד- תהו שאמדו: אפילו בעל). כמה לא חלי ולא , הגם איטי מכיר בגפו

.( מדגיש גברא דמדיה סייעיה, כל בדיה ובדיה שברא הקב״ה בעולמו, כל אחת מהן מקומה קבוע במערכת החיים והיא ממלאת שליחותו של מקומ, וכדאמרי! אפילו דברים שאתה דואה אותן שהן יתידין בעולם, כגון זבובים ופרעושין ויתושין, אף הן בכלל ברייתו של עולם הן. ובכל הקב״ה עושהא על ידי י פ שליחותו, אפילו על ידי גחש, אה ). ודומה א , יתוש, אפילו על ידי צפרדע

1) ובתם רבה פ׳ ראה. 2) מדרש תהלים פי״ז, ח.

3) מנחות עד. 4) נדה ל*

5) שם. 6) יומא כב ע* ב ובבא קםא פ ע״ב.

7) בראשית רבד, ם״י. 8) ירושלמי ברכות פ״ט ה״ב. ועיין גם שבת עז ע״מ ובתנא ובי אליהו פ״א מטר: ששאלו אה אליהו,

מפני מה בוא הקב״ה שקגים ורמשים בעולם, ואמר שלא נבראו אלא לרפואה למי אדם על הארץ. ומעשה בדבי חייא הגדול ורבי שמעון ברבי שבאו לקיסרי וראו שפ ליון רומי אחד גאה ומשובח. השוה רבי חייא את אותו הלגיון לזבובים שהיו יזשבין על סל של ענבים וחאנים .וכשעלה רבי שמעון א1ל אביו ומסר לו את דברי רבי חיי* אמד רבי: כל כך נתן רבי חייא הבבלי ממש להן, שהשוה אותן לזבובין.

לגיונות אלו אינם ספוגים לכלום, אבל זבובים הקביה עושה שליחתו בהן (תנחומא פ׳ וישב). ומינו שאיל נח לעורב: מה *ורך לעולם בך, לא לאכילה ולא לקרבן 1 איל הקרה; עתיד העולם

להצסדך לו(בראשית רבה פל״ג< וכן דרשו: כיון שבאו למרה, מה כתיב שם, ויבואו מדתה. התחיל משה מהרהר בלבו ואמר: המים הללו למד. נבראו, מה הנאה יש לעולם מהן ז מוסב היה אלו לא נבראו... א״ל הקב-ה: לא תאמר כן, ולא מעשי ידי הן ז יש דבר בעולם שלא נברא לגורן• ז(שמות רבה פי״ג). הא למדת שאף המזיקין כן, לגורך נבראו,

למלא שליחתו של מקום, כב״ל.

עח מאימתי, 9חז ראמו\, ברכות ג, פ״א 78

האי מאן ךלעי למחךנהו, ליתי #לןתא ףמינךתא, אזיכמתא 3ת אוכמתא, בוכךתא בת בוכרתא, שלייתא דשוניתא, שליית

ה מ ^ ה ר מ נ ה ^ ״ ר כ ו י ב ^ ה י נ ,ילי9^לי עיניה מ « 1 W קא בוכרתא, ואף אתה היתה לחתמיהב^נ יל^ך^לגי^א^חלאן - להי « , , י י י ״ ״ בכורה. ולימלי עיגיח טיניה,

ד9חלא׳ דלמא $בי מניה, ול?ותם פופדה פי היכי ישים תתנה מעט נעיגיו, כלS i ־ * ׳ « י י 3$י * * י 3י * ב י fflfr kfc י

: ?עי ל$ן לחמי ?ליה ואת?זי. מועט הוא מלא. גובתא דפרזלא, קנה תלול של כחל. ולתתמיה, לקנה. בגושפנקא דפחלא, כתותם של כחל, לכמידי לצייר ותתים לית להו רשותא, כלאתרימ

ככל הכשר כשתיטת תולין(קה, ע״כ).

מאמרי וזתואימ ווזאמוראימ

j on ת אלה מ ר ר החמישי היה ומאמריו במסכת ב ת •) רב ביבי בד אביי אמורא בבלי ב

1) רב ביבי בר אביי עביד הכי תזא ואתזק. בעו רבגן רחמי עלית ואתםי (ו ע״א).

2) סבר לאשלומינהו לפרשייתא דכולא שתא במעלי יומא דכפורי (ת ע״ב). 3) כל השנה כולה מתפלל אדם הבענו, תוץ מימות הגשמים, מפני שצריך

לומר שאלה בברכת השנים (כט ע״א).

ן ״ ש ר

איתא בגמרא ז אמד דבי יוחגן. מי שהניח לו אביו מעות הרבה ודוצה לאבדן. ילבש בגדי משתן וישתמש בכלי זכוכית וישכור

פועלימ ואל ישב עמהןי^ לכאורה תמוהים תרים הם דברי דבי יוחגן. וכי בא ללמדגו כיצד יאבד אדם את ממונו׳ והרי אמרו! המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה*). המאבד את ממונו בחמתו כך, כשדעתו מיושבת עליו לא כל ipv אתפהה! ולכך וירש רש״י, ומיד כל רז בדברי חכמינו לא אניס ליה, ואמר אחא דרבי מזמן* ללמדנו בא דבי יוחנן שלא ירגיל אדם בכך, שהבושה אלה נמעד מחד הה רב. ואמגם אף לעגיגגו P• לא להודות םהmam יעשה ומים לדאות את המזיקין באה

ו ר י פ

. המאמר הזה הוא אחד . . ן א י מ א ה המאמרים התמוהים והזדים ביותר שמצאנו בגמרא. וגדולי המפרשים, באי בית התלמוד,

כבד גואשו מלפרשו.

ואף התמימים מעשבים בתמימותם כי אין לפרש את אגדות חזיל אלא כפשוטן, מבלי דעת להבת כי כונה נסתרת מפונה בהן, ועל התמימים הללו קרא הרמב-ם את הפסוק, פתי יאפיז לכל דבר*)׳ אף תמימים אלה מוכרחים להודות בי במקרה זה שאני, שהדי מי פתי יאמין מ אכן באו רבותינו להורותנו איד להעלות את הדוחות והמזיקין, דבר

שהתודה אוסרת.

אך דומגי. מ בעזרת ההוגן לאדם דעת עלה בידי לישב מאמר תמוה תד זד-

79 מאימתי, 9ג? ראפזו\, .ברבות ו. >ז״א עט

ז ״ ר

היא מגלה את דרכי המכשפים והמאמינים בהם*).

והמאמר הזה, שחותם הבדיחה חתום עליו, ודאי הוא מסוג אותם מילתי דבדיחותא שהשמיעו הכמים לתלמידיהם מרס פתחם במילי דשמעתא. כדאיתא: דדבה מקמי דפתוז להו לרבגן, א״ל מלתא דבדיחותא ובחזו רבנן מובא, לבסוף יתיב באימתא ועסק

בשמעתא").

ש ו ר י פ

ללמדנו, כי אם להיפך׳ להזהיר אותנו מעשייתם היא באד* וללמדך שמי שמרגיל עצמו באלה סופו שיגזק, והוא מביא דעה לעצמו. ומעשה דדב ביבי בד אביי יוכיה! רב ביבי בר אביי

עביד הכי חזי ואיתזק. וללא ספק הוא שהגמרא לועגת כאן על הקוסמים והמכשפים שהיו מגצלים את תמימותו של ההמון המאמין בהבליהם, וכמו p לועגת גם למאמיגים בהבלים אלד* ובלעג עוקצגי

1) מודה נבוכים בפתיחה ד״ה: ראינו עוד שהדרשות הד& אם ידיין בהם סכל לא יקשה עליו מהס name וכד. ועיין שם ב,שם סובי. 2) כבא מציעא כס ע״כ.

3) שבת קה ע״ב. 4) קל לשער כי הקוסמים והמכשפים, בעדמתם, היו נותנים אבקה ידועה בעיני הספשים שפנו אליה* באמרם שאבקה זו היא משלייתא דשזנרתא אוכמתא בת אוכמתא וכד, והיו מרבים בשבחה של אבקה זו, ושהיא טעונה שמית־. מעולה ויש ״לשדייה בגובתא דפחלא ולהתמיד, בגושפנקא דפדזלא דילמא חס ושלום

גנבי מיניה*. וכמוס שבתתם מהאבקה הזו בעיני מאמיניהם, החלישו את העינים המדומות והמגושמות של אלו,

ובהשפעת הכשפים ובכוח הסוגסטיה ראו מה שראו, וצל הרים היה בעיניהם בהרים, ועיין גם סנהדרין (סז ע״ב) שרב אשי ראה למכשף אחד שהיה משליך חתיכות של מעילים מנחירי חסמו. ורב ראה להאי סייעא שלקח חרב וחתך גמל לאברים ואחד כך קשקש לו בזוג ועמד הגמל על דגליו.

וכאשר רב ספד זאת לרבי חייא דודו ורבו, א״ל: כל זאת אחיזת עמים הווה. 5) שבת ל ע״ב.

ת ראפיגו, ברבוה ו, >ן*א 80 פ גזאימתי, 9

וןרא: אבא בימין או&ר: אין ת?^ה £ל אךם ד ש ״ י, ת ס מ ר >מלכים א ״,=״<: במקום רנה, בבית ה מ א #מעת אלא בבית הכנסת, # ל0&ע אל הרמז ואל ל,תפלה-בנןלן1ם ר%ז #ם ששם אותרים הצמד שירות

תהא תפ^ה. ותשבחות גנעיתות קול.

ש ר ״ ן ו ר י פ

בבית הכנסת שאני: הדרת הקודש הנסוכה סביבו, להט המתפללים ורחשי תפלתם הנשואים בחרדה כולו אומר קדוש, משפיעים אפילו על אדם מתם ומלהיבים אותו, ותפלתו היא תפלה היוצאת מהדדי לבו בסביבה ומתקבלת ברצון. ולכך הזהירו חז״ל שלא להתפלל כי אם במקום תפלה ורנד- תהו שאמרו: צריך אדם להתפלל במקום שהוא מיוחד. המתפלל בבית הכנםת כמקריב ( , לתפלה

. ( , מנחה אולם מי שיש לו מקום קבוע ללמוד תורד- יש לו להתפלל במקום הזד- וכדמציט באביי ורבי אמי ורבי אס י שהיו מתפללים במקום הקבוע לתורד- מפני שהקדושה דהתם

י ת ס נ כ מפי מקודשת מזו שבבית ה

. . . ת ע מ ש ם נ ד ל א ן ת פ ל ה ש י אם קרוב ה׳ לכל קוראיו, י ת לכאורה קשה, הלא ב ומכאן שנשמעת תפלתו של אדם בכל מקום. ועוד: הרי מצינו שאביי לא הווה מצלי אלא היכא דגריס, וכמו p רבי אמי ורבי אםי הווה מצלי ביני עמודי, היינו בבית המדרש שהיו לומדים0. ואם p הוא, מהו שאמרו: אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנםתז אך כנראה דקםיירי הכא במתם אנשים שאת להם מקום קבוע ללמוד תורד- צא וראה ז עומד אדם בתפלה בביתו, רעש והמולה סביבו, מחשבתו טרודה ולבו בל עמו, אין אזניוא שפתיו, ועל p תפלתו ת שומעות אפילו מ זו שאינה נשמעת אפילו לו לעצמו, היא תפלה* ק י שלא בבונה והשתפכות הנמש וחוזרת ר

1) ברבות n ע•* 2) ירושלמי ברכוה פ״ד ה­ד­

מ שם פיה היא. דרו אגב, כבר רמזתי שחיל היו רגילים להפליג בשבחן של מצוות ומוות מונות שראו שהעם מתעצל בקיומן ואין בידי בית דין של ממה להעניש על זד- ובירך זו המריצו את העפ בקיומ של

המצזזת והמרות המוכות האלי- מל כגון זה מצינו שהפליגו בשבח תפלת המנחה ואמרו: לעולם יהא אדם זהיר בתפלת הממי- שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה (ברבות ו ע׳״א). וכבר הקשו, זהירות זו שהוסיפו כאן כמותה יותר מבשאר

תפלות, למה לי ז אולם לשיטתנו הזהירו רבותינו בתפלת הפגחה באזהרה מיוחדת מפגי שורך בגי אום להתעצל בתפלת המנחה, כי באותה שעה הם עסוקים במשאם ומתנם ונוח להמ לדחותה לכשיפנו, אך תפלח זו זמנה קבועה וחששו ומפיס שמא לא יתפנו עד עבוד זמנה ושוב * יוכלו להתפלל. וביי להדחיק את האדם מן העבירי- ומהידו

באזהרה מיוחדה וגם לרבות הרגו להפליג בשכר השמור לשומרי- וידך חכמה היא. 4) עיין מהרש״א•

ft) R»B ,ת ג ו ב ר , ב \ ו * א י י י 9 . גותי 81 תאי

ר ר3ין 3ר רב אךא, א$ר ר׳?צ^וק: מ3ין מ י ש י י א בעדת 33ית מועל שלג עהק^ד^תךהוא מצוי בבית הכןסת? #א5ר

. . . ל : אלדדם נצב בעדת א « ׳ » ם י ל ה ת <

וראיגו שאין אדם מגיע למדרגה זו אלא בבית הכגסת י). וזהו שאמדו כאן בחץ•י בבית ו מליצה. כדרכם: מבין שקב״ה מ

הכגםת. גדול קהל המתפללים׳ גדולה ההתלהבות וגדולה הקדושה שבתפלה ושבעבודה. ולכך אמרו: צריך אדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפלה,). שהרי ידעגו כי ברוב עם הדרת מלך. ובדומה לזד• אמדו* לפה חוודין ומפיםין, כדי להרגיש את העזרה (בהמון

רב)•). ולא עוד אלא שרוב העומדים להתפלל או ללמוד, הם מתעלים ברוחם ומזדככים במתשבותיהם עוד בםרם יתחילו בתפלת* ולכך אמרו לקמן: עשרה קדמה שכיגתא ואתי* אך אם קטן צבור המתפללי* את התרוממות הגפש שבתפלה או בלמוד שורים על המתפלל או הלומד אלא cat כן עמד ככר בתפלה או התישב ללימודו, תהו שאמרו לקמן!

תלתא עד דיתבי,)•

. מדכתיב: אלהים . . ן שהקב״ה מבי גצב בעדת אל. ולא כתיב: אלהים עומד בעדת אל, שמע מיגה שהקב״ה מצוי שם גם שלא בשעת תפלה. כי המלה עומד משמע עמידה לפי שעה, כמו שנאמר: והוא עומד עליהם (בראשית יה). אבל גצב משמע עמידה עולמית כמו שגאמר: ותציבגי לפביך לעולם (תהלים

מא, יג). אך מפליאה עצם שאלת הגמרא: מגין שהקב״ה מצוי בבית הכגסת. הלא לית אתר פנוי מיביה לא בעילאין ולא בתתאין, וכמו שנאמר: מלא כל הארץ כבודו. ואמרו חז״ל: שהשכינה בכל מקומ1). העולם לא חמר מן השכינה,). אין מקום פנוי מן השכינה •). ואם כן, מזע השאלה: מנין שהקב״ח מצוי בבית

הכנסת, והוזקקנו לראיה מהכתובים ז בר* כנראה הכמינו התכונו ללמדנו כאן שאדם המתפלל מתוך כונה והשתפכות הנפש הוא מגיע למדרגה העליונה ומדבק את

מחשבתו בהקב״ד-

1) כבא כתרא כד, ע״א. 2) שיד השירים דכה פ״ג.

3) במדבר רבה פי״גג 4) עיין במאמרנו הקודם ד״ה תגיא אבא בניםץ אומר וכוי.

5) ירושלמי ברכות פ״ד ה״ד- 6) יומא כד ע״ב, לג ע״ב.

7) כבד הורה הנסיון כי אף ביחס לנואמים ולהשפעתס על כלל שומעיהם יפה כוחו של כלל זה. יזמי גומלין קימים בץ הנואם והצבור: גדול הצבור, הושפע על ידי כך הנואם והצליח להאציל מרוחו על שומעיו. והםוכו בנואם שאין לפניו אלא קהל קסן, אז אין נאומו של הנואם עולה יפר״ וממילא אינה ניכרת^ להשפעה השמעת דבריו. הנואמים המומחים מדעים סוד זה, שאינה דומה ההשפעה שהנואם משפיע על קהל ק

שהוא משפיע על קהל גדול.

פב מאימתי, 9רע ראפו\\, ברכות ו, פ״א 82

ומ3ץ לעשךה שמתפללץ, ששכינה עמהם? שנאמר ר ש * ייה / עדה קרו ו כ >תהלמ» ״ »: אלךדם נ$ב 3עךת אל. י^ןלן לעל^ה ומנץ לעשרה ו

waafW בדץ, ששכינה עמהם? ענאמו־ג״םT I T T T T * T * I » • * I , I IP

?לןךב אלהיט לש&ט. ומוץ לשנים שיושבים ועוסקים

בעשרה, ;זנאתר: עד חתי לעדה הרעה הזאת (במדבר יד, כז) יצאו יהושע וכלב.

ס $ ״• ^ א ״ ר ״ ת ף 3*וה׳ **ץה ץמ»ז *״!י״*־*'״: י ״ (פ״ק דסנהדרין ג, ע״ב). ויחשב ה/ ממתין להם שם. אשר אזכיר את שמי,אשר יזכיר שמי על פי מצותי ודברי. אבוא אליך, לשון יחיד הוא. מכתבן מלי י ה ו, כדכתיב ויכתב ספר זכרון לפניו (סיפא דקרא).

3ך?רו ?ראי ה׳ אי# אל רעהו, פקן#ב ה׳ וגוי. מאי ״ולחשבי עמ1״>״״»? אמר רב אשי: ח#ב אךם לע&ות מצוה, ונאנס ולא ע&אה-מעלה עליו ןזכתוב כאלו ע^אה. ומוץ שאפילו אחד #«ועב ךעוסק בתורה, ששכינה עמו? ש3אמר(שפית כ,כי<:

א א^יך ו3רכתיןי. וכי מאחר ךאפילו י ב ׳ א י ??ל־סמקום אשר אןכיי איי ^ סד-$רי מבע^א?! תרי-מכוז^ן מלןהו בספר סזכרונות, חד-לא מכתבן

ן ״ ש ר ו ר י פ

המ בלשת המקרא והשתמשו במליצה על דרך הדמיון, ולעד שהביאו להם כאן לראיה את הפסוק ן אז נדברו יראי ה׳ איש אל דעהו ויקשב ה׳ וישמע ויכתב ספר זכרת לפניו. זהו תרי מכתבן מלייהו. ועיין פדשיי ד״ה מכתבן מלייהו: כדכתיב ויכתב ספר זכרת לפניו עכ״ל, כלומד, מליצת הכתוב הן המלותp מלייהו בספר הזכרונות וכו׳ וכונתם r c »

בזה לומר»ד הוא י ח ה משנתו י נ ו ז לפי שדרך מ שונה בלחש מבלי להוציא את המלים מפיו, לפיכך אין תורתו נחקקת בספר הזכרון שא,ס אין תודתו מתקיימת, ל ר״ל בכת זכרונו, ו שהרי ידענו שאין התורה נקנית אלא בשמיעת האתן ובעריכת שפתים •). ועל כגון זה דרשות ש חז״ל: כי חיים הם למוצאיהם ולכל ב* אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם פ ר מ בפה C• ומעשה בתלמידו של רבי אליעזר בן יעקב שהיה שוגה בלחש. לאחר ג׳ שגים). וכן דרשו: מאי דכתיב ברזל , שכח תלמודור לך, מהיברזל זה אחד מחדד מ בברזל יחד, א את חברו, אף שגי תלמידי חכמים מחדדין). ואמרו: הסובר תלמודו , זה את זה בהלכה

ו שאמרו ה מ . . . ו ה י י ל ן מ ב ת כ י מ ר ת כאן: תרי מכתבן מאיהו בספר הזכרוגות, חדתז וכי לספרימ ה בספר הזכדתו א לא מכתבן מ הוא צריך כדי לכתב בהם את מעשיהם של בגי האדם ז והלא אין שכחה לפגי כסא כבודו זת על כרחך אתה אומר כי בשעה שדברו ל ו הז״ל בבורא העולם, בלשת בני אדם דברו והשתמשו בבטויים ומשלים שהיו מצויים אצלם. מה האדם רושם בספרו כל דבר שהוא, אף הוא כביכול ה אכדו ת קרוב ללבו והוא ד כן. והכל משל ומליצה כדי לשבר את האזן מה שהיא יכולה לשמע. ועל דדך זה אמרו:). וכן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה,, וכל מעשיך ( , הפנקס פתוה והיד כותבת

. ( , בספר נכתבים

וכמו שאמר הרב המודה < *מחני נאת *וימחו מספר החיים״, כל זה על מספרך״ ו דמיון, לא שיש לבורא ספר לכתוב בו ולמחות, כמו שיחשבו ההמון, מפני שלא יבינו כי הוא

מליצה*).

ומפני שרבותינו דברו בחידות ומשלים להמשיך דרך ספרי הקודש •), לכך אחזו גם

K פג ״ B ,רא0יו\, ברכווז ג y\a ,83 גואי&טזי

מלןהו בספר הןכרונות. וכי ?אסר ךא?ילוא ^ תךי-תלתא מב^ה?! מהו ךתי$א: דינא ע ב^פמ* הוא, ולא את:א עכץה-^ןא &#מע לן ךךץא נמי ודנו ת1ךה. ו?י 9אחר דאפילו ^לו^א־ ע&ךה מבע:א?! ע&ךה^ךמה 0כינה ואתיא,

תל$א-עד ךיתבי.

ד ש * י

סדמה שכינה ואתיא, קולם שיהיו כל העשרה. אלהים גצג בעדת אל, מעיקרא תשמע. עד דיתבי, כדכתיב: ישפוט, בשעת

המשפט.

ן י פ י ד ו ש ד

תהו שאמרו כאן במליצה: תרי מכתבן מלייהו בספר הזכרונות. הד לא מכתבן מליח

בספר הזכרונות, דרך אגב: ״בכל המקום אשר אזכיר את שמי״ האמור במקרא פירושו אשר תזכיר, ומכאן שנתנה רשות ללומד את התורה לבטא

את השם בשעת תלמודו.

לא במהרה הוא משכת"). ומדאמרי הסובר תלמודו, משמע שלומד בי תרי, ומכאן שטובים השנים הלומדים מן האהד השונה לעצמו, ששנים הלומדים תורתם נחרתת בכה זכרונם והיא משתמרת בידיהם, והלומד יחידי אין תורתו נחרתת בכדו זכרונו ואינה משתמרת

בידו.

. ב ז ע״ ה ס נ ש 1) ראש הג ד. ׳ ת פ׳ ו ב 2) א

J ״ B ם 3) שה נ ו ם ש ן ש הלשו , ו ז ׳ ב פמ׳ ״ ן ה ו ן תב ם אב ו בתרג . ו י ז ם אלחרי ו ן בתרג . כ ח ב פמ״ ״ ם ה כי בו ה נ ר ו 4) מ

. כמקצתם בפתיחה• 5) ש

. ו ״ ת פ ו ב 6) אג ז ״ ד ע ן נ י ב ו ד 7) עי

JW (8 ת ז ע״א. י נ 9) תע

ו ל ו ע ק י מ ש מ : ה ר מ א ל ש י מ ז ד להרמב״ ו ק ו מ ש מ ת אלו ש מרו מי ה ה״א. ו ״ ת פ ו רושלמי ברכ 10) יג הי״ב< ״ ת פ ״ ׳ ת ה הל ר ו ה ת ח (משנ כ ו א ש ו רא בלחש, במהרה ה , אבל הקו ם בידו י י ו מתק ד , תלמו ו ד ת תלמו ע ש ב

פד תאיתתי. 9רי רא«ט, ברבות ו, >ז״א 84

ר ש ״ י

ז חמ ו ן ע י ל פ ת ה ומנין שב: וראו צישראל? לכתיא ר ק ׳ נ כל עמי הארץ כי שם ה. מח כתיב עליך ויראו ממךק י ? בשלתא בתפילין ל בהום ו, ״ (לברי ע מ ש . : ב י ת כם ש ם שתוע" ( ה א י ה ו ל־ת) ,׳ יג־כא) ״קלש לי כל בכור״ יאת יג, א־י) ״והיה כי (שמו׳ ( ז ט — א ׳ י ״ג יביאך״ (שם י פרשיות שנצטוו בהם לשום זכרון מצותיו של הקלוש ברוךת וזכרון להם לישראל, הוא, או אלא בליליה מאי כתיב בהו ?

ר רב אבין 3ר רב אךא, א&ר ר׳ לצחק: מין מ אה סב. קדו*2דבתךהוא מיס תפלץ? שנאמר מעי ^ז ״<: 3#ע ה׳ ביפמו וקרוע עזו. .בימינו״ זו תירה, שנאמר>דברמ<ל>,0: מימינו א0 ךת למו. .ובזרוע עזו׳ אלו תפלץ, שנאמר(חהליםכפ.ה0: ה׳ עז לעמו ןמן־ומין^פלץ.עז״ל.םל^ראל? ךכתיבגיגימ•• יראי לל ?^י pr*0 ?י עם הי 3,קן־א עליןז ' m

הראו מ$ךז, ווןדא: ר' אליעזר הגדול אומר: אלו. אמר ליה רב נחמן בר לצחק # א ר ?!פלין ^ לרב ח:א 9ר אביך: ל,ני וזפלין ךמרי עלמא־פזה

תאתרי תתואיגז ווזאתוראיגו

•) רב חייא בר אבין אמורא בבלי בדור השלישי והרביעי היה ומאמריו במסכתת אלה הם : מ ר ב

1) תפלין דמרי עלמא כתיב בהו: ומי כעמך ישראל גוי אתד בארץ, דכתיב וכו׳ אמר להם הקב״ה לישראל: אתם עשיתוני הטיבה אהת בעולם, שגא׳ שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אהד, ואני אעשה אתכם הטיבה אתת בעולם, שנא׳ ומי כעמך ישראל

גוי אהד בארץ (ו ע״א).ש ר ״ ן ו ר י פ

עלמא מאי כתיב בהו ז משמע שבתפליו של הקב״ה קמיירי הזיל. והסיק כי אכן נעלמים דברים אלה וגשגבים הם מאתנו. וכדאמר :^ ואני הולך רכיל ב ג ש באגדה זו יש סוד ג

. ( , ומגלה סוד ידעבו כי רבותיגו זיל השתדלו עפ״י דרכם בקדש למצוא פתרת לשאלת היהודים הכאובה המשוללת פתרת, כשאלת רבוע העגול, מדוע איתרע מזלם של ישראל והודע גורלם מגורל כל העמימ, שאלה הדאשוגימ נרדפים על צוארם, מפוזרים ומפורדים בין* גולים ודוויים׳ וגטהגין בין גלגלי העמי ההיסטוריה ואלה שוכגים כבוד בארצותיהם הרבות ומתגחלים בשלוה על אדמת* תהו ששמו בפיו של משה רביגו ע״ה, אדון הנביאים,- עולם, שבעים ל את השאלה: רבוגו ש אומות יש בעולם וכולם אינם משועבדים,ו שירמיה מר . וכן ז ועם ישראל משועבדים ומי הנביא ודניאל אף הם התפלאו על דרכי ה׳

א ו ך ה ו ר ש ב ו ד ק ה ן ש י נ פ. מה תמוה ומוזר . . י ן ל פ ח ת י נ מ מאמר זד- וכי יעלה על דעתנו שהקב״ד״ שאינו גוף וגויה, ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו

שום דמית כלל׳ מגיח תפילין ז ואכן במאמר זה התלבטו כבר רוב פפדשי הגמרא וטרחו מורח רב כדי לקרבו אל השכל. רב האי גאון, למשל׳ אמר שכוגת המאמר* שהראה הקב״ה למשה קשר של תפלין הו ולמדו את דיני הגחת התפלין וכל הקשור בהם כירך שלמדו את מעשה המשת ותבניתו, כמו שנאמר: ככל אשר אני מדאה אותך, ככל אשר אתה מדאה בהר. ולכאורה אפשר היה להביא ראיה לפרושו ממה שאמרו חז*ל5 הראה הקב״ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים0• וכמו p אמרו: נתעטף הקביה.(• 1 כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה אך הדשב״א דחה פירוש זד- בהקשותו עליו מדברי הגמרא כאן: הני תפלין דפרי

. ברכות ג, פ״א פה 85 תאיתתי, 9ח\ י««ג\

ן י ש ו ו ר י פ

ד מדתגו והוא מיחד ע שאף הוא מודד לנו כt מ הביא הפסוקיפ ומוקיר את שמנו בארץ. ו כי מי גוי גדול׳ ומי גוי גדול, שנאמרו על אותה שעה שהלם ישראל במדבר והקבלה עשה להם גסים : כי מי גדול אשד א אלהיםל אשד א תוקיס ח קרובים אליו׳ ומי גוי ג ופשפטים צדיקים״ ומפייס: וכולהו כתיבי באדרעיה, כאמד׳ כל אלה כתובים ונכדים בזרוע החזקה׳ שבה הצילנו מכל הקמים עלינו במשך שגות גלותנו הארוכה, הרי לא לחנם הצילגו מצדי שאול ומצוקי מות׳ אלא משום שמייחד אותגו לטובד- ומי כעמו ישראל גוי אחד בארץ. וכלהו כתיבי באדדעיה׳ זהו מאותה תשובה שהשיבו אנשי כגסת הגדולה על מה ששאלו ירמיה ודניאל! אלה הן גבורותיו ואלתח החזקה של הבורא נוראותיו ז שאלמלא י יתברך האיד יכלה אומתנו להתקיים עד עתה ז

והקשו המפרשים: מה ראו חז״ל לומר בתפלין דמדי עלמא כתיב בהו: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ׳ והדי יכלו להזכירז ו אהד הפסוקים האחרים הסובאים בסוגיא ז

אך לפי שטתגו, שבאו להוכיח כי הקב״הד מדה והוא מיחד את ג משלם לגו מדד, מ שפגו בין העפים׳ אתי שפיר. דיל׳ מה אגו מיחדימ את שמו ואומדים שמע ישראל ה׳ אלהיגו ה׳ אהד׳ אף הוא עשאגו חמיבה אחת בעולם, שגא׳ ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ׳ וכדאמדי: א״ל הקב״ה לישראל׳ אתם עשיתוגי חטיבה אחת בעולם, שגא׳ שמע ישראל ה׳ אלהיגו ה׳ אחד, תעי אעשה אתכם חטיבה אחת בעול* שגא׳ ומי כעמך ישראל

.( גוי אחד בארץ,

ר ועבור והנורא. עד שבאו אנשי מ ולא רצו א.( כגסת הגחלה והחזירו את העטרה ליושנה, ואף מאמר זה׳ אם להביגו לפי כוגתו, שאלה זו שיחסו לפשה דבגו ואדמיה ולדניאל מבצבצת ועולה ממגו׳ וכדי שלא לגלות רז זה להמונים׳ אשד קצרה בינתם,.( בכגון אלד- לכך אחזו בדרך חידה ומשל, אך המשכיל בודאי יבין למה ידמזת מליהם.: הדי ה א ר כתת בעל המאמר היתה׳ מ וק כתוב התפלין הן הסמל לאחדות הבורא׳ ש בהן שמע ישראל ה׳ אלהיגו ה׳ אהד׳ ומדרכי ה׳ שהוא גומל לאיש במפעלו ומשלם מדה׳ שכשם ד פדה, ולפיכך מחייבת מדת החן ג מי ישראל מיחדים את שמו יתברך בעולם, מ שד מדתגו ג ו מ כך כביכול חייב הוא למדוד א וליחד את שמגו בקדב גויי הארץ. וכמו שהעיד: אך המהדש״א מהפסוק אני לדודי ודודי לי למגינה לבנו לא רק שאין אנו מיוחדים לטובה, אלא להיפך׳ דאשוגים אגו לצרה ולפורענו* בעוד שכל עמי הארץ איש הטוב בעיגיו יעשה, אנו עול השעבוד על צוארגו ואזיקי העבחת על דגליגו. ומכאן השאלה: מגין שהקב״הז היינו, מגין שהקב״ה מסכים ן מניח תפלי ורוצה בהנחת תפלין שלנו ז שאלו היה רצונו בכך׳ מה אנו מיחדים את שמו ואומרים: ה׳ אלהינו ה׳ אחד׳ אף הוא היה צריך ליחדנו

למובד- ובעל המאמר מביא לו לראיה פסוקיםד מדה ג ו מדד, מ המודים שהקב״ה משלם א ויש א יתבדך דבקות וחטיבה בישראל כמו. ולכך ( , שיש לגו דבקות וחטיבה מ יתברך השיב ואמר: נשבע ה׳ בימיגו ובזרוע עתו, מימיגו אש דת למו, ה׳ עוז לעמו יתן, להודיעך

am 1) מגילה מז ע-ג 1•) יאש השנה יז ע״ב. 2) דיין הרשב״זג ודיין גם בתורת העולה להיפ״א 3) עיין במהרש״א כאן שאמר שאין במאמר זה שוס סוד, ובתתו בודאי שזו היא מליצי״ בדיד ווז״ל באגור- ולכן הרשיתי לעמי אמר כך. 4) יומא סס ע״ב. 5) יאה מורה נבוכים ח״א פי״ז וסדק שבעים ואשי, שטי: ראוי או לבל נגלה ובר שלא יבינהו ההמון, או שיבינו אפתת הדמ• ההפך פטה שהיתי, הכוני- ולכן וביו רבותינו בחידות ומשלים באלו הענינים, אמתם מהבנת ההמון. 6) עיין מהרש״* ק ובנדון אה שהביאו באן לחיה את הפסוק -ומי בעמך ישראל גוי אחד בארץ״ הנמצא בדברי היפים x מ ולא הביאו את הפסוק ״ומי כעמו־ כישראל נוי אחד בארץ״ הנמצא בשמואל ג, ז — כנראה שלא רצו להביא להם ראיה את הפסוק משמואל, מפני שבפסוק זה היו משתמשים כבי המינים להתוכח עם רבותינו, כמסופר(םגהודין לס ע״א) מהאי מינא שא״ל לדבי אבינא׳ כתיב ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, פאי רבותא אתון נמי ערבית׳ בהדן וכד. ולכן ניחא להו יותי לרבותינו להביא הפסוק מיניי היפי* מעי שבפסוק זה ממדי הימים לא היו מתוכחים בו המעי* ודו״ק.

פו מאימתי, 3ר5 ראטג\, ברבות ג, פ״א 86

» ומי ל^מןי ר ש ״ י : (דברי וימים א־ יי־ כ ; ן י כתיב ?ft? אמך ל ישראל, ג1י אחד בארץ. ומי משתבח קודשא־בךיך האמרת, לשון תשימת ושנת,י כתו יתאתרו כל פועלי און י ־ י * י י ־ •

י (תהלים צד, ד), ישתכתו. ־ י 3 הוא בעבדדהו דל^ךאל? אין; דכתיב ^ יי״: את ה׳ האמךת סיום(וכתיב) וה׳ האמיךף סיום-אמר לל,ם סי־ןדוש־ברוך הוא ל^ראל: אתם ע&יתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אע&ה אתכם חטיבה: 0#ע, ח . אחת ^עולם. אתם עשיתוני חטיבה אסת בעולם-שנאמר(דברים ו

^ךאל, ה׳ אלהינו, ה׳ א$ד! [אני אעשה אוזלם ןוטיבה אסת בעולם, שנאמר: ומי

כעמך!#*אל *י א0י 3ארץ. אמר ליד׳ רב אחא בריר, ךרבא* ללב א0י: תינח

מאמרי התואימ ווזאמוראימ

*) דב אהא בדיה דדבא אמורא בבלי בדוד השלישי היה ומאמריו במסכת ברבות אלה הם:

1) תינה בהד ביתא, בשאר בתי מאי ? (ו ע׳׳א). 2) והא אמרינן למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו(נ ע״א).

ן י ש ד ו ר י פ

. בתוספות מהו זה שאמד הקביה לישראל: מי כעמך . . ל א ד ש ך י מ ע י כ מ ו דיה מי כעמך ישראל אמרו: זה שיפד הפייטן C ישראל גוי אהד בארץ, מי כעמי ישראל מבעי טוטפת כלילו גדלי. ודבריהם כחידה מתומר- ליה למימר, ועל זה אמדו התום׳: שלשהר מעידין זה על זד- בלומד, השבת היא שמעידה פ א ת ^ מ ו פ ס ו ת ת בעלי ה י ע ובחגיגה המ על ישראל לפגי הקב״ה ואומדת ומי בעמן• ע ל ן א ה ש ל ^ י ן m ע י ד י ע , שלשה מ ה ז

והקדוש ברוד הוא־). ישראל, ואתי שפירי). וזהו גמ טעמ אמרם כאן: טוטפת כלילו* מה השמיעו בעלי התוספות גדלי, דהייגו, התפלין מעידים על ישראל והקשו ש• ואומדים: ומי בעמד ישראל, דאי לא תימא י ש י פ ה ש בהעדתם זו, ופרשו המפרשים מ ואני יישבתי שם את הדברים בפשטות הכי אלא שהקב״ה הוא שמעיד p, הרי מי

ואמרתי שקשה היה להפ לבעלי התוספות כעמי ישראל מבעיא ליה.

1) בתחלת פיוס ראשון של פסח. 2) עיין חגיגה ג ע״ב. 3) ומאבא פרי שפעתי שפירש דברי התום׳ בחגיגד- וקשה להו לבעלי התופי מפה שאמרו רז״ל: שני נהנים המעידים זה על זה אעם נאמני* משום דחיישינן לגומלין, אולם שלשה כהנים המעידים זה על זה נאמניה ובשלשה לא חיישינן לגומלין, ואפ כן מהו שאמרו בגם׳ שאמד הקב״ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם וכו/ וניחוש לגומלין ז ולכך הביאו התמד rat המדרש שלשה מעידן זה על זז- ובשלשה לא חיישמן לגומלין. עכ״ל.

ג פז . ז — H ״ B ,ז ג ו ו ב ר , ב \ ו * א , 9חז ר י ת מ י א 87 מ

< כי י בחד ביתא, בעאר ^תי 5איז א9ר ליה: מ״ד-, >*םל«,מ» . . ״ ומי גוי גדול. י ׳ י • מי גוי גדול י^ הנסה אלזזים..., ח ל ׳ י ״ ״ אשליד ?#*אל..., >.-אי ?כי, נפי#י להו . . ן ו "״״׳"״ ולתתף עלי טובא בתי! אלא: .פי מי גוי גדיל״- ו?1י גוי ןדול״ ךךפדן להךדי-בחד ביוזא; ״א#־יןי ל^ךאל״-ומי כעמף ?&ראל״-בחד ביתא: .או ןזנםה אלהיפו- בחד ביתא; ״ולתוזף עליון״-בחד ביתא; >יע־מ

וכלהו כתיבי באךךעיה. א&ר ךבין בר לב אךא, אמר ר׳ ?צ$ק: כל ןזךדל לבוא לבית־הכנםת ולא בא יום אןזד, הקדו^דברוך־הוא מ0איל בו, שגאמר>ישעיהנ.י<: מי ב^ם ירא ה׳, 0ו&ע בקול עבדו, אשר הלך חשכים,ואין גגה לו? אם לךבר מצוה סלך-נגה לו, ואם לךבר הף8ות סלך-אין גגה לו. .?בטח ב#ם ה׳״-מאי טעמא? משום

דך>ה ליה לבנ}ח בשם ה׳, ולא בטח.

ר ש * י

ר בתי מאי כתיב בהו? א ש ב שהרי ארגעה 3תיס הס.בי באדרעיה, כל וכאחו כתי אלו התיזראות כתו3יס 3של זרוע 33ית אתד, שאותן של יל איגן אלא 3ית אחד, כדאתרי׳ 3תנחות(ללע״3) וכל הפרשי׳

כתו3ות 3ו.

ל בו, תה טי3ו של י א ש מ פלוני? לתה לא 3א? ירא/ שהיה רגיל לבוא אליו. אשר ה האד חשכים ואין נוגה או, אשר עתה הלך לתקום חשך, ותנע עצתו תלהשכיס ל3ית הכנסת.

ש ר ״ ן ו ר י פ

ועל דדך זה אמדו כאן: כל הרגיל לבוא לבית הכגסת ולא בא יומ אחד, הקב״ה, היינו חלק אלוה ממעל שבו, אינו מגיתבו ומשאיל בו« מח יומ מיומימ, מדוע זח לא באח

ת כדרכך מתמיד ז ס מ לבית ה משאיל׳ לשת הפעיל הוא, דיל משש דדגיל לבוא לבית המסת, דבר זה גודם לכך שהחלק האלוה ממעל שבו אינו נותן לו מגוזזה

ג ושואלו מדוע לא מ ואף כי שבמקרא נאמר בפרוש ״אין נוגה לו״, בעל המאמר מפרש ״נוגה לוי, ומדיוקיה דקדא שהכפיל ואמר ״אשד הלך השכים ואין נוגה לוי לפד לפרש כך. וכדאמרי מכלל לאו0 כלומר, אם הלן־ חשכים אין אתה שומע ד נוגה לו, אבל כשהלד לדבר נמוד. גובה לו,

X",ן המצוד וכדאמרי: עוסק במצוד. פטור פ

ת י ב א ל ו ב ל ל י ג ר ל ה כ. אמדי איגשיז הדגל געשה . . ה כ ג ס ת טבע, כלומד, דבר שהרגיל אדם את עצמו בעשייתו או מחי. טובה שהחזיק בה תמיד, הדי הם כמדה ותכוגה שגטבעו בו מטבע ברייתו.

ואף לעגין קיום המצוות כך. החזיק אדם באחת מהן, הרגיל את עצמו בקיומה יום יום, שוב אין הוא יכול לשגות ממגהגו חקבוע, שוב אין רצתו הקובע אם יעשה ויקימגה ואס יחדל, אלא עליו להשמע לדרישת ההרגל

חטבוע בו.

ולפיכן* אם קדה מקדה לאדם ונבצר ממגו עשית הדבר או קיום המצוד. שהרגיל בד״ זמ ידגיש בלבו מעין ריקנות ומצפונו יציקגו

ולא יגוח לו.

1) מדים יא ע״* 2) סוכה כה ע״ז4

ג ״ , גדכמז ג, ז \ ו » * ? י י פח &מוי1ז\זי, י

אמר רבי יוחןן: בשעה עס^ד^ד^תךהוא vq י ש ״ י ב?ית ןזכנסת ולא $9א בו ע&רה־&;ד הוא כו$ס, ואין עונה, שיעור, שיוכלו

ןךאךגי לעמת לבר חלושה. ?«א9ר(י״די־ג׳מ: 9דו$ {א^י ואין איש,

ואין עונה?

ולמה ז מפני שברב עם הדרת מלן").ו ן ואמר דבי יוחנן» אימתי עת רצומ אמר! אסור ). ו , בשעה שהצבור מתפללין לו לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הצבור •). והוא שאמר! גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם ״). והסיקו בגמרא דבתשובת

צבור קאמד דבי יוחגן. ran הזהיר דבי יוחגן שלא יתפלל אדם אלא במקום שהוא מיוחד לתפלה״)״ דהיינו

בית הכגסת.! אחורי עכו״ם ולא אחורי י ואמר די

בית הכגםת בשעה שהצמד מתפללין ״). וכשאמרו לו לדבי יוחגן, איכא סבימ ימיכם וימי ד בבבל, תמה ואמר! למען י בגיכם על האדמה מניב, אבל בחוצה לארץ לא ז בית דאמרי ליה, מקדמי ומחשמ לבי

. ( ״ ע כגישת* אמר! הייגו דאהגי א

והוא שדרש* ran בל בית גדול, מקום שמגדלין מ בתפלה ״).

ולפי שהיה דבי יוחגן מקפיד על תפלה שתהא בצבור, לכד אמר! בשעה שהקב״ה בא לבית הכגסת ולא מצא בה עשרה, מיד

* ע הוא ט

. יש להקשות . . ה ש ד ה ע א ב צ א מ ל ו דלעיל מגיה אמדיגן» עשרה, קדמה שכמה) משמע שלעולם מקדים הקביה את ואתיא1 העשדה הבאים לבית הכגסת, ואם p הרי* ש בכלל לא יתכן שימצא העשרה בבואו ל

ומה טעם ומקום לכעס איכא ז הרשב״א מפרש שצריך לומר» ולא מצא בה עשדה מיד, כלומד, המלה מיד גמשכת למעלה להמלה עשרה. ולפי גרסא זו משמע שמעם סמוך לביאתו על שהקדים עצמו לבוא למצוא עשרה שדגילין תמיד לבוא ועכשיו לא באו, הוא מעם, שנאמר! מדוע באתי ואין אישי). אולם לגרסא זו קשה. הדי מצינו ש״מיד״ לאו דוקא משמע, אלא שגרא דלישנאה מציגו» אלמלי משמרין הוא, ובדומה א ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין *).. ומיחל . . ר מ ו וכן» הלוקח יין מבין הכותים אמ» עמוני ומואבי אסודין, ושותה מידי). ו ואיסורן איסור עולם, אבל גקבותיהם מותרות

. וכן רבים כיוצא באלו. ( , ד מי ועיין גם בהגהותיו של הגאון ריעב״ץ מה. ולדידי מהראוי לציין כי ( , שהשיב על כד דבי יוחגן, בעל המאמר שלפגיגו, היה מקפיד הרבה על תפלה שתהא בצמד, והרבה בשבחד-

1) באותו הדף ע״א. 2) .איש״ נוטריקון: אמן יהא שמיה רבה (מהרש״ל^

3) שבת קיזז ע״ב.a״y 4) חולין יד ע״א. בבא קמא סט עיב, סוכה בג

5) יבמות עו 5*ג 6) וראה גפ מה שכתבתי לעיל (עטוי 0 ד״ה אמר רבץ וכו׳ מנין שהקביה מגוי בבית הממה.

7) ואף לדנין הקדמות נקט רבי יוחגן בשטה זו ודרש: והביא אל בגי אהרן, ברוב עפ הדרת מלך: למד. חוזדין ומפייסין ז אמר רבי יוחגן, בוי להרגיש את העזרה בהמון רב ו נ י (ויקרא רבה פ־ג< ובן מ

>יופא כד ע*ב, ושמ לג ע״ה•r8) ברבות ח ע״* 9) ברכות בח ע״ב. 10) ואש השנה מ ע-ב. 11) ידזשלמי ברכות 0׳

ה״ד״ 12) ברמת םא ע״א. 13) שם ח ע״א. 14) מגילה כז ע-זג

ב פט 89 ־ , פ T ג U T U ,זאי&טד, 9רע ראפעו»

אהד רבי 0לבו, א$ררבהוןא: ?ל סקימ 9קום לתפלתו-אלהי אברהם בעזרו; וכשמת אומריםו ^ל אלר^ם ך ^ ^ לו: ״אי, עךו! אי, ?סיד! מ אבינו ד ואב^ם אבינו מ?א לן הקבע ?יקום?: ףשכם אבןץןם 3&קר אל (בראשית יט. מ ךכתיב

. ואץ ״עמידה״ א^א . . סמקום אשר 9¥ד עםהלים קי־ ל<: מעמד פינחס דפלל. תפלה, שנאמר >ת אמר רבי יוחןן משום רבי #?1עון ?ן יוחי: ?ל־ י־י<: ו&נותי סקובע 9קום לתפלתו, אוןביו נואלים תחתיו, שנאמר >*»>לב $קום לעמי׳ ליבראל, ונטעתיו, וע5ן תחתיו ולא ?רנז עוד, ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה. רב הונא רמי: כתיב ״לעיתוי וכתיב(דהיאיז,©

״לכלותו״? א בתלולה ״לענותו״ ולבסוף,לכלותו״. א) במקור כתיב: לבלותו.

ר ש • י

אלהי אברהם, שקנע תקום, כדרך לתפלתו. בעזרו שהיה עוזר לאברהם. כתיב, בספר שתואל. ״ תו ו ״לענ, בדברי ״ תו ב ״לכלו כתי ו. בתהלה, היתים (א, ידט) כשנבנה הבית, נבגה על תנתד אויבים ת עו ו נ ע שלא לף, כשחטאו, לבסו לישראל. ו נגזר עליהם ענוי ותפלתם

תגינה עליהם תן הכליון.

ן י ש ד ו ר י פ

מהו שאמדו ראינו מעשים בכל יום ויום שאנשים קובעים מקומ לתפלתמ, ועדיץ למדרגת בינונים לא

הגיעו.

העידוגו כבד כי מאמרימ מסוג זה יש לראותם באספקלריה של התקופה שבה נאמרו ולאור נוהג החיימ שהיה קיימ בימים .הה* ומשום כך עלינו לבדוק במקצת את סדרי בית הכגסת והתפלה שהיו גוהגים בארצות הקדם, בימים העתיקים האלה שבהם נאמר המאמר

שלגו.

עוד בימיגו גוהגיס אחינו התימגיםת ישראל גוהגים א שבגלות תימן׳ וגם בא ת ש התימגים כך, כי כל המקדימ לבי מ רשאי לבהוד א במקום אשר יישר בעיגיו, והבא אחריו לא יוכל למען כלפיו כי זכות או חזקה יש א על מקום זד- ועליו להסתפק במקומ אחר שטדפ נתפס על ידי מתפלל אחר.

. . ם ו ק ע מ ב ו ק ל ה כ

. אומדים א . . ו כאן: כל הקובע מקום לתפלת

אי עניו אי הסיד מתלמידיו של אברהם אבינו ז

) שמציגו בגמרא* כל והסביר הצל״ה1ת אהדימ, מ ת עצמו, תולין לו מ מ ז התולה ב וכל התולה בזכות אחדים, תולין לו בזמת). ואברהם אביגו, כל מה שעשה לו , עצמו הקב״ה, לא עשה אלא בזכות עצמו, כי זכות אחדים לא היתה לו כלל, כן הקובע א מקום לתפלתו שהוא תולה בזכות המקום, ולאת עצפו כלאברהם מ ת עצמו, תולין לו מ מ מ

. ו אמג

) מ גוסת , והגאון דבי צבי היות העיד ההספד שהיה רגיל בימים ההמ התהיל בלשון זו: אי עגיו, אי הסיד. וכן מציגו גם במקרא.

אבל עצם המאמר גדאה תמוד- שהדי

9 צ מאימתי, 9י9 ר*פיג\, .ברבגוז ג, «ו»ב 0

ו ״ ית נאפר ס מ המשכימים לפתחו של בית ה מאמר זד- או שהמ זדיזין המקדימיז למצוות״דם וצנועים כאלה התופסין מקום או שהם ענל* ובמדותיהמ ה שאינו נתפס מאחד לעו מ אלה יש בהם ממדותיו של אברהם אביט״ ולכן כשמת אומרים: אי עניו׳ אי חסיד

מתלמידיו של אברהם אבינו.

ו ר י פ

ת במקום שקבע לתפלתו, מ יוצא שהרוצה א עליו להזדרז ולחשמם להחזיק מ במקום זהא ואין עיניו לבל יקדימנו אחד׳ אך אם עניו מ לכבוד׳ הריהו מסתפק מתהלה במקום שאין

אחרים תופסין אותו שום פעם.

ויש להניח כי מנוע זה מקורו עוד בימי חכמי הגמר* וכגגד שני סוגי אנשים אלו

1) הצל״וו למסכת ברכות. 2) לקמן י ל״ב.

3) בהגהותיו סנהדרין יא ע״*

91 מאימתי, 9חו רא8זו\, .ברכות ג, >זיב צא

׳ אמר רבי חלבו, אמר רב הי?א: מיוצא 39ית ״ ש י

: לא י 3 ^ לכנסת אל ?פםיע פסיעה ג*ה. אמר א " ^ ל י א

בית הכנסת דומה עליו כמשוי. אמח אלא למפל!; אבל ל9על מצוה למרהט,4 ' ־ י י 7 י ־ ־ ־ ־ ' ״ י נרדפה, לשון הרוצה השמע, י ־

: נרךפה לדעת את ה׳. • • י ע ״ י . שנאמר ס ץ ף ר ד ו ר ה ש

מאמרי תתואימ ותאמוראימ

•) אביי אמורא בבלי בדור הרביעי היה ומאמריו במסכת ברכות אלה הם: 1) אןן ת״ת מבעי ליה לטיםר תד פסוקא דרתםי, כגון בידך אפקיד רותי פדית

אותי ה׳ אל אמת (ה ע״א). 2) אינהו גפישו מינן וקיימו עלן כי כסלא לאוגיא (ו ע״א).

3) לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצווה למרהט, שנא׳ נרדפה לדעת את ה׳ (ו ע״ב).

4) אגרא דכלה דוהקא (שם). 6) לא אמרן אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא אבל מהדר אפיה לבי כנישתא

לית לן בה (שם). 6) בהגך תלת שעתא קמייתא כי תוורא כרבלתא דתרגנולא וקאי אתד כרעא. כל שעתא ושעתא גמי קאי הכי, כל שעתא אית ביה שורייקי סומקי, בההיא שעתא לית

ביה שורייקי סומקי(ז ע״א). 7) מריש הוה גריסגא בגו ביתאי ומצליגא בבי כגישתא(ה ע״א).

8) ולא אמרן אלא דליכא פתתא אתריגא אבל איכא פתתא אתריגא לית לן בה ולא אמרן אלא דליכא בי כנישתא אתריגא אבל אי איכא בי כגישתא אדזריגא לית לן בה, ולא אמרן אלא דלא דרי טונא ולא רהיט ולא מנה תפילין, אבל אי איכא הד מהנך

לית לן בה (ה ע״ב). 9) לתפילין באתרים לק״ש כוותיקין(ט ע׳׳ב).

10) גולל אור מפני תשך ותשך מפני אור (יא ע״ב). 11) הלכך אנן אתתולי מתתלינן דקא מתוזלי במערבא, וכיון דאתתלינן, מנמר

גמי גמרינן(יד ע״ב). 12) לעולם יהא אדם ערום ביראה מענה רך ישיב המה ומרבה שלום עם אהיו ועם קרוביו ועם כל אדם, ואפילו עם נכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונהמד למטה

ויהא מקובל על הבריות (יז ע״א). 13) קמאי הוו מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשן אקדושת השם

(כ ע״א). פ י י ו ש ר • ן

) וp ישנן רבים שמקשין ומשיבים^ . כבד וכר, . . ת ם נ כ ת ה י ב א מ צ ו י ה הקשו, הדי דב הוגא גם p לא אמד אלא היוצא ברם, לדידי, אביי בא בעקר ללמדנו מבית הכנסת, pxt אביי דאמר: לא אמת אלא רק זד- דלמיעל מצוד, למרהט. תה שאמד: למיפק, מאי דבותא הוא דאמר הכי ז לא אפרן אלא למיפק, הרי זהו סגנון מיוחד המהדש״א אומר שאביי הכי קאמר: לא ואפייני לו לאביי שהיה דגיל להשתמש מ. אמרן אלא היוצא געית הכנסת על מנת וכמו שהעידו כבד בעלי התוספות, שכל לטיפים דהיינו לעשות צרכיו בחוץ, אבל אמורא היה תופס לשונו, כמו» מגדף בה רבי היוצא מבית הכנסת על מנת לפיעל לבית אבהו, תהי בה דבי יוחנן וכו"). ועל כגון המדרש, מצוה למדהס גם מבית הכנסת, שנא׳ זה מצעו, אסר אביי: לא אמרן אלא דלא

ב 92 ־ צב מאיממי, 9י5 י«פי\\, ברבומ \, פ

מאמרי וזמואימ ווזאמוראימ

כ ע״ב). ) ן 14) נשים תייבות בקדוש היום מדרבנ 16) בשכבך ובקומך, בדברי תורה כתיב (בא ע״א).

16) עזרא תיקן לבריא המרגיל ארבעים סאה ובריא לאונסו תשעה קבין. י (כבע״ב)

17) בכלי שאינו כליין אפילו פתות מטפת (כג ע״א). 18) הזמנה מילתא היא אזמניה אע״ג דלא צר ביה (כג ע״ב).

19) צואה עוברת מותר לקרות ק״ש ואין צריך להפסיק (כה ע׳׳א). 20) עקבו רואה את הערוה אסור (כה ע״ב).

ק (שם). ת 21) צואה כל שהוא מבטלה ב 22) כל עשרה רשותא אתריתא היא (שם).

23) בכלי שהוא כליין אפילו עשרה מאני כהד מאנא דמי (שם).כז ע״ב). ) 24) שרי לכברויי סלי

25) גמירי טבא לא הוי בישא (כט ע״א). 26) הוא ינאי הוא יוחנן(שם).

. ננו(שם) 27) לייט אמאן דמצלי הבי 28) לעולם לישת!: אינש נפשיה בהדי צבורא ויאמר תפלת הדרך בלשון רבים

(ל ע״א). 29) אנא תפילין מנתנא (ל ע״ב).

30) . תברותא כלפי שמיא מי איכא אי לא כיון דעתיה מעיקרא מתיגן ליהי עד דמכוין דעתיה (לד ע״א). ת פ במרזפתא ת

31) הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידן(לה ע״ב).

32) טרוקנין כובא דארעא (לז ע״ב). 33) טריתא פטורה מן התלה (שם).

34) זאת אומרת שלקות מברכין עליהן בורא פרי האדמה (לת ע״ב). 35) כוותיה דרב מסתברא דברכה צריכה הזכרת השם (מ ע״ב).

. 36) כמהין ופטריות מירבא רבו מארעא מינקי לא ינקי מארעא(שם) 37) א!8 אנו נאמר תיקן לתלמידי תכמים ברכה, שנא׳ ויברכני ה׳ בגללך

(מב ע׳׳א). 38) אפילו ביום טוב כריך אכל כסא וכסא דאמר נמלך אנא (מב ע״ב).

39) לפתא קשה מבלי בשר (מד ע״ב).(טה ע״ב). ו 40) והוא דקרו ליה ועני קורין לו ומזמנין עלי

41) נקיטינן שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק (שם). 42) עני ליה בקלא כי היכי דלשמעו פועלים וליקוטו דהטוב והמטיב לאו

דאורייתא (שם).ש ר ״ ן ו ר י פ

מהדד אפיה לבי כנישתא אבל מהדד אפיה מובהק, אבל ברבו המובהק מלוא עינין 0• ובן לבי כנישתא לית לן בהי). וכן במסכת שבת: אמד אביי! לא אמרן אלא קודמ ועצר דאודתא* ששית אבל ובו"). וכמו p אמר אביי: לא אמרן י ד תנו רבנן, שעה ראשונה מאבל א מאכל ת-ת, מכאן ואילך מורק זמן לחמת. אלא צפורן, לא אמרן אלא להד- לא אמרן אלא אמד אביי: לא אמדן אלא דלא טעים מידי חדא•). הא למדת שאביי היה תופס בלשון

בצפר* אבל טעים מידי בצפרא לית לן בה*). זה הרגיל בו ובגיל. ואמר אביי: לא אמרן אלא ברבו שאיגו וממודי ודבי אאיז שמעתי שפירוש לא

ת ג, >ו»ב ו ב ר , ב \ ו « א , ר י ת מ י א 93 מ

מ י א ר ו מ א ז מ ת י א ו ת י ה ר מ א מ

43) חתר לראש (טו ע״ב). 44) מדםליק האי מרבנן ממערבא גם ליה דעתיה (מז ע״א).

45) ועד השתא לאו מר אנא (שם). 46) עליך אמר קרא מכל מעשרותיכם תרימו האי אידגן והאי לא אידבז (מז ע״ב). י

47) בכותי חבר מזמנין עליו (שם). 48) הכא בקראי פליגי, רבי מאיר סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתייה/ אכילה שיש בה שביעה, ואיזו זו ואכילה בכזית, רבי יהודה סבר ואכלת ושבעו

כביצה (מט ע״ב). 49) וצריך לאודיי קמי עשרה דכתיב וירוממוהו בקהל עם (נד ע״ב).

60) כיון שעלה עלה (נז ע״א). 61) מאי רותות זעפא (נט ע״א).

62) כרוך ותני(שב!). 53) כי אתיא מטרא כולי ליליא ובצפרא אתי אםתנא ומגלי להו לשמיא זה

רקיע בטהרתת (נט ע״א). 54) כל כ״ה שנין והדר מחזור ונפלה תקופת ניסן בשבתאי באורתא דתלת ננהי

ארבע זהו רואה המה בתקופתה שמברך עליה ברוך עושה בראשית (נט ע״ב). 55) לימא שמרוני שמרוני עזרוני עזרוני םמכוני םמכוני המתינו לי המתינו

לי עד שאכנס ואצא, שכן דרכן של בני אדם (ם ע״ב). 56) לא שביק מר היי לכל בריה (םא ע״ב).

57) כי עייליתו בשבילי דמהוזא למיפק ביה בתקלא לא תהזו לא להך גיסא ולאב ע״ב). ס ) ו ה להך גיסא דלמא יתבי נשי ולאו אורת ארעא לאםתכולי ב

58) ש״מ באתר דאית גבר תמן לא תהוי גבר אפילו בששניהן שווין(םג ע״א).

ן י ש ד ו ר י פ

הכגסת דק לרגעים לעשות צרכיו׳ ודעתו־ לחזור ולהבגם תיכף לבית הכגסת׳ לא חיישיגןה מ ה שמראה בעצמו שעכוב בית הכגסת ת א עליו כמשאוי, אדרבא, הוא מראה בעצמו שהיציאה מבית הכגסת לחוץ דומה עליו כמשאוי, ולכן מצוד, למרהט, עכ״ל ודפח״ח.

אמדן אלא למיפק, דהיינו, היוצא מבית הכגסת על מגת ללכת הביתה או לעסקיו ואין דעתו לחזור תיכף לבית הכנסת, אז על יפסיע פסיעה גסה, לפי שמראה בעצמו שעכוב בית הכנסת דומה עליו כמשאוי (וכמו שפירש״י), אבל למיעל מצוה למרהט, בלומד, היוצא מבית

1) עיין מהרשיא. ולפרושו זה קשה, הרי היוצא על מגת למיעל לבית המדרש גם p יש לחשוש שמראה בעצמו שעכוב בית הכנסת דומה עליו כמשאוי, וכי מי יודע שמא זה על מגת למיעל לבית המדרש ז

אולם מראה שטעמו של המהרש״א אמו כפירש״י: לפי שמראה בעצמו שעכוב בית הכנסת ממד, עליו כמשאוי, אלא טעמו שהיוצא מבית המסת אל יפסיע פסיעה גסה משום דאמר מד (שבת קנג ע״א): פסיעה גסה מטלת row מת״ק ממאור עיניו. וזהו שאמר אביי: לא אמה אלא למיס״* כלומר, היוצא לעשות צרכיו בחוץ אז יש לחשוש שהפסיעה גסה תזיק לו, אבל למעיל לבית המדרש מצוד. למרהט והמצור. כבר תגן עליו

שהטמיעה גסה לא תזיק לו. אולם עדיין קשה, הרי אביי לא אמד: אבל למיעל לבית המדרש מצוה למרהט, אלא אמר: אבל לפיעל

נמוד. למרה* ותו ל* ובית המדרש מאן דכר שמיה ז 2) עיין -הכותב״ שפמה קושיא זו .פלפול שאין מ נטש* והשיב שפ מד. שהשיג 3) כתובות כ ע״ב בתום׳ בד״ה: פשימ רב אומי. 4) לקמן באותו הדף. 5) שבת י ל״זג 6) קידושין לג ע״*

ק תענית ו ע״ב. 8) חולין ע ?ף*

ז ג, 5״ב 94 צד 1ואי&טזי, 9י!ז יאפיו\, 1ומ\

ר ש ״ י

לפרסא, לשמוע הדרשה. טחציין רבנן שבתא, דאמר: אסור ( 3 ״ מר (ש3ת קיג ע לפסוע פסיעה גסה 3ש3ת, שנאמר אם תשי3 מש3ת רגלך. אנרא דפרקא, עיקר קיבול שכר ה3ריות, הרצים לשמוע דרשה מפי תכם, הוא שכר המרוצה, לאתר זמן שיק3לו שכר לימוד.

א^ר רבי זיךא: 9רי0, כי הוה חך^א להו לך$ן דקא ךהפזי ל?ך,קא בשבתא-אמינא: ל!א מחליק ר$ן ?בתא. 5ימ ך0מ#א ?1?א ךרבי תנחום- אמר רבי ןהועע בן לוי: לעולם:רוץ אדם לדבר ך״ללה נאפילו בשבת, שנאמר״״״•״<: אחת ה׳ ?לכו, כאך!ה ?0אג וגו׳-אןא נמי ךהיטנא. אפגר

רבי דךא: אגךא ךפךלןא-רהטא. שהרי רו3ם אינם מ3ינים להעמיד גרסא ולומר השמועה

ן י ש ד ו ר י פ

וכפי שחז״ל אמרו: לפום צערא אגראC• רצה לקום ולהצטער ויקבל שכר הרבה, תהו שאמר:

אקום פקמייהו ואקבל אגרא. ולפי שטתו זו, שהיה מעריך שכר הפצוה לפי הצער שהיה מצטער בקיומו- וכמו שאמרנו כבד שהיה הריך שקיר, ולס קשה היה א־ הרהט* ולפיכך אמר כאן! אגרא דפרקא רהט* והמהרש״א פירש! רבי זירא שהיה הריף ומקשה ^ הרי לדרשה עצמה לא היה זקוק C ויקבל שכרו רק על שכד המרוצה. תהו שאמר! אגדא דפרקא רהט*

. רבי זירא דוד ל . . א ק ר פ אגרא ד הטאין היה 0 והיה מפורסם למדקדק גדול במצוות ומרגלא בפומיה» לא משום שרבי זירא כשר כל כך אלא *־תן דברים שצוגו בוראנו אגו עושין C• הוא היה מדקדק במצוות עד כדי כך, כשהיה עיף מרוב למודו זדה הולד ויושב על פתחי חכמי* אמר* בי חלפי רבגן אזס אמר* אקום מקפייהו ואקבל אגראC• ו כשיהיו ההכמים יתאים ונכנסים אעמוד

לפניהמ ואקבל אגרא*). ולמה היה פתגהג כך ז מפני שהוא היה הריד שקיד׳*) והעמידה היתד, קשה עליו.

. ב ז ע״ ן ט מ ק ל א ו ״ ה ע א פ ע י מ א נ ב 1) ב. ב ג ה- ״ י פ י דמא שלמ רו 2) י

* ״ ח ע ן כ מ ק 3) ל׳ב. ה ע׳ ן כ י ב ת י 4) ע

* ״ עא פד, $ 5) בבא מצית פ״ד- ו ב 6) א

JKI ד ת י ו י ר ו 7) הן במזזרש-א. י 8) עי

ב צה ״ ת ג. פ ו ב ר , ב \ ו י » » ? ר ־ « . י ת מ י א 95 מ

ר אבד: אגךא ך^ה-דוחקא. א9ר ך?א״: מ • י א ש י אגרא דכ*ח, שנת שלפני אגךא דעמעתא-םבךא,

, שהוא יגע וטורת ותתשג להנץ טעמו של דנר. א ר ב א דשמעתא ס ר ג הלכות •הרגל. א

מ י א ר ו מ א ז ו מ ו י א ו מ ז י ו ר מ א מ

•) רבא אמורא בבלי בחד הרביעי היה ומאמריו במסכת ברמת אא הם ן 1) תרי נשפי הוו: נשןז ליליא ואתי יסמא, נשןן יסמא ואתי ליליא (ג ע״ב).

ו(ת ע׳׳א). 2) אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשי 3) האי דוהקא דהוי בכלה מינייהו הוי, הני ברכי דשלהי מינייהו הני מאני

דרבנן דבלו מהופיא דידהו הנהו כרעי דמנקפי מינייהו(ו ע״א). 4) אגרא דשמעתא סברא (ו ע״ב).

5) כשאתם הותכים בשר אל תהתכו על גב היד ואל תשבו על מטה ארמית ואל תעברו אהורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין(ה ע״ב). 6) כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום (יא ע״ב).

7) אןש לתלמוד צריך לברך (שם).. (יב ע״ב). . . ב י ת כ 8) אם תלמיד הכם הוא צריך שיהלה עצמו עליו ד

9) הלכה כרבי מאיר דפסוק ראשון בלבד צריך כוונת הלב (יג ע״ב). 10) הנפנה ונוטל ידיו כאילו טבל, דכתיב ארהץ בנקיון ולא כתיב ארהץ כפי

(טו ע״א). 11) מי כתיב ארהץ במים, בנקיון כתיב, בכל דבר דםנקי(שם).

12) על לבבך, על לבבכם, בכל לבבך, בכל לבבכם עשב בשדך, ואבדתם מהרה,^ פתיל, אתכם מארץ (שם ע״ב). כ ה

13) רבא בתר צלותיה אמר הכי: אלהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי, עפר אני בתיי ק״ו במיתתי. הרי אני לפניך ככלי מלא בושת

וכלמת וכו׳(יז ע״א).ש ר • ן ו ר י פ

. שגי מאמרימ פתגמימ •הנה לישראל, מומב שיהיו שוגגין ואל יהיו . . ה ל כ א ד ר ג א אלד- אגרא דכלה דוחקא1), שאמר אביי, מזידין £

ואגרא דשמעתא סברא, שאמד רב* אף אלה ולגבי ההיא פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי איגם מקריים, אלא בהם מתגלמים ההבדלים שמעון בן יוחאי* ואספת דגגך מה תיל ז למי העמוקים שבהשקפה על החיים ובתכוגה ובאופי שנאמר לא ימוש ספד התודה הזה מניך, יכול שבין אביי ורב* שני שרי התורה אלה שבבבל. דברים ככתבן, ת״ל ואספת דגגך, הגהג בהן אביי היה איש נוח לבריות, עניו וזן• הדוח, מנהג דרד ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעוןד ומרבה שלום עם אחיו. דרכו בן יוחאי אומד* אפשר אדם חורש בשעת בעל מענה י בחיים היום יומיים ובלמודו היתד, להתחשב עם חרישה תורע בשעת זריעה וקוצר בשעת רוחם של פשוסי הע* להמות אזן לדרכיו קצירה, ודש בשעת דישה תורע בשעת הרוח, ולהרגליו של העם הפשוט. סיסמתו היתה * פוק תורה מה תהא עליה ז אלא בזמן שישראל חזי מאי עמא דבר *). וידוע ידע אביי כי לא עושין רצונו של מקום מלאכתן געשית זדי כל אחד התברן־ בתכונות אצילות ובמדות אחרים... אמר אביי! הרבה עשו כרבי תרומיות, ולכן אין המדד, הקובעת את הדין של ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון p יוחאי

.( כל אהד, מדתם של בני העליד- ולכד אמר* ולא עלתה בידן, אמו מלא עלמא יעקב אבינו ז f וכן אמד* ולמ, אביי שהתחשב הרבה עמ המתי העם,

ב 96 ״ , פ ת ו ו כ ר , ב \ ו ז 0 א ? ר ר 9 , י ת ת י א צו ת

ת י א ר ו ת א ת ת ו י א ג ת י ה ר ת א ת

14) תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים שלא יהא אדם קורא ושוגה ובועט/ וכל העושה באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, שנא׳ וכו

שלא לשמה נוח לו שלא נברא (שם). 16) דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה, ושאין בו חלל

ט ע״ב). י ) ן , ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנ טפח אינו חוצץ וכו, 16) אמר קרא זכור ושמור, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל

ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה (כ ע״ב). 17) עזרא תקן טבילה לבריא המרגיל ארבעים סאה (כב ע״ב).

18) הלכתא בריא המרגיל וחולה המרגיל מ׳ סאה ובריא לאונסו תשעה קבין, אבל לחולה לאונסו פטור מכלום (שם).

19) היה מתפלל ומצא צואה במקומו, אעפ״י שהתפלל תפלתו תועבה (שם)., אל תהי ככםילים שחוטאיז ומביאין 20) הוי קרוב לשמוע דברי חכמים ומ׳ קרבן ואינם יודעין אם על הטובה הם מביאים או אם על הרעה הם מביאים. אמר

הקב״ה: בין טוב לרע אינן מבחינים והם מביאים קרבן לפני ? (כג ע״א). 21) אסור להכנם בתפילין לבית הכסא קבוע להשתין מים, שמא יפנה בהם

(שם).ת ח 22) «\ז על גב דתניא תיובתא דשמואל הלכתא כוותיה (שמניח תפילין ת

מראשותיו אפילו אשתו עמו) (כג ע״ב). 23) הלכתא וכו׳, לא יקרא אדם ק׳׳ש לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת

כה ע״א). ) כן חזירים ולא כנגד צואת כלבים בזמן שנתן עורות לתו 24) צואה עוברת אסור לקרות ק״ש (שם).

/ הכא והיה מחניך קדוש אמר מ 25) התם בקביעותא תליא מילתא, דכתיב ו רחמנא והא ליכא (שם).

26) הלכתא צואה כחרם אסורה ומי רגלים כל זמן שמטפיחין(שם).ת הערוד• מותר, לא נתנה תורה למלאכי השרת (כה ע׳׳ב). 27) עקבו רואה א

ן ״ ש ר ו ר י פ

ולכך התאונן ואמר: ואנן כי אצבעתא בקידא לסברא׳ כלומר, כשעוה קשה שאין האצבע

יכולה להכנס לתוכה אלא מדבק מעט 0. וכמה אפייני לשטתו זו של דבא המעשה המסופר עליו בגמרא! רבינא ורב אדא בר* אתא ב ר מתנא הוו קיימי ושאלו שאלתא מ זילחא דמיטר* עיילו לבי כנישה* אמרי!* ד ס י י דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מ מנ אלא משום דשמעתא בעא צילותא כיומא

דאסתנא•). ולכך, כשהתעוררה פעם שאלה קשה ומסובכות אמר רב אדא בר מתנא* זיל קמיה דר בא בדיה דרב יוסף בד הפא דהרי פא סכיניו!.

כלומר, לבו פתוח בסברא •).* שהכיר את אפיו ואת תכונותיו. ב ואף ר התפאר ואמר: תוכמתיה דרב הונא יהבו לי״•).

אף בדרשותיו היד, בבחינת וירד משה אל העמ, והיה נושא דרשותיו בצורה מובנת אף לאלה, ולא מנע שכר אף מפשוטי הפשוטים, ואמר:

אגדא דבלה דוחק* אך שמתו זו של אביי, ההליכה עם רוחו של פשוטי העמ, לא משנאה חן בעיני כל החכמים דקי הסברא וחדי השכל, ואמרו« אדמגרריתו גרמי בי אביי, תו ואכלו בשרא שמיגא בי רבא •), אבל אביי ביחסו להמוגי העם ובהתחשבו עם רוחם לא התחשב עם בקורת זו, כי שטתו היתד,! אטו כולי עלמא יעקב אבינו, פוק הזי מאי עמא דבר, ולפי שטתו זו אמר:

אגרא דבלה דוחק* רבא — שטת למודו ומשאו ומתגו בהלכהמ היתה מופנית * כל תשומת ל שונה היתד- הו* ר ב ס לאותמ יחידי סגולה, חריפי השכל ודקי ה

97 תאיתתי, 9חן ר*«ו\, ברכות ו, פ• ב צז

תאתרי התואיגו והאתוראיגו 28) צואה בעששית מותר לקרות ק״ש כנגדה, ערוד• בעששית אסור לקרות. ולא יראה בך ערות דבר . . ה ת כנגדה. צואה בכיסוי תליא מילתא והא מיכםיא. ע

אמר רהמנא, והא קמתהזיא (שם). 29) צואה בגומא מניה סנדלו עליה וקורא ק״ש (שם).

30) הלכתא פהות משלשה כלבוד דמי, עשרה רשותא אהריתא היא (שם). 31) אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר (שם).

32) גלימא אקמטרא ככלי בתוך כלי דמי(כה—כו). 33) הגי בתי כםאי דפרםאי אע״ג דאית בהו צואה כםתומין דמו (כו ע״א).

34) ההוא דנכנם להזיע וקודם גזירה הוה (כז ע״ב). 35) והוא דמצער נפשית וםהזי כמאן דכרע (כה ע״ב).

36) ינאי להוד ויוהנן להוד, ינאי רשע מעיקרו ויוחנן צדיק מעיקרו (כט ע״א). 37) צדיק מעיקרו נטי דלמא הדר ביה (שם).

38) עד שהפר לו נדרו, כתיב הבא ויהל וכתיב התם לא יהל דברו, הוא אינו(לב ע״א). טיהל אבל אהרים מיהלין לו

39) הלכתא כי קידוש, םה קידוש אע״נ דמקדש בצלותא מקדש אכםא, אןז הבדלה גמי אע״ג דמקדש בצלותא מבדיל אכםא (לג ע״ב).

40) ילך אצל הכס מעיקרא וילמדנו ברכות כדי שלא יבוא לידי מעילה (לה ע״א). 41) במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתהזו קמאי כי היכי דלא

ה שתא (לה ע״ב). ל תטרדו במזונייכי מ 42) לכשיבא אליהו ויאמר אי הויא קביעותא השתא מיהא בטלה דעתו אצל

. כל אדם(שם) 43) חיכי אמרינן דהוי שומר לפירי היכי דכי שקלת ליה לשומר מיית פירא

ו ע״ב). ל ) ׳ מ הכא כי שקלת ליה לא מיית פירא ו 44) פלפלי אין מברכין עליו ולא כלום (שם).

45) כס פלפלי ביומא דכפורי פטור, כס זננבילא ביומא דכפורי פטור (שם).

פ י ר ו ש ר ״ ן

ה ל מ חטאת ולא מגהה ולא אשם ״), שהדי ג היתד, הערצתו אוו התודה ולומדיה ושקולה היתה בעיניו מצוד, זו של למוד התודה כנגד שאד המצות. ולכך כשראה רבא את דב המנונא שהיה מאריך בתפלתו, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקימ בחיי שעה"). והוא דשרא להו לרב יאשיה ולרב עובדיה לאיקבועי דלא כהלכת* מאי טעמאז כיון דרבנן נינהו אתי ליטתדי מגירסייהו"). ואף בענינים צמריים וחברתיים היה דבא דורש ומקפיד על יהס מיוחד, יחם של כבוד ונשיאת פנים לנושאי דגל התורה. כך, שרא דכא לצודבא מדרבנן למימי לא יהביגא אברגא ״), והתפאר ואמר: תיתי לי דכי אתי צורבא מרבנן לקמאי לדיגא לא מזיגגא רישי אבי סדיא כמה דלא מהפיכנא בזכותיה ״).* צריך שיחלה עצמו ע ואמר רבא: אמ ת״ח ו

מ אמר: הריני כבן עזאי בשוקי מבריא"). ומ של רבא ד ואכן גדול היה שמו ורב היה ע. ואפילו דב יוסף, בעיגי החכמים בגי מדו שמרוב בקיאותו במשנה זכה לכנוי סיגי ״), היה משתדל גם הוא לברר את שמועתו של רבא והנהגותיו, וזהו שמצאנוהו לרב יוסף שהיה* ששלהו אביו ב שואל את רב יוסף בנו של ר ללמוד תודה מפיו ״), א״ל: אביך היכי עביד"), אביך במאי זהיר"), אביך כמאן סבירא ליה").ל היה עדך לומדי ח אל אלהים! כמה ג* ממש כערך התורה. ב התורה בעיניו של ר והלא כה דבריו* כמה טפשאי שאר אינשי, דקיימי מקמי ספר תורד* ולא קיימי מקמי גברא. והוא שדרש: יקרה היא מפנינים, רבה״) מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים ״). ואמד: כל העוסק בתורה איגו צריך לא עולה ולא

9 , ברבות \, >ן״ב 8 \ n תאיתתי, 3רע ר*«ו s

תאתרי וזתואית והאתגראית

46) האי המלתא דאתיא מבי הבדואי שריא ומברכינן עליה בורא פרי האדמה (שם).

א ע״ב). 47) ריהטא דהקלאי וריהטא דמהוזא איד• ואידי בורא מיני מזונות ( 48) והוא דאיכא עלה תוריתא דנהמא מברכינן עליו המוציא (שם).

49) מברך ואה״כ בוצע (לט ע״ב). 50) כי מייתית לי אומצא דבישרא טרה ואייתי לי טהיכא דטיקרב לבי ברוך

(מד ע״ב). 51) כי הזית לפתא בשוקא לא תימא לי במאי כרכת ריפתא (שם).

52) לפת קשה מבלי יין(שם). 53) שלשה שאכלו כאהת אהד מפסיק לשנים ואין שנים מפםיקין לאהד

(מה ע״ב).י עם הארץ מזמנין דעשורי מעשר (מז ע״ב). ת ט 54) ב

55) לא נה נפשיה דומי בר המא אלא דלא אזמין ארב מנשיא בר תהליפא (שם).

56) אפילו לא טבל עמה ם אלא בציר ולא אכל אלא גרוגרת אהת מצטרף,(מה ע״א—ב). ן ת הרבים ידי הובתן עד שיאכל כזית דג ולהוציא א

57) הלכה כרבי עקיבא בברכת המזון דאהד עשרה ואהד עשרה רבוא (נ ע״א). 58) כי אכליגן ריפתא בי ריש גלותא מברכינן שלשה שלשה (שם).

59) בהדי פלוגתא למה לך ועוד הא גהוג עלמא כרבי ישמעאל (שם). 60) כי אזמין ׳עלייהו בדוכתייהו פרה זימון מיגייהו(שם ע״ב).

61) זו דברי רבי מאיר (גב ע״ב). 62) בברא לא פליגי, כי פליגי בבורא (שם).

63) יאותו ממש (גג ע״ב). 64) כל אימת דמטית להתם בריך ברוך שעשה לי גם במקום הזה (גד ע״א).(גה ע״ב). ׳ / א״ל לשמעיה פוק אכריז רבא חליש וכו כו 65) רבא כי הוה הליש ות השוא ידברו, לא קשיא, כאן ע״י 66) כתיב בהלום אדבר בו וכתיב והאמו

מלאך, כאן ע״י שד (שם).ן י ש ד ו ר י פ

עליו ״). ודרש: מאי דכתיב! אל גנת אגוז וחברתיים! לא בגורמים סוביקםיביים אישיים, ירדתי. וכוי, אף תלמיד חכם שסרח אין תודתו בי אם באוביקטיביים חיצוניים.

נמאסת ״). ומתוך יחם של אהבה והעמד• זו שהרי אם נבדוק rat מימרותיו של אמיה ויותר מזה את מימדותיהם של החכמים בגי לתלמידי חכמינו הודה: דרחים רבנן, הוו אה חתנוותא דורו, הדנות מ באמי ובתכונותיו, יתברר לנו, בנין רבנן, דמוקיר רבנן, הוו א רבנן דדחיל מרבנן הוא גופיה הוי צודבא מ אותה חריפות ומיכל ודקות הסברא, אותו מרבנן"). יחם נלבב ונערץ כלפי התודה ולומדיד״ שהואן בהמ במדה בלתי י ט הא למדת, שלא על פי מקדה אלא על פי אפיתי לרב* גם אמי מ

תמגתו ואפיו אמר רבא: אגרא דשמעתא רגילה, ואולי לא פחותה מזו של רב* מבד* ומכאן מאמרו» מבא חז־א פלפלא בא וראה: רב* ממל חריפות השכלו בשם סכינא חריפא״^ ה נ חריפתא ממלא צנא דקריי״ב. ודקות המחשבה, מ ואולי מבת ההבדלים בשמותיהם של אביי ורב דימי אומר עליו שהוא בעל מוח חדין״"< ודבא לא היתה נעוצה כל כך בתמנותיהם וא״ל רב יוסף, רבו של אמי, לאביי: מר גברא הנפשיות, מ אם בעקר בהבדלים מעמדיים רבה הוא"). ושוב נאמנה עליגו עדותו של רבא

PX ב ״ , פ ת ו ו כ ר , ב \ ג » « , 9חז י י ת מ י א « מ

מאמרי התגאית ווזאמוראימ

67) והוא דמפשר ליח מעין חלמיה, שנא׳ איש כחלומו פתר (שם). 68) תדע דלא מהוו ליה לאינש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופא

דמהטא (שם).ו ע״א). נ ) 69) אמר מםתיי תרין הזאי

70) אמר רבא רשע בדידך קיימא וצערתן כולי האי כולהו מחילנא לך לבר מברתיה דרב הסדא יהא רעוא דלמסור ההוא גברא לידי מלכותא דלא מרהמו עליה(שם).

71) הרואה באר בהלום מצא חיים ממש (שם ע״ב). 72) כיון שעלה עלה (גז ע״א).

73) אמר רהוטו צדיקי למעבד רעותא דמרייכו(נז ע׳׳ב). 74) ברקים ברקא (נט ע״א).

76) ברקא יהידאה וברקא חיוורא וברקא ירוקתא וענני דסלקן בקרן מערבית ואתיין טקרן דרומית ותרתי ענני דסלקן חדא לאפי חברתה כלהו קשיין למאי נפקא

. מינה למיבעי רחמי(שם) 76) התם מברך תרתי ברוך שכחו מלא עולם ועושה מעשה בראשית, הכא

עושה מעשה בראשית איכא, שכחו מלא עולם ליכא(שם). 77) האי דחריפי בגי מהוזא משום דשתי מיא דדגלת האי דגיחורי משום

דמשמשי ביממא והאי דניידי עיגייהו משום דדיירי בבית אפל (גט ע׳׳ב). 78) האל ההודאות מסיים בברכה על הגשמים (שם).

79) כל חיכי דדרשת להאי קרא משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוה בה׳ מרישא לסיפא מדריש ומסיפא לרישא מדריש (ס ע׳׳א).

80) לא נצרכה אלא לקבלוניהו בשמחה (שם ע׳׳ב). 81) לא איברא עלמא אלא לרשיעי גמורי או לצדיקי גמורי(סא ע״ב).

82) לידע איגש בגפשיה אם צדיק גמור הוא אם לאו(שם).ת למו 83) אין מקנחין בימין מפני שהתורה ניתנה בימין, שנא׳ מימינו אש ד

(סב ע״א). 84) ביממא הוה אזיל מיל ובלילא א״ל לשמעיח פנו לי דוכתא ברחובא דמתא

(שם).ן י ש ד ו ר י פ

החריף הגדול שהעידן אתאי לפומבדית* השיטוח והגישה למניות החיים ולצדכיהם אקפגי גחמגי שמעתתא ומתגיחא"). המבדילים את שגי האריות שבתודה האלה, ועד כמה חריפות היתה מ באמי. יש אלא יסודות שטותיהס נעוצים בעקר. כמו

לחמת ממעשה זה: כשמת דב יוסף ונתפנתח שאמרנו, בהבדלימ מעמדיים וחברתיים. משרת ראש הישיבה, היו ארבעה חכמים אמי איש עני היו- כל ימיו חי חיי צעד, וחזקות. כשעברתו אמו מת אביו, ואף אמו עם ם י ה ל א י• י " ז י ״ 8 ת בי׳ 3 ו כ ז משתדלים ל

< ה ») ת ו מ ת ד י מ זיר* ורבה בר מתנה, והסכימו ל אביי, רב* ד

י רבה בר נחמני. אחי אביו מיליל. אסף את י ״ ״ ! * " י * ר ״ ב י י מ א י * ש » ״ ™ ״ היתום לביתו ואמצי כבן לי r גדלי מזנבי ״ ״ ' ^ ^ " ^ f E של דבר היו- דכולהו איפרך, דאביי לא , , .ב תורתו של ח לתורה ולמעשים מומם. ואכן ת איפרו־ ״). ובאשר לאהבתו את ת״י אמי מרבה בר נחמני בא לו. ורבה בד נחמני כ י לי ד ת י ! ת ו מ י מ ד ב ו ד י ל ^ךן ן , ^ n

הזיגא צורבא מרבנן דשלים מסכת* עבידנא גם כן עני ואבית היה. וכדאמר דבא! רבהן צדיקי הוו מר מצלי מ יומא מבא לרבנן f ורב חסדא תרוזייהו ד. בי רב . ברור, אימ* שלא בשטח זה נעוצים יסודות תמי מטר* ומד מצלי ואתי מטרא.

ק תאיתתי, מ־ןן ראטיו\, ברכות ג, פ״ב 100

תאתרי תתואית ותאתוראיס

85) קפנדריא כשמה (שם ע״ב).ת הכנסת שריא מידי דהוה אמנעל, מה מנעל מותר אן» רקיקה 86) רקיקה בכי

שרי (שם). 87) תנא ילין* ממנעל ואת אמרת מקפנדריא (שם).

88) כי ביתו, מה ביתו אקפנדריא קפיד אינש ארקיקה ומנעל לא קפיד אינש,םג ע׳׳א). ) י אן» בית הכנסת קפנדריא הוא דאםור, רקיקה ומנעל שר

89) האי קרא עת לעשות לה׳ הפרו תורתך מרישיה לסיפא מדריש מסיפא לרישא מדריש(שם).

90) בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארהותיך אפילו לדבר עבירה (שם). 91) לעולם ילםוד אדם תורה ואה״כ יהגה (שם ע״ב).

92) אןש על פי כן לא יצא הדבר לבטלה, שגא׳ ומשרתו יהושע בן גון גער לא ימיש מתוך האהל (שם).

ן י ש ד ו ר י פ

אחד, בר ששך שמו׳ ומצאו יושב עד צוארו בוורדים חונות ערומות עומדות לפגיו. א״ל בר ששד: וכי מובטח לכם כגון זה לעולם הבא זל משלכם. א״ל: וכי יש גדולה ח א״ל: שלגו גז א״ל: אתם אימת המלכות עליכם, אגו ו מז: ואגי׳ וכי ל לא תהא אימת המלכות עליגו. אי יש עלי אימת המלכות? עודם מדברים בא שליה המלך ויאמר לו: עמוד, שאתה מתבקש למלך. בצאתו אמר לו בר שישד לרבא: הרוצה להזות בדעתכם תפקע עינו ״). א״ל רבא: אמן, ופקע עיגו דבר שישן־ ״). וכן היה רבא חשוב ומכובד בבית המלך ומעשה שהיד״ ואיפדא הורמיז אמו של שבור מלכא, שלהה לו ארבע מאות דינרים שיהלקם בין העגיים, והלקם רבא לעניי או״ה"). הגבירה הזו, שכמה ממנהגי ישראל היה בידה, היתד. שולחת אפילו לשאולמ תספר הגמרא: איפרא שאלת דמים מרבא. ו הורמיז אימיה דשבור מלכא שדדה דמא לקמיה דרבא. הוה יתיב רב עובדיה קמיה דדבא ארוזיה. א״ל: האי דמ חימוד הוא. אמרה ליה לברה: תא חזו כמה הכימי יהודאי. א״ל: דילמא כסומא בארובא, הדר שדדה ליה שיתיןם י ו ומלהו אמרינהו האי בתרא דם מ ט מיגי ת. אסתייע מילתא ושדד לה םריקותא . . ה ו ה דמקטלי כלמי אמרה יהודאי בתיווגי דלבא

. ׳>׳׳';, יתביתו כר״) ראינו, איפוא, ששוגה זעה מעמדו של אביי בחיים ובחברה מזה של רבא מרעהו. והבדל זה הוא שטבע את חותמו על הבדלי השקפותיהם

ושמותיהם ויחסיהם אל כני האדם.

הסדא גהמא דסמידא לכלבי ולא מתבעי, בי רבה נהמא דשעדא לאיגשי ולא משתכח").י כאחד מ וגם אזז״כ, כשתתפרסם שמו של אי סוגה מ מגחלי התורה, לא היתד, דרכו של א בשושנים. כל היום היה עוסק בתורה ובמצוות, ובשעות הלילה היה מעבד את שדהו"). הכנסתו היתד, מועטה מאד והרעב היה פוקדהו לעתים קרובתה הלא p העיד עליו רבא: ידענא ביה בנהמני דמכפין נפשיה״), ידענא ביה בנחמני דלא הוה שתי חמרא ״).: היינו דאמרי אינשי, י מ ולא לחנם אמר א כפין עניא ולא ידע אי נמי דווחא לבסומאי בתר עניא אזלא מ p אמר א . ו שמח") עניותא ״). ושכן מי כמוהו ידע את נפש העני

הרעב ללחם ומר מזלו. לא כך עלה בהלקו של רבא p רב יוסף, ובעודו ( , 1 ם של עשירים היה בר חמא. מ בעריסתו קסמו לו תענוגות החייט. אשתו׳ בת רב חסדא היתד״ שלעשרו של רב חםדא יצא שס רב")׳ ובבא שעתו של רב חםדא עבר כלמ היה רבא בעל שדות ש ו לרבא ״). ו מ ר נרחבים ובעל ספינות המהלכות בנהרותיה שליות* כף בבל *C• וכשם שבתר עניא אזלא ענ בתר עשיר הולכת העשירות, ומלבד כל העשירות שהיתר. לו לרבא בא עוד בד מר שמואל וצוד. שיתנו שלשה עשר אלף זזו לדבא

מנכסיו"). ועשירותו המופלגת של רבא פתחה לפניו את ארמנות השרים ורבי המלוכה שאתם עמד בקשרים אמיצים. ומעשה ברבא שבא אצל שד

101 תאיתתי, 9ר9 ר*ו«יו\, ברבות ו, >ז־ב קא

ש ר ״ ן

אמת היתה בפיהו, בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעת").

וכן אביי שכהן היה ״) גם הוא הלך בדרך זו שהתוה אבי אבותיו. ומרגלא בפומיה» לעולם יהא אדם ערום ביראה מעגה רך, משיב חמה״ ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם ואפילו עם גברי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה וגחמד למטה ויהא מקובל על הבריות ״). ואמר: כל התורה כלה מפגי דרכי שלום היא״).י כי אם גם מ ש בלבד היה א ר ואכן לא גאה ח גאה מקיים, והיה מהדר פגי זקגים וקשישים,, כדי ח ואפילו לסבי ארמאי היה מושיט את י

שישעגו עליו").

וכפי שהיה אמי׳ כאהרן בשעתו, מקרב את כל הבריות, אגשים וגשים׳ חכמים ופשוטי ההמון כאחד׳ לכך היה גם הוא אהוב על כל שדרות העם׳ והיה לו שלום. ולזה רמזו חז״ל באמרם: לאמי כל מעלי יומא דשבתא אתא ליה

שלמא ממתיבתא דרקיע ״). אבל לרבא, שמדת יקוב הדין את ההר היתד, גר לרגלו, רק כל מעלי יומא דכפורי אתא ליהמגת הדברים, שלמא ממתיבתא דרקיע״). ו* שיחסיהם עם רבמ ב שבגי מחוזא שבה כהן ר הגחל היו מתוחים ולעתים גם עיוגים"), היו מתפייסים אתו בערבי יום הכפודים. חלשא דעתיה דרבא משומ דאמי׳ א״ל« דייך שאתה

מגן בזמתך על כל בגי עירך ״). ושמתו של רבא, שמת העימ הדק, ההגימי מ המגתח והסברא השכלית נצחה את זו של אל ד ח וגקבעה הלכה כמותו בכל מקום חח מ

קג״ם ״).

ו ר י פ עד שאגו עוסקים בשמותיהם הגפרדות שלי ורבא, כדאי לציץ, שבהבדל המדות של מ או ע״ה ואהרן הכהן ג מ אמי ורבא, אף משה ר

גבדלימ היו איש מרעהו בגקודה זו.

מדותיו של משה רביגו היו בבחיגת ״יקוב הדין את ההר ״). וברדת משה מההר, בראותו את העגל ואת העמ הפרוע היוצא במחולותמ את בגי לוי והכריז! י ב סביבו, אסף משה ס שימו איש חרבו על ירכו והרגו איש את אחיו ואיש את דעהו וגר ויפל מן העמ ביומ ההוא

בשלשת אלפים איש (שמות לב, כה).

ה מציגו לרבא שצוה להלקות מה א ח ב ו)• ואת , , ומת1 ו פושע אחד שנמצא הייב בחנת, שלא הצטיינו במוהר מעשיחם, י מחוזא עי מיחמ ״). ולא בכדי היה מוכיח בדברים קשים כג קראו רב ספרא לרבא ״משה״ ,ופירש״י: רביגוו ״). וכמו p מציגו גם את ר ח בדודו כמשה ב בר אבץ שהמשיל את רבא למשה, כמסופר בגמרא שירד רבא באגיה ביומ סער וגברו המים, וא״ל לבר אבין שיבקש רהמים שישקמו המים. עמד ואמר: באו רוב שלישית במים,. אל תזגיחגו כאות מי מרה״), . . ם ח ר זכור ו הייגו, ישראל נקרא שלישית, שיש בהם כהגיםד רוב מ איים וישראלים, ורבא שהוא שקול כר ורחם עליו, מ ת המים. ז מ ס ישראל בא בד ג וכשם שעשית גס למשה — שהיה שקול מ רוב ישראל — במי מדד, וגמתקו המים, כך

תעשה אות ומופת לדמו להשקימ המים.

אבל אהרן הכהן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם להבת, שגאמר: תורת

1) חדשי אלול ותשרי נקראים .חדשי כלה״ או .ירחי כלה״. .כלה״ נקרא הכינוס שנתכנס העם לשמוע את דרשת החכמים. .ריש כלה״ הוא המפרש את דברי החכם ודורש ברבים בשבתות.

2) ברכות מה ע״זג 3) יבמות עו ע-א.

4) שבת קמח ע״ב. 5) ברכות לה ע-ב.

6) בבא בתרא כב ע״א. 7) עירובין נג ןרזג 8) מגילה כח ע״ב. 9) חולין עז ע״זג

10) מועד קטן כח 1* 11) עירובין כס ע-זג 12) ברכות סד עיזג

JIT) 13) כתובות סג

, ברכות ג, >ו״ב 102 \ קב מאימתי, 9רי רא«ו

14) ברכות יג ע״ג 15) שבת קיוז ע״ב.

16) עידובין « ע״נ. 17) מכות כב ע״ב.

18) סוטה ד ע״ב 19) מנחות קי ע״א.

20) שבת י ל״א. ופירש״י: חיי עולם — תורד* תפלה — מרך חיי שעד- 21) בבא כתרו! ככ ע״זג

22) נדרים סב ע״ב. 23) שבת קים ע״א. 24) ברכות יב ע״נ. 25) חגיגה סו ע״נ. 26) שכת כג ע״נ. 26ב חגיגה י ע״א.

27) מנחות עד ע׳״זג 28) עירובין כב ע׳׳ב ויבמות עוו ע״א. ועיין פי׳ הערוך שפי׳ כן׳ ורשיי פי׳ אדם חשוב.

29) זבחים סב ע״זג 30) עבודה זרה נח ל״א.

31) הוריות T ע״א. 32) שבת קיח ע״ב, קיט ע״זג

33) קידושין לא ע״נ. 34) ברש״י גיםין לד ע״ב׳ ד״ה והלכתא כנחמגי. יעיין שם בהגהות רבי עקיבא איגד וז״ל: ובערך אביי כתוב בשם הגאונים דנחמגי שמו והיה בר אחוד, דרבה בד נחמני ותלמידו!... וויה קורא לו אביי בלשון

ארמית כאדם שקורא אבי. עיי״ש. 35) מועד קטן כח ע״*

J ״y 36) גיטין מ 37) שבת לג ע״א.

38) כתובות סה ע״ז4 39) מגילה ז ע״נ.

40) בבא בתרא קעד ע״ ג 41) בבא קמא גז ע״א ובנא מצילא סד ע״ ג

42) שבת קמ ע״ב, פסחים קיג ע׳* ומועד קטן כח ע״א. 43) מועד קסן כח ע״*

44) בנא מגיעא ע״ג ע״א ובבא בתרא קנג ע״א. 45) עידובין נד ע״* נדרים נה ע״א.

ר להם הם מראים את ע1מם כאוהבים. נ 46) עבודה זרה מה ע״א, וכך דרכם של שונאי ישראל 5 • 47) שם סד. ע״א.

48) נכא בתרא י ע״ ג 49) נדה כ ע״ב.

50) סנהדרין ו ע״ב. 51) תענית כד ד״כ.

52) וכראש השנה יז ע״א אמר עליהם שהם יורשי ניהנם. עיי״ש. 53) שכת קא ע״ב.

54) מועד קטן כה ע״נ. 55) מנהדרין ו ע״ב.

׳ 56) חולין קלג ע״א נאמר שם: שאניי היה חוטף מתנות נאמת שהוא מחבב mm ונר ואח״ב לא נטל רק ערני יום הכסורים להחזיק ע1מו כהן. וכן ראש השנה יח ע״א נאמד שאמי מדנית עלי בא•

57) ברכות יז ל״א.J « J W 58) גיטין

59) קידושין לג ע״* 60) תענית כא ע״נ. והניסה אתא ליה שלמא ממתיבתא דדקיעא הוא ע״ד שאמרו: קול המון כקול

שוי(מדרש שמואל אבות). וראה מה שהעירותי כבר לעיל דף ג ע״א ד״ה תניא אמר רני יוסי בהערה 32JDV (61

103 !ואימוזי, 9ו? ראמו\, בורווז ץ, >ו»ב קגj*׳y ת קזז ו ב ו ת 62) כ

J ״ J א ת ב י נ 63) תע. נ ״ נ ע עא כ י 64) בבא מצ

, י לי ב ה א לא י נ ו נ ה ד ד וזתנותיה דדבה נ : ענ א ב ח ע״א) דאמר ד ק כ ״ ו מ נ ) א ב חדת מדברי ד ו י ב מ ת ל מ ו ש ת ל וו א ז נ ק ם י מ ה כ ל ע ת נ ו ר ו ק מ קת ה ך בדי , א ד ו נ צ מתנשא על ה ה גאה ו ו שדבא הי נ ם של י נ ו רי סטו ה מההי מ ו כ ק י הסנים י רה בענ מו תם הג רו ה לבו ח כ ו ה תר כ ו ב בי ו ט במקרה ה , ו ן ם כ קי ם של המסי ח ו ת מ ו נ ט ק ת ל ו ד ע ה רק כ ת ו א ר ש ל יותו ותנ ו דה על ענ מרא מעי ם שהג ה ג מ י ז ו כ יהיר אנ תן ו או : ג ו מ צ ד על ע ת אדם גאה המעי י ראי כ ג זד״ ו ו ס מן ו מ ה ה ז ע׳״א) כשראה דבא ש ומא פ ן תספר הגמרא (י כ , ו ו ת מ ג ן מ ל רבא, שאי ו ש נ ד ל נ ו ו ח ו ל ר פ ש לה ו דו הג. י ו או אמר ו י אי ה יאבד, רו מ גיע כגללו ל ב י ע ראשו ל או ו ם שי עלה לשמי : א0 י ר מ , א ו ו לכבד י ך אחר ל ו ה

י שם< ״ ש ר ) ו ת ח מ ו א תז ל י ש ד ה ז כ מ ך ל ל כ כ ום « זבחי א ף ד ז ן ק בי דו די (עי ם בי ת ה ו ע ס ט כ : דברים שאסרתי ל ד מ ו ש ל ו א ב ותו ל ותנ ו ב ענ ו ד א מ ב ר^ ב - ב ע ת י ו ח נ « מ ב ״ ת כ ע ו מ ב י ) י ד מ א א ד ת ל ו מ : לא ר מ ן א כ , ו א) ז עי א קכ ר ת ! בבא ב א י ח ע דה ס ! נ ב ״ ד ע צסה ה ע״א). ה (סו י ת ב א דאי ת מ ש : ב ד מ ן א כ . ו אל תגבהו ו ו נ י ו והאז ע מ ץ ז ש נ ה מ ת הרה לגסי ה : אז א ב ר ר פ א ות ל ג . ו ם גד, ע״א) י ר ד נ ) ו ל י פ ש ה מ י נ ק ו ה מ צ ה ע בי ן גד ע״א< המג י ב ו ד י ע ) ו ל י פ ש ה מ י נ ק ו ה נ ס ל י : המג ו י ר ב ד ל ו, י כדאי נ צרתי אי ו א נ ל ד ש , ע : אלהי ה י ת ו ל ר בתר צ מ ו ה רגיל ל י ה ו ש ת ל פ א ת ה הי ו בענ ה ו ע נ כ ה ו ב י ת ת מ א ת ל ר ת ו כ המה. כלי ה ו ש א מ ל ך ככלי מ י י לפנ י « י י , י תתי ד במי מ ו ח ל ו , ק י י בחי , עפר אנ וצרתי א נ ו ל ל י , ס צרתי ו ו שנ ש כ ע ו

ו ז ז לה מ ה גדו ו נ י יש ע כ . ו ת מ עיא) ר (ברכו ב ך ו י נ מ מלפ * י י ה יא נ ו ב ה ד ר ותו דרבה ב ותנ ו : ענ ד מ ן א לכ , ו ו א ענ ו ה לו ש דע אפי ה שלא י ז ו כ נ ה ע א הי כ ד ת ש ד מ א ל ה

. י לי ב ה א י ל

ב 104 ״ 5 , ז \ ו ו כ ר , ב \ ו ז » א י ר ח 9 , י ז ו ז ג י א ז קד ג

ר ךב פפא: אגךא ך3י טמ^א-שתיקותא. א9ר י ש - י £ א

׳ מר זוטךא: אגךא ךתעניתא-צךלן$א. אמר ךב אגרא דבי ממיא, פי׳ נית אנלT^^tw ת: אגן־א ךהםפדא־דלוד. אהד רב אעי: של** אגךיא ךבי הלילי-מלי. צדקתא, שנותנין צדקה לערבו ת העניים שהתענ ס נ ר פ ל היום. דלויי, להרים קול בלשון כהי ועגמת נפש, שיבכו השומעים. מילי, לשמת את

התתן נדברים.

״ ן ש ד ו ר י פ

יותר מכל מה שאמרו שאד הבדיו, וכן היה מדבר הרבה לפני רבותיו, וזהו שאמר« אפילו כי הא מלתא לימא אינש קמיה דביה ולא

•C לשתוק אמד מד זוטרא: אגרא דתעניתא צדקתא. אין שכר התענית אלא בצדקה שמהלקים לפנות

ערב לפרנסת הענייפ שהתענו. ולדעת המהדש״א מהלקים צדקה ביום התענית, כדי שלא יהא נהנה מתעניתו בממונו שיעוד מה שלא אכל ולא שתה היום f. התענה אדם משך יום אהד, רעב וצמא, הוא מקבל למעשה מושג כל שהוא על חייו של העני אשר הרעב והצמא הם מגת חלקו יום יום, ולכך אין לך יום כיום התעגית, שבו גתיגת הצדקה איגד. דק דבר שבהדגל גרידא׳ אלא גורד פגימי וגפשי. ומד זוטרא גם הוא למד זאת מהגסית׳ כגדאה, מפגי שמציגו הרבה פעמים את מר זוטרא בישבו עם הבריו, המ אכלו והוא לא אכל, כגון t אמימד ומד זוטדא ודבי אשי יתבי אייתי קמייהו ירק חי. אמימד ורב אשי אכילמ איקלעו לבוסתגאי ומד זוטרא לא אכלי). ו דמדי בד איסק אייתי אריסיה תמרי ודימוגי ושדא קמייהו. אמימד ורב אשי אכלי ומד

. ה זוטרא לא אכיל י). ועוד כיוצא מ אמד רב ששת: אגדא דהספדא דלויי. מת אדם ובאו להספידו׳ מותר להוסיף במקצת ולספר גם מה שלא היה בו׳ אבל דק במקצת.( , ת וכל המוסיף על זה איגו אלא גורע י ת ה ומכל שכן שמדד. זו המצויה אצל איזה םפדניס, שד& מדבימ בתהלות ותשבחות וממרים את ההלל אף על הקטן שבקטגימ. ואין זה אלא לועגם שנפדעין ו לדש ממש. וכבר אמרו חזיל! מ מן המתימ, כד גפרעין פן הספדנין ומן העוגין אחריהן, ופירשו* כשם שנפרעין מן המת אם

י ב א ד ד ג ב פ פ א: א ד ר מ א. דרד בגי אדם . . ט מ י א ש ת י ק ו ת א כשהם באים אל בית האבל, הם מרבים בשיהה עמו, בחשבם כי על ידי כד המ מפיגים את צערו• אד ברב דברים לא יחדל פשע, ולפעמים על ידי מלה בלתי זהירה, העדה שלא במקומה׳ הם עוד מגדילים את יגוגו. באו לגמול הסד ולהיטיב, וגמצאים מדעים, ויצא שכרם, שכר גיהום אבלים, בהפסד של מד הגפש. ויש אשד האבל ברוב צעדו ויאושו אין דעתו מיושבת עליו, והוא מהדהד אהד מדותיו של הקב״ה וקורא תגר על השגהתו יתברד. והמגהמימ אין בפיהם להשיבו, או שבדבדיהמ המ דק מסייעים לו בהתפרצותו, והדי הם בבהיגת מהדפים

ומגדפים. ולכד אמד רב פפא: אגרא דבי טמיא שתיקות* כלומד׳ עיקר שכרם של המגחמים הוא כגגד שתיקותם, ועל כגון זה אמדו * פעמימ

ששתק ומקבל שכד על השתיקה 0•אמ פרשה זו של גיהום אבלים הכמה ו היא ולמוד היא צריכה, לימוד תהידות יתירה. ומעשה ברב שמואל בד יהודה שמתה בתו. אמדו לו דבגן לעולא 8 גלד וגגחמגו. אמר להם».( , מאי אית לי גבי גחמתא דבבלאי דגדופא היא וכגראה, רב פפא שלמוד היה בכגון אלה, עמד על טיב הדברים מגסיוגו המד, שהרי בגים). ובודאי באו רבים ם היו א וקבדם בחייו, רבי לגהמו. ואמרו לו מה שאמדו. צעדוהו והגדילו את יגוגו. ואז הבין, כי יפה השתיקה למגחםים

ולמתנחמים גם יהד. ועוד׳ רב פפא גם הוא העדין• שכר השתיקה לפי הצער שסבל בעצמו משתיקתו בבית האבל,ם זאת ל היה, כמו שמאי ח כי רב פפא דברן גא מרוב ה״הייגו דאמרי איגשי* שלו, שהם י פ א

תאיתתי, 9ר? רא0ו\, ברכות ג, עיי ג קה

ן ״ ו ש ר י ר מ

מצוד. לשמח חתן וכלה ולשמוח בשמחתם׳ אך בשמחה קמיידי רבנן ולא בהוללות וחנגא. ואמרו חז״ל: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בהמשה קולות. שנא׳ קול ששון וקול. קול אומרימ הודו את ה׳ צבאות"). . . שמהה וכתוב זה המלמדנו את המצוד. לשמה התן וכלה׳ הוא גם המלמדנו שמהה זו מה עושה ומה טיבה. צריד שתהא זו שמהה של מצוה. של הודיה ושבת ולא של קלות ראש ופריקת עול׳ והמשמה התן וכלה. ומשבתם ומתבבם איש על אחותו בדברי הודיה ושבח. עליו הוא אומר: פעמים מדבר ומקבל שכר על הדבור ״). תע» רב אשי לשטתו אזל׳ שהוא היה מתגגד לבדיחותא מרובה בהילולא כמסופר ממגו דעבד הלולא לבדיה, הזיגהו לרבגן דקא בדחו טובא. אייתיגיתא תיוורתא ותבר קמייהו ואעציבו ״). כסא חו

הוא הומא׳ כד גפרעין מן הספדגין שאומרים עליו דבר טוב שלא היה בו. וכן מן חעוגין אמן

. ( , ו ומודים בדברי ומעשה בההוא ספדגא דגוזית קמיה דדב בהמן. אמר: האי צגוע באורחותיו הוד* אפר לו רב גתמן בלעג: את עיילת בהדיה לבית הכסא וידעת אי צגוע אי לא. דתגיא: אין קורין צנוע אלא מי שצנוע בבית הכסא"). ובאמת ממרת ההספד אינה אלא לעורר את הקהל לבכי וקינה. והתי יתן אל לבו. כי זה כל

האדמ. ולכד: אגרא דהםפדא דלויי. ורב ששת שהיה סגי גהור״ב) ולא היה יכול להרגיש בצער האבלים מראות עיגיו. אלא מששמע את ההספד המעורר את הקהל לבכי

וקיגה. ולכן אמר: אגרא דהספדא דלויי. אמר רב אשי: אגרא דבי הלולי מילי.

1) זבחים קסו ע-ב. ואני עובדא ידענא באחו שבא לנחם את חבת שפתר. עליו אשתו. ופתח ואמר 5 הרי מתים דק פעם, ומה מקום יש לצער רב זה ? איל: כן. כן. אולם אם היו מתים יותר מפעם אחת קל אולי היה להתנחם בתקוה כי ישוב עוד המת אלמו, עכשיו שאין הוא חוזר לעולמים כיצד אתנחם על אשתי, ולמה לי

חיים t התעלף ודק בקשי השיבו אליו את דוחו, וכשקם ממטתו טרף נפשו בכפו. 2) בבא קמא לח עיא.

3) סדר הדודות תנאים ואמוראים. 4) נדה כז ע״א.

5) דאה במהרשיא. 6) ברכות מד ע*ב, וכן שם נ ע»ב.

7) בנא מציעא כב ע״ א. 8) הטיז שו״ע יו-ד תמה על זה ואומד: מה לו לשקר מעט ומה לו לשקד המה ז

9) עיין ערוך עדך .ספד״. 10) כרכות סב עי*

pio שם נח ע״א. 11) ברכות ו עיב.

12) זבחים קטו עיב 13) ברכות לא עיא.

, ברבווז ו, >ז».ב 106 \ V !זאימוזי, 9י5 י««ג

ל י ש י י ל פ ת מ ל ס : כ א $ ו ב ה ר ר & י 0לבו, א ב י ר 9 אי בית הכנסת, כל פתחי ר ו ח : א . ״ ר גתהלים * מ א נ , ע ע ש א ר ר ת $ ם ן ב ת ה י י ב ר ו ח א

S5 ^Sוהכי *יא « t a r W * : י » י ״ » » 1 W ״T ה (פרק ג): מעץ תקדש ומשכן, י פ ף א ך - ן ל מ ב ; א א ת 8 ? נ י כ ב ה ל י פ T א U p ־ פניהם לתערב ואחוריהם T *־T ־י־ ־ , , , ־ ־י למזרח, והמתפלל אחורי בית ל צ ו א פ £ י א ן ר ב א ג ו ה ן 9ה. מ ת ל י ל - א ז ו ש ? ל3י כ

^ כ כ ל א ר נ ; א י , ת ם ס נ נ כ • ה א ^ י ל * י ל י > •ילא « « י 3י ל י ח א: שהצבור תתפללין לפניו, והא ה י ר ל מ , א א ע י ט ה כ י , אידפ״י ל ה ך , ס י ה ן ל ף א ל ז ן

יה. ״הדי ? ״ול?י £ש?$ ן.ל ״ «לף ס?? ת V - WK 9 יי 5י? טייעא, סוחר ערבי. כדו בר,. . כשתי רשויות. דו, שתי. בר, רשות כי האי דאתרינן בסוכה (תה ע״ב) הא דעיילו בבר.

ש ר י ן ו ר י פ

שכל המעשה הזה לא קרה במציאות כי אם בדמיונו של אדם זה בלבד. ואולי בהלום וחזית לילה שהוא מפעל הכה הדמיוני, ואמר* אחרי שהתפלל שם אל לבו כי א1 ר ב דההוא ג עשה כהוגן, ותפעפ דוהו בקרבו על המעל אשר מעל ודעיתיה יבהלוגיד* עד כי שפט בכחדי חלומ. והגה אליהו המדמה׳ וכ״ש באמדגו ז בא ויהרגגו הרוג, עכיל. ולפי פירוש זה נוכלי שהפקיד מעותיו ר י ע לומר מ גם אותו מעשה מ גבי אושפזיכתיה ומתר* אזל בתרה לחצר מות.כאז א״ל« זיל שקליגהו מתותי : זוזי הי ל אי

.( צגורא דדשא בדון־ פלן1מ ט בחלונה או ש גמ כל זה לא היה כי ז בדמה לו לזעירי בכח דמיוגו, תהו שאמדו התם:ה קדום ומכרת, כלומר, שגדמה לו מ דילמא ת

לזעירי בכח דמיוגו, ובגיל.

. גירסת הרי״ף, . . א ר ב א ג ו ה ה רש״י והרא״ש היא: חלף ההוא מייע* ולאא שלגו: חלף אליהו חזייה אידמי ליה ס ר י מ כטייע* וגרסו p, מפגי שקשה היה בעיגיהם,מ בן מות היה האיש העושה כך, שיבוא אליהו ו״* המשתדל לקיים את ויהרגנו ז המהמור את הדברים כאילו אותו מ ס הגירסא שלנו, מ האדמ שהתפלל אחורי בי כנישתא, נדמה לו לאליהו שהוא ערבי ולכך הרגו. ודבריו מפליאים מנד. וכי מפגי שלא היה p ישראל יצא דיגו

למות ז

בעל מעדני יוימ, המעיר גם על שנויי הגירסאות ומסבירן, מגסה גם הוא ליישב את הגירםא שלפגיגו בגמר* ואכן מתקבלים דבריו

על הדעת, לדעתו, המלים ״אידמי ליה כטעייא״ מודות,

j - לקמן יח (1 5

107 גזאילווזי, 9רי ראפיו\, ברכו\ז ו, >ו״ב קז

א&ר ליה מהוא 3ר8ן לרב 3י3י 3ר אמי-ןא9רי ר שא לה, רב ביבי לרב נחמן 3ר לצחק: 5אי כתם ר כרום זלות, סיפיה לח

דלעיל. דברים ׳מעומדים , , י ,ם >׳»״»? אמר ליה: אלו דלרים ן ברומו של עולם, כמן תפלה זלות לבני $

תמ1 עלע1לם,ובניאךם?מלןליןמן. . *עומדים ? ^ 1 ? א ^ ^ לראשנו, להיות נושה גני רבי יוחמ ורבי אלעזר דאמרי תרויהו: ביון

U J דמתרגמיין (שמות כג, כד): . י . ״׳ ^ שנצטרך אךם לבריות, פךו בכרום, ה ש ו נ כ

ענאמר: .כתם ןלות לבני אךם. 9אי.כרום״? כי אסא רב ד?ןי, א$ר: עוףסס?1ה זירסת-9תל,§ןי לכ^ה 5£ין. 1#ר & בכרכי דדם ו״כרום״ שמי, וליון ר׳ אמי ור׳ אםי, ךאמרי תרויהו: כאלו נד1ן ב3#י ךינים, א# ומלם, שנאמר >״ם

«׳*<: הרכבת אנוע לראעט^באנו באש ובמלם.ן ״ ש ר ו ד י •

וכל כד למה ז מפני שהמעמיד לבריות.( , פניו משתנות ככרום

דבי אמי ודבי אמי דאמדי תרוו׳ייהו: כאלו נדת בשני דינים, אש ומים.

דבי אמי ודבי אמי תלמידי רבי יוחנן היו, וכמו שאמרו* דבי יוחנן הוה קסליק בדרגא

f הוו סמכי ליה דבי אמי ורבי אסי

רבי אמי ורבי אס י למדו תורתמ מרבי יוחנן וממט קבלו את השקפתו על העולם, שהיתה פרי הסתכלות בחיים ובתופעותיהם השונות, ולכד כרבי יוהגן רבס הדגישו והבליטו

גם הם את מר נורלו של המצםרד לבריות.

ומה שאמדו: כאלו נדון בשני דינים,) כי הלשת והבטויימ השגורים 1 , העירונו כבר בפיו של האדם מושפעימ השפעה ישרה ממקצועו וטמעמדו כחיים. ולא ימלא, איפוא, שרבי אמי ורבי אמי שהיו דיינים״) נקמו כאן לשון דין ומשפט, הלשץ שאצלה היו מצויים

ורגילים בה ביותר.

ה אדם והנה חברו א ואש ומים כיצד ז ת ברכו ה׳ בכל: יש לו פרנסה וגם בית גאה לות י וכלימ נאים ומפוארים וכר, והוא אין ב מאומד״ אף לא כדי מזת מעודה אחת, מיד אש הקנאה מתלקחת בקרבו, והשאלה המטרידה אותו ביותר היא *מה גבר בגוברין״, דהיינו,

. . . ד ז ע ל י א ב ד ן ו ג ת ו י י ב ד אמנם ראינו למעלה כי רבי אלעזר תלמידו של)׳ אן• במשן* הימים התעלה דבי יוחנן היה1. f דבי אלעזר והיה תלמיד חבר לרבי יוחנן ת דבי יוהנן ודבי אלעזר מ כחברימ א מאמרים משותפים, תהו אחד מהם. לרב ולתלמיד החבר היו כמה מדות טובות וסגולותה מ יקרות שוות לשגיהם, ואף גודלם בחייהם ת היד* לשניהם מתו הבגים בחייהם C ושגיהס

היו עגיים מרודים *) ושניהם שמחו בחלקם. תה שאמדו כאן תדווייהו על סבלו של המצטי־ד לבריות ועל מד גורלו, מתון• הסתכלות

בחיים וגסיוגם המר אמרו זאת. אן• למדות זאת שזדו עניים היו מסתפקים במועט ולא רצו ליהנות משלחן זרים וממתנת ידי נדיבים. וכן• יסופר על דבי אלעזר: כי הוה משדרי ליה מבי נשיאו*״ לאו הוה שקיל, כי הוה מזמיני ליה לא הוה אזיל. אמר להו» לא ניתא לכו דאהיה, דכתיב שונא מתנות

. ( , יחיה תהו שדרש רבי אלעזד ׳״עלה זית טרף בפיה״, אמרה יונה לפני הקב״ה: רבש״ע׳ יהיוד ואל יהיו י ם בי ת וממרי ד מזונותי מדודימ כ

מתוקין כדבש ומסודין ביד בשר ודפ*).ו רבו רבי יוחנן דאמר! מ ש ה הלן• ב מ ו

. ( , ד לבריות עשה שבתד חול ואל תצמי

י ברבות ו, פייב 08! י קח מאימתי. *

י רבי דולבי, אמר ךב התא: לעולם לסא אךם ןהיר בתפלת הפןנסה, 5 א וm *״׳ : ולוד 3עלות b n ) ר מ א נ *מזרי אללהו לא נעה א^א בתפלת המנדוה, ע סמנסה, נל!ע אללהו הנביא ו*אמר וגו׳ ענני, ה׳, ענני; ״ענני״-עתד־ד אע פןן ס$$לם, ו״ענני-עלא יאמרו מעעה כעפים הם. רבי יו^נן אפ1ר: אף ?תפלת: תכין תפלתי קנ*רת לפניןז, מעאת כפי-«נחת'ערב. « . א פ ?רבית, עןאמר(תחלים ק/ בקר תעמע : ה ח . ה ם רב נחפןן בר לצחק א^ר: אף תפלת עחרית, שנאמר «

קולי, בקר אעןיך לף נאצפה.

ן י ש ד ו ר י פ

ה מה אוכל לעשות: ״דמרי צבי׳, בלומד, כך מ מדוע הורע חלקו מחלק חברו, ואז לבו ת לאש רותחת מאש הקנאה הבוערת בקרבו. רצונו של הקב״ה ואין לשטתו, ושוב אין אש וזהו דין אש שבה הוא נידון, אך לאמ לאמ הקנאה אוכלתו, וכאלו שפכו עליו מים רבימן בשני דינים, ת הוא מסכין עם חייו ומתרגל לגורלו ומקבל עליו וכבוהו, וזהו שאמרו: כאלו נ

. C את הדין ונעשה גכגע לאחרים ומתגחם ואומר: אש ומים

1) ראה למעלה ה ע״ב ד״ה רבי יוחנן חלש ודיה רבי אלעזר חלש. 2) ירושלמי סנהדרין פ״א ה״א: חבר ותלמיד היה כדבי לעזר לרבי יוחנן.

3) ראה למעלה ד. ע״ב ד״ה רבי אלעזר חלש. 4) שם. ועיין גם תענית כא ע״א.־ רבי יוחנן דחיקא ליה מלתא סובא. ושם כה ע״א ד״ה.־ רבי אלעזר

בן פדת דחיקא ליה מלתא סובא. 5) מגילה כח ע״א, חולין מד ע״ב.

6) סנהדרין קח ע״ב. 7) פסחים קיג ע״א.

8) ראה עבודה זדה יב ע״ב בתוספות שפ פרשו: ככרום, כעלוקה זו המוצצת דמו של אדע. וכדאי לציין שדבי יוחנן ורבי אלעזר, כעניים ואביונים מחומת אמצעים וכסף, יודעים היו תרווייהו מהנםיון את ערכו של הממון כיסוד ובסיס לקיומו של האדם מהו. ולכך, כשאנשי עלי קניה, גזלו את ממונו של רבי יוחנן, אמר דבי יוחנן: כל האבתם תלויים בלב, והלב תלוי בכים (ירושלמי תרומות פ״ח—ה״ד ורבי אלעזר הוא שדרש: וכל היקום אשר ברגליהם, זהו ממונו של אדם שמעמידו על דגליו (פסחים קיס ע״א). וכמו שאמרתי כבר שמתוך

הנםיון למדו לומר זאת. עיין למעלה (העדה 4< 9) כתובות סב ע״א.

10) ראה למעלה דף ה ד״ה לדוד שמרה נפשי. 11) סנהדרין יז ע״ב.

12) ועיין מהרש״א שפירש: המתבייש נשתנים פניו להתהפך בגוונים דאזל םומקא דהוא תולדת האש, ואתי חיוורא דהוא תולדת מים, וזהו אש ומים. ויש אומרים: רמז רמזו לנו חד׳ ל בהמאמר הנוכחי שהמצסרך לבתות לא תמיד תוכו כברו, מפני שהוא צריך להשתנות לגוון של זה שהוא צתך לו, בכדי למצואי מ חן בעיניו, מה שאין כן מי שאינו צריך לבתות, תוכו כבת, ואינו צתך להפך את מונו בכיי למצוא חן מ הבתות. וכמו שנאמד במגילה: ותשא חן וחסד לפניו, לא בקשה דבר, דהיינו, משום שלא בקשר. דבר מצאה חן

וחסד לפניו. ולכך מי שאינו זקוק לבתות תמיד בידו לעשות כסוב בעיניו ולשמור על תכונת נפשו, אבל זד. שזקוק

לבריות הוא צריך להשתנות לגוונים של אותם הבריות הצתך לה* בכדי למצוא חן בעיניהם.

ג קט י ת ו, מ מ ר 109 , גזאיגזתי9A? רא«יג\, ב

י ואמר לבי ןזלבו, אמר ךב הונא: כל הנתה ״ ש י

עובר בחמשה קולות, מזלזל מסעודת חתן ואינו מעמחו, עובר בחמעה קולות,

אותן קולות דקודם מתן תורה וקול כלה, קול אימדם: הודו את ה׳ צלאית.

י f"" ואם מעמחו, מה עכרו? אמר רבי יהועע בן לוי: י ל ת ף י ל י 1 ח נ "יי׳ ה־ ׳י י ־ v י , ־ ״ ־ , י ־ י ־ י ז ז הנך, לאיירי בהו לעיל, וקאמר י

ת « ל זוכה לתולה עטעה בחמעה קולות, ענאמר ת ו ק ה י ש לנראץ היו, ואף על פ

יט,״<: רהי ביום העליעי בהיות הבקר, רל\ קולות וברקים ושן כבד על ההר

ןקול עו^ר וגו׳, וחזי קול העופר וגו׳, וןזאלזזים!ענפי בקול. איני! ול,א כתיב m כ׳ יי״: וכל העם רואים את הקולות! אותן קולות ךקךם מתן תולה הוו. לבי

ו י ד. (*. . כלה מאליו, אלא הנה להם לישראל, מומב. ראו חכמי ישראל את הסכנה הכרוכה לקיום האומה בדעה זו. והדי אמר ישעיה לחזקיז^ו בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת

•C איבעי לך למעבד ולפיכך כמחאה להשקפה המסוכנת זו הפליגו בענשמ של מבלי עולמ אלה הנמנעים מלהקים בית בישראל וגורמים בזה דעה לעצמם ולעמם, ואמרו: איש אין רשאי לישב בלא). עד עשרים שגה יושב הקב״ה ומצפה אשה, מתי ישא אשה, כשהגיעו עשרים שגה ולא גשאp .(אומד: תיפח עצמותיו של אותו אישי עשרים שגה ולא גשא אשה, כל ימיו בעבירה •).. גודם לשכיגה שתסתלק . . ה י ר פ לא עסק ב

. ( , . . . מישראל כל יהודי שאין לו אשד• איגו אדם"). כל יהודי שאין לו אשד״ שדוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה"). במעדבא אמדו:

בלא תורה ובלא חומה"). וכמובן הרבו בשכר של הגושא אשד, ומעמיד זרע בישראל, ואמרו: כיון שנשא אדם

מ הרבה. אשה, עתותיו מתפקקין״). ו ובמאמר שלפנינו הרחיקו לכת וקבעו שכר לא דק למי שנושא אשד, אלא-גם למי שמשתתף

בשמחת אחדים המקימים בית בישראל. ובאשר לשכרם לא גחלקו דבי יהושע בן לוי, דבי אבהו ורב גחמן בד יצחק כל עיקר,

׳ ו ר י פ

. כבד ראינו שחזיל . . ל ה נ ה נ ה כ היו מרבים בשבת המצוות שהעם התרשל מסבה). כמו כן היו מפליגים זו או אחרת בקיומן1 בגגות העבירות שאין בידי בית דין של ממה להעגיש עליהן. וכמו שאמד הדיב״ש בתשר, דדך דבותיגו להפליג בהגדלת העוגות למען

.( , ישמור האדם מהכשל בהןו גם ביחס לאותן המצוות ח כלל זה יפה מ וסדרי החיים, שבתקופה ידועה התחילו מטילים

ספק בגחיצותם ובתועלתם. מצות פדיה ודביה, הדאגה הםבעית לקיום העם והתפתחותו, אף היא היו ימים שגתיצותה

ותועלתה העמדו בספק. והימים האלה היו, כשחרב הבית בשגיה, ורבו פדושין בישראל •), זו היתד. תקופה שבה גברו הרדיפות גגד עמגו וכל יום ויום רבו צרותיו וקשו מגשו* ואז היאוש והספק התהיל מכרסם בלבות אחדים מהעם. היו ששאלו: מה בצע כי היהודי המודדף בלי חשך ישא אשה,ת ומשפחה ז הדי סופם של הילודים יקים מ שיתעגו תתת שבמ הגוגש, ומוצאיהם בחיים

לעגה ומרורים, בכי, ותמרורים. הדה של התקופה אכולת יאוש זו עולה* אמד דבי ישמעאל בן י מדברי הברייתא: תג. מיום שפשטה מלכות שגתדת עליגו . . ע ש י ל א. . ת. ו גזרות קשות ומבטלות ממנו תורה ומצו דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשד,, ונמצא זרעו של אברהם אבינו ם י ולהוליד מ

ב 110 ״ ת ג, פ ו ב ר , ב \ ו י פ א י ר י 9 , י ז ט ג י א י ת ק

י . ש : לאלי ל.?ןריבתוךה.^דייניה לג.״»: ו ר ^ ו ה ן אי לצןןק אינו נראה, זה נראה. מביאים . מביאים תיךד. בית ד.׳. ךב 3 . . תודה בית ה׳, כי אשיב אתה דיזרא י פ י , ס י ו כ ת ו ו ב ש

א$ר: באלו בך. אחת מחרבות ןרועלים, ענאמר >״״״״: כי א0יב את עבות דןאךץ כברא^נה- לחמשה תולותללעי^ל הוא(עד. (ממה שכתב רש״י ( . כאן אהיה׳ כאן ב״וכל העם רואים את התולות״ יובן על השלמות, מה שכתוב בפירוש התורה, רואין את הנשמע, מה שאין הפה

יכולה ללבר כו׳ כונתנו, כאומר פירושו כמשמעו, שהית נראה ממש בלרך נס.)

ן י ש ד

הה״ד! מזמור לתודה. והיתה באה התודה על הכרת טובה. ובמו בך המשמח חתן וכלה, שד ומזמר לפניהם. ומדאה עצמו כמכיד טובה על החסד שעושה הקב״ה עם ישראל שמתקיימים וממשיכים את קיום האומה. ולכן אמר דבי

אבהו: כאילו הקריב תודה. בנין חורבה אחת מחורבות ירושלים מהו ז הוי אומר! הכשרת ישוב ארץ ישראל שקיום האומה תלוי בד- ואף נשואי אשד- קיום העם בהם תלוי. ולכן• אמר רב נחמן בד יצחק! המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות

ידושלימ ״).

ו ר י פ

אלא שכל אהד מהם הבליט קו מיוחד ואפייני אהד שבנשואי^

ת ו כ כפי שאין העולם מתקיים אלא מ התודה שמשמרים ישראל, וכדאפרי שהתנה הקב״ה עם מעשה בראשית ואמר! אם ישראל מקבלין התודה מוטב, ואם אוו, אני אחזיר. והדי אף הנשואים ״) אתכם לתוהו ומהו שתפקידם ומטרתם קיום העול* שהדיז לאמ יהושע ר ד מ תוהו בראה, לשבת יגרד- ולכך ז בן לוי! זוכה לתודה שנתנה בחמשה קולות.

מ התודה מלווה שירים ומזמורים היד״ ד ק

1) ראה למעלה דף ו ד״א ד״ה: תניא אבא בנימין אומי" י ידן תפלה. 2) תשובות הריביש סימן קע״א.

3) בבא בתרא ס ע״ב. 4) שם•

5) ברבות י ע-זג 6) תוספות יבמות ס״ח.

7) קידושין כס ע״ב.XV (8

9) יבמות סד ע״א. 10) שמ סג ע״א. 11) שס סב ע״ב.

a ועיין גם בראשית רבה פי״ז m (12 13) יבמות פג ע״ב.

14) עבודה זרה ג ע״א. 15) דדן• אגב: סעודת נמוה זו .סעודת חתן״ נקראת ולא חתן וכלו־״ שכן החתן מוזה עלמה פדיה ורביד. ולא הכלה• ולת פסקו להלכה שחייב החתן להכין את סעודת הגשואין מכספו, ואם אעו ו

להכינו״ יכולה הכלה לכופו בדין לעשות את הסעודה (ש״ע אהע״ז (ימן סד, סעיף ד<

111 מאימתי, 9ר5 רא«יו\, ברכות \, פ״ב קיא

ו #$עין, ך^ך ןאמר ך?י חלבו, א&ר ךב הוןא: בל $ךם בו לךאת ^לם-: סוף דבר: לצל ל2מע; את ןזאלהים לךא ואת מצות? 0 י , ב ת י ל ה ק ר ( מ א ^

עמור-כי זה בל ןזאךם.

הונא ארבעין תעניתא משום דחשדיה לרב חםדא •).

ומשום שהיה רב הונא ירא שמים מד» זבה והיו דבריו נשמעין על ידי אלפי תלמידיוה ולא עוד אלא אפילו דבי אלעזר בז י י הבר ו פדת שאמדו עליו שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה C והיה מרא דאדעא דישראל *)׳ גם הוא גשמע לדבריו של רב הוגא כקטגים

. ( , הגשמעים לדברי גדולים מהם ועוד ראה רב הוגא שנתקיימו מ דברי

חכמים שהיו יראי שמים מובהקים. מעשה שקללו רב אדא בד אהבה שימותו.( בגי חובה אשתו, וגשמעו דבריו, וכן היה״, ושוב מעשה שברכו רב שיתעשר בזכותו* שהיה רב הונא מוסד נפשו מצות קדוש הי

f עליה, ונתקיימה בו ברכתו של רב ולפי שראה רב הונא שנשמעים דברי תודתו ושנשמעו ונתקיימו דברי רבותיו, אמד מפי הנמיון: כל אדם שיש מ יראת שמיט

דבריו נשמעין.

ת א ר ו י ש ב י ם ש ד ל א כ. מימרא זו המובאת כאן משמו של . . ם י מ ש רב הונא, היה פדי גסיוגו והפתכלותו בחיים

* ה והמתרחש בל היה 0׳ יראתו קדמה ח רב הונא, שהסיד ג לחכמתו. מדוב חסידותו וזהידותו, כשהיה הולך לבית דינו היה מביא עשרה תנאי דבי רב, כלומד, יתחלק העוגש בין כולם ולא יגיע לו שבמקרה שימעד, בדינו ״גיממיין שיבא מכשודא״ אלא חלק קטן כקיסם *). ומעשה שנהפכה רצועת התפלת שלו וישב על כך ארבעים תעניות 0.. . . א נ ו ושוב מעשה ששאל רב חםדא מרב ה בקשר למה שאמרו חכמים ן אבידת אביו ואבידת רבו, של רבו קודמת f תלמיד וצריך לו, רבו מהו ז כלומר, האם במקרה זה גם כן קודמת אבידת רבו לאבידת אביו ז חשדו רב הוגא לרב חסדא שלא שאל את שאלתו אלא* רב הונא, צריך לו לרב משום שהשב כי הו חסדא. אייל: חסד* חמד* לא צריכנא לך,. יתיב רב . . ן י נ את צדיכית לי עד ארבעין ש

I) תענית כג ע״ב: חסידי ובבל רב הונא ורב חסחג p הודיות נ ע״כ.

3) מודד קטן מי. ע״זג 4) בבא נמיעא לג ןףא. תתנו חכמים טעם לדבר, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא. ובדומה לזה מנינו לאדיסםו שאמר: עלינו להודות יותר לרבותינו שהולידו את נפשותינו מאשר לאבותינו שהולידו את גופינו. ואס חכמי אומות העולם כך, רבותינו שלמדונו תודת אלהים חיים לא בל שכן. 5) בגמרא שם. וזהו שאיל: את גדיכית לי עד ארבעין שנץ. משוס שאמרו חז-ל: אין אדם עומד

על דעת רבו עד ארבעין שנין(עבודה זרה ה ןףב< 6) ראה מה שכתבתי למעלה דף ה ןףב: ר-ה תקיפי ליה ארבע מאה דני דחמרא (הערה 3<

art 7) יבמות עב 8) >מ» ס ע״ב.

9) בנא בתרא קכה ע״ג אמד רבי אלעזד: דבר זה נפתח בגדולים ונסתיים בקטני* ופירש הרשים: רבי אלעזר קרי לעזמו קטן לגבי רב הונא•

10) נזיר גז ע״ב! בנא קמא פ ע״*J O B מנילה כז ע•* ועיין תענית כ ע-נ ד-ד, א-ל רבא לרטרם בר (II

קיב 1זאיצז\זי, 9חז י««יו\, ברכתז ג, פ״ב 112

מאי ״כי ןה כל ל,אךם״? א&ר לבי אלעזר: אמר י ש - י סיקדו*דברוךקזוא: כל לעולם כלו לא נבלא בשביל זה, שערא זה. לצוות,

ל שלוו״ץ 3לע״ז. ף ק : ע ר מ אלא ב#ביל זה. לבי אבא בר כתא א זה כנגד כל העולם כלו. לבי ??זמעיז בן ע?אי* אומר-ןאמלי לה, לבי שמעון

בן זו^א אומר: כל לעולם כלו לא נבךא א^א לצוות (לצות< לזה.

מ י א ר ג ז צ א ז ג ו ג ל י א ו ז ו ז י ו ך אצז צז

ת אלה הם: מ ד ד השלישי היה ומאמריו במסכת ב ח *) בן עזאי תנא ב 1) מאי כי זה כל האדם ? כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה (ו ע״ב). 2) היו באים בספינה מניתו בזוית זו ומתפללין שניהן בזוית אתרת (ית ע״א). 3) נאמר מכשפת לא תהיה, ונאמר כל שוכב עם בהמה מות יומת, סמכו ענין

לו לומר: מה שוכב עם בהמה בסקילה, אף מכשפה נמי בסקילה (כא ע״ב). 4) כל העונה אמן יתומה, יתיו בניו יתומים, תטופה יתתםפו ימיו, קםופה

יתקםפו ימיו, וכל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו(מז ע״א). 5) איזהו עם הארץ, כל שאין לו ציצית בבגדו(מז ע״ב).

6) הגכגם לכרך מתפלל שתים בכגיםתו ושתים ביציאתו, גותן הודאה על שעבר, וצועק על העתיד (גד ע״א).

7) עד כאן העזת פניך ברבך (סב ע״א). 8) תורה היא וללמוד אגי צריך (שם).

9) השכם וצא, הערב וצא, כדי שלא תתרתק משמש ושב, ואל תשב ותמשמש, שכל היושב וממשמש אפילו עושין כשפים באםפמיא באין עליו (שם).

10) על כל משכב שכב תוץ מן הקרקע, על כל מושב שב, תו״ז מן הקורה (םבע״ב).

ן י ש ד ו ר י פ

לכל דגש אנושי מהוד, שלה הםיף ממרום שבתו בעל ה-״אדם העלית״ הממורק המיפו דבותיגו שאדם העלית צדיד להיות אדם זך וגקית והכובשו מ במחשבותיו ובמעשיו, השולט ב ומשעבדו להלק האלהי שבוי). הוא תמים עםו י ת ת אלהים, שומר מצוותיו, מעביד על מ

וגוהג לפגימ משורת הדין. כההוא דרבה בר בד חגה שפשעו פועליות כד גזק גכד. תפם את וגרמו לו על י. באו הפועלים ת מ תחת י כ ע גלימותיהם ות את הדבר לרב צוד. דב לרבה בר בר פ ס ו חגה להחזיר לפועליו את בגדיהם. א״ל: וכי* דכתיב למען תלד בן הוא הדין ז א״ל: p הו

* התזיר להמ את בגדיהמ. בי ד טו י בדת הפועלים: ־צזרחגו יום שלם, עניים מ א ורעבים אנחנו. א״ל רב לרבה בד בר חגה: תן להם את שכרם. שאלו: וכי p מדת הדין

. אין . . ם ד א ל ה ה כ י ז י כ א מ ספק כי הרעיה על האדמ המושלם, האדםת בהיים, שהרבו להתפלסף חעלית, כוחו ותפקי ולהתפלמס אודותיו בל בך הרבה בדורות האחרונים, העסיק כבר את רבותינו לפני כמעט

.C ת הוא לעד י אלפים שנד- והמאמר ד אך בוא וראה מה בין בני לבך הפי, מה דמות ערכו של האדם העלית של חז״ל, ומה שונה הוא מהתמונה שעלתה במחשבתו של

בעל ה״אדם העליתי מדורנו האחרון.ם וחגוי סלע, ת לא בין יושבי מדום, ה הושיבוהו דבותיגו להאדם העלית, וגם לא נחשים ועקרבים שפגיעתם רעד״ אף לא נשרים מגביהי עוף העמידו רבותינו לפקודתו של האדמ העלית שלהם, אלא יליד אשה רגיל הוא

אדם זז״ ומהותו וערכו מה המ ז לעומת תורת הבוז

, ברבווז ג, פ״ ב קיג 113 גזאימתי, 9חי יא»ג\

ש ר ״ ן ו ר י פ

* ל ב ק ההזיתם לו הגנבים ולא רצה דכא להבא במחתרת וגמל כלים פמוד, מה . . . אמר טעם, בדמים קגם, כלומד הגגבים במחתרת היו.( , מ קגו את הכלים בדמים ל בסכגה ליהדג ו אדם עלית מעת זה הקב״ה מעיד עליו שלא גברא העולם אלא בשבילו ועליו העולם

.( , עומד שגא׳ וצדיק יסוד עולם

מחייבת ז איל! כן, כתוב ואדהות צדיקימ תשמוד 0.

p אמת עליו על הלל הזקן שלקח לעגי ו מוביס אחד סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפגיו

.( , שלשה מילין לרבא גגנבו אילים זכרים במחתרת.

ס זומא בלי השם ובלי התאור רבי. 1) מימרא זו נמצאת גם בשבת ל ע״ב, אבל שם נזכרו בן עזאי ו וזעירסא שם מתאימה לפירש״י (קידושין מש ע״ב). והרב ברסנורא (אבות פ-א) שבן עזאי ובן זומא לא באו

שניהם לכלל סמיכה ולp היו קורץ אותם על שם אביהם. 2) ראה למעלה דף ד. ע״א ד״ה אמר רבי יצחק כל הקורא ק״ש, האגדה בדבר הפגישה כין אלכסנדר

מוקדו ן ושמעון הצדיק (הערה 4). 3) כבא מציעא פג ע״א•

4) כתובות סז ע״ב. 5) סנהדרין עב ע״א.

6) חגיגה יב ע״*

קיד תאיתתי, 9חן ר*«יט, ברבות ג, >ו»ב 114

אהי ר3י דןלבו, א8ר ךב הונא: כל y!W ד ש » י ן> גזלת העני, והלא אף גזלת ם ?חברו עהוא חיל לו1ן לו עלום׳ ?קדים לו עלו

ם ^ העשיר גזלה היא? אלא י ןא ו ה פ ד ך ם ו א #אמר >תהליםלד,פ0: 3_ק# 0

ן ?*רתם ספים. ?יל" לי׳״, «ל שלומו. י ש ד ו ר י פ

* ר״ל שלא יחכה עד שיבדכנו הוא. א לו ש ודב חסדא תלמידי C גם הוא חלד בדרך זו והיה מקדים שלום אף לנכרי C• ולא לחנם אמרו: חסידי דבבל, רב הונא ורב חםדא•). ״ואם נתן לו ולא החזיר נקרא גזלן*, שנא׳

ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם׳. וקשה, היכן מציגו במקרא זה שגקדא גזלן ז ומוסרים בשם הגר״א, כי דרשו בזה את המלה ״עני״ מלשון ויעז ה׳ את איוב״, ״כל העתה

אמך, כלומר, גזלת עניית שלום בבתיכם. ואותו הפירוש ראיתי בספר ״קלוריה לעייף וזה לשוגו* דרש ״העגי״ כאלו כתיב ״עגיה׳ דמוסיפין וגודעין ודורשין משום דהל״ל: (גזל

. ( , העני) [גזלת עגי] עכיל

א ו ה ו ש ר ב ח ע ב ד ו י ל ש כם י ד ק ם י ו ל ו ש ן ל ת י ל ל י ג ר. גמ מאמד זה יש מ כדי . . ם ו ל ו ש לט להעיד על אפיו ותכונת נפשו של רב הונא. ע גדול ושפל רוח היה ומעולם לא רצה להתכבדו ומוראו על ת ת לא בקלת חברו, ולא בחמלת מ אוורימ, ומשומ כד רגיל היה לכגות גמ את

. ( , תלמידיו בשמ רבותי ומעשה ברב הוגא שהיה גושא מעדר על כתפו. בא רב חגא בר חגילאי וגמלו ממגו. איל רב הוגא: אמ רגיל אתה לשאת כלי כזה בעידד, מלגו. ואם לאו, אין רצוגי להתכבד בקלוגד״). ולפי מדותיו המצויגות אלד״ אמר כאן« כל שיודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום, יקדים

1) ברכות כב _ןף* ועד כמה ענו גדול היה רב התא יש לראות גפ מזה שזזייא בד רב תלמידו של״ ואעפי״כ לא מנע את עצמו רב הונא ברוב עגותגותו ״ ^ לי לוב הונא רבי(בכורות כב ע ־ י לומד ^

לומד בשם חייא בד רב תלמידו מה שדרש בשם רב (חולין סו 5״^. י 2) מגילה כח ע״א.

י לעיל דף ו ע״ב ד״ה אמד רב הונא ־ כל אדם וכי׳. ועיין תוספות ברכות כד ע״ב ״ ^ ^ , ^ ^

4) גיטין סב עיא. 5) תענית כג ע״ב.

6) ואותו הפירוש תמצא גס בהגהות הגאון דבי יעב״ץ.

ד״ה!

115 מאימתי, 9ר? יאטגן, ברכות ן, פ״א קטו

א מתפלל? ענאמר ר רבי יוחק מעום רבי יוסי: מנין עהק^דבתךהו מ ״ א י ס

; .ת^וזם" לא נא^ר י״יייי•״: והביאותים אל הר קןךשי ף#חתים בלית ת^תי א^א.וז^למי״-מבאן עהזקדועד^רודהףא מתפלל. 9אי מצלי? א&ר ר׳ זוטרא: •לל׳י רצון מלפני, עלכבעי רח9י את ?עניי׳ ף*לי רןז&י ב 3ר טומה, אמר ר

¥ל 9דו$י, ואתנןזג עם בך במךת רחפדם, ואןנס לסם לפךם מעיירת סךץ.״

)׳ אך סתם ולא , יש באגדה זו סוד נשגב מאד פירש סוד זה מהו. ואגי לגלות סוד לקחתי גלה ולא אשיבנה *). שפ ראינו כבד פי שאלתם של ירמיה ודניאל, ותמיהתמ על דרכי ההשגחה העליונה ויהםה אל ישראל וסבלו הטרידה גם

את חכמינו זכרונם לברכה. שה פזורה ישראל׳ שבעים זאבים לוטשים את שניהם החדות לטרפו ולהכחידו. גום נתת למכים ולמורטים — סחופים ודוויים, ללא ארץ ומולדת, הם גולים מארז לארץ ומעם לעם,ת רודפות צרות, אזיקי השעבוד ויסודי הגוף ח צ* ושאלו« איה הן ו י והגפש מתרבים מיום ל גבורותיו ואיה הן גוראותיו ז והשיבו את אותה התשובה שנתנה כבר על ידי אנשי כגסת הגדולה« הן הן גבורותיו ואלו הן נודאותיו •). ואף במאמר שלפנינו: מגין שהקב״ה מתפלל וכר, מתהת ללבושו ההיצוני מסתתרת השאלה הנצהית הממרידה הזו, והתשובהר אנשי כגסת הגדולה, דהיינו: שבצדה שנתנו מ התבוננו תז״ל ודאו כי תפלותינו הרבות על הגאולה ועל קבוץ הגליות. שאנו מתפללים כבד: ת מ א כל כך הרבה מאות שגיט, טרם גתקבלו, ו שמא הס ושלום אין לנו תקוה. ושאלו! מניןה ת שהקב״ה מתפלל, כלומר, מנין שהקב״ה ד ומסכים לתפלתנו שאנו מתפללימז וכמובן.( ששאלה כזו היו צריכים להזהר איד לשאל,

והתשובה היא: שנאמד והביאותים אל הד קדשי ושמהתימ, כלומר, הרי היינו כבר שתי פעמים בגלות והקב״ה הביא אותנו בחזרה לארץ אבותינו. וכשם שהשיבנו לארצנו ובגד. אתא מקדשנו אתר גלויותינו ההאשמות, בך עתיד ת להחזירנו ולקבץ את נדחינו אף בשלישית. ומה אז לא נשתמרנו אלא ברצונו של המקום ב״ה והודות לדרכי השגהתו, אף עתה כאשר שמענו

. . . ל ל פ ת י ן ש ה ק פ י ה מ נ פ מאמר תמוה זה, אם לפרשו לפי פשומו, אין הדעת סובלתו. וכי יעלה על דעתד שהקב״ד״ שרק לו לבדו ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו, הוא אז־ח כל הבריאה — מתפלל? וכמו שהעיר ״בעל הכותב״! רהמגא ליצלן מלפרש ״מתפלל* כפשומו, הלא הוא אדון כל.מלם צריכים להתפלל לפגיו יתברד, ולמי ות ב ד מ ש ר יתפלל הוא ז אבל האמת יודה ד

רבי יוסי בן זמדא גאמדו בדרן• הידה 0•

לדעת הצל״ח פירוש הדברים הוא שהקב״ה מבקש מאתנו שנחזור לפגיו בתשובה וגגרום על ידי כך שיכבשו רחמיו את כעסו מעלינו, והדי זהו רצונו ב״ד» כדכתיב: מה ה׳ שואל מעמך מ אם ליראה וגר. ולפי פירוש זה איןי שאין זה הולם את תפלה אלא בקשה. אך תמג. שהביאתו . . י ש ד הפסוק: והביאותים אל הר ק

. ה הגמרא מ ויש האומרים מ אין תפלה כאן אלא ״פלילים״, דהיינו בקשתגו היא שהקב״ה ידון את שונאינו בפלילי* אבל גם פירוש זה דחוק. שעליו . ואינו מתאים למקרא והביאותים.

הסתמכה הגמר* זו ועוד אחרת: וכי ממדותיהם של ישראל לבקש בתפלתם גקמה ברשעים? יתמו חטאים כתיב, ולא חוטאי* דיתמו חטאים ורשעים עוד אינטי). ועל p אגו אומרים בתפלתגו את הגוסה: ועולתה תקפץ פיה וכל הרשעה כלה כעשן תכלו־״ מ תעביר ממשלת זדון מן הארץ. לא על הרשעים ועושי עול שיתמו אגו* מ tat על הרשעה והעולה שתכליגה מתפללי

ועוד אינן. אלה הן תפלוחיגו. הרשב״א בדומה להערתו על המאמר: מגין שהקב״ה מגיח תפלין, העיר גם כאן ואומד:

קטז 1ואי&טזי, 9ר5 רא*ג\, בו־בתז ו, פ*א 116

ש ר ״ ז ו ר י פ

שהיתה הכובה ולכן דברו בחידות ומשלים באלו הענינים אדותם מהבנת ההמון 0.

ודיוק זה שדייקו ואמרו: תפלתם לא נאמר אלא תפלתי׳ מכאן שהקב״ה מתפלל. וכמו כן השאלה ״מאי מצלי״ ותופ התפלה* יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ויתגוללו רחמי וכו׳׳ כל אלה הס בכדי להתאים את מגנון התשובה לםגגמ השאלה: מגין שהקדוש ברוך

הוא מתפלל.

p עוד גחזה ויקוים בגו והביאותים אל הד קדשי ושמחתים. ומכאן שהקב״ה דוצה ומםכים

לתפלתגו. זהו pw השאלה והתשובה, ומלבד זאת מלאכת סופדים היא, מפגי שהשעה היתד. צריכה לכך, לגקומ בלשת חידה ודמז, משום קטגי המוחין שבעם. וכמו שהעידגו כבד בשמ הדמב״ם שאמד ז ראוי לגו לבל גגלה דבר שלא יביגהו ההמון או שיביגו אמת הדבד ההפך ממה

1) עיין •הכותב״. 2) ברמת י ע״זג 3) עיין הרשב״א.

4) ראה מה שהבאתי בשם המהרש-א שאמד שאינו רואה שום סוד בשאלות אלד- עיין למעלה דף ו ע״א ד״ה מנץ שהקב׳׳ה מניח תפלץ.

5) עיין ש* 6) עיין שם.

7) מודה נבוכים ח״א סי״ז.

א קיז ״ ז , ו , nvra ו \ ו « א ? ר ר 9 , י ז ו ז ג אי 117 צז

תניא: אמר לבי ישמעאל בן אליעע: פעם אלות ר ש • יה נכנסתי לסקטיר rrppt לפני־ןלפדם׳ לךאיסי ת ת ע לי בראשו, כ ענ נ ו• אכתךיאלץה־ה׳־צ^אות שהוא יו#ב ¥ל כ$א ךם ן ת ה א נ י ע י י ת כ י 3 ב

ו#א, ואמר לי: לשמעאל בני, ברכני! אמךתי א: להי ךצ1ן ?ןל^ניך, 0?כב>מ־ רחמיך את כעסך, רנלו רחמיך על מד־ותיך, ותתמזנ עם ןניך במךת הרסנים, ןתכנס לןזם ל9?ים בסטירת סדן-וןענע לי בראש. ול!א מ9#ע לן, עלא תל,א

?רבת הךיוט ל!לה בעיניך.

ש ר ״ ן ו ר י פ

חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל. ואף על פי כן היו משתמשימ בבת

.C קול מן השמימ ומאחר שרבי ישמעאל בן אלישע שמש בכהוגה גדולה בימים האחדוגים של בית שגי, הרי שחי שגים רבות אחרי הסתלקות הנבואהה שראה מישראל, ובכן כיצד נאמר שראה פ ברוח הקודש ובפראות הגבואהז ולפיכך בא לידי מםקגא שמעשה זה בחלום היד- וכמו שהעיר הגאץ רבי צבי ה׳ חיות, שהמראות שנתגלו להם להז״ל ובת קול שהגיעתמ לא היו

•C כי אם בחלום ו נ מ ולדעתי אם קבלה היא שהיתה בידי ד אברהם. נקבלה וניזל בתדיר- אולם אם רק סברא הוא שהביעה מדעתו, יש לבעל דין לחלוק על דבריו. ומה גם שהם מופרכימ ממה שאמרו רבותיגו, שהרי מציגו בגמרא: יוזמןל שמע בת קול מבית קדש הקדשים ח כהן ג שהוא אומר: גצחו טליא דאזלו ואגחא קרבא

לאנמוכיא. ושוב מעשה בשמעון הצדיק ששמע בת קול מבית קדש הקדשים שהוא אומר: במילתכל* עבידתא דאמר שגאה לאייתא על הי ונהרג גםקלגם ובטלו גזרותיו וכתבו אותה שעה

. ( , וכוונו וכר והרי גם יוחנן כהן גדול ושמעון הצדיק, אף הם שמשו בימי בית שגי. ובעיקר, כי מסגנוןת בהקיץ הגמרא יוצא ברור כי מעשים אלה ק בשעת עשית העבודה. ועוד, הרי גאמר שם

בפרוש: וכתבו אותה שעה וכווגו.ח בעגין העמוק והגשגב הזה צריכים ל ון יצחק אברבנאל. לדבריו: אנו לדברי הרב ח

. . . ל א ע מ ש י י ב ר ר מ א א י נ ת הספור הזה אינו שייך לכאן, אלא הגמרא הביאתוך ת בקשר עם האמור לעיל מיניה, שהקדוש ב הוא פתפלל: יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי

. . . י ת ו ד את כעסי ויגולו רחמי על מ ומהראוי לצי? כי רבי ישמעאל בך אלישע, שעליו פפפרת הגמרא בזד- אינו רבי ישמעאל בן אלישע שסדאו רבי יהושע בך חנניא מבית). שהרי בימיו של רבי האסורים ברומי1 ישמעאל בך אלישע דרומי כבד לא היה בית המקדש קיים. ולעד הוא המסופר בגמרא: רבי ישמעאל קרא והטה וכתב, כשיבנה בית המקדש ובו׳ f. ואם בך מהנמנע שנכנס להקמיר קטורת* ולכך מוכרהים לומר כי רבי י לפנ לפני ו ישמעאל בך אלישע דנן הוא רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול שהיה מעשרה הרוגי מלכות, שגהרג ביופ אחד עפ רבי שמעת בן גמליאלת בעלי התוספותי): תרי פ א ). וכפו ש הזקן, רבי ישמעאל בך אלישע הוו, היינו האחד שנכנס להקטיר קטורת, כמסופר כאן, והשני, והוא שפדאו רבי יהושע בך חנינא מבית האסורים

ברומי, שהיה בר פלוגתא דרבי עקיב* וכפי הגראה היה רבי ישמעאל בך אלישעת של רבי ישמעאל מקטיר הקמורת. ב דרומי ג והעד שגמ רבי ישמעאל דרבי עקיבא היה כהן. כמוכח מזה שנשבע בלבוש שלבש אבי אביו

וציץ שנתן בין עיניו •). לדעת רבי אברהמ, בנו של הדמב״ם ז״ל. מעשה זה שספרו כאן רבי ישמעאל בך אלישעי פ ו ל ח לא קרה במציאת ולא היה כי אם ב ומסתבר כי רבי אברהם הגיע לכלל דעה זו ממה שאמרו חז״ל: משמתו נביאים האתרוגים

, ברכות ו, וז״א 118 \ קיוו מאימתי, 9ר? רא«ו

ן י ש ד ו ר י פ

! ראיתי ( , , תה שאמר רבי ישמעאל אכתדיאל יה ה׳ צבאות יושב על כסא רםי מלכותו וגש* כונתו, שהשיג גדלות כבו יתברך והשגחתו על הבריות, והשתמש כאן בנבואותיו של ישעיה הגבי* שאמר: וארא את ה׳ יושב על כסא רם ונשא (ישעיה ו, א).

ומאחר שרבי ישמעאל, בחקרו ובעיונו בפרדס, בא לידי התפעלות מגדלות ה׳ יתברך ומהשגהתו על הבריות, גדעש היה אז עד מעמקי נפשו מגדלותו יתברך והוא התחיל להלל ולברךת שהקב״ה איל« פ ס את הקב״ה, תהו שרמז ב ישמעאל בגי, ברכגי. ואמר: יהי רצון מלפגיך. ותתגהג עם . . ך י מ ח שיכבשו רחמיך ויגולו ר בגיך בפדת הדחפים, שזו תפלתו של הקב״ה

שמתפלל.

וכשראה רבי ישמעאל כי תפלתו שגורה בפיו, ידע כי אכן נתקבלה תפלתו ברצון,ס* שאמר י אם כמסופר על רבי חניגא בן דו שגורה תפלתי בפי, יודע אני שהוא מקובל ״).

ת בדרך מ א ואת זאת הביע רבי ישמעאל ב רמז ומליצה: ונענע לי בראשו. וכפי שפירש׳״*

שם: כמודה בברכתי ועוגה אמן").

לגודל מעלתם וחכמתם של חז״ל, מצאו כלן מ א והשמעת בת קול בהקיץ, מ ל המראות ה שהגיעו להתבודדות העליונה בהדבק דוהם ושכלם בדברים אלהיים, או בעיונם וחקירתם

עשו את הספורימ בדרך הכמה ״). ועל דרך ובכוון זה נפרש בעזרת החונן לאדם דעת את המסופר כאן בדבי ישמעאל בן

. אלישע כהן גתל דבי ישמעאל, לגודל מעלתו וחכמתו. כשנכנס לפרדס להקוד את גדלות הבורא יתברך דאה המראה הזה בהתבודדות המחשבה, בהקיץ, או בעיונו והקירתו עשה את הספור בזירד

חכמה. אך מתוך שרבי ישמעאל כהן גדול היד״ הלביש את רמזיו בסגגון ובבטויימ הנמצאים, כגת עגין אצל עבודתו של הכהן גתל") הכגיםה לפגי ולפגים והקמרת קמודת׳ ומכגה ״הקטרת קםודת לפגי ולפגים״, להתדבקות באלוהות ברוח ושכל, שהיא קטורת ההשגה האלהית העליתד״ למצוא חן בעיגי הי, עיד שאמר משה רבינו זדה: ואדעך למען אמצא חן בעיגיך. תהו גמ מה שרמזו רבותינו באמרמ:

מיכאל שר הגדול עומד ומקמיד קמודת").

I) גיסין נח ע״א. 2) שבת יב ןףנג 3) מגילת תענית פרק בתרזג ועיין גמ ממלוא פ׳ משפטים פי״ח ואבות ודבי נתן לח.

וכדאי להעיר שאחרי רבן שמעון בן גמליאל, שנהרג ביחד עם רבי ישמעאל כהן גדול. היד. דבי יוחנן בך זכאי לנשיא כמה שני* ואחר ריב״ז היה לנשיא רבן גמליאל דיבנד. שבהמשך ימי נשיאותו הלך לאושד» ובין הולכי אושד. היה גם רבי ישמעאל בן אלישע, כדאמרי: מאן הולכי אושה, רבי ישמעאל (בבא בתרא כת עיב^ הא למדת שהרבה שנים אחד דבי ישמעאל כהן גדול היוד דבי ישמעאל בן אלישע שםדאו רבי יהושע

בן חנניא מבית האסורים ברומי. 4) תוספות יבמות קד ע״א. 5) תוספתא חלד. פ״*. 6) ראה מאמרו אודות אגדות חז״ל.

7) סנהדרין יא ע״א וסוטה מח ע״ב. 8) במבוא שלו על אגדות חז״ל. 9) סוסה לג ע״א. וכדאי לשים לב, ששם נאמר: בת קול אומר, כלומר, כלשון זכר.

10) עיין ספר ישועות משיחו ח״ב ט״ב. II) עיין מה שהעידוני למעלה ד: ד״ה לדוד שמרה נטשי. שדרכם של מי אדם להשתמש בדבורם בבסויים

ובמליצות השאובים מאמר המליט המיוחד למקצועם ולסביבה שבה הם חיי* וכד. עיי״ש.א בחגיגה יב ע״* ד ומיכאל שר המזל עומד ומקריב עליו. וכן מ 12) מנחות קי ע״א: זד. מזבח מ

אולם במדרש הגירםא: מיכאל שד הגדול עומד ומקטיר קטורת. 13) הגריעב״ץ: באספקליא שאמה מאירה.

14) ברכות לד y-3 ולתשומת לב: אין פלא שרבי ישמעאל מבקש רחמים על ישראל. הדי הוא ידוע לאוהב ישראל גדול שאין מגמתו והוא הוא דאמר: בית ישראל אני כפרתן (נגעים פ׳ ב מ״א<

15) כבר הקשו נ הדי יודעים כבר שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעמיך מהרבה פסוקים המובאים (מגילה טו ע״א), ובכן ודבי ישמעאל מאי קםשמע לן ז תשובה לדבר: משם יודעים אנו רק"שאל תהא ברבת הדיוט קלה בעיניך, ורבי ישמעאל מלמדנו שצריכים לבקש ברכה מהדיוט וסי. שהקב״ ה א״ל! ישמעאל בגי. ברכני.

״א קיט ז ג, >ו ו ו כ ר , ב \ ו י ? ר*8 ר 9 , י ז ו 119 1ואי1ו

, T O א&ר ל3י אלעןר, א9ר לבי חנינא: לעולם אל תחי בלכת סךיוט קלה ם בל^ם-אלו סן: ךוד #זלי עני גדילי סדור בלכום עני סךיוטות ןזתק^ה ^״: נ*א$ר אלונה אל !ילסיב(*יאלבכד, ןןןיאל; ךןד ך3רכיה אלתה ודבוםי: אלל,ך ן#לך: ה׳ אלל,יך ?לצך; ך3אל ך3ל3יה ךל^ע 9ל$א, ךכסיב>יי*ל י׳ ״ די אנת פלח ליה בתדיךא הוא ןעיזבנך. ואמר לבי יוחנן מעום לבי יוסי: מןיןית: ...ןני!לכי.נן^ףחותי ׳ זיבת״הלג שאיןמלצין לו לאךם בעעת כעסו? דכו לך-אמר לו ס^דוע־^רוך־הוא למעה: ספ»*ן לי אד ע!עברו ן?ים על נעם, וא9יס לך. ו&י אכא לוזחא קפדה ךקוךעא־בליל־הוא? אין; ךתניא^תהליםז,י0:

ןאל זועם ב?ל יום. וכפ!ד, ןעמו? לגע.

ן « ש ר ו ר י פ

חפשי מן התורה ומן המצוות. וגם שם אין הגמרא מציינת כי פסוק בתהלים הוא שדרש

דבי יוחגן*< ולעצם דרשתם כאן והראיה שהביאו. יש לשאול: מה דאו להסתמך על פסוק זה שבתהליפ דוקא, והדי כבר בתורה מציגו מקראות דביפ שכעס ה׳ והרה אפו. בגון בסגה כתיב: ויחר אף ה׳ במשה. וכן במעשה העגל: הגיהה לי ויחד אפי. וכן: למה ה׳ יחרה אפך

בעפך. ועוד כאלה. והשיב חצל״ח, כי עקר שאלת הגמרא היתה אם נכון לומד שיש לקב״ה זמן מסוימ בזעמו. ולכך הסתפכו על הפסוק: ואל זועם בכל יום,

.( , המציץ את הזעם ואת זמנו כאחדת אף חי אך זאת לדעת. כי כעם תעם ו אלד- שיהסו להקב״ד* אינם אלא כנוי ומליצה לעגש ולגמול, שהוא משלם לרשעים ולעובדים על תודתו, ורק כדי לשבר את אזנם של בגי האדם נקמו בלשון זה בתודה ובנביאים. ואמר כבד הרמב״ם: אין לו כעם ולא שחוק ולא. וכל הדברים הללו וכיוצא . . ת ו שמחה ולא עצב בהמ שנאמרו בתורה ובנביאי* הכל משל

.( , ומליצה הןס אינו מדד, מיוחסת לו מ ה הא למדת ש לעצמו, אך הרעה והצרה והגמול לעושי רעד, מבוגה בשם כעם. תהו שאמר דת״: ישלח בםח משלחת מלאכי ר חרון אפו עברה תעם תה אמרו במדרש: כיון שעשו רעים וכר. ודומה א

. . . ם ד א ו ל ן ל י צ ר ן מ י א ן ש י ג מ כך דרכם של בני אדם שלא להתפייס בשעת כעסם, אפילו אם נותנים להם הטעמים והנםוקים הכי הגיוניים ומוכיהים להם שאינם צודקים. ולא עוד אלא הם בכעסם מבטלים אז כל המעמיס והגמוקים אלה כעפדא דארעא. ולא: ת מ ס א ל יקבלם עוד גם אחר שיעבוד כעסם. ו

שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו.

. וקשה, הרי . . א א ד ת ה כ י י א מ ו ״ואל זועם בכל יום״ מקרא מפורש בתהלים הוא, ומה הוא דאמרי דתגיא ז וכבד העיד בעל הצליח על הלשץ המשתה בגמרא ״דתביא, תילה למימד אין, זועם״, ואומר: הרי הוה א

* ו דכתיב: ואל זועם בכל י ולדעתי, המלה דתניא מתיחסת לא אל הפסוק כי at אל הדרוש הבא אחריו: וכמה

זעמו. תה שלא השתמשו כאן במדמינוס ״דכתיב״ או ״אמד קראי ז מצי נו שלא תמיד הקפידופ וארבעה הספרים ת ש ע , מפני ש על כך חדלב עמנו, ובלאו הבי גם היו אז שגורים בפי תה היא לאחד הפסוקים שבתגיך. נ מ בך ידעו כי הה אמרו: דתגיא, ובקרב בעל ובדומה א, מ תראה. ן מ ^ וכן: תגו ד , ת אל האלהים מ ה« דת״ר, על כל p ל מרתוק וכר*). וכמו מ י

. ( , דבר פשעה מציגו במסכת שבת: אמר ודומה אמ יוחנן. במתים חפשי. כיון שמת אדם נעשה ר

קכ מאימתי, 9רי רא8\ו\, ברבות ו, פ־א 120

ן י ד ש

, ם ל ו לאיוב ראיות רק מהטובות הנמצאות מ והוא הביא להם ראיות רק מהרעות הנמצאות

* ל ו מת מאחזרים מצינו להכמיס ו ר ח ואף במ הן יותר מן הטובות, ל ו שחשבו כי הרעות מ ויאמרו כי זה הפלא ופלא שנמצא בזמן טוב,

אבל דעותינו רבות וקימות. והרב המורה מזכיר את הפילוסוף הערבית ובו השתדל ו ״יהייה* שהבר את ספר התמנם הוא יותר ל ו הערבי להומה מ הרע הנמצא מ

מהטוב. והדמב״ם שאמרו עליו שחכמתו כקהלת ושכלו כגחלת ולשונו אש אוכלת, מוכיח את אפסותה של דעה זו ואת סכלותה של מביעד* הדמבימ מראה בראיות נצחיות כי הדעה המוטעת הזאת געוצה בגישה הסוביקמימת של האדם: ויחשוב כל מזיל כי כל המציאות. וכשיבואו רצוגיו הפך . . ו מ צ היא בשביל ע רצונו יגזור מ כל המציאות הוא רע׳ אן* אילו האדם שמ אל לבו כי קנה המדד. והמבחן האמתיים, הם לא הפרט ומעלליו אלא המין, בודאי היה נוכח מ הבורא מוב האנושי מלו

* ד ומיטיב וטובתו ידועה על בני אמה הדמב׳ימ שהרעות המגיעות וכן מוי אדם שהן באשמת המקבלים הן הרוב. מ ל ומרעות זה המין יצעקו בגי אדם, ובאמת חפ*ל המאורע על מה שיארע לו באמת לגגות את מ: מידכמ היתד. זאת לכם. ועל זה ולומר לו המין מן הרעות אמר שלמה: אולת אדם תסלף

. ( , כר מ ו דרמ, ועל ה׳ יזעף לם ל ו * הרעות מ ולפי מםקגת הרםב״ם ש הן בטלות ומבוטלות במעומן לעומת המומת* תה מתאים למה שדרש ל ו ת שישגן מ מ ר ה

כאן: וכמה זעמו, רגע.

ו ר י פ

ישראל אותו מעשה יצאו המשה מלאכי חבלה לכלותן: אף, המד- קצף, השמד, ומשחיתי). ויש לשער, שדרשה זו ״וכמה זעמו, רגעי,ד אותן הדעות שהיו רווחות גדרשה כמחאה ע כבר בימימ העתיקימ אצל אחדים מהפילוסופי* כי מרובה מדת הפורעגות על מדת המובד* כלומר, הרעות הגמצאות בעולמ מרובות עלסממ על המומת, ולכן דרשו ״זעמו, רגע* ו הפסוק: כי רגע באפו, חיים ברצונו, להשמיעך מ אף ברגע זעמו,—חיים ברצונו. הא למדתת ומממלות א מ כי חפורענות וחדעות בעולמ ב

ברוב המוב שיש בעולמ. אהד מרואי השתורות האלה היה גמ איוב, שבא לידי כך על ידי הצרות והפורעגיות שהאפילו עליו, וכשבאו הבריו לגהמו׳ רואים אגהגו איך המ השתדלו להומה לו את רוב הטובות שיש בעול* והוא השתדל להוכיחל* הם אמרו ת הן הרעות בעו מ ו ר להמ כמה מ: עושה גדולות ואין חקר, גפלאות עד אין ו ל מספר, הגותן ממר על פגי ארץ ושולח מים על פגי תמות, לשום שפלים למרום, וקודרים שגבו ישע (איוב ה, ט—יא), כלומר: כמה יפים החיימ, וכמה טובה הארץ אשד עליה נחיה. ומה ענה להמ איוב: המעתיק הרים ולא ידעו׳ אשד הפכם באפו, המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה. עושה גדולות עד אין חקר וגפלאות . . ן יתפלצו. אבל לא בראותכם את פגי . . ר פ ס ת מ עד אר עלי מ ע * ראיתים אני: הן י ת הדברים אן לו. הן יחתף מי מ ולא אראה ויחלף ולא א •ישיבנו, מי יאמר אליו מה תעשה אלוה לא •ישיב אפו וכר, כלומר, אלה הן הגדולות עדן תקר ונפלאות עד אין מספר שהוא עושה י *

.(שם ט).ו שהחברים הביאו לו נ ר והנה כבד ת

ג ז ״ ד ע ם מ ג ע״ז4 3) ש ם ל ) ש a - y 2 א עא מ י א מצ ב 1) ב: ל ״ ן אלד״ ת מ ז ו ת דברי רבי י א א ר מ ג אה ה ם מבי א ש ׳ ף ל ע׳ ם בד ן שג י י לצי א כד ג ו ר א ז נ ת ק ב 4) שם י ת מ ש כ י ד א י א ק ר ן ק נ ח ו י י ר רב מ א : ו ם י ש ״ ש ר פ . ו ד כ י ז ו ש פ ם ח ב. במתי י דכתי א ן מ נ ח ו י י ד רב מ א ו ד נ י והי ׳

. ן נ ח ו י י י דהכא ז״ד, דאמר רב ״ ש ר ן פ י ב ת ל ו י כ ש ז ת א -ש ו י י ב ע ״ א ע נ ן ק מ ק : ל ו ד י ע ם ה ן ש ו י ל מ . ו חמשיל ע ת ב נ מ ו ב ש ק ת ר ה ת ו ד י ו ע . ו ם חפשי י ת מ ש ב י ד א ו א ק ר , ק י כאן ד ע ת דברי ר נ ב ה ו ב ש ק ת ם ה י רב ון י א ם ש ש ג», כ י דכתי א מ ם . י א המל ף ל ע- ן בד א ו כ נ י א צי י ל - ש י ר מ ה א ת י ה י בגמרא ש ח כ י נ ם נ ת• אן• א לי הגם י ת מ י ב א כ ו פ נ ע ש״ להשמי י ד א ד א ק ר ק י , ״ ש י דברי ר ר פ ר ב ת , מ ב א ע״ נ ף ק ו ד נ י נ ם בגמרא שלפ ת ג ו ע י פ ו ־הן מו ת ו נ פ ה ן ב ו י ל ע ל ו ע י היז&ו־ן ב א ד ו ה ב ז ל ן ודרש, ו מ ז ו י י א רב נ ק ט ו ס פ א ש ל ו א מ צ ע ה מ מ ן א נ ח ו י י ^ לא רב ש מ ח

. ב - ע א נ ק ף ד ב א ל ו ב ״ ע ל ף ד ב א ק ל ו ס פ ן ה י ו ת לא צ י ר ו ק מ א ה ר מ ג ב ה ש ם ראי ש מ א ע*ב« ש נ ף ק ד ו ל נ ת ו את י ז ש ח ר ד ג 7) מ א י י ה פ ד ו ת י ה ד מ י מ . עיי״ש. 6) ה שע הו י י נ פ ם ה ב נ י ש ה ה ן ז י ע 5) כ

׳ב. ׳ ׳ י ג פ י ם ח י כ ו ב ל »חזיו1״< 8) מודד. נ י ח ת מ ם ה רי ר השי י א מדרש ש ו ה דד ( נ -

121 תאיתתי, 9חז ראפיוג, ברכות ו, פ״ א קנא

ם ר ש ״ י י פ ל ת א ן ו מ ע א ו 1 ב ת ך ש מ ח ד מ ח ? א ע ג ה ר מ כ ו

. ע ג א ך י , וזו ה ה ע ש ם ף>8מונה ב י נ ו מ ת א ו א ת בהמתי ל* המה ידע, ובשמונה מ ע ד

ץ ו ה ח ה ^ ת ו ן א ו כ ה ל ל ו כ ה י ץ ו ל ב ן כ אי במסכת עבודת אלילים ו

^ ך ו : ף 0 ה ממדבר כד, ט י ב 3 י ת כ , ד ע ע ך ם ה ע ל ב • מ א מ י מפרש לה בפריז י

י א ! מ ? ע ד : ה ו ז ן ן ו י ל ת ע ע ד - ע ד וה : ז א ן ו ל ת מ ה ת ב ע א ד ת 0 . ה ן ו י ל ת ע ע ך

: ו ה ר ל מ ? א א ^ ס ו ס ת א ב כ א ך א ל ^ ע י ט א : מ ה י י ל ך מ א ? ך ו ת מ ה ת ב ע ך

ן י ש ד ו ר י פ

בלעם בכה ה״הכמה״ הזו כי עתידה פורענות להתרחש על אדם פלתי, מקללו. ראו בני אדם כי אכן נתקיימו דבריו. וקללתו הלה על ראשת לכח מיו של רשע המקולל, ויחסו את התתאו זד- ועל ידי עדמה זו יצאו לו מוניטין בעולם כמי שיודע דעת עליון. ״את אשר יאור יואר,

ואת אשר יברך, יבורך״. וכן דרכם של בני אדם, שאין נחרתים בזכדונם אלא הצלחותיו של הקוסם, ורק אותן הנבואות שנבא ונתקיימו. ואילו כשלוטתיו של זה, קללותיו ונבואותיו שלא נתקיימו, אבד זכרם ואין איש שם לבו להן. ומאחד שיצא שמו של בלעם ברבימ! ״את אשר יאור יואר, ואת אשר יברך יבורך״, היו שרים ומלכי ארץ שעמדו בקשר מלהמה עם שונאיהם משתדליםת שיבח־ את להביאו לשדה המערכה על מנ

צבאותיהם הם ולקלל את שונאיהמ. ואכן, דיה היתד. ברכה או קללה זו של הקוסמ׳ לתת את אותותיה על הגלהמי* המבורכים והמקוללימ כאחד, על ידי כח הסוגסטיה וההשפעה הרבה שבה נתברך הקוסם. שהרי הסוגססיה כהה גדול מאד להשפיע על בני אדמ. הסוגסטיה הטובה יש בכתה להעמיד את האדם על רגליו, והסוגסמיה הרעה יש* ולכן ברכת הקוסם ד א במזה להחריב את ה היתד, חזוק ועדוד הגפש להלוחמים והביאה את הנצחת בכנפיה. וקללת הקוסם היתה מורך לב ורפימ רוח להלוחמים והביאה להם את המפלה

בכנפיה. אמוד מעתה אילו היה מצליח בלעם לקללם ח מ מ ה ז את ישראל׳ מדאי היה מחזק מ הכושל של בלק וחיליו, ובאותה שעה היהם של ישראל, ואז היו ח מחליש ומערער את מ

ן ו כ ה ל ל ו כ ה י י ד ל ב ן כ י א ו. . . ע ש ר מ ה ע ל ב ץ מ ו ה ה ע ש ה ה ת ו א מה תמוהים ומתרים הם דברי המאמר הזד- בלעם הרשע שלא היה אלא קוסמ 0, איצמגניןו גחל, שרק הוא היה ה בלבד, כל כך היה מן את שעת זעמו של הקדוש ברוך יודע למו הוא. ולא עוד אלא שאילו היה מצליה לקלל את ישראל, היה משפיע, כביכול, על הקדוש ברוך הוא לקיים קללתו נגד רצונו. ואו נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופלים ? הא כיצד ז ועוד, וכי בשר ודם הוא הקב״ה שאפשר להשפיע עליו ולהביאו לכלל כעס, ודוקא ע״י כהות הטומאה והכשפימ וחכמת האצסגנינות שידע

בלעם הקוםםזמ פה מהד, של אסטרולוגיה זו שבהיכלה ו כהן פאר בלעם הרשע? והרי אין היא אלא.( , אתיזת עיגים ומעשי להמימ, מרפה ותוך כההיא שמסופר בהגהו תרי תלמידי דנפקון, חמתן חדא אסטדולוגיא אמר* אלון הרין פן דנפקון ולא חזרון. נפקון בשלום. אמר? אי דהכי גברא שקר . . ם ו ל ש וחזרת ב). וזהו שתרגם דאםםרולוגיה דידיה שקרין, התרגום על הפסוק ועצת נפתלים גמהרה: אסתגגוגיה עוקמגא אוחית עלייהו(איוב ד- יג<. ולכך אמדו בגמרא! מגין שאין שואלין בכלדיים (היינו האצטרולוגין), שנאמד תמים

^ , ך תהיה עם ה׳ אלהי אך כדי שנוכל להרחיק את זרותם של דברימ סתומים אלה ולקרבם אל השכל ולישבם, זקוקים אגו לדברי הרב אברהם בן עזרא בפרושו על התורה (במדבר כב, כח) שאת

תמציתם אני מביא בזד- לדבריו בלעם הרשע אסטרולוג היד- צפה

ת ו, פ* א 22! ו ב ר ב . \ ו « א י ר ־ ב מאימתי. מ כ ק

, . ש בךטיבא שךאי לה. ?in אמךה ליה: הלא אנכי י אתונך-בטעץא בעלמא; א?זררכבת ?לי־אקראי מאי קרא, ל״אף״ הוי כרגע?$Wא עוד, אלא דכתיב: כי רגע נאפו תיים- סייס היה ל י * > T V

א נרצונו. מית בלללה. כתיב ^ #דית עו&ה ע$י מע#ה אי: ססםכן *םכנתי, ולוויב 0סם(מלביםא׳»»: ותהי לו םו?נת. אלא 6 ׳ ״ ״ י מל9ה #דה יידע למן אותה 0עה שהקןדוע־בתך־הףא כואם ?ה, והימי דאמר להו ןביא ליעךאל״יכהי׳*: ע3ד, ז?ר ?א 9ה ז«עץ ?לק מלך מואב, ומה ענה אותו בלאם ?ן ?עור p ס#זים אד מל?ל, למאן דעת צדקות הי. מאי ״ל9אן דאת צדקות ה׳״? א9ר רבי אלעןר: אפור להם סי־ןד^דברוךהוא׳ ?לא לע?זתי 3י9י 3לעם 0חיע; ם ^ " $nVT א&ימי ע לל#־*ל: ה8• ךסיני דקאמר ט י עאל^לי ?עםתי־לא am נמוונאיהם ?ל ד&ראל עריי י9ל: $ה אי^ב-לא קבה אל, ומה אןעם^לא ןאם ה׳. * , ג כ ר ״ מ ב , ק ל ל ליה בלעם ל 9ל9י, ע?ל אותם מהים לא ןאם. ךכפלה ן^ניז רמי ן99ה ךגע? א9ר ר׳

ם י ל ח ת ) ח ת ר ? «T l א ^ f H T O "Wj . . ־ * 3 r * , « ל? W 9 C ־ W ה* ם.o: חב, ל׳״: כי רגע באפו, דודם ברצונו. אי לעית, אימא מהכאפי

כנ2אט ןמע, אד ?ע?ר ןאם.

ן י ש ד ו ר י פ

ם ל ן מ י ם בה, אז ה י ל פ ו הראשוגים, הגשעגיפ בכוח פיו של אותו רשע, המגפה בישראל ורבו מ בסוגסטיה ובהשפעה של קללותיו, אוזרים כוח אומרימ, אפילו בגי ישראל, שעל ידי קללתו של וששים אלי קדב, בעוד שהאהרוגים, שרוח בלעם באה המגפה. תהו שאמרו כאן, שאלמלי הקרב והאמוגה בגצחוגם עזבו* היו מוכים כעס הקב-ה על ישראל לא נשתייר םשוגאיה0

* של ישראל שריד ופליט. י ל ש כ ת ואחרית המאורע, מי ישודנו, הדי אפילו אבל הקב״ה לא p יצא מלפניו. כוחו שלן את הרגעים אותם העמים שכבר גמוג לבם ולא קמה עוד בלעם מה היה? הוי אומד למי* הייגו ע ם שבהם מערכת השמים גומה כלפי ז י ס מ רוח בקרבם לשמע גבורות ישראל ו וגפלאות שגתחזשו לו במצרים ובמדבר, כמו למצב שלחמו האיצטגגעיפ הקב׳׳ה שרוי מ שנאמר: גמוגו כל יושבי כגען, גם אלה לא בכעס. מה עשה הקב״הז בלבל את חשוביו* שנה את מערכת השמימ והשמיט ע ל היו מפחדימ עוד מישראל אילו נכשל ישראל של בם יוצאים למלחמה במי, את נשקו של אותו רשע מידו. ראה בלעם ל במלחמתו בבלק, והיו מח במרץ גדול, ולא כד, אמד! מה אקב לא ק5ה אל, מה אזעם לא ג על ישראל וחיו לוחמים נ

היה נשתייר אז שריד ופליט משונאי ישראל. זעם ה׳.ת אנשי חיל ומה גמ שמגתיימ אחדי מעשה פעור, כשפרצה ועל ידי זה נרפה עוד יותר ת

123 מאימתי, 9חז v־v»R, ברבות ז, פ״א

ן י ש י ו ר י פ דדך אגב: המפרשים הקשו פה ראה בלק להביא את בלעמ לשדה המערכה ז וכי קוסם זה, שלא היה כהו אלא בפיו׳ לא יכול היה

לקללפ במקופוז אד לפי שפירשתי, שלא היה כוחו של בלעם אלא בסוגסמיה ובהשפעתו הישירה על המבודכיפ והמקולליפ, תפור קושיתם זו, שהרי אין דומה השמיעה לראיה ממשית, ראיה בעין,

•C בכגון אלה

בלק, ונתחזק דוה ישראל. ועוד, הדי כשראי כל העמימ שאף כוהו של קוסמ מפודסמ זה לא עמד כמד העמ הנבחר, שאין לחוקי המבע כל שלימה בו, מיד נפל רוחם בקדבמ וכשל כוח פ כלא היו. ואלו הן הצדקות שעשהt הקב״ה עם ישראל. תהו שאמר להם לישראל ראו כמה צדקות עשיתי עמכם, שלא כעסתי בימי בלעמ הרשע, אלמלי כעסתי לא נשתייר

משונאיהם של ישראל שריד ופליט.

1) ראה להלן את דברי הראב-ע. 2) הדפב״פ מעיד באחת מאגדותיו שהוא היה בקי בחכמת האיצטגנמות, והיה עוסק בה למעשה.

לימי* כשנוכח באפסותה של חכמה זו, אז משך את ידו ממנה. ובלשונו הוא: .עמי היתה ושלחתיו־,׳. 3) ירושלמי שבת ט*י.

4) פסחים קיג ע״ב: ואם תאמר הלא אמרי כגמרא: עדת אצטגנמי של דוד קיימים, וא-כ לכאורה האמינו חדל בכח החוזים במזלות ומכבים י אולם שם הוא כפי שפירש״י: אצסגניני דוד — בעלי אגרופים שלו שעל ידם הוא נלחם ויוצא ובא על פיהם. וכפי שאמד דבי יהודה שם: ארבע כמות ילדים היו לו לדוד, כולן בני יפה תאר ומגדלי בלורית היו, ומהלמן בראשי הגיסות היו, והךהן בעל אגרופין של דוד (סנהדרין מט ע-א). ואפ תשיבני: הלא הגמרא (ברכות ז ע-א) מעידה על דבי יהושע בן לוי שהיה מאמץ בכה חכמה זו, וכן רב חסדא (ביבמות), וכן גם רב יוסף (ברכות סי ע״א), תדע, אין לך כלל בלא יוצא מהכלל. ומה פלא שנמצאו איזה חכמים שהוציאו עצמם מכלל שוללי האמונה באסטרולוגיה, והלא גם במתת האחרונים נמצאו בין גדולי חכמי אומות העולם שהאמינו בה אמונת אמן. וראה מה שכתב הזמם גזעניוס בשרשיו שרש עת. לדבריו, .יודעי בינה לעתים- הם הם האסטרולוגים• וידענו שהאיצטגניגים היו מצויים תמיד בחצרות המלמם, שימשו להם ביועצים ומורי דרך, ועל פיהם ישקו כל עניני המדינה, ובעיקר סדר המלחמות ומערכותיהן. 5) גדולי המצביאים כבד אמדו, שלעתים מתחילים גם חיילים אמיצי הלב ומנוסי הקרבות לנוס משדה המערכה, מפני שבא מורך בלבם ואין הם מאמינים עוד בנצחונ* אך מצביא מנוסה, שיש לו השפעה אישית על חייליו יכול גס בשעת מבוכה כזאת לעודד את חייליו ולהפיח בהם דוח אומץ ואמונה. ד לו להמצניא לפתחון פה כל שהו* בכדי להחזיר להם הבטחון בנצחונ* אבל עיקר חכמתו של המצביא צריך להיות למוד הזדמנות זו המתאימה לכך, ואז יש עוד תקוה שמצח גם במלחמה אבודה. וכנראה היתד, זו כונתו של בלק

ox כך, בהביאו את בלעם הקוסם לשדה הקרב.

קכד תאיתתי, 9חז ראפיו\, ברכות ו, >ז״» 124

ןאי^ת ךותח? א&ר א3ד: במד תלת עעי קמקזא ד ״ ״ י 3י חןךא 3ך3לתא ךתךנגולא מואי אחד כךעא, בתלת שעי קסייתא, כאיזדת שעות ל י ת ע נ י ת מ י ; א ת ע ע ל המן כ קאי מי כלעעתאועעתאנ, ב ק לא טו י ד צ י ראשונות. ל י • י - ־ י T t י t י י ־ י י י ־ ~

3יה עוךךקי סומקי, בןזהיא עע$א לית ביה לענוש את הבריות. #ךך_קי םימקי. סהוא צדיקי דמה בעבבותיה ךךבי ןהועע בן לוי, מה זקא מצאר ליה טובא בקךאי. יומא חד עקל סךנגולא ואיק&יה 3ין כךעיה ךאךסא וע!ן 3יה-ם3ר, כי מטא הךדא עעתא, אלטיה. כי מטא מדא עעתא־פם. אמר: ע&ע מנה, לאו אךח ארעא למע3ד לכי; ״וךח^יו על כל מצעיו״ כןדב(תחלים

: 3ם ענע לצדיק לא טוב. מ , ת י ל מ ק״!׳«,וכתיב ״

$נא מע&יה ךךבי מאיר: בעעה עהסמה זורחת וכל9לכימזךחומעךב מניחים כתריהם בךאעיוזם ומעתחףם לסמה-בןד כועס ד^דוע־ברידהוא.

ש ר ״ ן ו ר י פ

בכדבלתו אזל סומקא ואתי חיוורא וקאי אחד* וזז היא תגובתו גם בשעה שיש שנוי ע ר כ

במערכת השמי* לדעת האצטגנינים התופעות המשוגות במערכת השמים עדות הן לזעמו של הקב״ד״ רצה דיב-ל לקלל את ההוא צדוקי, לקחן באמצעותו את שעת זעמו תרנגול׳ כדי למו

של הקב״ה.

דבי יהושע מ לוי העמיד את התרגגול. אמד! כשתגיע בין כרעי המטה והסתכל מ אותה שעה של זעם אקללגו׳ אך לא עלה הדבר בידו כיה כשהגיעה אותה שעה גרדם 0. ראה דיב״ל ככה, ולמד מכאן תרתי בתורת המוסר:* שאסור לצער את בעלי החי, כמו ד ח שעשה הוא שהעמיד את התרגגול בין כרעי ממתו וצעדו. ולעומת זה אמד: ורהמיו על כל* ועוד למד, שאף צדיק שצעדהו י ת מעשיו כמ בליעל, גם אז אסור לו להצדיק לקללו. רשע ו ולעומת זה אמר: ״גס ענוש לצדיק לא טוב-

* י ת כמ מה הוה ומאי עבידתיה? י וצדוקי זד- ט אמרו מדושלמי שכ״ד כתות מינים היו

. דבר מוסכם הוא . . ת ח י ד ת מ י א ו שהאםטדולוגיה בנדה על מצביהם השונימ של כוכבי השמים והמזלות. ונתנה האמת להאמד כי מצבים אלה השפעתם ניכרת על עולמ החי. וכל בעל חי ותגובתו המיוחדות לו על מהלך

הכוכבימ במסילותיה*

תי להשפעת הכוכבים כמובן. אין מג* או חית הארץ, ד א והמזלות על גודלו של ה על חייהם וקורותיהם בעתיד, כמו שהיו חושמם האסטרולוגים, כי אם התמוגתי לאותה התגובה הגופגית והדוחגית שמגיבים יושבי חלד על

התופעות השפיפיות ואותותיה*

התרנגול׳ למשל, בהאי שעתא כרבלתו משנה את צבעה והיא נהפכת להוורת, דלית ביה

* ע ר שורייקי סומקי וקאי אחד כ

והדי ידענו שכך דרכה של בדיה זו, כשאיןב ת רבד מפריעו ומעיק עליו הריהו מתנפח מp .גאוה ושמחה, וכדבלתו אדומה ולוהטת רואים אותו בשעה שהוא מטייל להגאתו מוקףם אותו י א מ ת י כנף ממיגו. ו עם התרנגולות מp בבוקר בבוקר כשקורא את קריאתו. אך לא ז זדי משהו, אזי הוא בשעה שהוא נטרד תדג

א קכה ״ , פ ת ן ו ב ר 1, ב ו ? ראטז ר 9 , י ת ת י א 125 ת

ו ״ י דריב״ל דהכ*

וכל אלה בודאי לא היו לא צדוקים ממש ולא נוצרים, מפני שאלה ואלה לא היו מלעיגים על המקראית׳ כיה שהאמינו בקדושת* ואל תשיבנו מהלשון ״האי צדוקי״ שנקמה הגמר* שכן אי אתה יודע אם p היה כתוב במקור. ואולי אין זה אלא תקון לשון מהטעם הידוע. ונראה לי כי מיגימ אלה אמבושים המאמינים בשתי רשויות היו, או בני כת אחרת מאותן

י* נ כ״ד כתות שמנו תכמימ במי

ש ו ר י פ

בישראלי) ונקראו בשמות שונים: אפיקורסים,* י נ * ולמה נקראו מי י נ צדוקי* כופרי* מי פפני שהיו מינים ממינים שונים*). רבים מאלה היו מצעריפ את חכמינו, כמו שאמרו* שכיחי אפיקורסי !מצעדי רבגן*). כגת ההוא צדוקי דא״ל לרבי אבהו: אלהיכם גחכן הוא, דקא״לp ליחזקאל שכב על צדך השמאלי וכר*). ו קוגטרקום השר ששאל את רבי יוחגן בן זכאי: משה רבכם גנב היה או קביוסטוס היה אומ האי צדוקי דמעשה אינו בקי בחשבונות *). ו

1) אולי היה גם בלעם מכוון אותו רגע שהקב״ה כועס על פי הסימן הזה עם התרנגול, וכשראה שתמיד הוא מתנמנם ואינו יכול לכוון אותו רגע שהתרנגול עומד אהד כרעא, וכדבלתו מלבינה, אמד: מה אקב לא

קבה אל, מה אזעם לא זעם ה,. 2) ירושלמי, סנהדרין פ״י היה.

3) כך פירש הערוך. 4) נדרים כג ע-א.

5) סנהדרין לס ע״א. 6) בכורות ה ע״זג ועיין מה שכתבתי באריכות בענק .מין״ לקמן דף כח ע״ב, דיה תנו רמן

שמעון הפקולי. עיי״ש.

מ !ואיגווזי, 9רע ראפיגג, ברכווז ג, >ז״» 126 ק

• י י יוסי: טו?ה &לדות ד ש ואמר ל3י יוןוןן מעום לני ו ל ן ר , לשו ת ח ת א אסת בלבו על אךם יותר מכ?1ה 9ללן״ות, ענא^ר מרדו£ והכנעה, שאלם שם על לנו ״ ״ ׳ f t ־ מ ״ י a w

* מאליו. ורדפה את מאחביח ונו׳, ־ י ׳י • ־יי• י * י י

ואשובה אל איעי הלאעון, כי טוב לי אז סמי״. וכשתראה שאץ עתר, תשים ןליע לקיע א?(ר: יותר ?מאה מל?ןיות, ענאמר על לבה לאתר ״אשובה אל אישי> הראשון״. תחת נערה בסכין, ה א ! ת ^ ? 1 ב ה ״ מ r ? M ה ך ע ת ג ס : ת 0 . מ י ל « » י T תתת גערה באדם תבין טובה, י תהכות כסיל תאה. תחת, הטעם למעלה תתת ה,תיו׳ ולא כתו ״אל תירא ואל תתת״ (דברים א, כא), שטעמו נ,תית׳, אלא למעלה, תתת ה,תיו׳ ראשונה, לומר, שהוא שם־דבר, שאי אפשר לפותרו לשון,תפעל׳, לומר תכניע את האדם, אלא תכגע היא בעצמה, ולכך שינה

את נקודתה, לומר, שהוא שם דבר.

ש ד « ן ו ר י פ

, כי כוונתו היתה״ לא ל . פירש״י טעות בדברי רש״י ד . . י ן ב מ ה ב ר ע ת ג ה ת. שאי אפשר לפותרו לשיז שהגערה מכניעה את האדם הפגין, אלא הגערה . . תהת הטעם למעלה

תפעל, לומד תכגיע את האדם, אלא תכגיע היא

ע בעצמה נכנעת על ידי זה שאין צריכים לגעור י נ כ ל ^ ת ״ ש צ ״ ^ י ך ר ב ד / ל ו 3 ה ו מ צ ע ב

היא בעצמו- עיי״ש. ולדידי אין צדיכימ להכניס בו באדם המבין. וק״ל.

127 מאימהי, 9חו יאפיגץ, ברכות ו, >ו״א קכז

ואמר רבי יוןזןן משום רני יוסי: על^ה ך?דם ר ש ״ י: בקע ^ בקע מעה מלפני הקדוע־?רוךהוא-וןתן א ^ ^ " , ך י י " ' ^ ש ל ש

0 את הדבר הזה אשר עתעוד. עכץה על ?עךאל-וןתן לו, שנאמר(«!ת א, ג כתיב .^ ^ • ז _ ^ דברי/ אעשה״. להודיעו דרכיי/ _1 _

. ״<: הלא בלכתף עפונו; בקע עלא וזערה עליןה ן ו ג ׳ כ ו י ט פ ש ת ה ל ג ה ה < מ

ע רק על ישראל-דנתן לו, ענאמר >׳״׳״<: תפלינו ש נ ל\׳ י ו ט תפני תה צליח ו

; בקע להודיעו ךך^יו על סקדוע־ . . וטוב לו? אני ועמף.

: הודיעני נא את ךרכיך. אמר לפךו: 0 , • 0 בחץי־הוא-ונתן לו, ענאמר^״ רבונו על עולם! מפני מה!ע צדיק ,וטוב לו דע צדק ורע לו; !ע רעע וטוב

ש ר ״ ן ו ר י פ

ספש, עשיר או עני, ואולם רשע או צדיק. וכדאמר רבי חגיגא: הכל בידי שפים . . א ל

חח מיראת שפים.

אמור מעתה שעתידו של האדם וגודלו בהיימ, אמ טוב ואמ רע, קבועימ מראש, עוד לפגי יצירתו, אך לא כן הוא בגדת לזה אמ יהא צדיק או רשע. ולפיכך אם יצא דיגו של אדם לפגי יצירתו להיות גבוד, חכם ועשיר, אין לשגות את גורלו פה שעזר כבר, ואפילו אם יהא רשע לפי בחירתו. והפוכו במי שהוטל עליו להיות עגי או הלש, אין לשגות עוד את גורלו זה שעזר עליו כבד, אפילו אפ יהא צדיק לפי בהירתו, שאין צדקתו או רשעתומ שיהא צדיק ת משפיעיפ על כך. ועל p י

. ורע לו ורשע ומוב א

ולי נראה מ יש גם סבה מבעית לדבר. כבר ידענו שהרשע המשחית את דרכו הוא גורם רעה בזה לא רק לעצמו כי אם גם לבניו ימאי הלציו, תהו שאמר הכתוב* שזזת לא א. בגיוו ג י י * ה< ח מופפ דוד עקש ופתלתל (דברים ל המשתית את דדכו אינו משחיהו דק א לעצמו,י חלציו עושה לבעלי א מ כי אש גם את בגיו י

מומי* ויצא ממט דוד עקש ופתלתל,

ולפיכך אם צדיק שתכונותיו ויצריו מובים

. מרוב אהבת . . מ י ר ב ה ד ש ל ש ישראל בקש משה מהקב״ה אותן השלשה

דברימ.

בקש שתשרה שכינה על ישראל, שלא תשכח התודה מפיהמ ומפי זרעמ ומפי זרע זרעם

לעולמ.

בקש שלא תשרה שכינה על עובדי כוכבימ ומזלות, בכדי שיהא הבדל בין ישראל ובין

ם ומזלו* עובדי מכבי

מ הגהגת העול* מפני מה ר בקש להודיעו ד יש צדיק וטוב לו, ויש צדיק ורע לו, יש רשעז רצה לדעת זאת וטוב א, ויש רשע ודע א ללמד לבני ישראל שלא יסודו מדרך התורה,

בראותם צדיק ודע א, רשע ומוב לו.

. . . י ך כ ר ת ד א א י נ נ ע י ד ו ה מאז היות האדם על הארץ, שאלה נצחית זו» מפני מה יש צדיק ורע א, ויש רשע וטוב א,ד מרחפת בחללו של עולם המחשבה. ואין לך ח שלא הוגיעו מ חכמים את מוחם לפתרה. ומכל הפתרונות שהציעו החכמים, הפתו־ת הכי חריף נראה פתרונו של הדיב״ש, מחולל החסידות. לפי שאמרו בגמרא C שלפני יצירת הוולדר או חלש, זמם או מ מחליטים עליו אם יהא ג

קכח תאיתתי, מ־ןן ראפיון, ברכות ו, פ״ א 128

ק ןטוב לו-^דק ןן צדק, צךיק ד לו רש ךשע וךע א? א&ר לו: מעה! ?- ךעע בן -צדק בן רשע; רשע וטוב לו-ךעע ?ן צדק׳ רעע ןרע לו ורע לו-צדק בןךשע. ק ירע לו ד -צדק ?ן צדק, צ ק וטוב לו ד רעע. א9ר $ר: צ

ן י ש ד

להבל ולריק בהלכו אחד יצרו התאווני, הוא מוריש לבגיו את תכוגותיו וחולשותיו הגופניות והרוחניות, ואפילו אם יהא בגו צדיק, מכל מקום תהיינה חולשותיו הגופניות של אביו טבועות בגופו, ורע לו. ומכל שכן שאם תדבקנה בוp תכוגותיו הרעות של מולידו, והוא בעצמו גם ילך בעקבות אביו הרשע, ק״ו בן בגו של ק״ו הוא שיהא רשע ודע לו. תהו שאמר צדיק ודע לו, צדיק בן רשע. רשע ודע לו, רשע בן רשע.

ו ר י פ

הוליד בן, ואם גם בגו ילך בדרכיו ואינו משחית את כוחותיו הדוחגיים והגופגיים, הדי

בטח יהא זה צדיק וטוב לו. ולא עוד אלא אפילו בגו של הצדיק הוא לפעמיפ p פורץ גדר ומרשיע לכת, הדי בכל זאת הכוחות שהוריש לו אביו בדמו, הם יגיגו עליו וייטב לו. תהו שאמרו! צדיק ומוב לו, צדיק בן צדיק. רשע וטוב לו, רשע p צדיק. אך הפוכו הוא באב רשע המכלה את כוחותיו

a״j 1) נדה סז

129 מאימתי, פרן רא0ו\, vm\1 ץ, פייא קכט

:m . י ם כ דברי ) ב כתי : פולןד עון אבות על ן?ים, ו « ׳ י אי5י? ו^א כ1זיב >״יי׳ ל ובךם לא יומתו על אבות. וךמינן ל!ךאי אלךדי, ו9ע?ק: לא ין#א; לא- כעאוחךן מע&ה אבווויהם ביךילם, לא-כעאין אוחךן מעעה אבותילם ?יךילם!?ק וךע לו-צךיק עאיני ך ק וטוב לו-צךק ןמור, צ ך אלא לכי זקאמר ליה: צ

גמור; ך#ע וטוב לו-ךעע עאינו גמור, ך0ע וךע לו־ךעע גמור.

ש ר ״ ן ו ר י פ

ם והרי סוף סוף גם רשע זה שאינו רשע גמור, ה י ת ו ב ה א ש ע ן מ י ז ח ו א ש א כ הק שאיגו צדיק גמור מכל מקום י ר * ע . בגים האוהזין מעשי אבותיהם רשע הו . . ם ה י ד י ב* אתמהא! אך לפי שםתגו, שמת בידיהם וממשיכים בדרכם הרעה של אבותיהם, צדיק הו

הזקה שיצר לבם אד דע ואין להם תקגה. אבל ההסבר הטבעי, אתי שפיר. לא כן הוא כשהבגימ מצאו אץ בגפשם צדיק גמור טוב לו בעולם הזה וטוב לו והשתחררו מכבלי הירושה הדעה שהורישו orb בבא. טוב לו בעולם הזה מפני שבאמונתו יחיה,). ואפילו אבותיהמ, יש לחכות שסוף סוף יומרו בתשובה כי ״כל מה דעבד רחמנא לטב עבד״1 שלמה. צפורא קלילא מבלעדי שמיא לא מתצדא"), ולכן כשאוהזין מעשה אבותיהם בידיהמ, ולכך שלוה ושקטה נפשו ואין הוא מצטער

פוקד ה׳ עליהם את עווגות אבותיהם, שכן ודואג לעולמי*. ואף זאת, אותו התעגוג והשמחה שיש לו ן י ד ת ה ד מ

אבל כשאין אוהזין מעשה אבותיהם בידיהם, לצדיק בעשית המצוה, אין מי שישוה לו. כאן משתתפת מדת הרתמים למדת הדין ״ובגים אך צדיק שאיגו צדיק גמור, איגו p. כיון לא יומתו על אבות״. שעדיין לא התעלה למדרגה עילאית זו של וזה שאמרה התורה! פוקד עוון אבות על שמתת ההיימ וההסתפקות במה שיש לו, לעתימ בנים ועל בני בנים על שלשים ועל דבעים, ועיגו צרה בשל אהרימ, מתשבות על גורלו של כלומר, על רבעים ותו לא, מפגי שמושרשת האדם, !ומה גבר בגוברין״ מנסרות במוחו, ואין היא אהבת אדם ליוצאי הלציו עפ״י דרך הטבע הוא נהנה מאותה שלוה ומגוחה גפשית המצייגת רק לבגים ובגי בגים עד דור רביעי ותו לא. את הצדיק גמור, וזהו שאמרו! צדיק ודע לו,ה כמו שאמר הדמב״ם שזהו ״תכלית צדיק שאיגו גמור. אך מכל מקום צדיק הוא והטעם א

ר רביעי ויקבל שכרו בעולם הבא. מה שיוכל אדם לראות מזרעו הוא תתהו גבוהה, הוא בלבד״ (מורה נבוכים ח״א פדק נד, ובאלחריזי רשע גמור עיגו רעה וק ע). שנוא למטה ושנוא למעלה. רע לו בעולם הזה ר פ

זאת אומרת שהתורה הזהירה את האדם מפני שהבריות בדלים ממנו ונמנעים מכל שיח שה׳ שקד את עוונותיו ליוצאי תלציו עד ושיג אתו. ועל אתת כמה וכמה שרע חלקו

ר רביעי, מה שיוכל לראותם ושאהבתו בבוא יום הדין. תר רשע שאיגו רשע גמור, מדד, זו של ת מושרשת בלבו לאהוב אותמ, אבל ליותר מ רביעי שאינו מרגיש שום אהבה, לאלה לא התקרבות אל הבריות, אי משום חגומה ואי הקפידה התודה להזהיר. משום התעוררות נפשית מקרית, עדיין מצויה. ולפיכך לא ירע לו כל כך מצבו בעולם הזז־״ מא עתיד ליתן את הדין בבוא שעתו ו אך גם ת ג י א ק ש י ד ו צ ע ל ר ק ו י ד צ

* ב ע ורע לו בעולם ה ש ו ר ב ל ו ט ע ו ש , — ר ר ו מ ג* ד ח . לכאורה קשה, וכי ויש המיישבים את הדברים בדרך א . . ש א י ג ו ג מ ו רתע אדם שמשחקת לו שעתו ובכל אשר יפגר, יעלה על דעתנו כי טוב חלקו של הרשע, שאינו בי* שהרי מה ד רשע גמור, מזה של הצדיק, שאינו צדיק גמור ז יצליח, חזקה עליו שפיו ולבו ש

קל מאימתי, 9חז ר*יפיג\, ברכגמ ד, פייא 130

ז ״ י ואף לענין הרשעים בך. רשע המצליח בדרכיו נוכל עוד למצוא בו עד חיובי ונוכל ללמד עליו זכות, כההיא שאמר משה דבינו ע״ה לפני הקב״ה: רבשיע, בשביל כסף וזהבת די הוא גדם פ א שהשפעת להם לישראל עד ש). ולכך אמרו: רשע ומוב , שעשו את העגל

, רשע שאינו גמור. א אך רשע שהוא רע למקום ודע לבריות, גם כשאין הוא רואה ברשעתו כל ברכה, ורע ומר* וכדאמרי: ו לו, בידוע שרשע זה רשע גמור ה רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם הוזרימ

בתשובת 0.

ו ר י פ

מכריחו להעמיד פנים למצוא חן בעיני הבריות. וכי לחסדים הוא צריך ז ולכך, אם זה הולך בדרך התודה והמוסר רשאים אגו להעמידו עלת ן מ א חזקתו ולראותו כראות צדיק גמוד. וזהו ש

צדיק ומוב לו, צדיק גמור.ח אך מי שלא האיר לו מזלו את פגיו, א אין מעשיו ויחסיו היפים מעידים עליו כי אכן צדיק גמור הוא, שהרי שמא אין תוכו כברו. וזה שיפימ מעשיו ז רק פשומ שהוא צריך לבריות, לבך הוא מיפה ומקשט את עצמו למצוא חן וחסד בעיגי הבריות, אך לבו בל עמו. וזהו«

, צדיק שאיגו גמור. צדיק ורע א

1) ברבות ס ד*ב. 2) ירושלמי שביעית פ״ט ה״א ובראשית רבה B׳ עט—י.

3) ברכות לב ע«זג 4) עירובין יט ע«א.

131

ד ש ״ י

א ל א ק * , פ ת ו ו כ ר , ב ו ו י פ א ? ר ר 9 , י ת ת י א ת

ופליגא ךךבי מאיר, ךא&רךבימאיר: עתים ?תנו׳ &&ןר ף«*ת לל, י״: וח$תי את את אשר אתון, את אשר לו ןאחת לא נתנה א יכמרו רתמי עליו לשעה׳ אער אחן-אף על §י עאינו לגון, וךסמתי את

ואף על פי שאינו כלאי• אשר אךחם-אף על פי עאינו לגון.

ן ״ ר

בירושלמי. מעשה שלא ירדו גשמים בארץ ישראל, נתגלה לרבי אבהו, שאמ יתפלל אחד בשמ פנמקקה על הגשמימ שיבואו, ותשמע תפלתו. ופגטקקה זה בעל קובה של זגות חיה, ועל חטאיו המרובים ומעשיו המנונים קראו לו פנטקקה, לומר, מחומש בחטאי* שלחו אחריו, וכשבא שאלו רבי אבריו: במה זכית שמחכים בשמימ לתפלתן שירדו גשמיפז ענהו פנטקקה« זה דרכי, שאפ באה לפגי אשה כשרה, שמרוב צרותיה הסכימה למםוד את גופה לבשת, אגי מוכר אפילו את מטתי ומצעי ותומך בידה, ובלבד שלא תסטה מדרך הישרה, והוץ ממצוה

זו אין בידי מאומה. א״ל: אם כך אתה עושה ראוי אתה להתפלל ולהעגות בתפלתך. התפלל פגטקקה

וירדו גשמים״). הא למדת שיש בגי אדם שאין רוח הבריות נוהה מהם ודוקא אלה רצויים והגונים לפגי הקב״ה כי מעשיהם הגדולים שבהצנע השקולים וטובים מפעשיד״ם של אתיים שהם בפדהמיה״ ידועים רק להקב״ד״ כי האדם ידאה לעיגים והי יראה ללבב, ran אלה ירחם ה׳ ויחונם

קונם•). וזה שאמרו כאן: אעפ״י שאינו הגוץ, לא שאינו הגון ממש, אלא נראה לבריות כפי שאינו הגון, ועל שם רואיהם הדגים רק למי ראות). אבל הוא הגת בעיני עיגיהם קראו איני הגון,* וק״ל. ד ה׳ במעשיו הגמלים הצנועים מבני א

ש ו ר י פ

. אין לשון הגיגה ורחמימ . . ו ח ג ו ת יד לומר אלא על עשית חסד ומתנת חגמ י ש ללא גמול ותמורה אף אם אין המקבל ראוי

והגון לכך.

וכדרך שאמרו: לא תחנם לא תתן להם. ( , . ויהנך, שיתן לך מתנת חנם ( 1 מתנת הנם וזהו דתנא דבי רבי ישמעאל: אף על נה נחתך גזר דין אלא שמצא הן, שנאמר: נחמתי

כי עשיתי* ונה מצא הן בעיני ה׳ •).

ומאחד שבקרא כתוב ״וחנתי׳, ״ורחמתי״,. אעפ״י שאינו הגון, . . תי ו חנ דרשו כאן: ו

. אעפ״י שאינו הגון. . . י ת מ ח ד ו

אך קשה, והלא הוא אומר: ומשלמ לשתאיו על פניו להאבית*) ועוד. וכי לאת הז״ל: כל האומר הקב״ה ותרן הוא מ א יותרו חייו f, ואם כן קשים דבריהם אהדדי. ואכן תמה הרי״ף על עין יעקב ואמר שמהדין

שיהא האדם קוצד את אשר זרעי).

ויותר מזה, אם כן הוא שחונן הקביה ומדתם מ״ את מי שאינו הגון, מה בצע בדבריהם של חכמינו שהורונו ללכת בדרךך ל האמת, בדרך התורה והמוסר ז מה לי ת מישתם, ומה לי ההולך אחרי שרידות לבו הרע, אם שוים שניהם לרחמיו של הקב״ה,. . . ן ו ג . אעפ״י שאינו ה . . י ת ו חנ כדאמרו: ו

. אעפיי שזמנו הגון. . . י ת מ ח ד ו

וכדי לישב סתירה זו, זקוקים אנו להפסופר

1) ירושלמי עבודה זרה, פיא הים. 2) ספדי על הפסוק דברכת כהני*

3) סנהדרין קח ע״*

132 H-B , מ ז ו ב ד ב . , ו ו ז פ א , 9חן ד י ת מ י א קלב מ

4) עיין ברמב״ן בפירושו לתורה, ועיין עירובין כב ל״א מה שורשו ש* 5) בבא קמא נ ע״*

6) הרי״ף על העין יעקב. 7) ירושלמי תענית פ״א—ה״ד, והגמרא מונה שם חמשה חטאים שהיה חוטא פנסקקה יום יו* ועיין

גם (תענית בב ע״א) ספור תמה לזה. 8) ומה יפה הוא כלל זה שקבע רבינו בחיי, בספרו ״חובת הלבבות״, שמי שבא להוכיח את הפושעים ישים קודם אל לבו, שמא נקי מצפונם של אלו ממצפונו הוא. ואולי זכות אחת שיש בידם שקולה

כנגד כל הזכיות שבידו, ושבגללן מכבדו המון הע* 9) ודומה לזה פירש אחד מגדולי בעלי המוסר את הפסוק: •ועוד מעט ואין רשע והתבוננה על מקומו ואיננו״, דהיינו, שאם תתבונן קצת ביתר עיון ודאית שאץ רשעים במציאות כל עיקר. •והתבוננה על מקומו״,

על דרך שאמרו: אל תדץ את חברך עד שתגיע למקומו.

א קלג ״ , פ ת ו ו כ ר , ב \ ו ז פ א , 9ח\ ר י ת מ י א 133 מ

ימ_ , ת את 9נימ»תלנ ^ ר ׳ י ויאמר: לא תוכל ל ש יT T T I • ־ V ־

כשרציתי, בסנה. ל« רצית׳ תנא מעמיה דךבי יהועע בן קרחה*: כך אמר לוג •״*י • . - ו \ ״ *! י נ ה ע ש ן ך ן ת ס י ך ן מ א נ ש

׳ סקדוע־ברוךהוא למעה: כערציתי-לא רציות: ה ח ר ­ שמענישועלכך,אדרבישמואל עכעיו עאתה רוצה-איני רוצה. ופליגא דרבי ופליגא, דרגי יהושע p ת ו j » ו - ׳ ־ « . . • ! * ! > ו ! f ״ ו • , « » • ז ! ך . כ ל ש 3 ׳ ק ך מ א ׳ ש י כ מ ח ך ג 3

על זה. #*םתד פנים, כי קרן עמואל בר נחפןני, אמור רבי יו$ן; ךאמר רבי

, עמואל בר נחמד, אמר רבייוןתן: 3עכר ?ילעמד. ^ ר ו ת ^ ה א ר מ

כהלקלס5ר )0 . בספרי(פ׳ בהעלותך). לעלע:מ6כתנ^ר^הפ^(שםג

ה ל״ףיךאו מ$ת אליו״ת»לד.ל<; בעכר &סביט״ כ פ?ים; בעכר ״כי:רא״ ן ןכה ל״ותמונת ה׳ יביט״(במדבר יג, ח<.

ר3י ןהועע בן,קר$ה ןר3י הוע^א-אןחד ?ןןזם א$ר: לא,יפה עעה מעה כע^םזזיר פניו; עאלולי לא לסוזיר מיו, ?לה לו ס,קדוע־?:רוך־הוא למעה $ה למעלה, מה למטה, ופנה ע$ה, ומה עעתיד להיות; ו3סוף בקע לראות,ת ל!, ״<: הראני נא את כבודך. אמר הקדוע־ברוך־הוא למעה: אני « שנאמר מא - י ל ז מם a ,or : כ ו באתי להראות לך פנים והסתרת פניך, עכעיו אני אומר ל

מ י א ר ו מ א ת מ ו י א ו ת י ה ר מ א מ

•) דבי יהושע p קדחה תנא בדוד הרביעי היה ומאמריו במסכת ברכות אלה הם: 1) כך אמר לו תקב״ת לםשת: כשרציתי, לא רצית. עכשיו שאתת רוצת,

איני רוצת (ז ע״א). 2) למת קדמת פרשת שמע לותית אם שמוע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תתלת ואת״כ מקבל עליו עול מצות. ותית אם שמוע לויאמר, שותית אם שמוע

נותג בין ביום בין בלילת, ויאמר אינו נותג אלא ביום בלבד (ינ ע״א).

ש ר ״ ן ו ר י פ

. pVi כל הנביאים כסבורים לראות ולא . . י נ ת פ ת א ו א ד ל ל כ ו א ת ל.( , ו י ר הרב המורה: כשרצה כל חכמ גדול ראו, ופשה ידע שלא ראהו בפנ מ כמ־ ז

אלהי רבני בעל אמת ללמד דבר מזה הענין אבל בשעה שגתגלה הקב״ה למשה דביגוז היה משה רביגו לנבואה י), ת י (המדע האלהי) לא ידבר כי tat במשלים מתוך הסנה, םא באותה וחידות C• ובדומה לכל הנביאים סבור היה גם תו בבואנו לבאר שעה שראה את מראהו, ולכך *מסתר משה את נ ת י וכלל זה עלינו לבקמ ב את המאמר שלמגינו לדברי חז״ל מה בין פניו כי ירא מהבימ אל האלהים׳, תהו שנאמד) סתים חמי באספקלריא דלא נהרז4 , ר ה ו משה רבינו לכל הנביאים ז כל הנביאים נםתכלו ממ ויסתר משה את פניו מ ירא מהביט אל ל באספקלריא שאיגה מאירה, משה דבינו הסתגל ו

). אלהים אשר חשב שיכולים להביט. באספקלריא המאירה1

קלד מאימתי, 9ר«ו ראפיו\, ברכווז ו, פ• א 134

?תמי לאךם וחי! כעבקעתי-לא בקעת. ןא^ר לבי להועע ךסכנין בעם ל?י לד: אף אל פי כן הךאה לו: בעבר ״דסתר מעה 9נין״ >שם ג׳0-זךבר ה׳ אל: ( ; ובעכר ״כי ירא״-וייראו מגעת אלין ר־ם לד, ל « י י נ ל ם ש ) ם ד מעה פנים אל פ. זךבי הושעןא רבה אמר: :^ה ״ ׳ ״ י ״ ״ ו?עכר ״מהביט״-*יתמו3ת ה׳ ?ביט י עעה ע^ןסתיר פןיו. אמר לו הקדוע־ברוךהוא: אני באתי להראות לד ?דם וחלקת לי כבוד והםזמךת פדןי־מיףעאתה עתיד להיות אצלי בהר ארבעים יום וארבעים לןלה, לא לאכל,ולא לעתות, ואלה עתיד ללנות מזיו העכינה,ח עור פדו. אלל נךב ואביהו פרעו ״: ומעה לא ידע כי ל כ ־ י ל ת י פ ע ענאמר >: ואל אצילי בד לעראל לא « • • י ראעיהם וןנו עיניהם מזיו העכירה, עןאמר >״ כ

עלח ידו-והם לא קבלו על מה עעעו.T V ־ ־ ( I * " I T ״ T

פ י ד ו ש ר * ן

י כ אך עכשיו כשמשה לא היה עוד טירון פנים והסתרת פניך, עכשיו אני אומר לך , לנבואה, ידע כבר שלא ראהו בפניו׳ וכמו שנא׳ לא יראני האדם וחי״, כשבקשתי לא בקשת •). ״כי לא יראני האדם והי״. ורבי יהושע בן וזהו בדיוק כמו שאמר כאן: ״כשרציתי לא

קרחה נקט כאן במשל ומליצה כדרך רז״ל רצית, עכשיו שאתה רוצה איני רוצה״. בעלי האמת בענינים עמוקים אלה. ורבי יהושע והדמב״ם אמר: כי אין כת בדעת האדם בן קרחה לשטתו אזל, דאמר רבי יהושע p החי, שהוא מחובר מגוף ונפש, להשיג את מהות קרהה! משה רבגו בקש, הראגי גא את כבודך. הבורא, ולזה רמז הכתוב באמרו: וראית את

.( , אמר הקב״ה למשה: אני באתי להראות לך אחורי ופני לא יראו

1) הדמב״ם בפתיחתו למורה נבוכים. 2) יבמות מס ע״ב.

3) וראה רש״י שם וברמב׳׳ן בחידושיו. 4) שמוח רבה ס׳׳ג. ופרשו שם המפרשים, ד״ה: טירון, שלא הורגל עדיין בנבואד״ ברגע זה

התחיל בה. עיי״ש. 5) זוהר שמות כ״ג. ושם בפ׳ וארזג

ג ולפי מה שפירשנו, בעזרת, הבוהא: יתברר, תסור קושית המהרש״א במקום זד״ ») שמות רבד, פי 7) יד החזקה, הלכות יסודי התורה ס׳׳א ה״י. ועיין במורה נבוכים ח״א פכ״א, בדברי רבי חסדאי קרשקש לדבריו בקש משה מאת ה׳ .הראני נא את כבודך•: ומוכרחים לומר שהבקשות הללו ממשה במראות

הנבואה היו, וללא ספק שהשתמש משה קצת בחידה. עיייש. דרך אגבי יפה העיד חכם אחד באמת; במשה הוא אומד .ויגש אל הערפל אשד שם האלהים״, — אך

>tr שמגשים אל אלהים אשד שם הערפל.

135 1ז»יגטזי, 9\־5 ר»0ו\, ברכ\\ז ו, פ״א קלה

­ מ . נ ל ת מ ד ש ״ י [הסירותי את ??י וךאי£ אןן אןןך מ

אמררניעמעוןחםיךא: ׳ ץ אמררבח;אברבץ?א ר ו ת א ׳ מ ן י ל פ ל ת קשי ש הוא, ואמרינן לעיל דקל׳ה מלמד עהראה ה,קדוע־3רוךהוא למעה קער

תמת תפלין. על תפלץ.

ש ד » ן ו ר י פ

. כל טובי הוא רמז . . ך י נ אעביר כל טובי על פ כי יראהו כל הנמצאות אשר נאמד עליהם, וירא אלהימ את כל אשר עשה והנה טוב מאד. ובזה השיג משה, כמפורש שם, את אשר לא השיג אדם לפניו ולא לאחריו מ הראהו והשיגהו את העולמ וכל הגמצא בו, את התולדה כולד״ את כוחותיה, טבעה והגהגתה ואת דרכיח כוונו רבותיגו זיל גם א ההתקשרות שבח. ו כאן, בנקטמ כדרכם בקודש במשל ובמליצה 1 מלמד שהראה הקב״ה למשה קשר של תטלין, ועל דרך שאמר הדמב״ם! בכל ביתי נאמן, ר״ל שמשה הבין כל ההתקשרות של המציאות הבנה

אמיתית קיימת. השאלה השניה שבקש משה מהקב״ה היא!ה ביקש לידע אמיתת מ הראני נא את כבודך, ו המצאו של הקב״ה עד שיהא ידוע בלבו, כמו ידיעת אחד מן האנשים, שראה פניו ונחקקה. והשיבו הקב״ה שאין כח בדעת . . ו ב ל צורתו ב החי, שהוא מחובר מגוף ונפש, להשיג אמיתת. ועל דבר זה רמז הכתוב . . ו י ד דבר זה על מ

JCואמר* ודאית את אחורי ופגי לא יראו

. הרב . . פ י ת כ י א ת ו ר י ס ח ו רבי אברהם בן עזר* בפרשת י״ג ממת, אומר * תה היומ שראה משה מה שבקש דדה לו כיום מתן תורה לישראל, ולא הגיע אדם לפגיו ואחריו אל מעלתו. וחכמינו אמרו* שהראה לו קשר של. ודבריהם נכון, רק לא כאשר יפרשוהו תפאן חכמי דורנו שהוא כמשמעו, כי סוד עמוק הואי). ולשם הבנת הסוד העמוק הזה׳ ולו רק במקצתו, זקוקימ אנו לדברי הרמב״ם זיל, שאף הוא דן עפ״י שמתו בענין נעלמ זד- וכהו נ מ דבריו")* דע מ אדון כל החכמימ משה ד ע״ה בקש שתי שאלות תענה על שתיהן. השאלה האחת כי בקש מהבורא יתברך להודיעו עצמו ואמונתו. והשאלה השניה והיא מה שבקש. שאלתו לדעת . . ו תי מתחלה להודיעהו מדו מדותיו הוא שאמר* הודיעני נא את דרכיך.ה המאמר מסודות והתבונן מה שנכלל מת ״הודענו נא את דרכיך מ א מופלאות ב ואדעך״. תה לאות כי הבורא יתברך הוא נודע מדרכיו, וכשידע אדם הדרמם ההם ידע אותו. ענה אותו על השאלה הראשונה* אני

1) אבן עזרא שמות לג, כא. 2) מורה נבוכים ח״א פ׳ נ״ג לפי תרגומו של רבי יהווה אלוזריזי. ועיין גט בפירוש המשניות

להרמב״ם, כלים פ״ל—מ״ב, ויד החזקה הלכות יסודי התודה פ׳׳א ה״י. 3) הרמב״ם ביד החזקה הלכות יסודי התורה (pv^ ובמורה נבוכים ח״א כ״זג עיי״ש.

וזמן, נשגב ונבגד הוא מאדם חי, שהוא מחובר מגוף ונפש, להשיג אמיתת דבר זה על בוריו בגלל קוצר השגותיו של בן האדם הקדוץ מחמד גשמי, ואותו אדם המנסה במוחו הקטן והמוגבל להשיג את הענין העמוק הזר״ אינו דומה אלא למי שנמסה לפתוח בחוד ו של מחט פתחו של אולם גדול סגור ומסוגר. וכפי שהמשילו הקדמונים ז״ל * כשם שמהנמנע לכנס את מימי כל העולם לצלוחית קםנד״ כך מן הנמנע הוא לבן אדם לתפוס ולהקיף במחשבה את הבעיה העמוקה מני ים הזו, ועל זה אמד הכתוב: החקר אלוה תמצא אם

עד תכלית שדי תמצא (איוב י* ז< הרפב״ם׳ כידוע ליודעי דבר, מאריך מדון זה במקומות שוני* ובפתיחה למורה נבוכים הוא אומד: ואל יעלה בלבך כי הסודות הגדולים ההם ידועים עד תכליתם וסופם לאחד מגעו. לא p, אבל מעם יוצץ לנו האמת עד שנחשבהו יום תפור כן יעלימוהו... עד נשוב בחושך אפלה קדוב ממה שהיינו בה בתחלה... ודע כי ברצות אחד מן השלמים, לסד מעלתו השלמה, אבוד מה שהשיג ילאה לבארהו ביאור גמור על סדר במוף האמת, שיוכל לעשות בשאר החכמות הידוע סדר למודם... ועל כן כשרצה כל חכם גדול אלת רבני, תו

ללמד דבר מן העניו הזו־״ לא ידבר בו כי אם במשלים וחידות. עכיל. ובאמת, בעוד שאנו דנים בעמן עמוק זה, הרי עדיין נעלמה מאתנו התשובה לשאלה: הטבע מהו ז

136 H״D ,ז ג ו ו כ ר , ג \ ג י פ א , פחז ר י ת ז ג י א ז קלו ג וכמו שמצינו לרבי יהודה הלוי בספת הכוזת (מאמר ראשון, ע״א ע״ג), ששם בפי ההגד (הנושא ונותן עם הכוזרי בענץ האלהות) את השאלה .ומה הוא הטבע-? ואמר הכוזת: הוא כוה מהכהות על מה ששמענו בחכמות ואין אנו יודעים מהו, אבל התכמים יודעים אותו בלי ספק. אמר התבר: אבל ידיעתם

כידיעתנו. ובכן, הרבדים הם קל וחומר בן בנו של קל וחומר: אם אין בני אדם יודעים הטבע מהו, כיצד

ישיגו את מהות הבורא יתברך שברא את הטבע ז ולפיכך יש להזהר הרבה שלא לדון אף בענין הטבע עם בני אדם שאינם מוכשרים לכך, אלא עם מי

שהוא הכם ומבין מדעתו, וכמו שאמת הז״ל: ולא במעשה בראשית בשנים (הגיגה פ״ב מ׳׳א). וזהו שאמר הרב המורה: אל תהשוב כי המדע האלהי בלבד הוא ראוי להעלים מן ההמון, אבל רוב המדע הטבעי ראוי להעלים מן ההמון, וכבר שניתי לך מה שנאמר: ולא במעשר, בראשית בשנים. ואין זה בלבד אצל תכמי תורתנו אלא אפילו אצל הפילוסופים ותכמי האומות ע׳׳פ קדמות העולם היו מסתירים את דבתהם בהתתלות וזוכתם אותם בתידות, ואפלטון והקדמונים היו קוראים שם תומר המציאות נקבה, ושם. והרבו הדמיונות והתידות בלימוד* כדי שלא יהיו מבוארים, כל שכן אנהנו מקבלי התורה . הצורה זכר. שהוא ראוי עלינו לבל נגלה דבר שלא יבינהו ההמון או שיבינו אמיתת הדבר הפך מה שהיתר. בו הכוונה

(מורה נבוכים, ה״א םי״ז). היוצא, איפוא, מדברינו הוא שמהנמנע להגדיר את מהותו של הבורא יתברך בגדר או הגדרה כל שהיא• וכל הגדרה בכוון זה לא תהא אלא הגבלה וצמצום התהומי* ולכן אם יבוא איזה הוקר, ואפילו יהא המורם מאהיו ההוקת* שקדמו לו, וייצור לו הגדרה כל שהיא, הת לאחר שיתעמק בעגין, יווכח הוא בעצמו שאין בהגדרתו כל ממש ואם ישוב וינסה למצוא הגדרה הדשה, הרי לאהד שיצלל לעמקי הבעיה הזו יראה כי אך הרס

העלה בית, וכן חוזר חלילה. והמדמה בנפשו כי אכן השיג כבר את מהות הבורא יתברך, אין זה אלא בבתינת עובד אלילים, שהרי דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים שאין הבורא יתברך גוף וגוויה ולא ישיגוהו משיגי

הגוף ואין לו שום דמיון כלל. את הבורא יתברך ויתעלה שמו אפשר לדעת רק על פי דרכיו ומעשיו, וכשידע האדם להתבונן בדרכיו יתברך, כי רק אז ידעו. ואף משה רבינו ע״ה כשבקש מהקב״ה: .הודיעני נא את דרכיך ואדעך״, .הראני נא את כבודך״, א״ל הקב״ה: ״וראית את אתות ופני לא יראו״, כלומד, תוכל לראות את ה׳ רק אתת מעשיו ודרכיו, אבל טרם יעשה ה׳ מעשהו אי אפשר לך לראותו, היינו, להבין דרכיז. כי המלה .וראית״ הבאה כאן

פירושה על דרך .ולבי ראה הרבה הכמה ודעת״. ועל כגון זה אמרו: א״ל הקב״ה למשה: שמי אתה מבקש לידע ז לפי מעשי אני נקרא, פעמים שאני נקרא באל שדי, בצבאות, באלהים, בידיד. כשאני דן את הבתות אני נקרא אלהי* וכשאני עושה מלהמה

ברשעים אני נקרא צבאות, וכשאני מחזם על הבתות אני נקרא ידיד (שמות רבה פ״ג< ולכך, כפי שכתב הרמב״ם, אנו מוצאים בנביאים שלא כולם ראו אותו במראה אחד, אלא נביא אחד ראהו לבושיה כתלג היוד, ואהר ראהו המוץ בגדים מבצרה. ומשה רבינו בעצמו ראהו על הים כגבור עושה מלהמה, ובסיני ראהו כשליח צבור עטוף (יד ההזקה, הלכות יסודי התורה, ם״א ה״ט). וזהו שאמרו: .אה״

אשר אהי׳ אני נקרא לפי מעשי״ (שמות רבה שם). והענין הוא עמוק עמוק מאד.

ג קלז ״ ת 1, ע ו ב ר , ב \ ו ז פ א ? ר ר 9 , י ת מ י א 137 מ

ר לבי יוחנן מעום לבי עמעון יוחי: מ 0 א ' , י י ש ״ י יה י אלהים, כתוג נ׳אלף׳ מיום עברא סקדוע־ברוךהוא את לעולם, לא $ אדנ/ אדם עקןךאו להקדוע־בתךהוא ״אדון״ עד ע^א ת ל ד ׳ אברד״םולןראו״אדון׳׳״^מרגבי^י״טי־״: 3*אמר: אדני(אלהים)! ב$ה אדע כי א׳ךענה? אמר רב: אף ךניאל לא נענה אלא בעביל אברהם, ענאפןר״־יאל ט׳״״: ועתה עמע, אלהינו, אל תפלת עבךף ואל תחנוניו, והאר ןניןז על

מלןךעןזהעמםלמעןאיני-״למענךמבעיליה! אלא: למעןאברלם1#ואןי-אדון״.

ש ד ״ ן ו ר י פ

ו דבריהם הייתי אומד שלכך הביאו פסוק זה א ר ק ר ה פ ו ב א א ב ד ש ע. עד אברהפ אבינו היו רוב בני האמור אצל הבטהת הארץ לזדעו של אב המון . . ן ו ד אn לעץ גויים. ללמדט שמדד הקב״ה לאברהם במדד, p ד ״ י א ם ה י ל ב ה ם ב י ע ו ק ן ש י י ד ם ע ד א

ם שהוא מדד לו לכבימל• מה אברהם קראו ה ד ב מ א < ^ ש ן ן ד ן א ב א א ל ר א ^ ק

ן להקב״ה אדין, להראות לכל באי עולם שהוא ו י כ ה ם ו י ב ר ת ב א

יתברך הוא אדון כל העולם כולו, אף הקב״הא הבטיה לו לתת לזרעו את הארץ ולעשותם ! ב י י מ א ׳ ™ ש ד י ב ת י ' ת י נ ד א ם ב ל י י ע א ב

, אדונים בה כמו שנאמד« ביום הוא כרת ה׳ ( 1 ז י ד י א א ד ק ^ י י " 0 8

* את אברם ברית לאמד לזרעך נתתי את הארץ ־ י * 1 ו י י א מ י ל א מ הקשו בתוספות׳ א׳ הזאת (בראשית סו, יה). ם ד י ב ק י 1 ו א כ ו ה ו ״׳ ע י אלהים מה תהז ל, אדנ ,

•כלומד, כבד בהזדמנות קודמת מצאט לאברהם ועל זה אמדו הז״ל: אדון, עוקר דיודין שקודאו להקב״ה אדון, ומה ראו להסתמך ומכנים דיורין, עוקר כנענים ומכנים ישראל *),). כלומר, בזכות אברהם שקראו להקב״ה אדון בדרשה זו דוקא על הפסוק הזה ולא הקודם,

׳והשיבו, שענין בין הבתרים היה קודם, ואלמלא זכו בניו ונעשו אדוני ארץ כנען 0•

1) וכמו שאמד הרמב׳׳ם שמימי אנוש ואילך טעו בגי אדם לחלוק כבוד לכוכבים ומזלות. וכיון שארכו ־הימים נשכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום, ונמצא כל עם הארץ, הנשים והקטנים, אינם יודעים אלא •הצורה של עץ ושל אבן וההיכל של אבנים שנתחנכו להשתחוות להם ולעבדה ולהשבע בשמד״ עז־ שנולד עמודו

•של עול* והוא אברהם אבינו(הלכות עבודת כוכבים פ״א). 2) עיין לקמן מט ע״א בתוספות ד״ה ברוך שנתן וכר. וכמה תמוה הוא שהביאו שם אגדה זו ולא

;הביאו הפסוק הוה האמור אצל הבטחת הארץ, אלא מהפסוק הקודם: .ה׳ אלהים מה תתן לי״. 3) מדרש יהושע סימן זו. ועיין גם ילקוט יהושע רמז יד בשינוי קצת.

4) דרך אגב, בהקדמה לספר שו״ת כנפי יוגה מסופר שמחבר אחד בא להגר״א לקבל את הסכמתו •לפירושו על סדר התפילות, עיין הגר״א בחבור ומצא בו טעם יפה לזה שאנו פותחים את סדר תפילתנו בשחרית ב-אדון עולם״ מפני שאברהם אבינו קראו להקב״ה אדון, והוא שתקן את תפלת שחרית (ברכות כו ע״ב< נהגה הגאון מפירוש זה ואמר: ולו רק בגלל פירוש נחמד זה שפירש המחבר בלבד, ראוי היה ספח שיודפס ויתפרסם .ברבים. עכ״ל. ובדומה אה אמד הגאון מהר״י מליסא בהקדמתו לספר .תודת גיסין״: דיו מאמר אחד טוב

המובא בחבור להגן על הספר בולו.

«B38 1l ,ברכוה ז , \ ו ז » r » .wר *

ואמר רבי יוחןן מ*מים י?י W191 יוסי«: ן *זאין מרצין לו לאדם בעעת: 9ני!לכו והניחוחי לך. ׳ ״ ג n ל w י מ מ כעסו? ע

ש ר ״ ן ו ר י פ

ם ואניח לד. ובמאמר שלפנינו לא נאמרה סיפא ו ש ן מ נ ח ו י י ב ר ר מ א ו. הדי זו ממאמרו של רבי יוחנן. . . י א ח ו ן י ן ב ו ע מ י ש ב ר

אותו המאמר אמר רבי יוחנן למעלה משום רבי וללא ספק שרבי יוחנן שמע המאמר הזה יוסי 0• אולם המעיין בשני המאמרים ידאה את בשם רבי שמעון בן יוחאי ובשם דבי יוסי, ההבדל בין המאמר שאמר משום רבי שמעון ומסר לנו בדיוק כמו ששמע משום רבי שמעון' בן יוחאי׳ ובין המאמר דלמעלה שאמר משום בן יוחאי וכמו ששמע משום רבי יוסי, מפני. חייב אדם לומר בלשון רבו״). . כי שם נאמר* א״ל הקב״ה שזזז״ל אמרו . . ן י נ רבי יוסי* מ

למשה, המתן לי עד שיעבדו פנים של זעם ודו״ק.

1) למעלה עמוד זר. דרך אגב, כדאי להעיר שבכל מקום בתלמוד שנאמר כמו כאן אמר רבי פלוני .משום״ רבי פלוני, אין זה משמע ששמע אותו מאמר מפי עמו של אותו חכם שאמר משמו, אלא משמעותו ששמע מפי שמועה• אבל בכל מקום שנאמד בתלמוד: אמר רב יהודה אמר רב. או: אמר רבי חלבו אמר רב הונא, וביתא באלו•״ אז משמע ששמע אותה שמועה מפיו ממש של אותו חכם שאמר בשמו, וקיבל אותה שמועה

כתלמיד מרבו. וראה תוספות פסחיפ ק ע״א, ד״ה: והאמד רבי ירמיה אמר ובי יוחנן. 2) לקת מז ע״א ועדיות פ״א מ״ג.

ב קלט ״ , פ מ ו ו כ ר , ב \ ו י פ « ע ר ־ . מ י ת מ י א 139 מ

ונן מעזים ךבי עפועון בן יודזי: מיום י ש ׳ י ואמר רבי יו

% ^בראמקד^ברודהואאתעולמ1ןלאמהאךם < ? ^ ד שנים עשר עהוךה לל,קדוע־בחדהוא עד עבאתה לאה י מ ע שיעקב מ

שבטים, ולו ארבע נשים, כיון ״/ ה ת א ה ד ^ ם ע פ ס ^ ל ׳ ״ ׳ י ^ ^ ר מ א נ ע ^ ד ו ה ל ו ת ע ד ו שילדה בן רביעי, ה

• .־*» ד א ד ל ר מ • א ר ז ע ל י ״ראובן אמר רבי אלעןר. אמךה לאה. ראו תלקה, שהוא יותר מן התשנו* ראובז״-אמר רבי א ן ״ י ה ב ן 0 א ר ל ע ל י ג מ ה

לס חמי, על שם העתיד תראה מה בין בני לבן חמי! דאלו בן חמי, אף־על־גבי ־ ״ T T י שמו כלאמרינן לקמן ״שמא , י

: 0 ל , ה גרים״. ךמךעתיה ןבנהא לבכירותיה, דכתיב aw כ

ףמבר את בגךתו ל?ע^ב-חזו מה כתיב ביהמטמ.״״: ףע»ם עעו את י^ןב

: ו*אמר: ןןכיקךאעמו!עלןב-דעקבד זה פעמלםונו׳; ואלו 0 ל . ם ״ « וכתיב מ

בד, אף־על־גב ךעל כךחיה עלןלהב יוסף לבבירותיה מניה, דכתיב (דברי

: ובחללו ןצועי אביו נתנה בכךתו לבד יוםף־אהילו 0?י לא אקד « ׳ היפיפא ה

ביה, ךכתיב(בראשיתלו.כא<: ו?עמע ךאובן דצילהו פדךם. א. הכתיב.!מיהי הוא ןמהנה. ב. הכתיב.*קליה־ משבש.

ן י ש ד ו ר י פ

ת שהשיבו שם בעלי התוספות שברכתו של נח ה א ב - א ה ק ר ב ם ש ו י מה לא היתה בשמ אל״ף דל״ת. אף כאן נוכל להשיב ד ו ה ם ש ד ה א י א ה ו ל מ ל ו ענו דברי הגמרא שעד לאה לא . ולפי זה ימו p . . . ה א ה ל ת א ב ד ש ל ה ק ב ״ ה ע

תן היה מי שהודה להקב״ה בלשת הודאד- ודומה לזה אמר רבי יוחנן למעלה בנ

ם לא ואם תאמר, מה ראתה לאה לשנות ממטבע לאברהם ־ מיום שברא הקב״ה את י׳עול

ן עד שבא אבירים• ההודיה שטבעו ראשונים ונקמה דוקא בלשת ת היה אדם שקראו להקב-י• א והקשו בעלי התוספות שם! והא כתיב•* הודאהז

ברוך ה׳ אלהי שם, כלופר, הרי נח שקדםי ייי״י׳־ 'יעי־ י ״ " י י 1*"׳ ״ 3 ־ ה * ב י ש לאברהם כבר קראו להקב״ה ה׳ ד והשיבו: ת m ^ ^ m ^ שעתיד יעקב אבי״־ל״עמיד י״ב שבמים מארבע

נשותיו, לכך כשנולד יהודה בנה הרביעי, הכירהמ , , ג ובדומה לקשיה זז שהקשו התוספות ל

ע לה, תהו שאמרה: ג מ ״ שגמלה יותר מחלקה ה ״ ״ , אברהם אפשר להקשות גם כאן. והדי מציגו

״ ^ הפעם אודה את ה׳ 0. ד א ל ׳ ל ר ז ע י ל א ׳ ן ח נ ׳ ל ק ד , ג כ ל פ ל

ה באה אלא על הסד, כד״א: א ד להקב״הו ואין לשת תי ״הודו לה׳ מ טוב מ לעולם חסדו*. וחסד ן ן י ל ך אל ע ן ר . ב ר מ ו במלכי צדק הוא או סשנותגים א לאדם דבר שאין מגיע לו. . מהו ר ז ע י ל א ן ב כ וגה אומר: ברוך ה׳ אלתי שנ^ וי אברהם. אולם כשם וכבר ידענו מבעו של אדם, שאינו מסתפק מ מ ברח־ ה׳ אלהי ז

, >ן»ב 140 ת ו ו ב ר , ב \ ו י ט א , ר י ת מ י א קמ מ

ס י ד ו ש ר » ן

שום פעם במה שנותנים לו ויש בידו. ואפילו לד\) אמדה הפעם אודה את ה׳. כלומד. הכירה כשמקבל איזה דבר במתנה נדמה לו גם אז שהקב״ה עשה עמה חסד ונתן לה פה שלא שמגיע לו מתנה יותר גדולה. כדרך שאמדו« היתה ראויה לכך. ובזה היתד. לאה הראשונה. אין אדם מת וחצי תאוותו בידו. מי שיש א וזהו שאמדו* מיומ שברא הקב״ה את עולמו לא מגה דוצה מאתים. היה אדם שהודה להקב״ה עד שבאת לאה

ולאה שהכירה שגמלה יותר מהלקה המגיע והודתו, שנא׳ הפעם אודה את ה׳ *).

1) עיין פירש-י דיה הפעם אודה את ד.׳, לפי שראתה בתה הקודש... 2) דרך אגב: כדאי לציין, אצל כל אחד מהילדים הקודמים שנולדו לה ללאה, נתנה טעם לקריאת שם הילד דוקא בשם זה, כגון: ותקרא שמו ראובן, .כי אמרה כי ראה ה׳ בעניי, כי עתה יאהבני אישי״. וכן: .ותאמר כי שמע ה׳ כי שנואה אנכי, ויתן לי.גם את זה״. ותקרא שמו שמעון. וכן: ״ותאמר עתה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בני* על כן קראה שמו לויי. אבל לא כן הוא אצל יהודה. כאן לא נתנה שום טעם לקריאת שם הילד .יהודה״, אלא אמרה: ״הפעם אודה את ה׳ ״, וזהו שאמדו (במדרש בראשית רבד,)*

שנתנה הודאה שנתנו לה מה שלא מגיע לה. וכנ״ל.

״ ב , פ ת ו ו כ ר , ב \ ו י 0 א ? ר ר 9 , י ת ו ג י א ו 141 ג

,רות-&אי ״תת״? אבנר רבי י1ד$: עןכתהרצא ר ש ״ י ־ות המואביה, משום דאיייי ממןה ךוה עךוהו להקןדוע־בתךהוא בעירית

• ותע^חות. ה ט ל יז ת נ ו מ ש י ה ש ו ר י פ ג

ש ר ״ ן ו ר י פ

יוחנן! פלמי שמו, ולמה נקרא שטו פלטיאלז.( שפלטו אל מן העבידה,

מ אמר: ובני יכניה אסיר. שאלתיאל ו בנו. אסיר׳ שעברו אמו בבית האיסורין. שאלתיאל, שתלו אל שלא כדרך הנשתלין י).

ובמו כן אמד רבי יוחנן: חמשה שמות יש לו, זמרי, ובן סלוא, ושאול. ובן המענית, ושלומיאל בן צורי שדי. זמרי. על שנעשה בביצה המוזרת. בן סלוא, על שהסליא עוונות של משפחתו. שאול, על שהשאיל עצמו לדבר עבירה. בן הכנענית, על שעשה מעשה כנען.

ומה שמול שלומיאל p צורי שדי שמו*).

״ושבואל בן גרשמ בן מנשה נגיד על האוצרות׳. וכי שבואל שמו, והלא יוגתן שמו ז

אמד רבי יוחנ4 ששב לאל בכל לבו י).

ז ז מ אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמו רp בית שבא רחם, באו רחמים לעולם ״)• ו אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמו ירדן ז שירד

•C ח 1 מ

. דרשה זו אינה שייכת . . י ר ו ת א מ לכאן, אלא משום דאיירי בפירושי שמות, לכן הביאו כאן גמ דרשה זו. ואין לפרש כאן, מאי רות, למה קראה אביה המואבי בשמ רות ז אלא: מפני מה לא נשתנה שמה לאתר שגתגיירה ? ואמר רבי יוחנן, שלכך נקראה על שמה המקורי, כית שהוא מודה על כך שזכתה ויצא ממגד, דודו המלך, שריוהו להקדוש ברון•

•C הוא בשירות ותשבחות

ורבי יוחגן למעמיד,, דדורש שמות היה, כגון: אמר רבי יוחנן: לא כלאב שמו אלא דניאל שמו. ולמה נקרא שמו כלאבז שהיה

.( , מכליפ פני מפיבושת בהלכה גלית, אמר רבי יוחגן: שעמד בגילוי פנימ. גחבי בן . . ן חג ו ). אמר דבי י לפגי הקב״׳ה, ופסי, גחבי שהחביא דבריו של הקב״ד- ופסי,

.( שפיסע על מדותיו של הקב״ה,. מרד, זה כלב. ולמה . . ן חג ו אמר רבי י

•C נקרא שמו מרד ז שמרד בעצת מרגלימ כתיב פלטי וכתיב פלטיאל. אמד רבי

׳ על שמד״ ולא נקרא .ספר נעמי״, על שם ת י תת ז כלומר, למד. נקרא .ספר ת 1) דש מפרשים ט נעמי ז ועיין מהרש״א כבא בתרא יד מה שהשיג על זה.

2) ברכות ד זד* 3) סוסה פב, ע״ג

4) שם לד, ע״ב. סנהדרין ים ע״ב.

ש* ק שם א ע•*

8) שם פ* ע״ב. 9) בגא בתרא קי ע״ א.

*n M 10) חולין 11} בכורות נד״ ע״א.

! 4 ב 2 ״ , nvm ג. פ \ \ י פ א , ר י ת מ י א ב מ מ ק

״ *־ ״: לכו, חזו מפעלות ״ל מנא לן דעמא ןרים? אמר רבי אלעזר: ךאמר >ךא >י ה׳,אערעם שמות בארץ-אל תקרי ״שמ1ת״ אלא ״עמות׳׳.

ואמר רבי יוח?ן מעום רבי יוסי: כל דבור ודבור #צא מפי סדקדו*דברוךהואס ט. לטולה, אפילו על וןעאי, לא ?וזר בו. מנא לן? ממעה רבנו, ענאמר(״ריב דבעא א ע ך א יי<: הרף ממני ואעמידם וגו ואעעה או$ף לגוי עצום...; ן מעה רןןמי עלה ךמלתא ובטלה, אפילו ה?י אוקמה ב{רעיה, ענאפןף(דבריהם *»׳™<: בני מעה: ?רעום נאליעזר. דודו בני אליעזר: רחמה ד;ראע וגו׳בי רסב:ה רבו לפן?לה וגו׳, ןתני רב יוסף: למעלה מעעים רבוא; אתיא ו »רב«ה״-ר?*ה״: כתיב 50א ״רבו למעלה״, וכתיב סתם י״יייא־ה: ובד לעראל

. . . ו ב ר פרו ויערצו ד• ן I ־ I • • • T

פ י ר ו ש ד ״ ן

. דברי רבי תהו מה שאמר כאן רבי אלעזר: לכו . . ר ל ע ז י א ב ר ר מ א אלעזר אלה הם בבחינת מועמ המחזיק את חזו ממעלות הי, אשר שם שמות בארץ, אל המרובה, ומאוד הולמים להם דברי הרמב״ס. תקרי שמות אלא שמות, כלומר. אל תאמר, שמפעלות ה׳ לשים שמות ושממות בארץ, אלא ת ו ט ע ו איך ספרו הענין הגדול והעצום במלימ מ. מפעלות ה׳ לתת שמות חדשים לגופים ולעצמים ( \ . . י ת ל תדע שנאמר בכת א

^ התרבימ והגשמים. m ך ל ן י י א ׳ 3 ע ב ט י ה מ כ ו ח ד ן ר ה ב כת וכגראה שרבי אלעזר בדרשה זו רמז גם ן ך ן ס י < ה ץ ת ן ן ^ ן ת ן ל כ ר ל ש פ א ם ש ל ו ע ב

ד אותן הדעות המוטעות שהיו רווחות מ m כן כ n t ם י נ ן ש ם ה י פ ן ג ה ם ו י ר & ח שמהמ מורכבים הל בימים העתיקים בין אחדים פהפילוסופים שהיו ל ל ^ ן ט ב י ^ ן נ ב

^ ״" J ^ ' ^ ^ ^ S ™ « ״ ו״גח כלים וגש״קים ״מדים • באמרם שהרעות הן הרבה יותר מן הטובות

ת זי־ שישנן בעולם•). ובמחאה לדעה כגיז עץ הנשרף לאפר, הרי למעשה א, אלא שנוי היצוני בלבד. שנוי הצורה והשם• דרש־ אל תקרי שמות אלא שמות, כאפר היסודות אינם כלים ואינם משתנים והפ דק אפילו השממות אינן אלא שמות חדשים לגופים.( , לובשים ופושטים צורות עץ׳ אפר. וכדומה־). ולעצמים החרבים והנשמים. וכאמור למעלה

1) שמונה פרקים להרמב״* טוף פרק הי. 2) לזאת יקראו מעגלית "•l»W of Conservation of Matter״ וכדאי לציין שעל ידי שנוי המוניה והשם של חמתם מגדפים ועצמים שתים שנחרבו — הגענו להשלמה יתדה כי אם כל דבר ר ו זד. — שנוי מ היה מתקיים לנצח, לא היו משתדלים להמציא הדבר עוד הפעם יותר טוב ויותר מועיל כמקור* ולא לחנם דרשוה פ״ט< ובה־. לא התכוונו על מיתת האדם בלבד מ אפ על כל רבותינו :הנה טוב מאד, זה המות (בראשית מ

* דבר ודבר. וכמו שאמרנו כבר שאלמלי היה כל דבר מתקיים לנצח׳ לא היה העולם מתקו ידך אגב: כבר הקשו רבים על זה שחדיל מכנים את המות בשם -סוב מאי*• אד בזכרנו כמה רעיטי אדם — בחית המידה אלה — אף כי שיודעים ש״סוף אדם למותי, ו-לא במותו יקח הכל״, וחטאים הם מ

(עמדה זרה ד, ע״א). : כל הגדול מחבת בולע את חברו ן ואף על פי כ: ת מ א ה להעולמ להתקיים אפילו שעה אחת, וזהו ש י אמור מעתה שאם לא היו מתי* הרי אי אפשר ו

והגה טוב מאד, זה המות״. 3) מורה נבוכים ח״ג סייג ועיין מה שכתבתי למעלה ד ד״ה: ומי איכא תתחא קמיה דקודשאב כאשמת ך הוא. ושם הבאתי באריכות דבת הרב המורד״ שלפיהם הרעות הנמצאות בעולם הן על פי ת ת ב

143 מאימתי, 9חי ראטו\, ברכ\ת ו, פ״ב קמג

י אלעזר שירש את הפסוק: המקבלים הגורמים להם בעצמם הדעות במעשיהם המי* וזהו לוי שמתו של מי עליון לא וטנא הרעות והסוב, אלא מאליה הרעה באה על עושי הרעד״ והטובה באה על עושי הטובה נדברים מ

ה פי דאה פ״ד— מה על עצמו, וכדאמרו: אמור מעתה שבן אדם מה ההולך בשרירות לבו אחר תאוות היצר, מביא בזה מ

תר ד׳מ ראשו מתוק וסופו מר (ירושלמי שבת פי׳׳ד, היג).ת לעצמם ולאחת* הרי ו ת וצרות מ ו וכן בנדון לבני אדם המביאים םלחםות על אחרים וגורסים בזה מ אין להם ליחס הפעולות האלה להקב״ה אלא לעצמם ,ועל זה המין הביא הרב המורה דבת שלמה המלך: אולת אדם תסלף דרכו ועל ה׳ יזעף לבו. והדמבים טםיים ש* שהמות שישנן בעולם הן בטלות ומבוטלות במועסן לעומת הטובות המות שישנן בעול* כלומר, אמ נתבונן היסב לכל הסוכות שישנן בעולם, כגון: אויר, מים, לחם לכל בשר וכד וכד, שכל אלה ברכות וחיים הן לעולם, נווכח שהמות שישנן בטלות הן במועטן לעומת כל הטובות האלה. וביזזוד כשראינו כבר שאפילו השמות גם כן אינן שממות אלא שמות חדשים לגופים ולעצמים החמים והגשמים, וזהו שאפר הכתוב: כי הגע באפו חיים ברצונו, כלומר, אף ברגע זעם זדים

ברצונו(טיל דף ז ע״*). 4) דרך אגב: המדקדק המפורסם רבי אליהו בחור אומר בספרו .המסורת״, שהנקודות נתחדשו דק בתקופה מאוחרת, ומכל מקום אחת חתימת התלםוד, וכסעם לדבתו הוא מביא את העובדות כי חז׳׳ל, לצורך הדרוש, היו משנים את כסויי המלים השונות ואמרו: אל תקת כך אלא אחרת׳ כגון הכא: «אל תקרי שמותק .וברך את לחמך ואת מימיך-, אל תקת ובירך אלא וברך (במות מח ע״א). וכן רבים אלא שמותי, ו

כיוצא באלה. ואי משוס דגי בא לידי מסקנא זו, אין בדבתו לשכנענו, כי לא היה הנקוד תדע בימי חכמי הגמרא זיל, שה ת מצינו לחכמינו, כי לצורך דרוש היו משנים ומחליפים לא רק את ועקודות כי אם גם את האותיות, כגון שאמת: אל תקת בהדרת אלא בחרדת (לקמן ל ע״ק. וכן: אל תקת ושעתם אלא ושלשתם (קידושין ל ע»א< אל תקת מהיות משה אלא מחיותו דשה (פסחים פס, ע״א). אל תקת מה אלא מאה (מנחות מג, ע״ק. אל תקת צבאם אלא צביונם (ראש השנה יא ע״א< אל תקת מהונך אלא מגתנך (פסיקתא רבתי, עשר תעשר ב׳). אל תקת ושחט אלא וסחט (חולץ כז, ע״א< וכן אל תקת שוחסי אלא סוחטי(נדה יג, ע״א< אל תקת והדרך אלא וחדרך (שבת סג, ע״א) וכן אל תקת יסוד אלא ישיר (ערכין י* ע״א< אל תקת מורשה אלא מאורסה (ברכות נז, ע״א). וכן במדרש: אל תקת יהודי אלא יחידי (אסתר מה, פיו—ב< אל תקרי בן פודת אלא בן

מי אליהו בחוד לשפתו, מה יעשה בכל אלה ז * ו י פתת (תגחומא הישן מקץ). וכן מ אך באמת אל תקת זה, מהו ומה טעמו ז שאלה זו מעסיקה כבר מים מחכמי ישראל ודרשוהו

גפנים שונות. הרב המורה (ודיג פמיג) אומר: כי אין אל תקת אלא מעין אסמכתא, כלומר, כשבאו חכמינו להורותנו עניני מוסד ומדות סובות סמכו את דבתהם על דברי הכתובים והביא לו לראיה. תני בד קפרא: ויתד תהיה לך על אזנך, אל תקת אזנך אלא אוזנך (כתובות ה, עיא). ואיני חושב שאחד ממי ששכלו שלם יחשב שהתנא חשב שזאת היא כתנת זאת המצוד, ושהיתד הוא אצבע ואזנך הם האזני* אלא הזהיר בה על מדה טובו־״ שאם ישפע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אזנו,והיא מליצת שיד נאד- וכן כל זה שיאמר במדרשות אל תקת כך

אלא כך, זה ענינו. עיי׳׳ש. ובדומה אה יאמר הרשב-א שכוונת חז״ל בהסמיכם את דבתהם במדרשים ואגדות על הכתוב היווה שלא ישכחו זכרם של דברי המוסר, ולא היתד, כוונתם לפרש את הכתובים ולהוציאם מפשוס* ועיין הרשב״אי קסינא ברכות פ׳ התאה (ובהכותב פ׳ הספינה). ועיין גם שלטי הגבותפ (עבודה זרה פ״א) על המאפר מ באשר שלא הורשה בימיהם לכתוב דק הכ״ד ספת* והם היו רגילים בה* היתד• זאת תחבולה סובה לבל ישכחו

מוסתהם ודעותיהם מלב ההמון.ת גם דעתו של השליה האומד: מפני שאותו הדבר היה מקובל אצלם איש מפי איש, וכדי שלא וי זרעם שמו עניניהם לתת 0י0ך להדבתם והציבו ציונים לדבר בדמות אסמכתא, כלומר, שמו אותות ישכחו פ וסימנים על המקרא בתנ-ך ולהיות שההמון היה שוקד תמיד על המקרא, נזכרו על ידי שתים ושלש תיבות

ענין ארוך בלימוד המוסד ולא חס ושלום שעלה על מתם לשבש המקרא. ודו״ק•

קמל תאיתתי. 9ר? ר*פי\\, ברכות ג. פ״ב 144

ןאמר רבי יוחמ מעום רבי שמעון בן יוחי: קעה ר ש - י תרבות רעה בתור ביתו על אךם יותר ממלחמת למה רגשו גויס ? מה תועלת? אלמא, ד3ר חל ם ה (תהלים«־»: מזמור לךוד בברחו ל גוג ומגונ, ענאמר

ה הוא בעיניו. מפני אבעלום בנו, וכתיב בתריה m שם a : ה׳, מ׳ רבים זקמים עלי!; ואלו• גבי פ1לחמת גוג ומגוג כתיב >שםב.»: למה רבו צך

רגעו גולם ולאמים יהגו ריק, ואלו ״מה רבו צרי״ לא כתיב.

מזמור לדוד בברחו מפני אבעלום בנו. ״מזמור לךוד״-״קינה לזץד״ מבעי ליה!? אמר רבי עמעון בן יוחי,א מעל: לפזה ןזךבר דומה? לאדם #צא עליו עטר חוב; ל!ךם שפרעו היה עצב, לאחר עפרעו עמח. אף כן ךוד: כיוןי״: הנ?י מקים עליף רעה מביתף-היה עאמר לו הקדוע-בתךהן־אממואלביב׳ עצב; אמר: עמא עבד או מנןזר הוא, ךלא חים עלי; כימ דחןא ךאבעלום

הוא-עמח. מעום ןזכי אמר ״מזמור״-אמר: סתם ברא ךרחים על אבא. א) בגמרא גרסו: דבי שמעון בן אבישלוס, דהיינו בן אבישלום דוקא ולא בן אבשלום. והסעם לזד, עיין בתוספות יומא לח ע״ב ובתוספות כתובות קד ע״ב ד״ה שני. ויש אומדים שהחכם נקרא בן אבשלום על שפ הדרשה שדרש במעשה דאבשלום. ועל דרו זה פירש הגאון מ״ה חיות במבוא האגדות שלו, שהחכם רבי זוהמאי(לקמן גג, ע״ב) נקרא כך על שם ההלכה שאמד: כשם שמזוהס פסול לעבודה, כך ימם מזוהמות פסולות לברכה עיי״ש. ולדידי השערות כאלה תלויות בשערה, ודברי פלפול בעלמא הן. וגרסת העין יעקב, שגורס דבי שמעון בן יוחאי, היא הנכונה. ולעדים הס כל המאמרים הרבים לפני ולאחד מאמר זה שגאמת בשם רבי שמעון

בן יוחאי. שמע מינה. ודו״ק

ן י ש ד ו ר י פ

קיגה לדוד מגעי ליה, קצת תמוה. שהדי הרגה פרשיות הבר דוד המלך ע״ה שבהן הוא מתגה את צרותיו הרבות, ואף אהת מהן לא כותרה בשם קינה. ואם כן, מה ראתה הגמרא לומר שדוקא פרק זה גבון היה לכנותו בשם ״קינה׳ ן והשיב על זה אאזו״מ! כפי שמצאגו הרבה פרקים בספר תהלים המתהילים במלה ״לדוד״,ס שאלה הגמרא, ל מבלי לציינם כ״מזמור״, ו הרי פרק זה שאין תכנו אלא דברי קינה וצער, הלא המלה ״מזמור״ שלא במקומה היא, והיה יותר גכון להתהיל את הפרק ״לדוד בברחו מפגי אבשלום בגו״, והמלה ״מזמור״ המופיעה בראש, לפה לי ז וכך פרשוהו לשאלה זו, קיגה, כלומד קיגה היא, ״לדוד* מיבעי ליד״ בלי

המלה ״מזמור״, וקילל

. אם יש . . ה ע ת ר ו ב ר ה ת ש ק ללהום גגד שוגא המשתייך לבגי ביתו של אדם, מלהמה זו יותר קשה מזו שיש ללהום גגד שוגאד שונא זר. ולא עוד אלא כאשר לוחמים ע שאיגו משתייך לבגי בית יש תקוה לגצהו ולהכגיעו, ואז שוללים ממגו כל הזדמגות לגקמד- אבל לא p הוא עם שונא פגימי, שהוא מבני הבית. זה מהווה סכנה גדולה לפי שאפילו כשמנצהים ומכניעים אותו אין מענישים אותו בכל הומר הדין, אלא ברהמנות וסנטימנטליות, ונשאר לו עוד איפוא מקום להתנקם. תהו שאמרו: קשה תרבות דעה בתוך ביתו של אדם

.( יותר ממלהמות גוג ומגוג,

. שאלת הגמראן . . ד ו ד ר ל ו מ ז מ

1) כך פירש בני הדיח־ יי1 מקב גבי שליט״*

145 גזאיגזמי, 9חז ראפיג\, ברכות ו, פ״ב קמה

ואמר ךבי יו^ מעום ר3י עמעון r יוחי: מ$ר ר ש * י מי שלבו גויזפו, הירא מעגי>־ות להתגרות ברעעים בעולם המת, שנאמר >משלי כח, ח:

י T ־* *׳""־ T י ־ שנידו. אומר כן, מפרש: " אל תתתר במרעים, אל עוזבי תורה זסללוךעע, ועומד תוךהלתגרו^ם.

תתקוטט, והוא אינו כן, אלא: אל תתתר במרעים להתאוות תניא נמי הכי: לבי דוסתאי בר מתיך אומר:: י 9 ^ מ*ר להתךות *ךעעים'בעולם מה, ענא ^ t ^ ' S בחטאים כי אם ביראת ח; עוזבי תורה יהללו ךעע ונו׳. ואם לחעף אדם

' ״ י י י* י ' י כל היום, ואי אפשר לומר: אל ״ תתקוטט עם רשעים, כי אם לומר: והא מזיב(תחלים לו.»: לךןד, אל תתםר

ר לי: , 9 » ע*ה-א ׳ ? m ב?חרם, אל ^ יחילו, יצליחו, וימרו על כן שלבו נוקפו אומר כן. אלא ״אל תתחר במרעים-

T ־ י « י ״ יי T / ׳ י ־ ־ כןלאיתילטובו(איובכ,כא). : מרום משפטיך מננת, מסולקין ל^ת כמרעים, ״אל תקנא בעועי עולה־לדדות דיניך, ברחוק הימנו. יפיח בחם׳ כעועי עולה. ואומר «״ליכנ-י»: אל יקנא למי

' י ־ ־ ׳־r־ • ״ י ־ ־ י בנפיחתו הוא דוחה אותם י כקש. בחטאים, כי אם ביראת ה׳ כל היום.

איני? והאמר רבי לצחק: אם ךאית ךעע עהעעה מעסקת לו-אל תתגרה בו, ענאפ״-״הליםי-^יחילו ךךכיו בכל עת. ולא עוד, אלא עזוכה ברץ,שנאמר>שם

ל ׳ ענאמר(שםש»: כ א ערואה בצךו ״״: מרום מעפטיף מנגדו. ולא עוד, א צוךךו לפיח בהם!? לא קעלא: ןזא-במלי ךדיה, ןזא-במלי דעמלא. ואי ^עית-אימא: ל.א ןןזא במלי דעמלא ולאקעלא: ןזא-בךשע עהעעה מעסקת לו,א: לא והא בךעע עהעעה סא-בךעע עאין סעעה מעסקת לו. ואי בעית-אי מעסקת לו ולא קעלא: סא-בצדיק גמור, סא-ויצדיק עאינו גמור. דאמר ךב התא: מאי דכתיב(חב׳זקא.*: למה תביט בוגדים, תחךיע לבלע ךעע צדיק. ה׳ לא יעזבנו בידי, . . : ל״ (תהליםא׳ ב י מפןנו? וכי רשע בולע צדיק-ץ־סא כך[.כ»: לא לאנה לצדיק כל עין? א^א: צדיק מ^נו-בולע; $דיק (משלייב !־כתיב

גמור-אינו בולע. ואי בעית-אימא: עעה מעחקת לו-עאגי. תאתרי \ז\ז1איגז והאגזוראיגז

«) רבי תסתאי בד מתון תנא דברייתא היה ומאמריו במסכת ברכות אלה הם: 1) מותר לתתנרות ברשעים בעולם תזת, שנא׳ עוזבי תורת יתללו רשע ושומרי

,תורת יתגרו בם וכו׳(ז ע״ב).

146 a׳B .ברבות ו , \ ו י 0 » ? י ר קמו תאיתתי. 9

T ־־ I T W •

פה אליעע בן עפט, אשר ,יצק מים על זדי אללהו; ״ל3ד לא נאמר אלא ,יצק״, מלפגד

ענדולה עמועה יותר פולמוךה. -

ןא&ר רבייוסןןמעוםי?יW1Wיוסי: גדולה(מלכים ב נ, גדולה שמושה שא תודח, עמועה על תוךה יותר מלמוךה, ענאמר כתב רש״י (בפרק שלשה שאכלו) שתוש תלמידי תכתים, הוא הגמרא התלוי בסברא, שהיו נותנים טעם לדברי מש>ה והיו מתאספים יתד ועוסתים בכך, והוא דוגמת הגמרא שסדרו האמוראים, ע״כ לשון רש״י בפרת הנזכר. ובירושלמי דנזיר דומה לענין זה: המוציא תת מצוה הרי זה מיטפל בו במקומו, אימתי? בזמן שתצאו תוץ לתתום, אבל אם מצאו בתוך התתום, הרי זה מביאו למקום בית הקברות וקוברו. אתר רבי עקיבא: כך היתה תתילת תשמישי לפני תכתים, פעם אתת הייתי מהלך בדרך, ומצאתי מת תצוה ונטפלתי בו בד׳ מילין, עד שהבאתיו לבית הקברות וקברתיו, וכשבאתי לפני רבי אליעזר ורבי יהושע, אתרו לי: על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע תעלין עליך כאלו היית שופך דמים. אמרתי: אם בשעה שנתכוונתי לזכות נתתייבתי, בשעה שלא נתכוונתי לזכות על אתת כמה וכמה. מאותה שעה לא זזתי מלשמש ת״ת. הוא היה אומר: דלא ישמש תכמיא קטלא

תייג ע״כ.

ש ר ״ ן ו ר י פ

גדולה שמושה של תודה יותר מלמודה. וכיצד היתד, תחלת שמושו של רבי עקיבא לפגי חכמים ז הבה ונשמע אשד מספר לגו רבי עקיבא בעצמו: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוח וניטפלתי בו כארבעת מיל עד שהבאתיו למקום הקברות וקברתיו, וכשבאתי אצל רבי אליעזר ואצל רבי יהושע: על כל פסיעה אמרתי להם את הדבר אמרו לי ופסיעה שהיית פוסע מעליו עליך כאיא שפכתת מ דמים. אמרתי: אם בשעה שנתכונתי א נתתייבתי, בשעה שלא נתכונתי לזכות על אחת כמה וכמה. מאותה שעה לא זזתי מלשמש חכמים C• ורבי עקיבא הוא דאמר: דלא

שימש חכמיא, קטלא חייב״). וכל כך למה ו מפני ששמוש תלמידי חכמים מביא לידי למוד, למוד הלכה למעשה, שהדי מעשי הרב והגהגותיו תודה הם, ואין לך

למוד מועיל מזה. ובשמה ד שהלך רבי עקיבא, הלך גם רבי שמעון בן יוחאי תלמידו׳ ולכך אמר: גדולה

שמושה של תודה יותר מלמודה •).

ם ו ש ן מ ג ח ו י י ב ר ר מ א וה ל ו ד , ג י א ח ו ן י ן ב ו ע מ י ש ב ד. רבי שמעת . . ה ר ו ל ת ה ש ש ו מ ש סתם היעו רבי שמעת בן יוחי £ ותלמיד רבי עקיבא היח, כדאמר לו רבי שמעת לרביי תורד״ ואם אין אתה ת מ עקיבא: רבי, ל. וכן נקרא ( , מלמדגי, אגי אומר ליוחי אבא גם ס יוחאי, וכמו שאמר רבי שמעון: אלו: שבא רבי ת מ היה יוחאי אבא קיים״) ועוד. א עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושגאה להמ: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעתf ת תורה ורבי אלעזר בן שמוע הם הם העמי ולדבריהם ז״ל סתם ספרי רבי שמעון אליבא דרבי עקיבא רבו *). וכתלמיד מובהק שיצק מים על ידי רבי עקיב* למד ובדר לעצמוו ת י מ ל ו של רבו הגתל, ורצה שגם ת את מתתי ילמדו מדותיו אלד- וזהו שאמר להם רבי שמעת, שמתתי תרומות לתלמידיו: בגי, שגו מתתי

.( , ת מדותיו של רבי עקיבא מו מתתת י מ ל ומה רבי עקיבא היה זהיר בשמוש תת כן. ואמר: י מ ל חכמים, אף רבי שמעת ת

מ בתתו קב, ע״א ברשב-ם. 1) בjn-y 32) מזחים קי

3) מעילה ח, ע״* ועיין גם רש״י שבועות ב׳ זד* ובהקדמת הרמב-ם לזרעי*

147; תאיתתי, פרע warn, ברבות ו, פ״ב — זז, פ״א קמז

ר ליה ל?י ?צןןק ללב נח?מ: האי 9ץ^א לא מ י ש ׳ י א לא יכילגא, תש כתי. עת רצח, אתי מר ל3י ל?#א לאלילי? א^ר ליה: לאה ולצלי. ך ל זכילןא. א§ר ליה! לכנפי למר ^ א ש י ה ה ש ע ש ש א י מ ל א

I r _ז ״ רצון! כביד לא ימאס, תפלת . . ׳

׳ א*ר ליה: טלידוא לי מלתא.־ולי*א ליה 5ר י ב א ר ן < > מ ס א ן ל א י ס ל י 3 ך ה

י ל¥לילוא ךצבוךא, בעךןא ךמןןלי צבוךא ל^י ממלתמות הבאות עלי. כ

ברבים היו עמדי, שהתפללו ואדעיה ל&ל! א&ר ליה: מאי כלי סאי? אמר

: >T,ליה: ךאמר לכי יומן פועום לבי 0«עון בן יוסי: >ח עי» מאי ךכתיב(תחלים סט מ־אי9סי.עת ךצוך? ב?זעה והצבור נןת§ללץ. צ ואני תפלתי לף, ה׳׳ W ר ל3י יוסי בלבי ח?ינא א$ר: ?הבא(ישעיה >»• י»: בה א&ר ה׳: בעת לצון עןיתיןז. לבי אסא בל3י ח?יןא אפ5ר: מסבא *׳ י־: סן אל כביר ולא למאם..., וכתיב

ימ: $ךה בעלום 3פעי, מק!ךב לי, כי בלבים סיו ע$ךי. (תהלים״׳

ן ״ ש ר ו ר י פ

. לצלמי. לפי שדבי יצחק לטעמיה, דאמר . . ן מ ח ב נ ר י י צ ח ק ל ב ל ד ״ אית ה׳ 0. דבי יצחק: כל הרגיל לבוא לבית הכנסת ולא ו(תענ דבי יצחק ורב גחמן חבדיפ הי תה שדבי יצחק התעגין כל כך הרבה לדעת בא יומ אהד׳ הקדוש ברוך חוא משאיל בו

מפגי מה לא בא רב גחמן חברו לבי כגישתא (לעיל ו ע״א).

4) יבמות סב ע״* 5) סנהדרין פו ע״זג וראה בירושלמי סנהדרין פ״א ה״ב: מעשה ברבי עקיבא שאמר ישב רבי מזיר

תחלו־״ נתכרכמו פני רבי שמעון. א״ל רבי עקיבא: דייך שאני ובוראך מסדין כחך. 6) גיסין סז ע״א.

7) ירושלמי נדר פ״ז היא, מסכת שמחות ד. ועיין בתוספות כתובות יז. ע״א: מה שאמת שם בשם הריי מקורביל שהטעם הוא מפני שביטל עצמו משימוש ת״ח.

והיה רבי עקיבא אח״כ נזהר כל כך הרבה בזו־״ עד שנכנס אחת רבי יהושע רבו לבית הכסא ללמוד ממנו כיצד חייב אדם להתנהג מגיעות בכגון אלד- וכששאלו p עזאי: עד כאן העזת פניך ברבך ז השיבו רבי

עקיבא: תורה הוא וללמוד אני צתך (ברבות סב. ע״א). 8) ירושלמי נדד שנ4

9) דגים טועים לחשוב ששימוש ת-ח משמע לשמשו בדברים קטנים קלי עדר, כגון הלבשת בגדיה* הצתת סיגתות, וכדומה. וכנראה שבאו לידי טעות מזה שהגמרא למדד, שימוש תיח מן הפסוק: «פה אלישעp שפס אשר יצק מיס על ידי אליהו״. כי יצק, משמע ששימשו ממש, כעבד המשמש את בעליו. אולם לא p הוא מזו שחושבים, ממי כי התכוון כאן לזה שאלישע היה תלמידו שלי אליוע שיצק פיס על מזבח שם במעשה

תביאי הבעל, והדי משמשו שם כנבואה למעשר״ ובא הנס על ידי:מעשה זד» ואמת ג אין למדין הלכה לא מפי למוד, ולא מפי מעשר״ עד שיאמר לו הלבה למעשר. (בבא בתרא

קל, ע״ב^ ועיין ברש״י ברכות מז, ע״ב וחולין מד, ע״ב ותבין משפ מה זה .שמוש ת״ח״. עיי״ש.

א 148 ־ . פ ז T ז U T U , \ ו « א י י ר 9 , י ז \ ו ג י א ו ח ג מ ק

י ״ ש ק^ד י הניאנמיל?י:רבי5תראו9ר:מלןעאיןסזה שעסק ן על רבים? ענאמר: ft עמי. פדה בשלופ, ז ז ו ל 9 ת א מואס ב ?תךהוQ בדברי שלום, דהיינו תורה, ה ^ ך 3 : ב י ת 3 א ו ל ר ן ץ ? ל כ א

, ד , דכתיב: וכל נתיבותיה שלום ג?עי, פ1קךב לי וגו׳-א&ר סקדו*ד?:תךהוא: בל (משלי ג, ת), וכן גמילותם תסדיס נמי שלום הוא, שמתוך $עוםק בתוךה ובגמילות חםךים ומת5לל ע־ ^ שגומל תסד בגופו לתברו, הוא ל ^ י ןזצבור-מעלה ע* מכיר שהוא אוהבו, ובא לידי * ז י • ' ° י » י •־• י ׳ - • ׳• • ־

39ין אמית {לעולם• אתוה ושלום.

ו ג י א ר ו ו ו א ה ו ו ג י א ו ז \ י ה ר ו ו א ו ג

ד הרביעי היה ומאמריו במסכת ברכות אלה הם« ח ״) דבי גתן תנא ב 1) שלש משמרות הוי הלילה, דכתיב ויבא בדעת ומאה איש וכו׳ ראש האשמורת

התיכונה. תגא אין תיכוגה אלא שיש לפגיה ולאהריה (ג ע״ב). 2) מגין שאין הקב״ה מואס בתפלתן של רבים, שגא׳ הן אל כביר ולא ימאס, וכתיב פדה בשלום גפשי מקרב לבי וכו׳. ־אמר הקב״ה: כל העוסק בתורה ובגמילות הסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אגי עליו כאלו פדאני לי ולבגי מבין אומות העולם

(ה ע״א). 3) לעת מצא, זו תורה, שגא׳ כי מוצאי מצא היים (שם). 4) איזהו עם הארץ, כל שאין מזוזת על פתהו(מז ע׳׳ב).

5) הרי הוא אומר בבואכם העיר וכו׳, וכל כך למה, לפי שהגשים דברגיות הן (מה ע״ב).

6) מגין שאין פרי בטנה של אשד, מתברך אלא מפרי בטגו של איש, שגא׳ וברך פרי בטגך, פרי בטנה לא גאמר אלא פרי בטנך (גא ע״ב).

7) הפרו תורתך משום עת לעשות לה׳(גד ע״א). 8) הרואה באר בהלום, מצא תורה, שגא׳ כי מוצאי מצא היים, וכתיב הכא

באר מים היים (גו ע״ב). 9) אגהה מתאגה, שגא׳ והגיהותי המתי בם והגהמתי (גט ע״א).

ו י ד

ן מהו, ופזז מדובה ח והתפלה בצבור, לפפר מ שכד שומריהם.

ומפני שעל שלשה אלה עולמם של ישראל עומד, השוה דבי נתן את המקיימן למי שפדאן

ן העמים. י לישראל ולהשכינה מן ועל כגון זה אמדו: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים ^ כבד ידענו שמאז חורבן

ו ד י פ

ו ל א ו כ י ל י ע ג ה א ל ע מת ו מ ו ן א י ב י מ ג ב ל י ו י ל ג א ד פ. זהו על דדך הכתוב: *עמו . . ם ל ו ע ה אנכי בצדה״, ודומה לזה אמרו: כל העוזר לישראל כאלו עוזר לשכינה *). ועל דדן• דמיון

הוא לפי דעתן של בני אדם.

ת דבי נתן לא היתה אלא להדגיש נ מ ו ולפאר את ערך למוד התורה, גמילות המדים,

149 מאימתי, 9ר? ראפיוו, ברכות זז, >!»«

ו ״ י

התודה והתפלה, מעין לא אכזב זד- שמשז

לעמנו פקוד השראה ונחפה בצרותיו כי רבו,

ובהשמע קולן בעלות הרנה והתפלה, קלסה

אתן היהודי, המצפה לבואו של מבשר צדקנו,

את הלמות צלצלי הגאולה ופעמיה.

ויותר ממה ששמרו ישראל את התורה,

שמרה התורה את ישראל, כי לעולם הארון

ן תפלה ת נ נושא את נושאיו, וכמו כן הוא ב

בצבור י).

ש ו ר י פ

בית אלהינו אין עבודה אלא תפלה. וכן הוא אומד: ונשלמה פריפ שפתינו. תהו שדבי גתן

אפר כאן: תפלה במקומ עבודה.

ואמנם על ידי שהפליגו חז״ל בשבתן של אלו, נמשכו המוני ישראל בכל ארצות פזוריהם כפו בחבלי קםפ למקדשי המעט שנותרו לנו, שם התפללו ושם למדות תורה, והתורה והתפלה הם שהביאו אותם לעשות גמילות הסדים איש עמ רעהו, והמ המ ששמרו על ישראל מלשקוע

ביגוגם ומלהטמע בת העמים.

1) תנוזומא ישן פ׳ ויהי. 2) אבות פיא׳ a וכדאי להעיד כאן גם על זד, שדבי נתן דרש: .לעת מצוא״ זו תווד. (ברכות ח, ע-א). .וימצא באד מים חיים״ זז תודה (ברכות נו, ע״*). ולדבריו: גמילות חסדים מכפרת על עוונותיהם של ישראל

(אבות דרבי נתן פ״ד^ 3) לדברי הצל״ח אפילו יחיד שאינו הגון המתפלל עם הצבור תפלתו נשמעת. ודומה לזה איתא במסכת כריתות (ו, עיב) ושם למדו זאת מחלבנה הבאה בקטורת. אבל משם משמע רק כשאותו היחיד מבקש אותה הבקשה שהצבור מבקש, ומכאן רבותא זז משמע, שאפילו אותו היחיד מבקש איזו בקשה השייכת לו לעצמו גם כן נענה, כשהוא מתפלל עם הצבור, ונפקא לה מרישא יקרא .פדה בשלום נפשי* ומסיפא דקרא: .כי

ברבים היו עמדי•.

150 R«־D ,ר«פיו\, ברכווו זו ? ר קנ גז«יגז\זי, 9

$מר ליע לקיע: $ל מי עלע לו בית סכנםת בעירו ר ש י יי נותמם מעא אימתם, ואינו נכןם עם לסספלל נקלא ״עכן ךע״, שנאמר הננ

י «r״• ש־י7 ? : צה א8ר ה־: ?ל ?ל ? ״ . ״ - י י

למגעים בנחלה אער הנחלתי את עמי, את יעלאל. כלומר, מאריכין גבית הכגסת. ולא עוד, אלא עגולם גלות לו ולבנק־, שנאמר >׳״׳*י<: הנף נותעם מעל אדמתם, ,ואת ביתלהוךה אתוע מתולם. אמרו ליה ללבי יומן: אבא ם3י בבבלי. $מה ואמר: למען ללבו למיכם ףמי בגיכם על האךפנה-בסיב(דבריםיא.כ», אבל בחוצה לאךף-לא! כץן ךאמרו ליה: מקךמי ופנןזעכי לבי כנעתא-אמר: הלנו ךאהני להו, כדאפןר לבי להועע בן לף לבמה: .קדמו וסעימ יועילו לבי כנעתא,• I ״ I I ״ T I • I י ־ * י * י 1

: אע^ ח 3י סיבי ךתולכו סלי. א9ר לבי אסא בלבי חנץא: §אי קןךא?«»לי ח. ל אךם עומע לי לע?ד על דלתוסי יום יום, לעמר מזוזות פתחי, ובסיב 3סליה

>״ם״ם׳לה<: כי מוןנאי ?!צא סלים.

ש ר • ן

לגבל 0• ועל הפסוק! ונתן לד ה׳ לב רגז, אמר). ואמרו* שזמ« תלמידי דגי יוחנן, בבבל כתיב, חכמים שבבבל שונאים זה את והי). ולפיכך תמה דבי יוחנן כשאמרו לו ״איבא סבי בבבל״, פפני שלדברי רבותינו כל הכוללים,( בלמודם ענינים רבים אינם מאריכים יפים, ומ קפדנים וגסי הדוח ימי שנותיהמ מעטיםt ורעים, כהאי דרבי זידא ששאלוהו תלמידיו במה הארכת ימים ז א״ל: מימי לא הקפדתי בתיו־ ביתי, ואו צעדתי בפגי מי שגדול ממני *). ומכלל הן אתה שומע לאו: הרגזגים והרתחגים חייהם אינם חיים") ושני תלמידי חכמים הדרין בעיר אחת ואין גוחין זה אה בהלם־״ אחד מהן מת״). ולפי שלדברי דבי יוחנן הבבליים לומדים הלמודים בלולים, והם חונפים ובעלי גאוה, דגמים ושונאים זה אד- לס־ תמה דבי יוחגן והתפלא כשספרו א שיש גם בבבל זקגים וישישים. וכיון ששמע שמשכימי ומאחרי בית הכנסת הפי אמד: ״זיינו חמני

להו״, זכות זו היא שעמדה להם״).

ו ר י פ

ן נ ח ו י י ב ד ה ל י י ל ד מ א. היחסים שבין . . ל ב ב י ב ב א ס כ י א יהודי ארץ ישראל ובין אהיהם שבבבל לא תמיד היו לבביים ותקינים. טינא היתה שפודה בלב הארז ישראליים על אחיהם שבארץ הפרת

על שלא עלו ארצה בימי העליה הגדולה. ומעשה בדיש לקיש שאמד לאחד מחמד בבל: אלהים שתא אתכם על שלא עליתם

בימי עזרא,). ואף דבי יוחגן שאהבתו הדמ•. לארץ ישראל היא אחד הקוים הבולטים ואפיעיים בהשקפתו"), יהס של בטול כלפי הבבליים

מבצבץ ועולה בהרבה ממאמריו•). ואף מדותיהם וארחם של בבי בבל, התגד״גותם עם הבריות, דרכי למודם והגיוגם,

מבקר דבי יוחגן בבקורת חריפה.

וכך מצאנו את רבי יוחגן שאמר: מאי בבל ז בלולה במקרא, בלולה במשגה, בלולה בשים0• תאר דיי: הגופה וגסות הרוח ירדו

151 תאינזוזי, מ־5 ראטו\, ברבוגז גז, פ»* קנא

1) יומא ס ע״* 2) מרוב אהבתו למולדתו אמר רבי יוחנן: הדד בארץ ישראל הוא מנוהלי העולם הבא(פסחים קיג ע״א).< ( a r $ rp העולם הבא (כתובות p אמר רבי יוזמן: כל המהלך ד אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא pו וכשואד. רבי יוחנן את הארץ בחורבנה ואת העם בשעבודו המנוול, אמר: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: אז ימלא שחוק פינו ולשוננו תר- אימתי ז pn שיאמרו בגויס הגדיל לעשות עם אלה (ברכות

לא ע״א). וללא ספק הוא שאהבתו הרבה לאת ישראל גרמה לכך שיבקר בקורת חריפה את בני בבל. 3) וכדאי להעיר על הגאמר(שבת קה ע״ב) בנדון להזקגים שבימי יהושע שלא האריכו ימי*

אמדו התם: איתביה דבי חייא בד אבא לדבי יוחנן: וכל ימי הזקנימ אשר האריכו אחת יהושע ז איל: בבלאי, ימים האתכו, שנים לא האריכו. אלא מעתה, למען ירבו ימיכם דמי בניכם, ימים ולא שנים ז

ברכה שאני. עכ״ל. ומכאן יש ללמוד: חד* שמה שקרא לו דבי יוחנן לתלמידו ״בבלאי״, גם כן יש רמז להיחס מרבי יוחנן לחבבליי* כי המלה .בבלאי״ שהשתמש בה למותר הי* ויש בה רק עקיצה דקה לתלמידו שהיה מבבל. ועוד, לשיטתו של רבי יוחנן ברכה זו אינה חלה על בגי בבל, וזהו שהדגיש ואמר! על האדמה כתיב, אבל

בחוצה לארץ לא. 4) סנהדרין כד ע״זג

5) ש* וקדושין מס ע״ב. 6) נדרים כב עיא.

7) פסחים קיג ע״* 8) עבודה זרה יס, ע״א. דאמרי התם מאי דכתיב: לא יחרך דמיה צדו לא יחיה ולא יאריך ימים וכוי,

ופירש״י שמרמה אנשים להראות אני חכם להעמיד גרסות הרבה והוא משכח ומקצר ימיו. 9) מגילה כח 5"א• ועיין תענית כ ע״ב. מובא גם מרב אדא בד אהבה שהשיב כזד״ והפסוק מסייע

לנו שהקפדן אינו מאתך ימי* דכתיב: אדם קצר ימים ושבע רוגז (איוב יד). 10) פסחים קיג ע״* 11) סוסה מס ע״א.

12) דרך אגב s הנסיון המד כבד הותו שכך דרכה של הגלות היא הופכת את הגולים לדגזגים ובעלי חנופה וגסי תח, ואף שונאים זה לזה, וגס משנתם בלולה ולא סדורה. ולא לחש אמדו s אין תורה כתורת

ארץ ישראל (ספת ם׳ עקב ב״ר ס״ז). וכל אלה הסגולות הרעות של בני הגולה מקצתם ימיהם של סובי בניה של האומה בגולה׳ והרעים שבהם מתבוללים והולכים לטמיון בקרב עם האת• ואס אנחנו לא נטבענו בגולה pn שספינת ישראל היתד, מסורסת בים של צדות ורדיפות, יש להודות על זה לבתי כנסיות הרבים שהקימו להם היהודים בארצות פזותה* בבתי כנסיות יש בהם מאוירה המחיה של ארץ ישראל, האדר הספוג רוח חיים המחזק והמחסן את שואפו בפגי פגעי הגלות והשעבוד, ולכן כשאמרו לו לדבי יוחנן שמצויים בבתי כנסיות הספוגים אוירה דארץ ישראל,

הת הס בבחינת יושבים fita ישראל, אמד: היינו דאהני להו.

ב גזאיגזתי, 9ר? ראפוו\, גרכגון וו, פייא 152 קנ

ר ךב חסךא: לעולם יכנס אדם עני פתחים ד ש י י מ אא שיעור, של שני פתתיס רות3 ל ! א ? ד ן ת ע א ד ק ל ״ ס ם י ח ת ^ פ - ת ס נ כ בבית ה' יכנס לפנים, שלא ישב סמוך , ״ ״ ־ , ״ י • י י ־ ־ ״ ־ • ־ ־ ־ה עליו כמשוי א ר - לפתח, מ ־ אימא ״עעור עני פתחים״-ואחר כך ?תפלל.א >תהלים עכונ נית הכנסת, ויהא מזומן על ואת 1£פלל כל חסיד אליף לעת מ^, י . סמוך לפתת לצאת. יתפלל לעת T , T י

^מר מציא, יתפלל שיהיו מצויץ לו ואעה, ז לעתמגא״- . א: 5 ד ח י ב ר ר מ א - > י לב-

>משלייח,כב<: מצא אעה-מצא טוב. כשיצטרך.T T T • T T

במערבא, כי נסיב איניע אתתא׳ אמרי ליה הכי: ״?1צא״ או ״מוצא״? ״מצא״-

דכתיב: מצא אעה-מצא טוב ולפק לצון מה׳; ״מוצא״-דכתיב>קי-לת ז׳ ״< : ומוצא

T ־ I T אני מר ממותאתהאעהוגו׳.

ן י ש ד

עם כלתו משעת הארוסין כמו במערבא, ולא הכירו עדית את נשותיהם׳ ומשום כך לא שאלו שמ את השאלה ״מצא או מתנא״ כמו במערב* ואזדו למעמייהו: דאמרי במערבא: השורה בלא אשד, שורה בלי תודה ובלי חומה*). ולכך היו נושאימ אשד, תחלה ואחרי כך היו פורשימ לתורתמ ולתלמודם. וכדרבי חגיגא, דאמר רבי חנינא: יראת ה׳ טהורה עומדת לעד, זה הלומד תורה בטהרה, מאי היא ז שטשא

אשד, ואחרי כך לומד תודה*). ולכך הקפידו בני מערבא שיכיר אדם את אשתו עוד טרמ ישאנה, מפני שאם אין היא נאה לו, לא יהא בידו להקדיש את עתותיו

לתורה. אבל לא p הוא בבבל*).

פ י ד ו

. הקשההרי״ף: . . א צ ו ו מ א א צ מ ומה טעפ היה לשאול כן את האדמ שזה עתה נשא את אשתו, והרי לא יבחין בזה עד לאהד). ויש ששאלו! מה ראו לשאול p רק ימים1ח ממערבא? במערבא ולא במקומות אחרימ ח

תשובה לדבר: אין מערבא האמורה כאן אלא ארץ יהודה, וביהודה רגילימ היו לייחד). ולכך :את החתן עמ הכלה מהארוסין והלאה, רגילימ היו צעירי יהודה עמ נשותיהמ ומכירימ את אופי נשותיהמ עוד טרמ יגורו אתן תחת

•קורת גג אחת, וידעו אמ ״מצא או מוצא״.

אבל לא p הוא עמ המקומות האחרים-חוץ ממערבא. שמ לא היו מייתדין את החתן

1) ראה ברי-ף על העין יעקב פאן. 2) בתומת יב ד״א. 3) יבמות סב ע-ב. 4) יומא-עב ע*ב• 5) עיין בפירוש הרע״ב שם בכתובות. ועיין גם בתוספות קידושץ כס ע״ב״ האומרים דבארץ •ישראל נושא אשד. ואח״כ לומד תורה, ולכן שואלים: מצא או מתא ז ולא כן בבבל, ששם לומדים תורה תחלה ואח״כ נושאים אשד. — אין שואלים כן, כי התורה מגינה עליהם שישאו אשד, הגונה, עכ״ל. וללא ספק הו* שהגמרא הזו היא המקור אה שבחות הישיבה היו שואלים לחבתהם אחת החתונה: .קמצת או חולמת״ ז

•כלומד׳ יש לד אשד. שנאמד בה ״מצאי, בקמץ, או ״מוצא״, בחול* דרך אגב, כדאי לציין שבאשה סובה נקם הכתוב בלשת עבר: ״מצא אשד, מצא סוב״, ובאשה רעה דבר הכתוב בזזוה : ״ופיצא אני מד ממות את האשד.״. ולמה ז מפני שכל מי שמצא אשד, סובה וטוב לו, אינו זוכר להודות תמיד לה׳ על החסד הגדול שגמל אתו מה, הודה פעם אחת ונדמה לו שיצא ידי חובתו, לכך נאמד: •מצא אשד. מצא סוב״. אך סי שרע חלקו בחיים ויש לו אשה רעד״ תמיד הוא נזכר בעניו ובצרת נפשו, כי כך דרכה של אשד. רעד״ היום היא יותר רעה ממה שהיתר. אתמול, ומחד תהא עוד יותר רעה מהיום. ולכן נאמד: ״ומוצא אני

מד מפות את האשה״.

, פר? ר*ופיו\, ברכווז ת, >ו״א קנג י ז ו מ י א ו ג J 1 5

ךבי נתן אומר: ״לעת מצא״ זו תוךה, ענאמר«»לי ח.לה: כי מוצאי מצא חיים וגו׳.

ךב נחמן בר ?צחק אמר: ״לעת מצא״ זו מיתה,ת תוצאות. תנלא נ3ד ?!כי: $ »: ל ר >תהלים סח־ 3 מ א 3 ש

תעע מאות ועלעה מיד מיתה נבךאו בעו^ם, ענאמר: למות־*1וצאות; ״תוצאות״ בגימטןץא הכי הוו. קעה עבכלן-אסכךה, ?ילא עבכלז־ימיקהי אסכךה ךמלא כחמךא בגבבא ךעמךא, ךלאחוךי נעךא; ואכא ךאמךי: כפטוךי בפי ועט. נעיקה ךמלא כמעחל בינתא מחלבא. רבי יוחןן אמר: ״לעת 9צא״ זו קבוךה. אמר ךבי חנינא: מאי קךא? (איוב ג, כמ: העמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר.

אמר ךבה בר ךב עילאי: הלנו ךאמרי אץעי: לבעי איניע ךחמי אפילו עד זבו^א בתרלתא עלמא. מר זוטךא אמר: ״לעת מצא״ זה בית הכסא. אמרי במעךבא: הא ךמר זוטךא עךפא

מכלהו.

גזאגזרי וזתואיגו ווזאגזגראיגו

•) רבה בד רב שילא אמורא בבלי בדור השלישי והרביעי היה ומאמריו במסכת ברכות אלה הם:

1) אם כן ליטא קרא ויטהר, מאי וטהר? טהר יומא, כדאמרי אינשי איערב שמשא ואדכי יומא (ב ע״ב).

2) היינו דאמרי אינשי, ליבעי אינש רחמי אפילו עד זיבולא בתרייתא שלםא (ה ע״א).

3) מאי טשטע דעל יום המיתה נאמר מסיפא דענינא, דכתיכ תסתיר פניךן תוםןז רותם יגועון (י ע״א). ו ל .^

. סיפא כי רבותינו הדגישו בדרשותיהמ דק את המלים . . ה ד ו ו ת ת פ צ ו א ז ע ל. שדרשו כאן ״לעת מצא*. בכל זאת לפסוק כלו התכוונו. . . י ד י ס דקרא ״על זאת יתפלל כל ח

ד,וא» ״רק לשטף מימ דבימ אליו לא יגיעו*. ואפ וכך פרשוהו לפסוק זה ן ״לעת מצוא*

ר ש י ית מצוא, זו מיתה, שימות ע ל. ה ת ו נ במיתה יפה ו בחיזרא בנבבא דעמרא, כעגפי הסירים הנסבכים בגזת הצמר, כשאדם נותק בתזקה ומשליך לאתור, שאי אפשר שלא ינתק הצמר עמה. כפיטורי בפי ושט, ים אוקיינוס יש נו מקומות, שאינו מקבל ברזל, ומתברין לותי הספינה על ידי תבלים, ו ם בנקבי ם שתותבי י ל ק ע ו ותוקעין אותו במתק, לפי שהם גסים כמדת הנקב. פיטורי תבלים. בפי ושט, הוא הנקב, שהוא עגול כפי ושט. כמשחא בניתא מחלבא, כמושך נימת שער מתוך התלב. עד זיבולא בתרייתא שלמא, שיהא לו שלום כל ימי תייו, ואף ביום קבורתו, עד השלכת עפר האתרונהיבואא, שבכיסוי קבורתו. ז פלאד״א בלע״ז. בית הכסא, שיהא דר במקום שיש בית הכסא סמוך לו, לפי שהיתה •קרקע של בבל מצולת מים, ואין יכולים לתפור שם תפירות,כים לצאת בשדות ו צרי הי ו

ולהתרתק מאד.

קנד וואיגטזי, יאפי\\, mra זז, פ״א 154

ש ד ״ ן

^ , ת מדנים נשתוה ש דלף טורד ביופ סגריר מ אין סוף לאשה טובה׳ ואין סוף לאשה רעד,•),

ועוד הרבה כאלה.

רבי גתן אומר: לעת מצא׳ זו תורד- זכה האדם ולמד תודה בילדותו, דברי תורה גבלעין בדמיו ויוצאין מפיו מפורשים•). לא זכה,ה לדיו כתובה מ ולמד תורה בזקגותו, הריהו ת על גיר מחוקי). זכה, געשית לו סם זדים.

. ( , לא זכה, געשית לו סם מיתה

ורבי גתן לשמתו, דדדיש: וימצאו שם באד מים חיים, מצא תורה, שגא׳ כי מוצאי מצא חיים•). וכן דבי גתן אומר* אין לך מצוה קלה שבתודה שאין מתן שכרה בעולם הזה,

.( ולעולמ הבא איגי יודע כמה*, ואיתא באבות דרבי גתן: אדם שיש בו מעשים מובים ולמד תודה הרבה, למה הואה ז לאדמ שבוגר. אבגימ למטה ואח-כ מ ת לבגימ׳ אפילו באימ מימ הרבה ועומדין בצידן, אין מהין אותן ממקומן. ואדמ שאין בו מעשימה ז אודם מ טובימ ולמד תורה׳ למה הוא תמ י שבונה לבנים תחלה ואת״כ אבנים, אפילו מ מים קמעא, מיד הופכין אותן"). ואם מים קמעא הופכין בנין כזה, שמף מימ דבימ לא כל שכן. ולכך אמר רבי נתן: לעת xn זו תורה. רק לשטף מימ רביפ׳ אליו לא יגיעו,ה למי שבאו מימ מ כלומר׳ ולואי ולא יהא ת רבימ שעקרו את בגיגו שהקימ והפכוהו על

פיהו.

רב גחמן בר יצחק ודבי יוחגן המ דרשו ׳״מצא* לשון מציאה הבאה בהפח הדעת במציאה, כדאמרי בפגהדדין(צז ע״א). וכפי שאשה ותורה איגן באין בהפה הדעת׳ לבך דרשו זאת על

מיתה וקבורה הבאים בהיסח הדעת.

רב גחמן בר יצחק אמר: לעת מצוא׳ זו מיתה. זכה האדם׳ הוא גפמר מעולמו זקןם י ד ת מ י ק פ ושבע ימימ, לאחר שמלא את תמם כלפי ההברה וכלפי בגי משפחתו הקדוי א מ אליו, ממתו שלמה׳ יאין פסול בזרעו׳ י תלציו מתנהגים בדרןעהישדה, ולפי תקוים שהוא התוה לפגיהמ, והמיתה מיתת גשיקה* כשילדיו וקרוביו עופרים ממש, על מטתו הו

מ. סבי

ו ר י פ

זה יתפלל כל הסיד אליך שימצא לו בשעה הרצויה ובמדד. המתאימה, ולא בצודה ובכמות שהן לו לקללה לאדם, כשטף מים הבא בזעף ושוטפו. והייגו, דק ל״שמף מים רבים, אליו לא יגיעו״, שהרי פה גשם זה, אם בא בעונתו ובכמותו הגמגח, ברמז וחיים הוא לאדם, לחיה ולבהמה ולצמה השדה, אך אט בא בשטף ובזעף או שבא שלא בעתו, קללה הוא לעולמ, וכההוא חזוני המעגל שיצא רוב אדר ולא ירדו גשמים, והתפלל עליהמ שירדו, וירדו בזעף ובשמף.: כמדומין אגו שאין גשמין תו אמרו לו תלמי יורדין אלא לאבד את העולם, מיד עמד ובקש.( ת גשמי ברכה וגדבה, וירדו כתיקגן, ד י ש ואף אלה הנקובים במאמרנו כן, בזמנם וכתקונם, חיים וברכה למוצאיהם, שלא בזמנם ושלא כתקונם סימן רע וקללה הם מביאים בכנפיהם. ובמקום ברכה הם לקללה. ולא נחלקו הכמינו אלא בפרוש ״לעת מצוא״ זה מהו.

ואזדו לטעמייהו. אמר רבי תנינא: לעת מצא, זו אשה, כלומר, זכה האדם הוא נושא אשד, בעודנו צעיר לימימ ואשתו, אשת נעוריו, מובה ונאמנה היא לו המשמתתו ומעודדתו בשעותיו הקשות, ושמחה ומשתתפת בשמחותיו בטוב לו. ולכך

״מצא אשד. מצא טוב*. אך לא זכה האדם, נםתחפה שדהו. ואשה זו שהגיעתו היא לו כשטף מים רבים, המכלה את עולמו, מציקה לו ומבזתו, ממררת את חייו,

והיא מרה לו ממות. ורבי תגיגא לשמתו דאמר רבי הגיגא: כל ימי עני רעים, זה שיש לו אשה רעד- וטוב

•C לב משתה תמיד, זה שיש לו אשה טובה מ חכמינו בשבח האשד, הטובד״ ר ואכן ח המביאה אושר וברכה לבעלה ולמשפחתח, וכמו כן הרבו בגגותה של האשה הרעה המהריבהה את בית בעלה ומקרבת את קצו, תהו ת י ב שאמרו: זכה אדם, מצא אשח מצא טוב. לא זכה, מוצא אבי מד ממות. זכר״ עוזרתו, לא זכה כנגדו. זכה, אשה טובה מתנה לבעלה. אן זכה, אשד. רעה צרעת לבעלה. זכר- יש א אשד, שהתודה נמשלה בד״ לא זכה, יש א אשה

שנמשל גיהנפ בהי).

ם סגריר, שנא׳ ו ואמרו« קשה אשה רעה מ

א קנה ״ , פ ו ת י ו כ ר ב . , ן ו י פ א , 9ר? ו י ז ט ג י א ו 155 ג

ן י ש ד ו ר י פ

באות עלע׳ ואין לך מחלה קשה ומיגעת כמחלת המעייפ. קיבתו ובני מעיו אין פעולתן קבועה והחולה נמת־ לערכיו שעה שעה, וחייו הנתינים בסכנה תמידית אינם חיים. ולכך אמרו: אין מבקרין חולי מעיים, משוס כיםופא ״). וידענו, הזקה על מי שבני מעיו בריאים, שכל גופו* אך החש באלה, מכף רגל ועד ראש י ר ב אין בו מתום. ולכך אמרו: כל חולי, ולא חולי

מעיימ ״).* זו בית ולכן אמר מר זוטרא: לעת מצו הכסא. כי טוב לו לאדם שיציאותיו מסודרות וקבועות. רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, כלומר, למחלת הקיבה והמעיים, שהם לפעמים כשטף מים רבים לא יגיע, כי אז אוי לו לזה

שכך עלתה לו. במערבא אמרו: הא דפר זוטדא עדי פא מכלהו. והקשה המהרש״א: למה לא נתנו בני םערבא טעם לדבריהם ז אך לפי שפרשנו, שבריאתו ושלותו הנפשית של האדם בבני מעיו הם תלויים, אתי שפיר. ומה גם אם גזכד שבימיהם של חז״ל היו בתי הכסאות מחוץ לעיר, כך שחולי הנמרים לעתימ היו גתוגים בסכנה, סכנת מיתה חטופה וקבורת חמור על ידי המתנקשים בחייהם, ולא לחנם אמרו: איזהו עשיר, כל מי שיש לו בית כסא 'ממוך

לשלחנו ״).

לא זכה, הוא פת פיתה חטופה ומשונה, לפעפים באביב חייו, בעוד פטרותיו והתכלית שהציג לעצמו ממגו והלאה, בגיל צעיר קופח וגיתק פתיל חייו ויעודו בתור אדם בחיים, טרם קוים. אשתו וילדיו הצעירים גשאדים ללא סעד ומשעגת בחיים, ופיתה פעין זו הריהי כשטף מים רבים המשחיתים ומאבדים עולם ומלואו. ועל זאת יתפלל הפתפלל, לעת מצא, רק לשטף

פים רבים אליו לא יגיעו.* זו קבורה"). רבי יוחגן אופר: לעת פצו זכה האדם, בבוא עתו יתעסקו בגיו וידידיו בקבורתו ויםפידוהו כהלכה ויקבר בכבוד בין קברות אבותיו. לא זכר* קבורת חפור יקבר, אל ירכתי בור יורד כפגר פובם, ויש, אם בשדה הקרב יפול, או במצולת ים ימצא את פותו, והיה למאכל לעוף השמים ולדגת הים, ולא גודע מקום קבורתו לעולם, ולכך אמרי איגשי: ליבעי איגש דחפי אפילו עד זיבולא בתרייתא

שלמא.* זה בית הכם* צ מר זוטרא אמר: לעת מ ומר זוטרא דםבר הכי, דרש את המלה .״מצא״ מלשון יציאה. אדם בו־יא שפעולת אבריו הפגימיימ תקיגה ומווסתת שעות קבועותה לעשות צרכיו. אין הוא חש במעיו, וחייו א א

ם וגעימים. א ק אך לא זכה האדם, מחלות הקיבה והמעיים

ג ע-א. ת כ י נ 1) תעה ע*3 מ ו ק ח ת 2) בבא נ

ב ס ב ו ת ס ו מ ב 3) יג ע״ב. ם פ 4) ש

ן קלח. מ י ל ס א ו מ ט ש לקו 5< ין פכ״ד. ת י נ ת דרב ו ב ») א

ב ״ ד מ ״ ת פ ו ב ל) א* ״ ב ע א ע מ ו 8) י

ו ע״ב. ת ג ו ב ר 9) ב* ״ ד ע ת מ ו ח נ 10) מ

. ד ן פכ״ ת י נ ת דרב ו ב 11) א; ל ״ ה ז ת ש ע ו בלא ת י ר על ב ו ע ו ש ת ת מ ן א ן למלי י נ , מ ן חנ ו ר רבי י מ : א ב ״ ו ע ן מ ן סנהדרי י י ע 2*< ון ז י נ ה מ ר ו ת ן ה רה מ ז לקבו מ ן ר חנ ו י י ר רב מ ר בלא תעשו־- א ב ו ע ו ש ת ת מ ן א י ן למל א כ , מ ו י תקברנ מ י ק כ

ו קבורה. * ז ו צ ת מ ע : ל ש ר ו ד ו ז ת ט לטי ש . ו ו י קבר תקברנ : כ ל ״ תא ע״ז4 13) נדרים מ

* ״ א ע ת י ב 14) ש. ב ה ע״ ת כ ב 13) ש

א 156 ״ קני גזאיגזתי, 9רןן ראגזוו, nmi זז, פ

אמר ליה ךלא לר?ךם בר 99א: לימא לן מר י ש - י 305י 9לי 9?ל#א ךאמך$ נןעמיה ךךב ח?זךא המצויינים, ציון ואסיפת

ב9לי ךבי כנעתא. אמר ליה: (זכי אמר ךב חםךא: צבור.׳ °: אוסב ה׳ עעךי ציון מכל מעכנות!עקב? אוסב ה׳עעדם "ל״ ״ 1 מאי ךלוזיב ״ לעצלנים בהלכה יותר מבתי לנםיות ומבתי מךךעות. ודדנו•!יאמר רבי הלא בר^ אין לו להקד^דברוךהוא מ אמי מעמיה ךעולא: פןיום עדוךב בית ה

בעולמו אלא אךבע אמות על הלכה בלבד.

ן י ז ד

עיר ועיר. ומשם יצאה הודאה בישראל׳ כמו שנאמד: שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך (דברימ טז) וכמו שתרנמ אונקלוס: אל שעריך, לתרע בית דינך (דברימ יז, ה). אולמ אחר שנבנה בית המקדש היו הסנהדרין יושבין בלשכת הגזית, ולשכה זו היתד. במקום כל שערי ציון, ומשם יצאה הודאה לכל העמי). ומיום שנחרב בית המקדש אותן הד׳ אמות של הלכה בלבד תופסימ מקום לשבת הגזית.

ורב חסדא דאמר אוהב ה׳ שערי ציון מכל משכנות יעקב, ללא ספק הוא שללשכת הגזית התכון. ורב חסדא לשטתו, דאמר רב חסדא: בזמן שמצנפת בראש כהן גדול, עטרה בראש כל אדם. נסתלקה מצנפת מראש כהן

.p גדול, נסתלקה עטרה מראש כל אדם

והייגו דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שגתרב בית המקדש אין לו להקב״ה בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה בלבד, דהיינו, בעוד בית אלהיט קיים ומתנוסס על תלו, היו הסגהדרין בלשכת הגזית מקרבין את הבריות אל אבינו שבשמים׳ ומשם יצאה הוראה לעם ישראל. אבל עתה שאין לנו לא כהנים בעבודתם, ולא לויים בשירם, ולא סנהדרין בלשכת הגזית, אין״לו ליהודי אלא ד׳ אמות של הלכה בלבד שעל ידן היהודי עוד יכול

להתקרב ולהתיחד עם קתו ורבונו.

ו ר י פ

ר ם ב ד פ ד א ל ב ה ד י ד ל מ א. רפרם בר פפא שלפנינו אינו דפרס . . פ פ א בר פפא תלמידו של רבא, שפעם קראו: פתיא), שאילו תלמידו היה לא היה פונה אוכמיא1* שתלמידו וחתנו ב אליו בלשון ״מר״. ועוד, ר), מה יכול היה לספר לו של דב חסדא היה, תלמידו על התגהגותו של דבו וחותנו, ולא ידע הוא בעצמו ז תיכך אומר אני, שרפרמ זה תלמידו.( , ו של רב חםדא היה, והוא שמוסר הלכה מפי ומציגו לרפדפ בר פפא שתרגמ קמיה דדב חסדא 0• ואף את רב הוגא, דבו של רב חסדא,

זכה דפרס בר פפא להכיר •).

וכנראה שהוא היה יותר גדול מרבא בשנים, ולכך קראהו רבא ״מרי, וכאשר רצה רבא לדעת אי אלה מהשקפותיהם של רב הונא ורב חסד* היה פונה אל דפדם בר פפא שיאמר לו. כגון הכא א״ל: לימא לן מד מהני מילי מעלייתא דאמרת משמיה דרב חםדא במילי דבי כנישתא. ועל כגת זה פנה אליו ואיל: לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דהווה עביד רב התא•). ועתה בנדון לדרשת רב חסדא: אוהב ה׳ שערים המצוינים בהלכה מכל משכנות יעקב, ומה שדרש ציץ מלשון מצוין, וכן ההמשך:ל* והיינו דאמד רבי חייא בר אמי משמיה דעו מיום שהרב בית המקדש וכוי. בכדי להבץ זאת נקדים תעיר שבטרם שנבנה בית המקדש היו השופטים בישראל יושבים בשערי ציון בכל

H קנז ״ B ,ת זז ו כ ר , ב ו ו ה א ? ר ר 9 , י טז ג אי ז ! 157

ן ״ ו ש ד 0 י ר

ולכך רצה רבא לברר ולהוכיח שבזה הולך

בשמת רבו רב הסדא׳ ולכך בקש מדפדם בר

פפא< לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דאמרת

משמיה דרב הסדא בפילי דבי כנישתא. אמר

ליה: הכי אמר רב חסדא וכוי.

ומעדותו של אותו זקן נתברר, כי אכן

שמתו של רבא היתד, שטה זו שבה הלך רב

חםדא רבו.

ורבא היה מעונין לשמוע ולהשמיע מפי

רפרם בר פפא מה שאמר רב חםדא במילי דבי

כנישתא, מפני כי רבא סבירא ליה שהד׳

אמות של הלכה הן במדרגה יותר גדולה מבי

כגישתא שמתפללין שפ. ומעשה שראה רבא

את רב המגוגא שהיה מאריך בתפלה, א״ל«

). וכנראה מגיחיז זדי עולם ועוסקין בחיי שעה,

שתמהו על רבא שמכנה את התפלה חיי שעו­

JK-y כרכות נ (! 2) בבא בתרא יב ע״ב ויומא עד, ע״ב.

* ועוד הרבה. י 3) ברכות כו ע-א. שם נם ע״* עידובין פג ע״א. קידושין פא ע״ב. סנהדרין מה עא חכם פלוני האומד בשם אלמוני, בידוע ת ועל ודד שאמד הרמב-ם (בהדקמתו לזרעים) 5 כל מקום שאתה מ

שהוא תלמידו המובהק. י* י 4) שבת סב ע* י 5) תענית כ ע

6) ש* 7) עיין מהרש״* 8) נימין ז ע״*

9) שבת י ע״* ועיין מה שכתבתי עוד לשפתו של דבא דף ג ע״א׳ ד״ה אמר אביי אגדא דכלה• דדך אגב: ערך למוד התורה גדול היד* כמובן, בעיני כל חכמי ישראל בכל הדודות, בו ראו את עקר העקרים ויסוד קיומ האומה הישראלית. בכלל רבים המאמרים המפוזרים בים התלמוד בבלי וירושלמי ומדרשים שונים הדגימ בזה, ולדוגמא גביא דק אחדים מהמ: ״גדולה חורה יותר מן הכהונה ומן המלכות״. ״אין מבסלין תיגוקות של בית רבן אפילו לבנק בית המקדש״. ״גדולה תורה יותר מטין בית המקדש״. ״התורה מגדלת ומרוממת את האדם על כל המעשים״. ״ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ״. ״תלמיד חכם אף על פי

שסרח אק תודתו נמאסת״. וכן רבים כיוצא באלה. וכמה אפייגי הוא מעשה זד״ שהגמרא מספרת: מעשה ברבי זירא שראה את רבי ירמיה שהיה ממהר

להפסיק את משנתו ולעמוד בתפלה, קרא עליו: מסיד אזנו משמוע תורה גס תפלתו תועבה (שבת י ע״א<ח: הכין אתון נהיגין * א״ל רי ת ו ל ה בירושלמי ראש השנה פ״ב ה״ה: רב כהנא מאריך מ . ודומה א גביכון מצערין דברביכון. וזהו שאמרנו, ערך גדול אצל חכמי ישראל היה לימוד התורה, וכדאמרי: תורה

ד כול* שמע מימ־- מג

1 5 , >ז»א 8 ו מ ז מ ו , ג \ ו ו פ א , ד י ת מ י א קנח מ

א ב ^ ואמר אב!י: מריע הוה גליסנא to ביומא ומצלינא בבי כנשתא. כיון ך ל*א ךא9ר לבי דףא בר אמי מעפדה דעולא-: ?ףום עוןלב בית המקךע אין לו להקדוש־בתרהוא בעולמו אלא אלבע אמות על הללה בל^ד-לא הוה

מצלינא אלא היכא ךגליםמ.

ן י ש ו ו ר י פ

. ואם כן םבירא ליה דיז של מטה להעניש על זד- ועל ידי כך היו . . י י ב ר א מ א ול מקום למוד התודה מבית ממריצים את העם ומזרזים אותו לשמור ולקיים ח גם לאביי כי ג

ת בעיניו 0• ר הכנסת. ובמגילה אמר אביי איפכא: מריש את המצוות שקל היה ע הואי גריסנא בביתא ומצלינא בבי כנישתא וביחוד אביי, ששטתו היתה« מענה רךו י ב ת בית דשמעית להא דקאמר דוד ״ה׳ אהבתי מעןן משיב חמה ומדבר שלהם עם אחיו ועמ קא ועם כל אדם C, גקט בדרך זו. ולכך כאן שראה י ש ק ביתך- הואי גריסגא בבי בגישתן!*) ו מאביי דהכא לאביי דהתם ומהתש להמ^ אביי שהעם מתעצל בלמוד התורה, מיד ספר

! ^ ^ בשבחה של מצוה זד ואמר: כימ דשםעגא להא ן ן ל י ג & ם ב י ס ר ו ג ך ^ ה כ ל ו

״ * א בר אמי וכר. שוב פעם , ^ י ב ה דאמר ר ל י ג ו א ה ם ר ע , ן ת ע ד ל אביי•). ו

שראו שהעם מתעצל בקיומה ואין בידי בית לקיומה. ולא קשיא אהדדי.

1) מגילה כס ד-א: כיון דשמעית להא יקאמד יוד, היינו להא דירש רבא לקמיה עלS ר ^ ד ל א נ ^ י מ י 4 ־ םעמ אתה היית לני׳. אלי בתי כנפיו״ ובתי מדרשות, תה מקביל למה ש»מי ״

T r i ״ייא בר אמי וכי׳• והדשב׳׳א «יי״. כיין דשמעית להא יאמי ייי, נתתי אל לבימה 2) ראה שם מליון בשם הילקיט והעיז יעקב. וראה גפ בפירוש רבי חננאל.

, שהדברים האלה אינם מתאימים לשפתי של רב* ראה במאמר הקודם דיה: א׳לרבא ר ^ י ^ ^

4) ראה לעיל עמוד ו ע׳׳א דיה: תניא אבא מימין אומד אין תפלתי של אדם נשמע* 5) ברכות יז ע״א• ועיין גם למעלה ו ע־־ב ויה: אמר אביי אנרא דכלה יוחקא.

159 גואיגזזזי, 9ר>ז ראפיו\, ברכות זו, ע״א קנט

י ש ״ י ר3י אמי ולבי אסי-אף על ןב!Urn להו תליםרש 3י כנישתא בטבןץא, לא מ$לו אלא ביני עמודי י ד , שנית ף די י עמו נ בי

r * י י* i r ' " י נכון עליהם מלמעלה, י והרמב״ס הביא מאמר זה ״אין היכא דהוו גךםי.

״ וכו׳ למו ה בעו ״ ב ק ה לו ל בפתיתה לפירוש המשנה מסדר זרעים, והאריך בביאורו, וכלל כוונתו, שכל העולם נברא בשביל השלם בתכמה ובתורה, ושאר בריות העולם נבראו כולם להיות לו שמשים ותבריס, ועל זה אמרו שאץ לו להרןב״ה אלא ד׳ אמות של הלכה, שהאדם הוא ארבע אמות, כמו

שמציגו ״שבו איש תתתיו״, מכאן לארבע אמות היוצא חון לתתוס, יעויץ שם.

ו י דt בכל פעם ופעם בבית הכנסת אחר. ואלה הם ארבע פעמיפ בד׳ שבתות לפני חג הפסח, כדאמרי : דורשין בהלכות הפסח שלושים יום

לפגי ההג,). פעמייפ בפסה* יומ ראשון ויומ אחרת. וכדאמדיגן* דורשין הלכות מועד במועד,).

ומטעפ זה דרשו גפ פעפ אתת בשבועות. פעמיימ בראש השגה׳ שאף בארץ ישראל

גוהגין ב׳ ימיפ. פעמ אהת ביומ הכפודימ.

פעמיימ בהג הסוכות, יומ ראשה ויומ אהרון.

ופעפ אחת בפוריפ, וכדאמרי* דורשין הלכות פודיפ בפורים,).

ואס כי היו להם י״־ג בתי כגישתא שדרשו שמ בטבדיא, אעפי״כ לא מצלי אלא ביגי עמודי

היכי דהוו גדסי.

ו ר י פ. לאו . . א ת ש י נ י נ ר ב ס י ל ת דוקא תליסר, אלא שגקט אחד המספריפ

השגורים בפי הז״ל להפליג בהם. ודומה אה אמרו* ואגן קא מתגיגן בעוקצין תליסר מתיבתא, ופירשו התוספות* ותליסר לאו דוק* אלא לשת הרגיל בגמרא 0• ועל כגון זה פירש רשיי במסכת שבת, שתפסו שמ מספר י״ג * וגתמא בעלמא הי* כך פירש

.( דביגו האי בכל מקופ, וכיוצא בזה מציט בגמרא* דמו ליה תאסר אורוותא דתיבגא,). וכן קבל עליה רבי יסורין תליסר שגין •). וכן* יהיבנא לך לעלמא דאתא תליסר גהרוותא דמשחא אפרסמת, דכיין דמעגגת בהו,). ומ רביפ כיוצא בזה, וכולמ לא תליסר, תליסר ממש, וגתמא בעלמא הס. ויש אומדיפ שהתכווגו להי״ג בתי כגסיות שהיו דורשין לפגי הקהל בי״ג זמגיפ בשגה,

1) לקמן כ ע״א בתוספות דיה תליסר. 2) שבת קיט ע»זג 3) נדרים כה ע״א.

4) בבא מציעא פה דיא. 5) תענית כה עי* וכן שדר ליה תליסר גמלי ספיקי דסריפתא (חולין צה ע-ב). וכן ומסקינן ליה

אתליסר ריסי(יומא עד, עיס וכן הרבה. 6) פסחים ו ע-א.

7) מילה לב «ד* 8) מגילה ד עיזג ״

קם מאימתי, 9ר5 ראטז\\, ברבוזז זו, >ו*א 160 ר ש

שכל זמן ששמעי בן נרא סייםך לתיתת שתעי דסתו / כו ו נן גרא כתינ: ויתתתן שלתה. את פרעה (תלכים א׳ A א) הא דכייף איה, אם כפוף הוא לרנו לקבל תוכתתו, ידור אצלו, ואם לאו—טונ להתרתק תתנו, ויהיה שוגג, ואל יהא תזיד.

ואמר רבי ודא בר אמי מעמיה ךעולא: לעולםי בןןךא ע :דור אדם ?מקום רבו, שכל זמן *א עלמה את בת ?רעה. והתמא ״אל .עם לא $ זידור״? לא .ק#א; ^א-ךמף ליה, ד-א-ךלא כ!ף

ליה.

ש ד ״ ן ו ר י פ

ואבדת רבו—אבדת רבו קודמת, מפני שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו הכמה הביאו לעולם הבא C• ואמרו: מורא דבך כמוראת שמעי מ שמיפ C• על כדחן־ אתה אומד שלא ל בן גרא לשלמה תודה, שאם לא תימא הכי, קשה

היאך צוה שלמה להרגו.ת ליישב זאת עליגו לציין שדבותיגו כ ב ו לא אמדו ששמעי בן גרא היה רבו של שלמה שלמדו תודה, אלא כגוהו בשם רבו סתם. ופרוש הדברים כך הוא: שמעי p גדא איש הימיגי, ששוגא בית דוד היה, הוא היה משתדל בכל הזדמגות למצוא עול, פסול, ועלילת דברים בבית המלו• ולכך כל עוד היה שמעי בהיים, היה שלמה שוקל יפה כל מעשה שעשה כדיp יודע שלא יגתן לשמעי פתהץ פה גגת, שp שבקטגים, לא היה שלמה שכל תטא, ולו ק יעלם מעיגו ההדה של אותו שוגא מושבע, ובודאי יגצלגו לדרכי תעמולה בין העם גגד מלכות בית דוד. ולכן כל זמן שש מעי בן גרא קיים לא גשא שלמה בת פרעה. וכל כך למה ז מחשש דבה של אותו איש ששמעי בן גרא שמו. ובזה היה שמעי בן גדא, בלתי ידיעתו, רבו של שלמד- ורבו דכייף ליה שלמה ומפהד היה

מפגי תוכתתו ודבתו. ולכך כשמת שמעי וסד פתח־ משלמה, הוא אומד: והממלכה גכוגה ביד שלמד- ואז

״ויתתתן שלמה את בת פרעה״.

. שמעי p גדא . . א ד ן ג י ב ע מ ש רבו של שלמה ז היכן מציגו רמז לדעה משוגה זו ? אמנם המהרש״א דתק את עצמו וצלל בים המקרא והעלה את הפסוק *ועמך שמעי בן גדא״, ולמד ממגו שהיה שמעי בן גדא מצוי אצל שלמה, דהייגו שהיה דבי• אד המהרש״אל ודרש ת עצמו הדגיש שאין זה אלא דוחק ג: מגלן א ת כ ת בעלמא. וא״כ הזרה קושיתגו ל

לדבותיגו זאת?

ואם תאמר: הלא מציגו לדבותיגו שמסורת אגדה מדוד לדוד היתה בידיהם, כגון מה שאמדו:ת ואמציה אחים מ מסורת בידיגו מאבותיגו, א היו י), וכגון: דבר זה מסורת בידיגו מאבותיגו: מדגלים על שם מעשיהם גקראו י), וכן: מסורת אגדה היא: שאין מקום דביר עולה מן המגין*). דבר זה מסורת בידיגו מאבותיגו: מקום אדון איגו מן המדד,4). דבר זה מסורת בידיגו מאגשי כגסת הגחלה: כל מקום שגאמד ״ויהי״ איגו אלא לשון צעד"). וכן הרבה. ואם כן אולי היתד, גם מסורה זו בידיהם שאp היה

שמעי רבו של שלמה, שלמדו תודה ז

אם כן, תמה על עצמן/ וכי יעלה על דעתד שצוה דוד, ההסיד שבכל מלכי יהודה וישראל, את בגו שלא יגקה את רבו ויהדגגוז ואפילוד לבגו שלמה, איד אם תמצא לומד שצוה כן ת קיים את מצותו? והרי אמדו: אבדת אביו

1) מגילי• י ע״ב. 2) סוטה לד ע״ב.

3) ירושלמי בבא בתרא פיו ה״ב. 4) יומא כא ל״א. ^

5) מגילה י ע״ב. 6) בבא מגיעא לג ע״* וראה מה שכתבתי לעיל ו ע״א ד״ה: אמר דבי חלבו, כל אדם שיש בו יראת

שמיס וכד. 7) אבות פ״ד מי״ב.

161 מאיגזוזי, 9ח> ראפיוו, ברכות זז, פ*א

נאמר רבי חלא בר אמי מעמיה ךעולא: גדול ל,נהנה מיגיעו יותר מיךא ע$ים;־״: אשרי איע ירא את ה׳, ואלו גבי נהנה י ״ קי ל ״ דאלו גבי ירא עמים כתיב ״

r י ד * r -r ו • ש • ״ ו * T - • ן ן » ן

: יגיע כפיך כי תאכל-אעךיך וטוב לך; ״אעף־ך״-^עולם « . ״ ב » ק מיגיעו כתיב ת סןה.וטוב לך״-לעולם סבא. ולגבי ירא ע$לם-.ןטוב ^ך״ לא כוזיב 3יה.

ן * ש ר ו ר י פ

ה שיהא . הנהגה בטלה וגוררת עון. וסופו של אדם מ . . י א י י ח ב ר ר מ א ו מיגיע כפו האמור כאן, גם הוא ירא שמים, מלסטם את הבריות, ולאו דוקא מי שעומד אלא שאינו רוצה ליהגות מיראת שמים שלו, על הדרכים ומלסטם את הבריות נקרא גזלן,ן ע״י ערמומיות ח ממון שלא מעג ק ולהטיל את עצמו על הצבור, שיהזיקהו ויתמוך אלא כל א

), לכך הוא מתבםל קמעא ותחבולות הוא בכלל זה*). בו בגלל מדותיו1י אמר, א א את ורבעו יוגה בשם רבי מאיר ה ת מתורתו, עוסק במלאכתו ועבודתו, מ מחיתו ומתפרנס מיגיע כפו. שאסור לת״ח לקבל ממת מעמ הארץ אלא אם ולהשמיענו בא בעל המאמר דידן שלא כן הוא הולד. כדבי אלעזר ב״ר שמעון, או יאמר האדם שזה שאינו ח ממקומו ועוסק בתודה במקרה של סכנת נפשות, אבל בענין אחר אסור

•C ויראת שמימ וממיל את עצמו על הבריות שהמ להשתמש בכתרה של תודה גיע כפיך כי תאכל. אשריך וטוב לך״— י יפרגסו אותו, הוא יותר גדול מזה שעוסק גם ,א אבותינו הקדושים, ג ר באיזו מלאכה המפרגסת את בעליה. לכך אמר« דרך חיים זו היתה גר למ גם רועי ישראל הגאמגימ, קדושי ל גדול הגהנה פיגיע כפו, היינו גדול שכרו של ובדרך זו המ הירא שפיפ הפתפרנס ונהגה מיגיע כפו מירא עליון הגביאים, התגאים והאמוראים, ש שמימ המסריח אחריפ בפרנסתו ונמצא נהנה רבותינו לא נאה דורשין בלבד היו כי אפ מיראת שמימ שלו, כי לא ימלמ שלא יכשל גם נאה מקיימין. וגאין הדברימ כשהן יוצאין

באיזו חנופה וכדומה. והמלה ״נהנה״ נמשכת מפי עושיהן*). ומתיחסת ארישא מיגיע כפו ואםיפא םיגיע האבות הקדושים ואחריהם הנביאים, כפו, וכאילו היה כתוב! גדול הגהגה מיגיע כידוע, רועי צאן ועובדי אדמה היו, ובדרכם כפו יותר מהנהגה מירא שמים, דאילו ירא הלכו גם התנאים והאמוראים ונהנו גם המי ל ח א ודאה מלאכתם של ג שמיפ הגהגה מיגיע כפיו אשדיהו בעולמ הזה מיגיע כפמ בלבד. מ

* ואילו ירא שמים זה ישראל מה היתד. ? ב ומוב א לעולם ה המטיל עצמו על הבריות שהם יפדגסו אותו, אבא חלקיה. בן בגו של חוגי המעגלא שיתפלל על צ ״וטוב לך* לעולמ הבא לא כתיב ביה. שהרי שהיו חכמימ משגרימ א

.( , כבר קבלהו בעולמ הזד- הגשמימ, היה עובד אדמהמ הלל הזקן חומב עצים היה י), ואמרו עליו תהו שאמר הרמב״מ * כל המשימ אל ל שיעסוק בתורה ויראת שמימ, ולא יעשה מלאכה שבכל יומ ויומ היה עושה ומשתכר בטרפעיקת המדרש, וחציו ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השפ, חציו היה נותן לשומר מ

. ( , ו ת ה את התורה וכבה אור הדת, וגורם רעה לפרנסתו ולפרנסת אנשי מ מ ו* לפי שאסור שמאי בנאי היה•). ב לעצמו וגומל חייו פן העולם ה

. רבי יוסי בן משולם ודבי שפעת בן מגפיא ( , ליהגות מדברי תודה ומהר״ם אלאשקר, שהביא בתשובותיו את גקראין עדה קדישא יען שהיו משלשת דברי הרמב״מ, סיים ואמר: ולא נתנה תודה היום שליש לתורה. שליש לתפלה, שלישמ למלאכה. ויש אומרים שהיו יגעין בתודה ר צ למלאכי השרת שאיגן צריכת לדבר מ

ת הקיץ"). ו מ : אהב את המלאכה ושנא את בימות החורף ובמלאכה מ ת מ א העולם. ו הרבנות, וכל תודה שאין עמה מלאכה סופה אבא שאול קובר מתים היה״), אם כי

, .ברכווז זז, מ* א 162 \ קסב זואיגטזי, 9רע רא«ו

v ר ״ ן

מלאכה בהול, סופו לעשות מלאכה בשבת (אמתז בוא י מ מ א * ו י כ דרבי נתן נוסה ב׳ פה של מלאבד״ שוד שביטלו ח וראה כמה גדול מ ממלאכתו משלם הגתבו חמשה, ואלו שה שלא בימלו ממלאכתו משלמ ארבעה (ב״ק

עמ, ע״ב). ואפילו רבי שמעת בן יוזמי דאמר: אפשר אדם חודש בשעת חרישה, תורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, תודה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה **) ז גם הוא לא נהנה מאחרים, והיה מוען סל על כתפו ואומר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה״). וכן גם רבי יהודה בר אלעאי חברו כמותו •י^ אעפ״י שאמרו עליו על רבי יהודה בר אלעאי שהיה דומה למלאך ד׳ צבאית"). וכן רבי פגהם בן יאיר הידוע בצדקתו ובחסידות!״ הגדולה עד שאמרו: אם ראשוגים בגי אנשים,p אנו כחמורים. ולא כחמורו של רבי פנחס יאיר"). ואמרו עליו על רבי פנחס מ יאיר: מימיו לא בצע על פרומה שאינה שלו, ומיום

שעמד על דעתו לא גזעה מסעודת אביו").

מ אלעזד מ פדת, שעני מדוד היה"), ד ו לא רצה ליהנות משלחן אחדים וממוזגת בשר

מ זירא*^ מ ד *). ו ודם, ודבי יהודה בר אלעאי שעני גדול היהש אחד, כד גפקת מ ל ולא היה בביתו אלא מו לשוקא הוות מיכםי ביה וכד נפק איהו ה ת מ דה ומתפלל ״), וכששלזזו י מ מ י לצלויי היה מת הנשיא סרב לקבלו"). מ שמתו מ לי בגד מ ודתה: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה

(כאמור למעלה).

מ אבא בד זימגא חייט היה•*). וכן רבי ד0 ב דניאל *0• אבא הושעיה איש טדייא מ היה"). רב אדא — מודד קרקעות היד״ ולכך נקרא משוחאה**). בד אדא סבולאה — רועהה ע ב התא היה ת מ ר ת היה"). ו ו א מא באלה. והוא אשד צ ו שוודימ"). ועוד הרבה מו שונאי מתנות — מתנות בשד נ : רמתי י ת ר מ זם היו, ולכך לא מ מ י em — ומתפדנסימ ממ בשבח המלאכה, ד יפלא בעינינו שצה ה. הלא m דבריהם, ( " י ובשכר הנהנה מיגיע מל . ג אהב את המלאכה ושנא את הדמית") תודה שאין עמה מלאכת. סוסה בטלה")• זכות

ו ר י פ

ת עליו: ארוך בדורו מ א שהיה כל כך גדול שj? היה ודבי םרפון מגיע לכתפו

ם מהתכמים שאומגין היו מ וכן ישגם דת: גחום הלבלר, ונקראין על שמ מקצועם, כג ע׳׳ש שלבלד היה: דבי שמעון השזודי, עישמ שמעון הפקולי שהסדיר שהיה שתר הםיפ t ו את השמונה עשרה ברכות, נקרא הפקולי ע״ש, ת ת מ פנחס מ שהיה עושה בצמר ")• ול בבית שני, נקרא הסתת, ת שלימים היה כהן גמ רבי אבין ע״ש שהוצב אבנים היה") ז ו)? רבי יצחק גפת* גגרא, עיש שגגו־ היה״,

מ הרבה. עיש שחרש ברזל היה ״)• ימ הגיגא בן דוסא, הצדיק המפורסם דת שהיה מתפלל על החוליס והכיר בתפלתו ת בי ישראל שבדורו ל ת שזה חי תה מת, ואפילו גמ גמליאל ד מ ו כרבי יוחגן בן זכאי שהיה ר הנשיא. גמ הם בקשו ממנו שיתפלל על בגיהם החולים׳ ובקש רחמים תעגה ״). — גם הגדי ק הזה סתת היה JC ופעם אחת מציגו אותו בדרך

ונושא סל מלה על ראשו ״).י* שלוי ומשודר היה נ דבי יהושע בך חנ

, וגדול בבית טדיאנום ונקרא חכימא תהודאיא היה עושה מחטיז ״). מש ו ה — ר ס י ק

•C* אומתם שהיה עושה פחמים רבי יוסי p חלפת* החריף שבחכמיו גוף קדוש-), ז , ושבגלל קדושתו מח ( ״ ת תן קדשי מ ו הקדוש אמד עליו: כשם ש דמג וו לדודו נ ד ן ת ן חולי חולין. מ־ מ מ קדשים לי ק פ ר של דבי יוסי"). — רבי יוסי זה מ

היה").מ מאיר, שגדול הדוד היה"), כל הרואה רמ מאיר בבית המדרש כאילו עוקד הדי את ד, ודבי אמד: מה שחד ( " ה הרים וטוהגמ זה מי rat רבי ת י ח י משום ש ר מ ז השכל אני יותר מ מאיד מאחוריו. ואילו ראיתיו מלפניו הייתימ שמעון בך אלעזר אמד ד מחודד יוהד"). וי ד מ מאיד היווה מ (בלשון גוזמא): מקלו של רם י א והיא היתד• מלמדת אותי דעת"). מכאן תמ נמדד בעמי חכמיגו, — ל היה ר ת כמה ג ודבי מאיר סופר מהיר היד- והוא היה משתמר ג׳ מלעיז לשבוע, באחד זדה מתפרגס, באחד מולבש, ובשלישי היה מפרגס ת״זז עניים״). ולדבריו: גדולה מלאכה שכל מי שאמו עושה

א ״ , פ ז ת ז ו כ ר , ב \ ו 0 א ע ר ר 9 , י ת מ י א 163 מ

* ר • ן ו ר י פ

* וכל שאין בידו ש שאין בהמה וחיה נכנסת לה ז לכרס שאינו מוקף מ אומנות, למה הוא ת גדר ולחריץ שאינו מוקף סייג, ובהמה וחיה גכגסין לשם, ועוברימ ושבימ אוכלין מה

שבתוכו ורואימ מה שבתוכו"^מ רבימ כיתנא באלו. ו

ובדרך זו שהתוו לפגיגו חכמיגו, חכמי המשגה והגמר* הלכו גמ גדולי ישראל שבכל התרות. התורה לא היתה בשבילמ קרדום לתפור בו. ותמיד היו גמגעימ מלהשתמש בכתרה, ולכך היו מתפרגסימ מיגיע כפמ, מי

בכד״ ומי בבה. רביגו גדשומ מאור הגולה. צורף זהב היה. רבי יהודה האי והרמב״ס עסקו במלאכת הרפואח. רשיי. סוחר יץ היה"). ורבי יעקב בעל הטורימ. אמ כי חיח מתפדגס בדוחק. לא רצה ליהגות גמ הוא משל אחרימ"). ועודן וגאין הרבה. ומכאן שרבותיגו היו גאין תרשי

מקיימין.

ת אבות מ מלאכה עומדת במקום שאין יכולה ז לעמוד ״). מסם שחייב אדם ללמד את בגו

תודה. כך הוא חייב ללמדו אומגות״).

ת מ ל רבי יהודה אומר* כל שאיגו מ אומגות, מלמדו ליסטות. ליסטות סלקא דעתך,

אלא כאילו מלמדו ליסטות ״).

ואמרו * שמא יאמר אדם בן אבות העולמ אגי, ממשפחה גדולה, ואיני ראוי לעשותמתמ לו* שוטה, כבד מלאכה ולהתבזות, או קדמך יוצרך שעשה מלאכה קודמ שבאת לעולם,א שנאמר! מכל מלאכתו אשר עשה"). מ

וראה כמה גדול כחה של מלאכה ״).

תגי רב יוסף* והודעת לד&, זה ביתת אומגות להתפדגם מ ל הייהפ. פירש״י* ל

בה״). אין אדם מת אלא מתוך הבטלה •*).

כל אדם שיש בידו אומגות, למה הואה ז לכרם שמוקף גדר ולחריץ שמוקף סייג מ ת

1) וכמדומני שבזה מתורץ מה שןזקשו כבד, אם הגהגה מיגיע כפו ירא שמים הו* הרי כמובן שהוא יותר גדול, ואם אינו ירא שמים פשיטא דהיחא שמים עדיף יותר. ועיין ברי״ף והכותב על העין יעקב•

2) יד החזקה הל׳ תית פ״ג ה״י. 3) מהר׳׳ם אלאשקד תשובה יט.

4) דבינו יוני, פ״ב דאבות. 5) תוםפתא יבמות סוף פ״ח.

* י 6) תענית כג ע 7) הדמב״ס בפרושו לאבות פ״ד מ״ד»

8) יומא לה ע״ב. וגרסת הגאונים היא: הלל היה עושה ומשתכר כסרפיז, וסדפיז עושה שלחנות הוא בארמית (עיין העדוך< ויש מפרשים •סדםיז- קרדום. ובבראשית רבה סם״ ד נאמד: .הושיב פפוס ולולינוס

סדפיזין מעכו ועד אנסיוכיה״. וסדפיזין הן שלחנות. 9) שבת לא ע״*

10) ירושלמי מעשר שני פ״ב ה״ד. 11) קהלת דבר• פ״ט ט.

12) נדד. כד ע״ב. 13) שם.

ג מגילה יז ע״ב. 14) ברכות כה ע״ 15) ספרי ותורת כהנים. וגם עובד אדמה היה.

16) שבת כג ע״ב. 17) עיין סנהדרין צו ע״א ברש״י.

18) ברכות לד ע״ב. 19) קהלת רבה * ושיר השירים רבה *

20) תענית כד ע״ב, בעין יעקב• 21) ערכין יא ע״*ג 22) חגיגה ה ע״

23) ירושלמי ברכות פ״ד ד.״* 24) ברכות כח ע״א ברש״י.

s2) *סוכה כו עי

א 164 ״ , פ מ מ ו כ ג , ב \ ו ז » א 9 ג י 9 , י ת מ י א קסד מ 26) ירושלמי ברכות סיג ה״ד.

27) ירושלמי גיטץ פ״ו ה״ז. 28) שבת מם ל״ב. עיי״ש רש״י ד״ה: אבא שלחא ובו׳.

29) עירובין יג ל״ב. 30) סנהדרין כד ע״* 31) עירובין יג ע״ב.

32) ירושלמי מועד קטן פ״ג ה״* 33) קהלת רבה פ״ב מ.

34) ברכות לה ע״ב. 35) נדרים מס ע״ב. 4

36) שם. 37) שבת כה ע״ב.

38) ירושלמי שקלים ס״א ה״א« ירושלמי דמאי ס״א ה״ג ושבת קיב ע״3 39) חולין ז ע״ב.

40) תענית כי׳ עיא• יעיין למעלה ד. ע״ב ד״ה : רבי אלעזר חלש. 41) מגילה כח ע״* חולץ מד ע״3

42) שם. 43) נדרים מט ע״ב.

44) שם. 45) ירושלמי סנהדרין פ״ג ה״ה ושביעית מ״ד ה״מ

46) בראשית רבה סד, ז. 47) ירושלמי בבא קמא מ״י ה״י.

48) בבא מציעא קז ע״ב. 49) בבא מציעא 1ג ע״ב.

50) ירושלמי סנהדרין ס״א ה״* 51) וכימע שלא כולם ענ״זם היו. גם עשירים גדולימ היו בין רבותינו, כגון: רבי אלעזר p חרסו*

ר3ך גמליאל, רבי טרפון, רבי עקיב* רבינו הקדוש, רב* רב הונא ורב אשי. ועוד הרבה. 52) אבות סיא מ״ט.

53) שמ מ״ב מ״ב. 54) תגחומא פ׳ ויצ* 55) קידושץ ל ע״3

56) שבג 57) בראשית רבד״

58) בבא קמא עט ל״ב. 59) בבא מציעא ל ע״ב.

60) אבות דר״נ ריש 1ך״* 61) תוספתא קידושין ובמדרש,

62) באחד מתשובותיו שהשיב רש״י לאחד רבי עזריה כתב לו שהוא מקצר בתשובה משום שהוא עסוק הרבה בהיקב של יין שלו.

63) ראה בטור או״ח רמ״ב לענין שאלתו מאביו הרא״ש ז״ל כפי שהוא מתפרנס בדוחק אםח רביט מרבותינו. הוא בכלל •עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות״. ו

165 מאימוזי, ra־9 רא»\\, ברכווז זז, פייא קםה

ב י״ע״ ר ךב הוןא בריהוךה, אפזר רבי מ3חם, אמר לבי אמי: §אי ךכתי מ א * »״: ועוזב* ה׳ לבלו? זה המניח ספר תוךה ויוצא. ךבי א^הו נפיק בין ןלךא

לגבךא.

אבהו בדוב ענוותנותו יוצא מבית מדרשו אליהם, אפילו בהגהת ס״ת בין גברא לגבר*

ע עגו גדול, גוה לבריות מ כי רבי א, ו ד ו לקמן וגדול היה, ולא חס ולא הקפיד על ע ומעשה שגמגו הכמימ להושיבו בראש, ונתרצה להם. כיון שראה את דבי אבא דמן עכו, אמר

להם: יש לכם גדול ממגי •).

שוב מעשה שאמרה אשת מתורגמן לאשתו של דבי אבהו» דידן לא צריך לדידך, וזה שהוא מתכופף בפגי בעלך, אין זה אלא משום כבוד המלכות. חרה הדבר לאשת דבי אבהו •) וספדה את הדבדימ לבעלה. אמד לה דבי אבהו ברב עגוותגותו: למה איכפת לך ז מפי ומפיו

מתגדל שמ שמימי).

שוב מעשה בדבי אבהו שהזדמן למקופ* דבי ב אחד, וגזדמן לשמ גמ דבי חייא בד א אבהו דרש באגדת* דבי חייא בד אבא דרשם את דבי חייא בד אבא ל בשמעתא. הגיהו ממ אבהו. חלשה ובאו להקשיב לדרשתו של ד* אמד לו דבי אבהו ב דעתו של דבי חייא בד א לדבי חייא בר אבא: אמשול לך משל, למה* אחד מוכר אבנים ד ה ז לשני בני א מ הדבר ת מומת, ואחד מוכר מיני סידקית. על מיתז קופצין, לא על זה שמוכר מיני סידקימ א בר אבא מלוה את ד ת כל יום היה דבי ומ אבהו לדבי ע לבית מלונו. הפעם לוחו ד מ א

חייא בד אבא לבית מלונו •).

את אפיו הזן* ומדותיו התרומיות אפשר ללמוד גמ מהתנהגותו» כד התז זחל לדרומא,ד כרבי חגיגא, וכד גחית לטבריז*- הוה מ הוה עמ יוחגן, דלא מפלג על בר גש ד ד כ מ ע

באתריה •).

א ד ב ן ג י ק ב פ ב ה ו ג י א ב ד. רבים התמהים על דבי אבהו . . א ר ב ג לד עשה כן? וישבו את תמיהתם בדרכים צ מ). אולמ זה שאמדו« המגיח ונמוקימ שוגימ1 ספד תורה ויוצא׳ גורס הרי״ף: ״כשהוא פתוח״. וכפי שבין גברא לגברא אין הספד תורה פתוח,ק בין גברא פ מ אבהו ת מ הרשה לעצמו ד ל ו

* כך שמעתי מאבא מדי. ר ב ג ל

מ י אם גבחת את עמדתו של ד לתד ו אבהו בחיים הצבותיפ ואת אפיו ואת מזגו הגוה לכל אדם, אין כל תימה ופליאה על מעשהו

זה של דבי אבהו.

כפי שידעגו היה דבי אבהו מגהיג יהודי ארץ ישראל בדודו, יוצא וגכגס בבית הקיסר, וכי הוה אתי ממתיבתא לבי קיסר גפקי ממדוגיתא דבי קיסר ומשתין ליה רבה דעמיה מדבדגא דאומתיה, מציגא דגהוד* ברוך מתייך

.( , לשלם

את עמדתו זו ואת יחסיו עם הקיסר גצלד שלום ב דבי אבהו לטובת בגי עמו והיה תו •). ולכך דרשו« ״גשוא ר ת לבגי ת מ ו ועושה ט, זה שגושאין פגימ לדורו בעבורו לממד- פנים׳

ו בי קיסר *). מ כבת דבי א

ם היו האגשים מ ד ולכן לא יפלא, איפוא, שע לבקשו להפליץ מ שמהרו לפתחו של דבי א עליהם בפגי הרשות לחלצמ מרעה, מי בכה ומי בכד- ויש שלא מצאוהו לדבי זעזע בביתו ובאו אחריו גמ לבית מדרשו, וקל לשער כיל היה מספרמ של אלד- ולכך, כדי שאו ת ג לעכב* וכדי להחיש מזור לקוראיו, להרגיעם, להגיה דעתם, לאמצם ולעודד* — היה דבי

. ברבומ מ, מ״ א 166 \ קסו מאימתי, 9י5 ר*«\

ש ר » ז ו ר י פ

תהו שאמרנו! אם דבי אבהו היה ענו שיצא בין גברא לגברא לשמוע בקשת האנשים, בל כך גדול ובעל מדות נעלה מה, אין פלא להרגיעם, לאמצם ולעודדם.

1) ראה, למשל, שוית חתת הניר 0י0ך קנב. 2) סנהדרין יד ע׳׳א. כתובות ח, ע״א. וכנוהו בכנוי ״בוצינא דנהורא״ משום שהיה יפה עתר

מכל בני דודו, ואמרו: שופריה דרבי אבהו מעין שופדיה דיעקב אבינו (בבא מציעא סד ע-א). 3) וכן מסופר בירושלמי מרבי חייא ורבי יסי ודבי אמי, שדנו את תמר, והלכה והלשינה עליהם^ כתבו לרבי אבהו, והוא השיב להם: כבר פייסנו לשלשה וכר (ירושלמי ס י לנציב הרומאים של ק

מגיל־ פ״ג ה״ב^ 4) חגיגה יד ע׳׳א.

5) סוסה מ ע׳׳זג ועל כגון זה מסופר בירושלמי מדבי אבהו, שאמד: אבהו דיגלותיה איתמני שמעון דפעפריא לא איתמני, כלומד, אבהו הנמוך והשפל נתמנה ושמעון בר ווא החשוב והחביב לא נתמנה (ירושלמי ביכורים פ״ג סוף ה״ג). ויש גורסים: «אבהו דגולתיות איתמני, שמעון דמעפריות לא איתמני״, היינו אבהו שיש לו מלבושים נאים נתמנה ומקבל שכר, ושמעון בר ודא שאין לו אלא מעפדיות (בגדי עניים שאמס מכסים גופו

של הלובש) לא נתמנד״ 6) וכבר אמרו: אין אשד. פתקגאת אלא בידך חברתה (מגילה יג ע״א).

7) סוסה מ ע׳׳* ובכל זאת יתכן כי חרה הדבר לדבי אבהו. ומכל מקום הסיק מכאן, שלא כל חכם ראוי לאיצסלא של מתורגמן, ולכך אמר: אין מעמידין מתורגמן על הצבור פחות מבן חמשיס שגה (חגיגה יד ע״א^ 8) סוסה מ ע׳׳* רבי חייא בר אבא לא היה כוחו גדול כי אם בהלכו״ ולא כן באגדה (ירושלמי

שבת פט-ז ה״א). וכן לא היה כוחו גדול בפקוזא (בבא קמא נה ע״א). 9) ירושלמי ברכות פ-ח—ה-*

167

ר ש ״ י

TDp ג י פ — א ״ , פ ז ו ז ו ו ר ר , ב \ ו ו 8 א ע ר ר «זאי1ו\זי, 9

ר ךב הוןא 3ר תזוךה, א9י ר3י אמי: לעו^ם 9 או עם הצבור-ע3ים ?!קךא י ת ו א ישלים פרשיותיו, של כל שבת !עלים אדם פת ואחד oyn worm ואפילו.עטרות ודי*״(במיבי י ד ט ע ״ י צ י פ א י

T י* י ־ ־־ י " , , r ' י וריבון״, שאין בו תרגום, מעצה 5

ו עם הצבור^אךיכץ י ת ו ר ך לב. °; עכל המעלים פ מ א י ק כ ה , ן ו ב כ ו ת כ ו ה י א ע

קרא: הכינו עצתכם בתשעה לוי^יווענו^יו.ךבביבי3רא3ים3רל^ל^הו

א לפרעיתא דכלא שתא בןןעלי יומא דכפויךי. תנא י י ה י ה * י ר * " ° י י נ ע ש ל ד ת ל

, ״ י ד י " בעיני כעמי היום. לאקדומיגהו, י ״ ״ '

ת ליה ח:א 3ר ךב מדפתי: כלדב«rr » ל»: ןענ^זם ת ת א 3 ש ת 3 ו י ש ר פ ל ה ר כ ד ס ל

או בשתי שבתות. את נפעותיכם בתעעה לחךע ^עךב-וכי בתעעה

מתשין? והלא בעשךה מו1עח!? אלא לומר לך: כל ^אולל ןעיןזהו בתעיעי-מעלה עליו הכתוב כאלו מתענה תעיעי ועעירי. ם3ר לאקןדומנהו. י ד

וריבון, אף על גב שאין בו תרגומ ידוע אלא תרגופ ירושלמי, וצריך לקרות ג׳ מעמיםת פעם ת ק העברי, מכל מקום יותר מוב ל שלישית בתרגומ, כלומר: לפסוק ג׳ בפרק ל*ב במדבר יש תרגומ ירושלמי, ואין כל תרגום לפסוק ל״ד באותו הפרק, שאף מ נזכרים שמות העריפ ״עטרות וריבון*. לפיכך כשהוא קורא את פסוק ליד, ישתמש בדברי התרגום

לפסוק גי.

ורשיי אמר! ואפילו עמדות וריבון, שאת* ולפי דבריו כונת הגמרא היתד, ו נ ר בו ת שהמשליפ את פרשיותיו שנים מקרא ואחד

תרגום, יתרגם בעצמו פםוק זה לארמית. והעובדה שבימיו של רב הונא מדם נתחבר התרנומ ירושלמי תוכיח שאכן זז היתד,

. מנתו אך סוף סוף קשה, לפה בחר דווקא בפסוק זה, והרי יכול היה רב הונא להשתמש בדוגמתו בבל פסוק אחד שאין לו תרנומ, או כפי שהקשה

רבינו יונה, בפסוקי ברכת כהגימז

תשובה לדבר: לא הרי פסוק זה של, כשאר הפסוקים. בתודה, שאר עמדות ודי מן הכתובים הם קשוריפ בענק בפםוקימ הבאימ

ש ו ר י פ

. בשעה שתקגו . . א ג ב ה ו ר ר מ א קריאת התודה, תקגו תקגה זו להשלמת

.( 1 הפרשיות, שגימ מקרא ואחד תרגום

ולעגין הטעמ של תקגה זו רבו הדעות. יש אומרימ שנתקנה בנגד הקורא׳ והש״ץ, והמתדגמן *). ויש אומרימ שכדי שיהא כל אחד

f בקי בתורה ופירושה

ולי נראה כי קריאת שגים מקרא שתקגו,מם משני רמז הוא ללוהות הברית שהיו בתומ את מ ר ד ל מ ס ה * כדי ל ו ג עבריה* ואחד־ תר התורה. ורמז לדבר: הדי לדברי זזז״ל, ששים רבוא אותיות לתורה, ולא מצאגו אלא שלשימא מעברם מ רבוא בלבד? והייגו, שלשימ רא מעברם השגי. מ האחד מזה, ועוד שלשים ר ומםעמ זה נקרא *השלמת הפרשיות*. תהו שאמרו: לעולם ישלים אדפ פרשיותיו, כלומר,

א אותיות. מ להשלים הששים ד

ובתוספות הקשו: אמאי נקם עטרות ודיבת שיש לו מימ תרנומ ירושלמי, היה לו לו לומר ראובן ושמעון אופסדקא אחדינא שאין

בו תרגום כלל?

והשי מ דיש לומר» משוט הבי גקם עטרות

קםח זזאימוזי, 9רע ראפזוג, ברבות זז, פי*—פ״ב 168

ש ר ״ ן ו ר י פ

אפילו עטרות וריבון שאין בו תרגום שצריך לקרותו ג׳ פעמים בעבדי. ולפי גרסא זו תהאר* כוונת רש״י כך: שגים הראשונים שהוא קות הברית שהיו כתובים משגי ו ח ע״ש שגי א עבריד& כנ״ל. והשלישי אמנם אף הוא בעברית לעומת התרגום׳ בית שלענין שפות ערימ אץ

הבדל בין העברית ללשץ התרגום י).

לפניהם ולאהריהם, ואם דלג אדם בקריאתם או בתרגופם והרגיש הסדונפ. מה שאין כן ״עטרות ודיבון״, שאינם אלא שמות עריפ בלבד ואיו דילוגם גורע מהענין. ואעםי״כ אמר רב הונא

שאין מדלגין על זד״ תו היא הרבות* אך מדברי התוספות נראה שהיתה לפגיד& גרסא אהדת בדברי רשיי׳ וגרסו ברש״י,

1) ערוך השלזזן רפ״ה.ג 2) מעדגי יום סו

3) לבוש. ») מיין גם בהרא״ש׳ ובמינו יוגד״ וועל״ח׳ ובה״ז, ובב״ח רפ״וד

BOP גזאי&טזי, 3ר9 רא«ו\, ברכות זז, >ו״ב

אמר ליה ההוא 0{א, תנץא: ו?ל3ד #לא ?יןךים

ועליא יאחר. כדאמר להו רבי ןהו#ע ?ן לף

לבדה: אעלימו פךעיווןיכו עם הצבור-ענים

169

ר ש ״ י

ד שישתום את הורידין, כדי ע יר ת , ולא א ל הדם שיצא כ p אלא בעוף, הואיל וצלוהו, ו ס נ ת או ט ת כולו כאתד. ט

ם׳חrןןrתבוד^-כרביT.וךה; ! Bשתלה או שנטרד בדותק מקןךאואחד ו^ך מזונות, הזהרו בו לכבדו. ושכרי . .

. לבי מזויךה או^ר: עד ^8חוט את . 3 דת3ן . ?ותות סונתות בארון, דכתי

£ סירידמ׳ ןהזןזת m ?*?ח תלמודו מח9ת אנסו־ ? £ ה ש

י ש

ף

א , א $ א וש״תם ב

• ךאמךינן: לוחות ועבת לוחות מנחות ?ארון. י י ר א ם ב י ש ת

ש ר ״ ן ו ר י פ

את בניו להזהד גם בכבודו של זקן ששכח תלמודו. ומעגין כי גס רב יוסף היה מזהיר אזהרה זו, דתגי רב יוסף: מלמד שהלוהות ושברי לוחות מוגתין באדון, מכאן לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו, שאין גוהגין בו מגהג בזית f תה שרב יוסף דרש כך פפני שרב יוסף גופו תלמיד חכם ששכח תלמודו מהמת אוגסו היד- כמסופר: רב יוסף חלד- וגשכת ממגו תלמודו וההזירו אביי לפגיו, תהו האמור בכל מקומ : אמר רב יוסף, לא שמעתיה הוא שלמדתגו ז הלכה זו. א״ל אביי! א

אותה •). ולפי זה תובן לגו גמ הגמרא: רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא. אמר, אי לאו האי יומא דקא גרימ כמה יוסף), כלומר, גמ כאן מצא לו רב איכא בשוקא, יוסף הזדמגות להדגיש בדרך רמז כי יש לגהוגד כ כבוד בתלפיד חכמ ששבת תלמודו. הדי מ ליום נתינת התורה חוגגיפ אגו את העצר* יום שניתנו הלוהות הראשונות ולא את יום הכפורים שניתנו הלוהות השניות, אמ כי נשתברו הלוהות הראשונות שניתנו ביום העצר* והוא הדין בתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו שיש לזכור לו את חסדו הראשון — קבלת לותותיו הראשונים ולא את שמחתם־ שבירת* האי יומא, יום קבלתן, הוא דקא גרימ והוא הקובע מה בין רב יוסף לאנשימ

* אחרי יתכן כי בדומה לרב יוסף, הזהיר גם רבי יהושע בכבודו של תלמיד זעם ששכח

ע ש ו ה י י ב ו ר ר ל ה מ א ד כ. רבי יהושע בן לוי . . ג י ה י ל ב ו ן ל ב גדולה היתד, אהבתו לתורה והערצתו את לופדיד- עליו פסופר מ היה מתהבד אצל בעלי ראתן, שהיא מחלה מםוכגת ופידבקת,פ ויעלת מ ה ועסק בתורד- אפר: ״אילת א, — אם חן מעלה על לומדיה, אגוני לא ך ח

מגגא ז *).

וכן מסופר עליו שהיה לפוד לשפוע פרשה* פעפ אתת גכגס למרחץ ב ת בגו בכל ערב ש מו היה כבד. ומכר של מבריא, ומופשט פלמשי שלא שמע מבן בגו פרשתו, הזר ויצא לו. א״ל רבי הייא בר אבא: ולא כן למדגו רבי, אמ, י התחיל במרחץ אין מפסיקיןז א״ל: חייא מ וכי קלה היא בעיגיך שכל השומע פרשה מבן בגו כאלו שומעה מהר סיגי. ומה טעם? והודעתם לבגיך ולבגי בגיך יומ אשר עמדת. ולפי שטתו זו הזהיר ( , לפגי ה׳ אלהיד בחודב

ו אשליפו פרשיותייכו •). י את מ

לדבריו, הפהלך בדרך ואין עפו לויה, יעסוק בתורה. תש בגרונו, יעסוק בתורד- חש במעיו, יעסוק בתורה*). ולדעתו פעלה יתירה לקדושת בית המדרש על בית הכגסת, ולפיכך

ת מדרש *). ת מ ס מ מותר לעשות מבית ה וכשם שהייב אדם בכבוד התורה, p הוא חייב בכבוד לומדיה. אחד תלמיד הי ואחד: כל הפפפר אחר שנפטר לעולמו. ולכד אפר

מטתן של תלמידי זעמים, גופל בניהנמ *).מ יהושע בן לוי ואוי שטתו זו הזהיר ר

, ברבוזז זן, >ו-1 170 \ קע פאיזזזד, 9ר? רא*ו

ש ר • ן

* ר שאלות ולא השיח. ובית שראה שצרתו צ השכים בבוקר והלך לו אצל דבינו. אמר לו« מה עשו לך אנשי סימוניאז א״ל: אל תזכירגי צדתי. שלש שאלות שאלו אותי ולא יכלתי. עשו לי בימה גדולה והושיבו אותי . . בן להשי עליה למעלה ממנה וטפח דוחי עלי ונתעלמו ממני דברי תודה. קרא עליו המקרא הזה: אם). ומשום מעשה 1 , נבלת בהתנשא (משלי ל)ת שקדה לו ולאביו ששכחו דברי תורד״ ל הזהיר את הזהרתו: הזהדו בזקן ששכח

תלמודו.

ו ר י פ

תלמודו בגלל מעשה שקרה לו גופו, שכן אמר: ששים הלכות למדנו ד״י בן פדיה בחרישת). ובדומה לזה הקבר וכולן נשתכהו ממני״, קרה גס לאביו דבי לוי בר סיסי. וגומא

דעובדא הכי הוד-« צ דביגו הקדוש היה עובר בסימוגי* י אגשי סימוגיא לקראתו. אמרו לו: דבי. תן לגו אדם אהד שיהא מקרא אותגו ושוגה אותגו ודן את דיננו. נתן להם את לוי בד סיסי. עשו לו בימה גדולה והושיבו אותו למעלה ממגד״ וגתעלמו ממגו דברי תורד- שאלו אותו שלש

1) כתובות עז ע״ב. 2) ירושלמי שבת פיא ה״ב.

3) עיין מגילה לא ע״ב: רבי מאיד סבר שקורץ הפרשה בבי במקומ שמפסיק בשבת במנחה, וביום ה׳ במקום שמפסיקין בבי, וביום השבת במקום שמפסיקין בהי. ורבי יהודה סבר דבשבת מתחילין מראש הפרשד- אמור מעתה שלרבי יהודה קורץ פרשה שלמה בשבת. תודה ריב״ל שישלימו הפרשה, כדברי רבי יהודה. וכן

אמר: הזהדו בוורידין, כדברי רבי יהודה. 4) עירובץ נד ע״* וכן אמר ריב-ל: כל העוסק בתורה נכסיו מזליחין לו (עבודה זרה יט, ע-ב^

ועיין גם אבות ו מ׳׳ב וברבות ו ע״ג 5) מגילה מ ע״זג 6) ברכות יס 1* 7) מנחות זם ע״* 8) נדרים מא ע-א. 9) פסחים סח ע-ג

10) מדרש קהלת. 11) ירושלמי יבמות פי״ב ה״ו. ומובא זה גם בבראשית רבד-

171 גואיגוזזי, 9רע רא«ו\, ברבוזז זז, פ״ב

ר לה1 ך^א לבמה: כעאתם ח1ת?ץ ^)ו­­ מ ״ א ! י משום סכגה, שלא יתיז ידי• אל ןזחתכו על גב מי-־א^א לאמת מעום 9כ$ה£ ןאןא ךאמךי מעום קלקול םעיךה-; ואל סעבו י ף ^ £ א

וילכלך את המאכל ויתאיס את על מטת אלפית; ואל ת^בחי אחיד בית ןזכנםת

׳ בעעה שהצבור מת§ללין. ״ואל תעבו על פ$ת ״ 0 ת ף א י ר א ס * • ב י י 3 י ס מ ה

, י י י T T שתהא מטתך דומה למטה י

ת אךמית״־אכא יאמת: לא וענו בלא ״קריאת ע$ע״ ט ל ת ת m ע י מ ר ^ א , מ ר א

׳ ואבא לאמרי: ךלא תנסבי ?יירוזא. וא$א ךאמרי א פ ב פ י ה ד ש ע ארמית. מ

. ךרבפןא א פ ם מעעה ךךב 9 אךמית״^^^ו . ' ו אןל לגבי ארמית. הוציאה לו מטה-אמךה לו: ל עלי ה רוצה להעלי ת י ה ו

• עב. אמר לה: איד יועב עד עתגכיהי את סמטה. י ג י ה י ו י ל ג ע ש י ר ש ת י ל ץ

הגביהה את המטה-ומצאו עם תינוק מת. מכאן אמרו חכמים: אסור ליעב על. מטת ארמית. ״ואל תעברו אחורי בית הכנםת בעעה עהצבור מתפלליך וכו,

ש ר ״ ן ו ר י פ

עשרה דדי לא תבזי ארמאה קמיה *). וראה דבא צורך להזהיר את בניו על כך משומ שאמדו: הכל דציז לישא גיורת •), והרי אמרו: קשימ גדימ כספהת C• ולמד זאת רבא מדבינו

הקדוש שאף הוא צוד. לבגיו כן 0• ויש אומדימ ארמית ממש, ומשומ מעשה). והקשו המפרשים: מגין ידע רב , דדב פפא פפא עצמו שאסור לשבת על מטת ארמית ז ולדעתי, היו סבות וטעמימ שוגימ שהצדיקו את זהירותו המיוהדת של רב פפא במקדה זד- הדי רב פפא בא אצלה לגבות את חובו. קל היה לו לשער שארמית זו לא תראה את בקורו בפגימ שמחות, וכשהציעו־. לו את המטה לשבת עליה, הבהין כנראה שמשהו ממת בתוכה, וחשדה שהיא מחפשת לה עלילת דבדימ כדי להפמד מתשלומ הובה. ומסגגון הגמרא כאן נראה בעליל שכן היה המעשר- אמר לה: איני יושב עד שתגביהי את הממה. ועוד, הרי דבי צוד. בבד לבניו לפגי מותו שלא ישבו על מטהה כבר ח * ואפ כי צוואה זו לא היתה מ ארמי יפה אלא כלפי בניו המצווימ בד- מכל מקוםמ שיתקבלו דברי צוואתו גם על דיו היה ד אדם כרב פפא, שתמיד היה מתמיד על עצמו,

. דבא . . י ה א ל ב ג ב ו ד י ד ד ל מ א הוא שדרש ״כי את כל מעשה האלהימ יביא במשפם על כל נעלם״, זה המשגר לאשתו בשר שאינו מהותך בערבי שבתות י), ולפיכך הזהיר כאן את בניו שפשר זה שהם שולחיפ לנשותיהפ

אל יהתמהו על גב היד.

מ את ת ה יש אומרים: משוס סכנה, שמא י ידמ. ויש אומרימ: משומ קלקול סעודה, כלומר, אם תיחתך ידם, יטנף הבשר בדם, והוא

ה* ימאס עלי וכדאי להעיר כאן על הפלוגתא במסכתן ביומ מוב. מ ביצה C אמ מותר להשחיז ס מסופר שמ שחכמ אחד ראה את רבא ששפשףן על הסל ביום טוב. יש אומרים: י כ את מן מהשפגוגית שפשפו. וי״א מ לנקות את מן שפשפי. דעה זו, ששפשף מ פ שלהשחיז את הן לנקותו, היא דופה לדעת חיש מ ס את ה אומרים משומ קלקול סעודה. ודעה זו, ששפשףן להשחיזו, היא דומה לדעת היש אומדים: מ ס ה

משום סמר-

מ על מטת ארמית״. ש ״ואל תר* דגיורא עד ו י יש אומרימ אל תשאו ג

? ראפזו\, ברכות זז, >ז־ב 172 ר קעב 1ז«י1ז\זי, 9

ש ר • ן ו ר י פ

ואם תאמר, משום מה לא למדו רבותינו שאסור ליש ב על ממת ארמית מההיא שצוה

דבינו הקדוש לבניו ז במה תשובות לדבר: ראשית, לא צוה רבי כן דק לבניו בלבד. ואין אחרים מהוייביס לקיים הצוואה שאב מצווה את בניו. ועוד, הדי לא לאסור בא דבי כי אס לצוות בעלמא. ומלבד זאת, הדי אין דומה צוואה לראיה ולמעשה שהיה, שראו בעין שיש בזה סכנה, ועל דרך שאמדו: חמירא סכנתא מאיסודא").

כדאמרי שאני רב פפא, שהכל עשה לפנים), כלומד, החמיר על עצמו. משורת הדין,

ועוד, דב פפא למעמיד״ דתניא: חמשה שישבו על ספסל אהד ולא שברוהו, ובא אחד וישב עליו ושברו, האחרון חייב. אמד דב פפא* ופירש״י: שהיה בעל ב כגון פפא בד א. ולכך רצה רב פפא לבדוק קודם את ( , בשר הממה אפ היא די חזקה ולא תשבר תחתיו בשבתו עליה, שאם תשבר יהא חייב לשלם

עבורה ונמצא מפסיד את חובו.

1) חגיגה ה ע״* 2) ביצה כח ע״א. 3) רשב״ם פסחים קיב ע״ב. 4) הוריות יג ע״* 5) יבמות מז ע״ב.

6) פסחים קיב ע״ב. יש אומרים שמשום כך הזהיר דבא את בגיו שלא לשאת גיורת, משום שהיה כהן, וכהן אסור בגיורת (ראה גם א״ע סימן ו). ולדידי אץ זו אלא דרשה של פלפול בעלמא, כי דבא לא היה כהן. והגדסא הנכונה היא רבה בכל מקום שנאמד שדבא כהן היה• ועיין תוספות ראש השנה יח ע״א ד״ה רבה ואביי. דדך אגב, כדאי להעיד כאן שהרבה פעמים נתחלפו הגרסאות בץ רבה ובין רב* ומזה באו רבים לטעות שרבא כהן היד- ובעלי התוספות העידו בהרבה מקומות על חלופי הגרסאות. וראה תוספות שבת כס ע״א ד״ה דבא אמר. וכן עירובין צב ע״ב ד״ה א״ל רבה לאביי. יבמות ג ע״א ד״ה דאמר רב* יבמות כס ע״ב ד״ה עבד בה מאמר. יבמות קה ע״א ד״ה רבא ואגיי. יבמות קו ע״א ד״ה דכא אמד רב מחודד- כתובות יב ע״א ד״ה אמר רבד- בבא מציעא מ ע״א ד״ה וכן אמד רבד- בבא בתרא קנה ע״א ד״ה אתמר קטן. טנהדרין מב ע״א ד״ה ורבא אמד. עבודה זרה טו ע״ב ד״ה רבה זבץ חמר* וכן עבודה זרה יט ע״א ד״ה אמד רבא אמד רב סחורה. בכורות ג ע״א ד״ה רב חסדא אמד. חולין פס ע״א ד״ה והתניא תקע. ושם הגרסא דבא במקום רב יהודה.

* ועוד רבים כיוצא באלד- ב חולין קלג ע״א ד״ה א״ל דבא לשמעיוד ערכין ה ע״א ד״ה בעי ר 7) בעל דקדוקי סופרים מעיד כי כל מעשה דרב פפא אינו מלשון הגמר* ורק פירוש הוא שנוסף על ידי מישהו בגליון. ואולי משום כך נמצאו נוסחאות שונות למעשה זד» כגון רש״י ודבינו נסים גאון פירשו שלא ישב רב פפא על המסד- והרשב״פ (בפסחים קיב ע״ב) פירש שישב על המסה והלשינה עליו הארמית

שהמית את בנה, וברח לו מן המדינה. וכן פירש גם דבינו חננאל. 8) ברכות מה ע״ב.

9) בבא קמא י ע״ מ 10) חולין י ע״*

, בוכות זז, >ז״ג קעג \ 173 זזאיזזתי, 9ר? וא0ו

י ש ״ י תדא: אמר ךבי עקיבא*: בשלשה ךבךים אווזבת היא אני את ןזפןןץים: כעחותכץ את ןז^ר-אץ חותמן נ על גב היד, את יד תן נועקין א^א אי - ן ^ ^לא על גבי סעלחן; כ^קי ׳ י נ פ זה, מ

לאתרי אינשי: ,,אזניס לכותל״. על גב tti; וכעיועצין-אין יועצין אלא בעדה.

אמר ךב אךא בר אןזלה: מאי קךאה? דעלח !ע>|ב נזקךא לךסל וללאה, אל צא^ (בראשית לא,ח. ך ך ^

זזאזזרי הוזואיגז והאזזוראיגז

*) דבי עקיבא (בן יוסף) תגא בדוד השלישי היה ומאמריו במסכת ברכות אלה הם» 1) אמר רבי עקיבא, בשלשת דברים אותב אגי את תמדיים: כשתותכץ את תבשר אין תותכין אלא על גבי תשולתן, כשגושקין אין גושקין אלא על גב היד,

וכשיועצין אין יועצין אלא בשדת (ת ע׳׳ב). 2) פעמים שאדם קורא ק״ש שתי פעמים ביום, אתת קודם הנץ תתמת ואתת

לאתר תגץ תתמת, ויוצא בתן ידי תובתו אתת של יום ואתת של לילת (שם). 3) ותלא כבר גאמר בתפזון עד שעת תפזון, א״כ מת תלמוד לומר בלילת, יכול

יתא גאכל כקדשים וכו׳(ט ע״א). 4) מאי תפזון, תפזון דישראל (שם).

5) מאימתי קורין את שמע כשתריח משיכיר בין תמור לערוד (ט ע״ב). 6) אשר אגכי םצוך תיום על לבבך, מכאן אתת למד שכל תפרשת כולת צריכת

כוגת (יג ע״ב). 7) לא יכגם למדרש כל עיקר, ואמרי לת לא יכגס לבית המדרש כל עיקר (כב

ע״א). 8) לא שגו אלא לתולת לאוגםו, אבל לתולה תמרגיל ארבעים םאת (שם).

9) אותזן בבגדו ובידו וגכגם (כג ע׳׳א). 10) טרוקו גלי דלא ליתו עבדי דרבן גמליאל ולצערו לרבגן(כת ע״א). 11) א״ל רבי עקיבא לרבי יתושע: רבי יתושע, גתפייםת וכר (שם).

12) אם שגורר. תפלתו בפיו מתפלל שמוגת עשרת, ואם לאו, מעין שמוגת עשרת (כת ע״ב).

בידו אתת ונשכו בשניו. א״ל ר״ע» לא כף בגי, אלא הגה עקבך עליו בתוך הקערד- ואה״כ הביא לפגיהפ מבושל. אכלו וגפתפקו. אח״כ א״ל: בגי, ולא עשיתי לכם כל כך, אלא לבדוק אתכם אם יש בידכם דרד ארץ אם לאו 1א שת היתה דרך למודו של ד״ע, למוד הלכה למעשה שיש בו משום חידוד השכל ומתוח מעשים והמרות, pv• היה דדן• רבי עקיבא לחדד את התלמידים, כדאמרי: ולא אמרה רבי עקיבא

•C אלא לחדד בה התלמידים ,כשנושקין, אין משקין אלא על גב היד״.

ן י ר א ש ב ת ה ן א י כ ת ו ח ש כ. בילקוט הגרסא היא: . . א ל ן א י כ ח ו ת אין משכין ואוכלת אלא חותבין ואוכלין. וד״ע, המשבח את המדיים בגלל גמוםיהם הימים באכילת* לשטתו. שהרי ידענו שר״ע היה מזהיר ומקפיד בכגון אלד- ומעשה בר״ע שעשה מעודה לתלמידיו, הביאו לפניד& שגי תבשילין: אחד* נא ואחד מבושל. בתחלה הביאו לפגיהם נ הפקה שבהן אחז את הקלח בידו זממו ותלשו בידו אח* לא בא אחריו, משן• ידיו ממנון אחז rat הקלח מ ואכל פתו ריק* הםפש ש

??V" מאימתי. 9רי ר««יו\. ברכוזז זז. פ״ ב י 174

מאמרי הזזואימ והאמגראימ

13) אומרת ברכת רביעית בפני עצמה (כמ ע״א). 14) ונקתה ונזרעת זרע, מלמד שאם תיתה יולדת בצער יולדת בריוח. קצרים,

יולדת ארוכים. שתוריד יולדת לבנים. אתד, יולדת שנים (לא ע״ב).(לת ע״א). 15) אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך, דכתיב קודש תלולים לה׳

16) צלןן אין מתעשר אלא אביונות בלבד (לו ע״א). 17) אפילו אכל שלק, והוא מזונו, מברך עליו ג׳ ברכות (מד ע״א).

18) אומרים בבית תאבל ברוך דיין תאמת (מו ע״ב).ת ת׳ 19) מת מצאנו בבית הכנסת, אתד מרובים ואתד מועטים אומר ברכו א

(מט ע״ב). 20) לך ת׳ תגדולת, זו קריעת ים םוף<. ותגבורת, זו מכת בכורות. והתפארת,

זו מתן תורה. והנצת, זו ירושלים. ותתוד, זו בית תמקדש (גת ע״א). 21) לעולם יתא אדם רגיל לומר כל דעביד רתמגא לטב עביד (ם ע״ב).

22) עכשיו שאגו יושבין ועוםקין בתורת שכתוב בה כי היא תייך וארך ימיך כך, אם אגו תולכין ומבטלין ממגד. על אתת כמת וכמת (םא ע״ב).

. 23) פפום, מי תביאך לכאן?(שם) 24) בכל גפשך, אפילו גוטל את גשמתך (םא ע״ב).

25) כל ימי הייתי מצטער על פסוק זת, בכל גפשך, אפילו גוטל את גשמתך.: מתי יבא לידי ואקיימגו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימגו ? (שם). אמרתי

26) אסור בכל מקום לפנות מזרת ומערב אפילו בתוצה לארץ (שם). 27) אין גפגין מזרת ומערב אלא צפון ודרום, ולמדתי שאין גפרעין מעומד

אלא מיושב, ולמדתי שאין מקגתין בימין אלא בשמאל (םב ע״א). 28) תורת היא וללמוד אגי צריך (שם).

29) אין מקגתין בימין מפגי שמראה בה טעמי תורה (שם).

ש ר ״ ן ו ר י פ

בזקגותו כך, בילדותו על אחת כפה ומזה. ופה בבית האסודין כך, שלא בבית האסודין על אתת

כמה וכמה *). ולכך אמד דבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפגי מי אתם מטהרים •), כלומר, אשריכם וטוב לכם שאתם גשםדים לגפשותיכם ופקפידין על

הנקית ועל הםהרה. ״וכשיועצין, אין יועצין אלא בשדה״.

עצה זו שהזהירה דבי עקיבא כאן׳ לא עצה* ולא התכוון י ו ה ד מ סתם, עצה שבין אדם איו* נ מ לעצות ולהחלטות מדי דבי עקיבא כי ז בעגיגים הגוגעים לצבור כלו. בעגיבים* תהו שפירש רש״*, דאמרי ה שהסודיות יפה לל JC ובדומה לאזהרתו ועצתו ת מ איגשי אזנים לי ח ק י ת : סייג לחכמה ש מ י ק מ ע כאן אמר דע היה רבי עקיבא בעצה אחת עם בר ו ד מ^ , כוכבא שעליו אפר: דין הוא מלכא משיחא ואף אופן דרשו את הפסוק ״הירא ודך הלבבי

ופירש״י: מפגי הרוק, כלומד, פפבי שהרוק מעביד את החידקימ וגורמי המחלות מפה לפהמ מציגו גמ לעולא כשבא ויש סכנה בדבר. ו. ( , מ ידייהו ולא בפה מבי רב היה מגשק אמ ד ד וגם זו מימרא האפייגית לשפתו ו בהיים של דבי עקיב* שהיה זהיר ביותר בכל הקשור בגקית ובריאות הגוף. וםעשה בתלםידו אחד מתלמידי דבי עקיבא שחל* לא גמסמ עקיבא לבקרו, חכמים לבקרו, ונכנס ד, מ ובשביל שכבדו ורבצו לפניו, היד- א״ל: ר

החייתני*).ש בבית מ מ עקיבא ח ופעשד- כשהיה ד האסורים, בכל יום ויום היו מכניסין לו מים במדד- יום אחד לא היו מגיעים לשתיה ולנטילתמ עקיבא ומה אעשה ז מוטב * אמר ד י ד י. י ר ר על דעת מ מ ע שאמות מיתת עצמי ולא אל ט אמדו, לא טעם כלום עד שהביאו א מים מ: מה ידיו. כששמעו חכמים בדמי, אפרו

1 קעה ״ » , ו ז ז ז ו ב ר , ב \ ו » א ע ר ר 9 , י ז ז ז ז י א ו ! 175

^ גמליאל״: בעלעהךלךיםאוהב י תרא: אמר ר • ״י אף את ה9ך?דם: לן צטיעין 3אכילסן, וצניעיז ר אחד, תשמיש. אנ ב ד ביתי למקודשי, בתפלת בבית לכסא, וצנועין ןךלר אחר. .אני צויוזי צו

י למקךעי״(י״גיי־מ׳ה-תני לב יוסף: אלו ל״§ל0*ם, כ ל בבל כתיב: אני צויתי את מ

פרס ומדי לבא ולהשחיתה• ל,מ^?ין ומזמנים לגיהנום.

ז ג י א ר ו ז ז א ה ז ו ג י א ו ת י ה ר ו ג א ז ז

•) רבן גמליאל (דיבנה) תנא בדור השני ונשיא הסנהדרין ביבנה היה ומאמריו במסכת ברבות אלה המ«

ת שמע של ערכין עד שיעלה עמוד השהר (ב ע״ב). 1) קורין את הפרסיים: הן צגועין באכילתן, וצנועין בבית 2) בשלשה דברים אוהב אגי א

ה ע״ב). ) ר ה הכסא, וצנועין בדבר א 3) איני שומע לכם לבטל הימני מלכות שמים אפילו שעה אהת (טז ע״א).

טז ע״ב). ) י 4) כשרחץ לילה ראשונה שמתה אשתו אמר אסטניס אנ. ובמקום אסטניס לא נזרו ביה רבנן(שם). . . ן נ 5) אנינות לילה דרב

6) מתוך שנתהייב באלו נתהייב בכולן(יה ע״א). 7) תפלת ערבית וזובח (כז ע״ב).

8) כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש (כה ע״א). 9) אמר דלטא הס ושלום מנעתי תורה מישראל (שם).

10) לגר עמוני אמר: אסור אתה לבוא בקהל ה׳, דכתיב לא יבוא עמוני. (שם). . . ׳ ומואבי בקהל ה

11) הואיל והכי הוה איזיל ואפייסיה לרבי יהושע (שם). 12) מכותלי ביתך אתה ניכר שפהמי אתה (שם).

13) כל שהוא משבעת המיגים טעון שלש ברכות (לז ע״א). 14) גתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך (שם).

15) עקיבא, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת? (שם).ן ולא עשאו פת, טעה ג׳ 16) כל שהוא משבעת המינים ולא מין דגן, או מין ת

ברכות (שם ע׳׳ב). 17) כל שאינו לא משבעת חמיגים ולא מין דגן, כגון פת אורז ודוחן, ברבה

ת מעין שלש (שם). ח א 18) אני אכריע: שמן, זכינו לריחו וזכינו לסיכתו. חדס, לריחו זכינו, לסיכתו

(מג ןךב). ו נ כי לא ז 19) אכל ענבים ותאנים ורםונים מברך אחריהם שלש ברכות (מד ע״א).

ש ד ״ ז ו ר י פ

מגלה לפנינו את הגיגי לבו והשתתפו במדד. ״תגי* אמר רבן גמליאל! בשלשה דברים רבי עקיבא ופטר! כמשמעו, שאינו יכול לעמוד אוהב אני את הפרסיים ובד ״

בקשרי המלהמה ולדאות חרב שלופה, ולא כדבי רבן גמליאל משבה את הפרמיימ׳ שהם יוסי הגלילי, שדרש הירא מעבדות שבידו צנועיז בשלשה דברים שבני אדם דומיז

קעו מאימתי, vns ראפיוג ברבות מ, פ״ ב 176

פ י ר ו ש ר ״ ן

ת לבהמה׳ כדאמרי: בג׳ דברים דומין בני אדם דפרסאי בקיאין בהלכת סעודה ״). עגועין גבי לבהמה׳ אוכליז כבהמה׳ ומסילת רעי כבהמה, הכסא: בתי כסאות שלהם היו מכוסות״).ה אמרו צגועין בדבר אחר: שהיו משמשין מטותיהמ ופרים ורבים כבהמה״). ודומה א

רבותיגו על הפרסיים: צגועין באכילתן, בבגדיהם").

1) דרו ארץ ס״ז• ועיין גם סור סי׳ קע, ושם הובא העניו ביתר פרום וברור. 2) עירובין יג, ע״*

3) עבודה זרה ח ע״א, ושבת יג עיא- 4) נדרים פ, ע״*

5) עירובין כא׳ ע״ב. 6) יומא פד״ ע״ב.

ד אמר כן 7) רבים הקשו מהו שאמר רש״י כאן, היינו דאמרי אינשי אזנים לכותל, והלא רבי ל (מקרא רבה פל-ב), ומפני מה לא הביא רש״י את הדברים בשם אומרם ז

ולדעתי, .דאמרי אינשי״ שהזכיר רש״י הוא ,״המתלא׳ הנזכר בבראשית רבה פע״ד, ונאמר ש* פתלא אומר: בחקל דאית ביה איזגרין לא תימר מילה דפיססירין. דפר. דייק רש״י שלא הביא כאן את דברי רבי: אזנים לדרך. ואם כן, מה תועלת כשמתיעצין בשדה, והלא עוברי אוחז לוי, משום שרבי לוי אמר שם כמו כן

שכיחים שם. 8) אבות פ״ג מי׳׳ט

9) ירושלמי תענית פ-ד היה, ואיכה רבתי פ-ב. וראה ביד החזקה סוף הלכות מלבים. 10) סוטה מד ע״ז0 11) חגיגה םז ע״*

12) ברכות מו ע״ב. 13) ברכות כו ע״*

14) כתובות מח ע״* וכדאי לזיין כאן שרבי עקיבא ורבן גמליאל מספרים בשבחם של הםדיים והפרסיים, אע״פ שהיו עובדי כוכבים ומזלות, מפני שכך היתר, דרכם של חז״ל בעניני מוסר ומדות טובות. הם היו מגלים את הסוב שבכל אדם, ואף עכו״ם במשמע, והיו מלמדים דבר זה לתלמידיהם. ודומה לזה פצעו כששאלו תלמידיו את רבי אליעזר הגדול: עד היכן כיבוד אב ואם ז איל: צאו וראו, מה עשה נכרי אחדח לא לאביו באשקלון (קידושין לא ע״א > עבודה זרה כג ע-ב). ומכאן פסקו להלכה שבעניני מוסר ודרו א

חיישען ל״בחוקותיהם לא תלכו׳ (סור וש״ע יו״ד סימן קעח^, אם כי הפליגו חז״ל בשבחם של תלמידי חכמים הלומדים תורד״ הרי הבליטו והדגישו גם את ו ד מי ו הכיעור שבתלמיד חכם שאין מדותיו נאות. כך, למשל, אמרו: כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד: כל תלמיד חכם שאין בו דעה, בהמה טובה הימנו ת מ * ויש מי שמכנהו בשם נתעב (יומא עב ע״ב^ וכן א כ ח (ויקרא רבה א׳ ט״ו 1 תדא-ר ו.< ויש נוטוא אחרת האומרת: נבלה טובה הימנו. ולדברי חזיל דרכן של ת״ח עניו, ושפל רוח, זריז, וממולח, עלוב ואהוב לכל אדם (דרך ארץ זוטא פ״א< ת-ח צריך שלא יהא בו שום דבר של דופי(שיר השירים רבה ס״ד). ת-ח שאין לו מדות נאות לא זו כלבד שאין הוא מקדש שם שמים, אלא שהואד לו לרבו מחללו, מפני שהבריות אופרות עליו: אד לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורד״ א שלמדו תורה — סלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכועו־ין דרכיו״ וכד (יומא סו ןי״א). ולא רק מעכו״ם בלבד התירו חזיל ללמוד הלכות דרך ארץ ומדות טובות, בי אם גס מן החיות והבהמות, כחומרי: אלמלי לא נתנה תורד״ היינו למדין צניעות מחתול, וגזל מנמלד״ ועריות מיונז״ ודרך ארץ מתרנגול

(עירובין ק ע״ב^

177 זזאיזזתי, ראשו\, ברכוזז זז, פ״ב — מ, פ*א קעז

י ״ ״ י רבן גמליאל אומר ומ׳. אמ1ר רב מזוךה, א9ר הכל מודים, רבי עקיבא גופיה עמואל: הלכה כרבן גמליאל.

» אמר רבי אבא: הצל מוךים,כ^אלו ?^ראל ר ׳ מולה, שהלילה, מתצות «

י ממצרים-לא נגאלו אלא בערב, ענאמר״־בייני״• י ז ה שעת תפ ת י לך, ה אי ו. , , * י י \ 1 »: הוציאך ה׳ אלהיף מבצרים לילה; וכשיצאו- למצרים, לשלתס מן הארז

־ T T ז י , ' ״ T 1 ־ ז מערב נגאלו, •נתנו להם רשות , י׳״: ממחרת ג ^ לא יצאו אלא ביום, ענאמר(בטיבילו הפסח:צאו בני י&ראל ב:ד רמה. על מה נחלקו? 5 פ ח ס נ 7 , ל ע ׳ ש ס , ר ו כ 3 ה

, על שעת ח?זמ• רבי אלעזר בן עזןץה סבר: מאי ל א ר למהר לשלתם. חפזון דיע

לא שמעו להם לצאת על בוקר• ״חפזוך? חפזון ךמצךם; ורבי עלןלא סבר: מאי

״חפזוך? חפזון ךלשראל. תדא נמי הכי: הוציאף ה׳ אליהיף ממצלץם לילה- וכי בלילה יצאו, והלא לא יצאו• אלא ביום, שנאמר(בפדבילנ.0: ממחרת הפסח

יצאו בגי ?&ראל ביד רמה?! אלא מלמד, שהתחילה להם גאלה ?ןבערב.VTT~ T־ ־ : \ I T T T • I • T T T T T T l ־ I IT"' t l

ש ר ״ ן ו ר י פ

. לכאורה הייגו יכולימ לומד כי הדמב״ם . . ל א י ל מ ן ג ב ר ה כ כ ל ה> הלד בפסקו בעקבות הירושלמי הפוסק את ( 1 ן נ ב ד ה כ כ ל . ה ק ס הרמב״ם במשגה התורה פ)• אד בפרושו למשגיות פסק ההלכה כרבגן,ם הדמב״ם כדברי רבן גמליאל. וקשים דבריו ש ב יי׳ייי׳ ב ? י M א ר מ ג ׳ יי׳׳יא ב ה מ י ת ו

ה גמליאל ז אהדדי. ד שמואל: הלכה כ

1) יד החזקה הל׳ ק״ש פ-א. 2) ירושלמי ברכות פ״א. וגם זה קשה, שהרי בכל מקום שיש סתירה בין פסק ההלכה בבבלי ובירושלמי אנו פוסקים כבבלי. ראה תוספות ד״ה שכבד (ברכות יא ע״ב). וכדאי להעיד כאן שהירושלמי פליג בכמה מקומות על הגמרא שלנו. ראה תוספות כתובות קב ע״ד ד״ה: אליבא רבן ננס. עיי״ש. וראה בהרי״ף סוף מסכת עידובץ, דאמד, הלכה כבבלי נגד הירושלמי, מפני דהוא אחרון, וכבר היה מסודר הירושלמי לפגי הבבלי. ועיין גם רא״ש סוף עירובין. ולדברי דבינו יהונתן המובאים בשפה מקומת על ב״מ נאמר שכל פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש המובאים בבבלי כולם נובעים מן הירושלמי, ונעתקו םשם לבבלי, ומה שראו שלא כהלכה הניחו אותם בירושלמי, ולא הכניסם בקובץ הבבלי (שיסה מקומת בבא מציעא מה ע״ב. ועיין גם םוהרי-ק

שורש פ״ד. ובשוית חוס השני דף יג א׳}.

1 ד , ברכו1ז מ. פ״א—>ז»ב 8 \ \ ** י י י קעח גואי\״זי. 9

, ״ ״ . . דבר ןא באזני העם וגו׳ג״יתיא-מ-אמךי י .

א לעין בקעה-אמר ליה אותו צדיק, אברהם. כמעורה & ן י 51יי3י»י: א, לרך ציילי ן הקדוע־בתך־הףא למ$ה: ב3&עה $9ד, לך וא&ר שאין בה ת

כסף וכלי ןלב, ***א יא^ףגסע-מ אותו צדיק: ונלכלין, וכשאץ בה לגן אין' נעלדום ועפ״ אותם-ק!ם עוף פונה אליה, כך ריקט ״• ״׳ , י״״ המצריים מכל ממונם, ״וינצלו״ . - . י ׳ . « •׳׳־ דD ללם! אמרו לו: כתרגומו: ״ורקינו״. כמצולה g ןדול־לא * D ־ p צאו! p ם ^ ^ עאיז בה דגים, כמו ״מצולת ך א ולואי #צא בעצמנו! מעל ל

£ F » E ? , ם י ג ל ^ ׳ ן י לבית האסירים.והיי *?רים לו' בך אךם7 נביאיו א. הים, היכא לאיכא מזון. ה ב ר ה ן ו מ ^ ף ל ן י ^ ו מ ן ד י ם ^ ^ ר ו ל ^ ל ^ ו א

ואומר ^ל,ם: בבקעה נןכם, הוציאוני היום ואיני מבקע כלום!. נ!עאילום >*»תיב׳לי<-אמר ר׳ אמי: מלמד, עהעאילום בעל 1ר0ם. אבא . . '1^ראל. ימאן ךאמרי ם ךמצןץם ואבא ךאמרי בעל בר0ם 0 ך ךאמרי באל כ. מות ב!ת תחלק עלל; ומאז ךאמרי . . : בעל כרחם ךמצוץם-דכתיב>י״לי« 0״־ ״

??ל 1ר0ם ו^ראל-מעום מעוי. וינצלו את מצןץם יי־־ לי<-אמר ר׳ א3ד: מלפוד, עעעאול כמצודה שאץ בה

m : יריע לקיע אמר: עעאוה כמצולה עאין לה ךגים.

0 י ד ו v ד • ן

. לא גחלקו אלא באותה סברא שגחלקו בה שגי . . י י ג א י ב י ד ב י ד ד מ א מדברי דבי דבי ינאי משמע שלא היו בגי היש אומדים: בעל כרחם דםצרים ובעל כרחם

ישראל להוטים אחר עשרם של המצרים, דישראל. ואלמלא בקשתו של הקב״ה ממשה, לא הין דבי אמי סבירא ליה בהאי מאן דאמר«ב ןכסף. בעל כרחמ דישראל. ולפיכך דרש, מלמד יוצאים ממצרים ברכוש גדול מעמי זד,׳ שעשאוה כמצודה שאין בה דגן C• מה חיה ועוף י א נ י ^ ^ י ד ב ד ובהתאם לכך מציגו לי המתפתים וגכגסים למצודה ודשת אין הם א ! ^ ^ מ ל ג ע ת לענק מעשה ה מ א ש? עושים כן להנאתו אלא כדי לשבר את רעבונם, - ש ב י t ד ג פ ר משה ל מ ודי זהב ז כך אל ^ אף ישראל כך, כלים ובגדים נאים אלו ששאלו א ף ש י ת ^ ל ע פ ש ה בשביל כסף תהב ש שאמרו די, הוא גרם שעשו את ממצרים, לא לרצונם שאלום אלא כדי לקיים^ שהרי בגי ישראל לא א״רי ל ״ י ״ ^ ^ י א ת כאותם ה ב שדבי דבי יגאי מ

^ ״ ^ ׳ T ^ X T 3 שהשאילום בעל כרחם דישראל, וישראל רק _ r החופש והיציאה ממצרים, יציאה לאלתרTrm ^ ״ ™ בפיהם, הוציאוגו היום ואין ובחפזה, וכדאסר רבי עקיבא־ W ״! * ואף דבי אמי ודיש לקיש חפזון דישראל. ודיש לקיש איפכא סבירא7?־ ו ל אגו מבקשים כ

179 מאימתי, 9חי ראל3ו\, ברכות מ, ע״ב קעט

. אדדה אשר אדדה׳״*1׳2׳׳0-אמר ליה סקןדוע־ . י . י ש י

דיה לצרה בשעתה, דיה לצרה ברוךהוא למעה: לך אמר להם ליעךאל: אני

י י מ » י W ע־כם ב^עביי זי"מיד אמי־ j £ ESS^U, ננשורה קשה? שתםיה דעתם, 9לכיות. אמר לפניו: רבונועל עולם׳ ןץה ל^ךהע בעעתה! אמר לו הקדוע־ברוךהוא: לך אמר ש ל י ה ש מ ז ם ה 3 ל א נ ו 3 ל מ

, ׳ T 7 י ־' י ־ ־ T ״ להכתישני ולומר על ידי ־ "י להם: אדדה עלחד אליכם. ת א ן ש ה א , ה ת א 3 ם ה י פ ש כ

. ענני, ה׳, ענני«לכיםאיח׳לז<-אמר ר׳ אלהו: ל$ה אמר אל^הו ״ענני״ עתי . . פעמים? מלמד,עאמראל:הו לפני הל)דוע־ברוךהוא: רבונועל עולם! »עעי- עתרד אע מן העמים ותאכל כל אער על המזבח, ו״ענני״-עתםיח דעתם, כדי עלא *אמרו: מעעה כעפים סם, ענאמר m ״״: ואתה הסבות את לבם אחורנית.

ש ר ״ ן ו ר י פ

.. ע נ נ י . בעל כרהם דמצרי* ולכד אמר: כמצולה שאין א ה י ׳ א ש ר א ה י ׳.. מאמר זה של רבי אבהו לא בה דגימ, אדם זה הפורש את מכמדתו במצולה ה׳ ע נ נ י.א קשר פנימי עניני מקשרו למאמר הבא לפניו,- ו ה * ש " ״ י ״ הואפורשה׳ י ? ל י ו ״ ״ מעלה בה להנאתו ולרצונו הוא מעל* אף *ו כי אם קשר היצוני, לשוני בלבד. כשם שבמאמר ל צ מ , ו ןת ה ו צ אל מ ר ו יש ע מ . ש ך ישראל כ את מצרימ, נצלו היטב, ועשאוה כמצולה שאין הראשון כפל לשון דרשו בו, אף בשני p. וכפל בה דגים• לשון זה בלבד הוא שהסמיכם לשני מאמרים

י ™ אלה, ותו לא. מ י א ב יי אגב־ 'משלים *לי *״*י י לקיש מה, לא זו בלבד שד& יפים ונאים

כשלעצמם, אלא שהם גם מתאימים והולמים את ובמדרש אמרו: כד אמר לו הקב״ה למשה: המצדימ ואת הארץ שהם יושבים עליה׳ שהיי כה תאמר לבגי ישראל ,אהי׳ שלחגי״׳ לן* אגי אין לד ארץ מבורכת בתבואות וירקות כמצרים׳ מודיעו, להם איגו מודיעו•). וכן משמע גמ יאק לד ארץ שמימיה עשירים בדגים בבקעת , , . •

ת כאן, שלא נצטוה משה לומר לבני ישראל׳ אלא , ״ א פ י נ ג ן ד ו ה ר מ w א n • / ^ . ס ו ל י ע ז

הדגה אשר נאכל במצרי* ״אהי׳ שלחני אליכם׳ בלבד.

1) ברכות לב ע״א. ג) רבי אפי דרש את המלה .וינצלו- כאלו היה כתוב ומגדו, בדל׳ת, כי אותיות דסלנת פתתלפות פפני

שהן ממוצא אהד, כידוע להמדקדקימ. ודו״ק.A בכל התנ׳־ך לא נמצא עוד השפ אהי׳ דק כאן. T 3) שמות רבה

)SO ו*א< , . «"1—י Dp מאימתי, 9ר? רא0ז\\, .ברכות י

מכדי, האי להיו לרצון אמרי פי ״״־•לי0 יפ׳ °י< משמע י ש - י לבסוף ומשמע מעקךא-דבעינא למימר-מאי וסיים באמרי, אלמאתדא הוא,ף ד״אשרי כל תוסי בו״ סיומא ר מ י טע$א תלןנוהו רבנן לאחר י׳׳ח ברכות? ל

. ךך^ ^ ל״לחה רגשו גויס״ הוא. ה י ך ״ ב ד ך ן ה ׳ , ר ר 9 9עיקךא! א

פזי: הואיל ולא אמרו ךוד א^א לאחר י״ח פרשיות, לפיכך הלףנו רבנן לאחר י״ח בךכות. הגי י״ח-י״ט הק!? ״אשת האיש״ ו״למה רגעו גולם״ חדא פרשה היא. דאמר ר׳ להודה בריה דרבי שמעון בן פזי: ק״ג ?רעיות אמר ךןד ולא אמר ״הללולה״ עד שראה במפלתן על ךשעים; ענאמן-גתהליסקהלה): יףגמן דוןזאיםמן ד;ארץ וךעעים עוד אינם־ברכי, נפעי, את ה׳. הללולה! הגיק״ג-r קןח!? אלא עמע מנה ״אערי האיע״ ו״למה רגעו נולם״-חדא ?רעה היא! P ךאמר רבי שמואל בר נחמד, אמר רבי יולונן: >יע־״ כל §רעה עהלתה חביבה על ךוד, פותח בה ב״אערי״ וםלם בה ב״אערי״. פתח ב״אשרי״-דכתיב >שם א,ltlbH״ta ״: ״אערי האיע״; וסלם ב״אערי״-דכתיב «!״.׳»: ״אערי כל חוסי

• it: .Fk ש ר ״ ן ו ר י פ

. ומפגי מה הקודמות לד. בעגין, כגון אלו הדגות במעשי . . ש י א י ה ר ש א הבב דוד המלך פרשה זו שבספרו יותר משאר שאול ואבשלום C• וכדאמרי: איידי דחביבה

•C מזמוריו ותהלותיוי הוי אומר משוס שבה ליה אקדמה הוא דן בו בעצמו ובמלכותו אשר הקים. כגון: שגי מזמורי תהלימ הראשוגימ לא היו ״אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים אלא מזמור אחד, ורק אחר כך, כשתקגו ביבנה וגו׳ ״- ״למה רגשו גוים וגו׳ *, ״ואגי גסכתי את ברכת המיגים והוסיפוה על שמוגה עשרהת גם בין שגי חלקי מלכי על ציה הר קדשי וגו׳ ״ — בפי הכתוב ברכות התפלה, הפרי מדבר? לא בדוד ובמלכותו י ומרוב חביבתה המזמור הראשון שבספר תהלים וחלקוהו

.( של פרשה זו עליו, הביאה אף לפגי הפרשיות לשגים1

1) עיין לקמן במהרש״א ד״ה: למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג, מה שהקשה שם. ולפי מה שאמרתי שמרוב חביבותה עליו הקדימה, תסור ממילא קושית המהרש״א שם.

2) יבמות ג ע״* 3) עיין מהרש״*

181 מאימתי, 9ר? ראפזו\, ברכות י* פ־א קפא

י ״ י י הנהו בריוני 1ך»וו בעבבוהיה דר?י מאיר״ נןזוו בריוני פריצים. תטאיםכתע, קא מ?ערו ליה טולא. הוה קא לעי ךבי 9אירה רחפד עלוןהו, כיהיכיי״דלימותו. אמרה ליה ל ^ י ש / ם י ה ^ י ^ Z[ ג

יצר הרע. ׳מפיל, השפל עצתך י י י ייא ברווץאךביתהו: מאי דעתך? D'fflto ךםזיב גתהלים ו ה לסוף המקרא. כל לבר ש

• ?י •לה<:יתמו חטאים? מי כתיב ״חוטאים״? ״חטאים״ ״ י 3 ל 7 ו ש ל י פ ש ו יזיי ״ י 0 3

• T ד " • ־ ו ו • • T ־ - •

כתיב! ועוד: עפיל לםיפיה ךקךא: וטועים עוד אינם-כיון זץתמו חטאים, וו^עים עוד אינם?! אלא: בעי רחמי עלולהו, ךלוזךרו בתעובה-ורעעים

עוד אינם! בעא רחמי עלויהו והדרו בתגובה.T 1 • ~ 1 ד״ • — T 1 »

מאמרי הווואימ גהאמוראימ

: C רבי מאיר ת1א בדור הרביעי היה ומאמריו במסכת ברמת אלה הם (* 1) מאימתי מתתילין לקרות קריאת שמע בערבית ? משעת שבני אדם נכנסין

לאכול פתן בערבי שבתות(ב ע״ב). 2) מאימתי מתתילין לקרות שמע בערכין? משעת שתכהנים טובלין לאכול

בתרומתן (שם). 3) בשעה שהתמה זורתת וכל מלכי מזרת ומערב מניתים כתריהם בראשיהם

ומשתתוים לתמה, מיד כועס הקב״ה (ז ע״א). 4) שתים נתנו לו ואתת לא נתנו לו, שנאמר: ותנתי את אשר אתון, אף על פי

שאינו הנון, ורתמתי את אשר ארהם, אף על פי שאינו הנון(שם). 5) משיכיר בין זאב לכלב (ט ע״ב).

6) בעי רהמי עלויהו והדרו בתשובה (י ע״א). 7) בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב, ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב

(ינ ע״א). 8) שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אהד, עד כאן צריכה כוונת הלב (ינ ע״ב).

9) הרי הוא אומר אשר אנכי מצווך היום על לבבך, אתר כוונת הלב הן הץ הדברים(טו ע״א).

10) גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי ולשקוד על דלתי תורתי, נצור תורתי בלבך וננד עיניך תהא יראתי, שמור פיך מכל הטא וטהר וקדש עצמך מכל

אשמה ועון ואני אתי׳ עמך בכל מקום (יז ע״א). 11) בעל קרי שאין לו מים לטבול קורא ק״ש ואינו מברך לא לפניה ולא לאתריה, ואוכל פתו ומברך לאתריה ואינו מברך לפנית, אבל מהרהר בלבו ואינו

מוציא בשפתיו(בב ע״א).ש ר ״ ן 1) בנדון למאמרי ברוריה עיין באנציקלופדיה תולדות רבי מאיר. ו ר י פ

. מדבריה עליהם רתמי וחזרו בתשובה. ומעשה ברבי . . ה י ר ו ר ה ב י ה ל ר מ א של ברוריה! בעי רהמי עלויהו דלהדרו וירא שהיו גרים בשכנותו בריוני* והיה בתשובה, אגו למדים שמחובתו של הצחיק מקרבם אליו כדי שיומת מדרכם הרעד- הרהרו

להדריך את הרשעים ולהחזירם למומב, וזמן בלבם ועשו תשובתימ מאיר JTCRD אשתו הגמגד* בקש ״יתמו חטאים״ — פירש רש-י: המאיס שמע ר

1S2 קפב מאימתי, 9רע רא«זו\, ברבות י, פ־א

״: ך?י ע,קךה, לא:לדה; מ#ים ׳ י א9ר לה ל,הוא צדוקי לבתןץא: כןדבי״עיהנ 1»לא^דיי-׳דד?! אמךה ליה: עבדא, 0פיל לםיפיה דקךא: כי ר9ים ל3י. עקךה לא:לןה? ךני, כנסת . . . אלא &אי , שוממה מבני בעולה -א&ר ה

.ישךאל, שדומה לא*!ה עקךה, #לא:לךה לנים לגיה3ם-כות^.

מאמרי חתואימ גחאמגראימת הגמרא (שם). ת המשנה ואינו מציע א 12) מציע א

13) אין בעל קרי רשאי לקרות בתורה יותר משלשה פסוקים (כב ע״ב). 14) ריש תורא בדקולא סליק לאגרא ושדי דרגא מתותך (לג ע״א).

ת פריו, איני יודע שעץ מאכל הוא? 15) ממשמע שנאמר וערלתם ערלתו א אלא מה ת״ל עץ מאכל, להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה, ואיזהו, זה הפלפלין, וללמדך שהפלפלין הייבין בערלה וללמדך שאין ארץ ישראל הסרה כלום, שנאמר ארץ אשר

לא במסכנות תאכל בה להם לא תהםר כל בה (לו ע״ב). 16) יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמות (לה ע״ב).

17) אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר וישת מן היין וישכר (מ ע״א).

ת זו, ברוך המקום שבראה, יצא. ראה תאנה ת ואמר: כמה נאה פ 18) ראה פ \אםר: כמה נאה תאנה זו, ברוך המקום שבראה, יצא (מ ע״ב).

19) עד כמה מזמנין? עד כזית (מה ע״א). 20) איזהו עם הארץ ? כל שאינו אוכל הוליו בטהרה (מז ע״ב).

21) מנין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה, תלמוד לומר אשר נתן ילך ה׳ אלהיך, דיינך בכל דין שדנך, בין מדת מוכה ובין מדת פורענות (מה ע״ב).

22) עד כמה הם הוזרים זה וזה בכביצה (מט ע״ב). 23) מנין שאפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה על הים, שנאמר במקהלות

ברכו אלתים ה׳ ממקור ישראל (נ ע״א). 24) בנה בית הדש ואין לו כיוצא בו, קנה כלים הדשים ואין לו כיוצא בהם,

צריך לברך. יש לו כיוצא בהם אין צריך לברך (ם ע״א). 25) לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקב״ה, שנאמר אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלתים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ, על כן

יהיו דבריך מעטים(סא ע״א).ש ר ״ ן ו ר י פ

כתיב, קרי ביה חטאים, שיכלה יצר הרע. וחטאים יחדיו (ישעיה « כח). לכך פירש״י ולכאורה מה חידש רשיי באפרו קרי ביה חטאים כתיב (כג״ל), קרי ביה חטאי* היינו חטאים, והלא כן הוא גמ הכתיב במקרא ז בהית הטופר״ ופירוש המלה! חטאים, פשעים, אך למעשה חדוש גדול חדש רש״י בהערתו. כגון כי פרפא יגיח חטאים גדולים (קהלת י, :הכתיב הוא חטאים, חית פתוחה וטית דגושה, ד), וכן* אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ל ופירוש הפלה: חוטאי* פושעים, כגון: (ישעיה א׳ יה), תהו שאמר: שיכלה יצר הרע, :החטאים האלה (במדבר ת, ג), ושבר פושעים שהרי כיון דיתםו הטאיט ורשעיט עוד אינם*).

jav לוי׳ ונע; שכתבתי p 1) סנהדרין א ע-ז0 וחנה גפ לעיל ז ע»» לעגין ר׳ יהושע 2) עיין בהגהותיו של המון ריעביץ. וגפ פה אנו תאים דוגמא בולסת ללשונו המדויקת של דשי*

־זיל׳ שהיא בבחיגת מועס המחזיק את המדובר- וכמה אנושית היא מדת הרתמים כלסי החוסאים, למזזידם לפוסב. והיא יפה ומועילה מרדיפתם באף

•והמה. לא לרדפם אנו !ריבים, כי אם להחוידם לםוסב. ואכן, במדד, אנושית זו המיתו ווז״ל.

183

ר ש י י

1ואי1ז\זי, מ־ע רא«זו\, ברכות י, פ״א קםג

אמר ליה םהוא צדוקי לר׳ אלהו: לןניב מוהל״נ.ב י 2 ג כ ו ׳ ^ ם ו ל ^ י » 9 ו ח ך ל ב ד ו ך ל ר ו מ ן ) 9 : סמוכים *עד אעואם, גלניי »

נאמנים י « . ״ >״°״»: לךןד מכתם בבךחו מפגי שאול במערה- תורה כתיב אחרי" l י T " י כל פקודיו״ סמוכים, סמיכת י י

ד 5עשה $אול הוה פ ך הי מעשה הוה בליעא? מ ש י ת ן מ א ם 3 י ו ש ו ע י ד ו ז ל ל ה כ

לצורך ולא לדבר ריק. באום י* בדעא-לכו1ב בך^זא! א5ר ליה: אתון ךלא

עבד שמורד ברבו, ויבא להכחיש ךך0יתוןסמוכץ,.^אלכו; אנןדךו^ינן סמוכים, את דברי העיא? אמור או באום , ן י

, . לא ק#א לן-דאמר לבי יוחנן: סמוכץ מן התורה* ־ » • » ״ « • , והא « ~i r יי . ו כ יש בן ׳מטורד באביו ו

י מנלן? שנאמר(״יק״׳״): סמוכים לעד לעולם, פ א נ כ . ה ה ו ה א ד כ ן ה נ י ז ח

הוה, סופיה להיות. ע&ו?ם באמת וישר. למה נסמכה פרשת אבעלום* ו M * M T ״ I I * T T ז ז ״ ז ת ז ו ן

ל9ך#ת ו$גונ? שאם יאפור לף אדם: כלום & עבד שמולד ללבו? אף אתה אמר לו: כלום & בן שמורד באביו? אלא הוה, הכא נמי הוה.

T ־ I * ״ T T T " f T T • T l ״ T l " T I T T I ן י ש ו ו ר י פ

הא למדת תורה האמורה הבא, לאו דווקא תורת משה היא, וכל ספרי המקרא תורה הוא

קורא להם י).

אד הקשה במאמר זה הוא שאמרו: כלום יש עבד שמורד ברבו ז אמ כן, לפי הנחת* חדוש גדול, משהו היוצא מגדר הרגיל, ישר ודור, רבות בשגימ לפגי בכך. והלא בכל ת גוג ומגוג, רבו העבדים הפתפדצים בפגי אדוניהם והמורתם בקוגם׳ ופרע* סגחריב נבוכדנצר, וסיסוס הרשע ודומיהם יוכיחו. ויש שהשיבו שמרידתס של גוג ומגוג עלולה לעורר תמיהה יותר ממרידתמ של רשעימ אחרי* משום שטעגותיהם של אלו, דברי חוצפתם ועזותס נזכרו במפורש במקרא. אן•ל ברשעתו ת * שהרי פי ג י תשובה זו דחוקה ה מפרעה מלך מצרים אשר לא שמע בקול ה׳ ואת מצותו מה, ודברי חרופו ״מי ה׳ אשד

ר* אשמע בקולו״, גם הם גמרו בתו

* כפי שגמריגן ומראה לפרש את הדברי*on אין משיה בן דוד בא אלא בדוד שבלו

, ן י ג ה מ ר ו ת ן ה ! מ י נ י מ הש י . . . מ ל ו ע ד ל ע מ ל י כ ו מ ׳ ס א נ ש שהקשו, והלא התשובה שהשיבה הגמרא אינה כלל ממין השאלה ז שאלו: סמוכין מן התורהמ על פסוק בתהלימ! אך למעשה אין מ ס מגין ו זו שאלה כל עיקר, שכך היתד, דרבס של תזילת גמ את ספרי הגביאימ והכתובימ בשמ ו מ ל* ובמקומות רבימ בגמרא מציגו שפלוני ר ו ת השואל שאל: דבר זה מן התורה מגיןז והשיבו

לו באסמכתות מספרי נביאים וכתובים.tכגון, מגין לעיקר שירה מן התורה מ: דכתיב ״שאו זמרה״, ומקרא מלא הוא והשין מ . וכן: מגין לבדיקת ס ( , בתהלים פא, גה ואכלתם. מן התורה? שנאמר ושחמתם מ: רמז מ והוא מסוק בשמואל א׳ יד, לד"). וו תלמוד לומר: ת נ לצית קברות מן התורה מה אצלו צית. ופסוק זה מ ודאה עצם אדם וו (לס, טו), וכדאפרי התם: דבר מר יחזקאל זו לא למדנו, מדברי יחזקאל נ מ זה מתודת משה ד

בן בחי למדנו•).

184 » ״ B ,י ר«&זו\, ברכות י ר קפד !ואיגווזי, 9

ש ר « ן ו ר י פ

כן הוא אומד« המבע בז יכבד אב׳ ובידוע שרחמי הבן על ד שכלו דעה. ו כלו נבון׳ ח ״ומלאה הארץ דעה כמימ לימ מכסימ״ (ישעיה אביו, וכלומ יעלה על המחשבה שיקום בן עלר אשר כזה, דור התרבות והמדע, אביו להתנקש בחייו ולהרגו נפש ז אלא הוה, ח ב יא, מ), ו דור הקדמה ואתוות העמימ, כי יקומו בה מלכימ הכא נמי הוה, ומה שקרה לדת־ מיסד מלכות ורוזגי ארץ ויכריזו מלחמה גלויה על ה׳ ועל ישראל, יקרה אף למשיה בן דוד עבד ה׳, מקימה משיהו, — ברי הלבב יראו וכן יתמהו s כלומ ומהדשה. ובסופו של אותו בן פריץ, שהרימ יד יש עבד שמורד ברבו ז שהרי כחידוש גדול, באביו, כך סופס של הגוסדימ על ה׳ ועל משיחו. כפלא שאין דוגמתו, יראה הדבר בעיגיהמ. וכה דברי יהזקאל גביא ה׳« הרב איש באחיו ואף אתה אמור לי* כלומ יש בן שמורד תהיה, וגשפטתי אתו בדבר ובדמ וגשמ שומף

הו והלא בדרך ואבני אלגביש וגו׳(יתזקאל לת, כא—כב). באביו? וכי יש פלא גדול מז

1) ערכין יא ע״א. 2) חולין מ ע»ב. 3) מועד קטן ה ד׳׳א• 4) עיין בבא בתרא קפז ע״א בתוספות דיה מנץ.

185 1זאי1זתי, 9ר!\ ראפיו\, ברכות י, פ״א קפה

י ש - י אמר רבי יוד$ משום רבי שמעין בן יוחי: מאי: פיה פתחה בחכמה ותורת חסד m •י דכתיב «״לי לא מ ואמר שירה, כנגד כולם אח על לשונה-כנגד מי אמר שלמה מקךא זה? לא י ה י ת ר ש ש כ ׳ ל ה י י ש

L i ^ , הקודש עליו. וכל קרבי, על שם י אמרו אלא כמד דוד אביו, שךר בחמשה עולמים י י ח י , w י

י • ־ • • ׳י* ־ י י י י • - י י א קרני אמו שדר נתוכן. מ? ואמר שירה: ךר במעי אמו ואמר שיךה, שנאמר ר מ א נ

משמע, דעל יום המיתה

(תהליםקנ,»: ברכי, נפשי, את ה׳, וכל קרבי-את עם קךעו; יצא לאויר העולם

ונסתכל בכוכבים ובמזלות ואמר שירה, ענאמר >« שם, : ןךכו ה/ &לא?יו, גבות כח, עושי ךברו, לשמע בקול ךברו. ברכו• ה׳ כל צבאיו וגומר; :גק(שםשם.ב<: ברכי׳ נפשי, את ה׳ משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה, ענאמרם ד ואל תשכחי כל גמוליו. מאי ״כל גמוליו״? אמר רבי אבהו: שעשה לה ד במקום בינה. טעמא מאי? אמר רב:הודה: כדי שלא לםומכל במקום עתה. רב מועא אמר: כדי שלא יינק ממקום דוטגפת; ראה במפלתן של רשעים וא&ר: יסטו חטאים P ליאח ורשעים עוד איןם-ברכי, 3פשי, ה שירה, שנאמר >שם ?י־ ל»: ?דכי, נפעי, את ה׳! סללרה! נסתכל ביום המיומה ואמר שיךה, שנאמר *» ״.

את ה׳: ה׳ אלסי-ןדלוז מאד, הוד ו0ךר לב^נ• מאי ?!שמע ךעל יום המיומה נאמר? אמר רבה בר רב שילא: מסי?א ךע$א,(שםשם,כמ: תסתיר פניןז־לבהלון, תוסף רוחם-^עון ואל עפךם&0ך. ב ךכתי

ש ר ״ ן ו ר י פ

. אין לפרש עליו דוה הקדש, — שר שירה ושבח ליוצרו . . ו מ י א ע מ ר ב ד

מאמר זה כאילו שר דוד שירה עוד בהיותו בבטן על שכך לו בעולמו. תהו שפירש רש״י ־ כגגד

אמו, או ביגקו משדיה, אלא לאהד ימים, כולם אמר שירה לפששרתה דוה הקדש

כשהתבונן בגפלאות הבריאה והסדי ה׳ כששרתה עליו 0• 1) ובילקוס (שמואל סח מצינו ששמואל הנביא לא רצה למשוח את דוד משום שהיד• אדמוני ומאן דבמאדם יהא גבר אשיד דמא (שבת קנו ע׳*), והיה חושש שמא יהא דוד שופך דם כעשו הרשע. אמר לו ה׳: ק־ם משחהו! כלומר, סימן זה ו*ששות אלו שאתה דואה וחושש להן אין כוחם יפה בדוד בחירי, והיה בזה מעין ׳ שינוי מעשה בראשית. לכך כשנסתכל בכוכבים ומזלות, אמר דוו שירה והודיה לבוראו (ממורי ורבי אא-ז

^מעתי זאת^

K - B 186 , ת י ו כ ר , ב \ ג » * ? י י 9 . י ז ו מ י א ו מ פ ק

ךב ק)ימי בר עויקבא-דאמרי לה: 9ד עוקבא-הוה י ש י י/ הוא סבר ו כ ר בוא וראה ו ך ס עכיס לן9יה דר3י ?I מי׳ נןזוה מ אגךתא ק&יה ךךבי להו#¥ בן לף. אמר ליה: דהכי בעי: מאי שנא

? ט ק י ן^ל קרבים מ ב >תהליסק>•»: לולכי׳ נפשי, את ה מאי ךכתי יקךבי-את שם ל!ךשו? אמר ליה: בוא ו-ךאה שלא כמדת הקדו^דלרוך־הוא- מךת לשר 3ךם! מדת ל&ר ןךם-צר צוךה על גבי וז6זל ואינו:כול לה?זיל לה רוס ונשמה, יןךבלם ובני מעלם: ןמקדומדברוך־הוא אינו כן: $ר צוךה בתוך צוךה ומטיל לה דוס ונשמה, יקךבלם ובני מעלם. והלנו ךאמךה חנה >ש*אלאב, »: אין זקדוש כה׳, כי אין בלתך ואין צור כאלהינו. מאי ״אין צור כאלסינו״? אין

ציר כאלהינו. 9אי״כי אין בלתך״? אמר ךלי להודה בר מנםלא״: אל ו#!רי ״כי אין בלתך״ אלא ״אין לבלותך״. שלא כמךת הקדוש־לרוך־הוא מדת לשר ודם. מדת לשר

וךם-מעשי לדיו מבלין אותו, והקדוש־לרוך־הוא מבלה מעשיו.

גזאגזרי וזתואיגז ווזאגזוראיגז

•) דבי יהודה בן מנסיה, זהו דבי יהודה בד מנשיא (עיין בערכו), תנא הברייתא היה, ומאמריו במסכת ברכות אלה הם!

1) מאי כי אין כלתך ? אל תקרי כי אין בלתך אלא אין לבלותך, שלא כמדת הקב״ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם מעשי ידיו מבלין אותו, והקב״ה מבלה מעשיו.

(י ע״א).ש ר ״ ן ו ר י פ

. בבמה מסעה הדבר הרבה יותר עיניו של אדמ, תהו . . ו נ י ה ל א ד כ ו ן צ י א ו מקראות נקרא הקב״ה ״צוד״ מלשון חחק לעד על מומתיות הצייד. אולם ״אין צייר, ^ ^ מומחה כאלהינו״, כלומר׳ אף כי הכל יודעים ״ ן ל ע ט פ , מ ותוקף, כגת: ״הצור ת תשי״. אבל כאן בהאי קרא ^ שהאשה מקצרת שגותיו של אדם, ולמה היא. (עיין שבת קבב ע״א), אעפייכ הכל . . ה מ ו . י ד* וכל זה עשה הקב״* הצייד הגדול צייד, כלומד׳ אין צייד כאלהיגו, והטעם׳ כל רצין אחדי כמה שהצייד יותר מומח* כשמצייד איזה דבר הזה, בשביל קיום המין. תהו: אין צייד כאלהינו.

187 מאימתי, 9ר9 ראפיוו, ברכות י, >ו*א קפז

אמר ליה: א?א 0?י קא אמץא לך: ןך״ני חמשה ר ש « יח אלא 9 חמשה ״ברבי נם׳־יי״׳ לעיל ״לדכי נפשי״ כמד מי אמןץ ךךד? לא אי• כמד סלןדוש־ברוךהוא וכנגד נ#וה: ?וה הקדוע־ ה ב ל י ש ח

ברוך־הוא מלא כל העולם, אף נשמה מלאה את כל הטיף. מה סקדוש־ברוך־ הוא רואה ואינו נךאה, אף נשמה רואה ואינה נךאית. מה הקדו?דבתך־הוא ןן את

ש ר ״ ן ו ר י פ

), אך מהות הנשמה הגוף שלא יצטנן וימות4 נבצר משכלו של האדם להבינה ולא יוכל לד״ה להקביה, שאליו מ ומבהינה זו היא ח השווה חכמינו כאן. לענינים אלו אין מדד. שוד,* אחד ד בכוח תפיסתם והבנתם של בני א המרבח ואחד הממעימ, חכל לפי מדרגת שלמותו* ה ומדותיו השכליות והרוהגיות של הדן ב ובדומה לזה אמר בעל התניא: האדמ מצייר לו בשכלו כל המושכלות שרוצה להשכיל

ולהבין, הכל כמו שהן בו י). דדך אגב: בעוד שאגו דגימ בעגיגי האלהות, געיד בקיצור על שלש השימות

העקריות בשטח הקירתה:

א) שיטת ה״דאיסנזוס״. לדעתם של ההולכים בעקבות שיטח זו,ת לעולם, והוא מגיעו ומשפיע ח עומד הקב״ה מ עליו כאותו מלך בשר ודם המגהל את מדיגתו

באמצעות פקודותיו והוראותיו.

ם שימת ה״פנםאיסמוס״. האלהים והעולם חד הוא. וכדרך שאמרו המקובלים (השפעת הקבלה על יסודות שימה* ל זו ועקריה יחעה לכל הקרוב אצל עגיגים א השוה, למשל, את תורתו של שפינתה עם שימת האר״י ותלמידיו): ״אלהימ* בגממריא ״המבע״•). ואולי התכוון לדעה זו גם האבןר הכל הוא ת עזרא באמרו: והאמת היא כי י הכל. וראה גמ מה ששם רבי יהודה הלוי במי הכוזרי: המבע הוא כוח מהכוחות על מה* ששמענו בחכמות, ואין אגו יודעימ מה הו* אמר פ אבל החכמים יודעים אותו בלי ס החמר: אבל ידיעתם מ כידיעתגו. גדר אותו הפילוסוף: כי היא ההתחלה והסבה אשר בה.( , ינוח וינוע הדמ־ אשר בו בעצם ולא במקרה

. מאמר זה עמ ההמשה . . ה ה ק ב * ה מ •דברימ שהמשילו את הנשמה להקב״ה ואת הקב״ה לנשמה f הוא המקור לכל אותן המימרות והפתגמים הפילוסופיים שהמשילו בדרך זו או אחרת את הגשמה להקב״ה ואת

הקב״ה לגשמ* רביגו בחיי, למשל, אומר! כשם שהגפש הזו אין שומ אדם יודע את מקומה, באיזה מקומ היא גתוגה, כך הקב״ה אין שומ בדיה יודעת

.( את מקומו,יחעה מימרתו של פילוסוף יהודי מפורסמ ו שאמר: אמ ישאלוני, מפגי מה אוהב אתה ומכבד את האלהים, וכי ראיתהוז אענה ואומר:א גליו, גליתיהו * משו י ראיתיהו בהוד ה בקרגי השמש, ובעיגיהמ התמימות והזכות של* וגדולה מזו, ואת גשמתי, י כ היגוקות ר

הראיתיהז ובכל זאת אוהבגה ואוקירג*

וכן הפתגם האומר: ״האדמ הוא עולמ קםן, והעולם הוא אדם גדול״, אף הוא מושתת

ומבוסס על נאמר הגמרא שלפגיגו.

* תשובה יש בו לשאלתו של ומאמר ז אותו הוקר שהיה שואל את עצמו: הושב אגכי, בכוח מה ז בכוה מה אני רואה ושומע, מרגיש

וממשש ?

ח הגשמה שבאפך, שהיא מ ח מה ז ב ט ב חלק אלוה ממעל, ומה הקב״ה מלא כל העול* אף גשמה מלאה כל הגוף, שהדי הגוף בלא* לא תואר ולא ר מ ח לו ולא ג חגשמ* לא מ הדר, וכדאמרי איגשי: פדן מלחא ושדי בשרא לכלב* ופידש״י: השלד המלה מן הבשר ושוב* כך הגשמה היא מלח ט ראוי אלא לכלבי אי•C ן שהלכ* — אז מפריח הגיף ו לגוף לקיימו. מה אמרו! הנשמה הזו מחממת את ומרומה א

ת י, >ן״& 188 ו כ ר ב . , \ *י©ו קפח \ז&י\ז\1י, י

כל העולם כלו, אף נשמה 4נה את כל הנוף. מה ה,קדוש־ברוך־הוא טהור, אף נשמה טהוךה. מה הקד^דברוךהוא יושב בחדרי חדרים, אף נשמה יושבת בחךרי חדרים. :בוא מי m בו חמשה ךבךים הללו וישבח למי ש*& בו חמשה

דברים הללו.T ־ * T 1

את תקופות השנה ותזיונותיהן, שמש שלא שנתה ממהלכה, ידה ומכבים היודעים ושומדימ מועדיהם, בהתבוננו למשמר ולסדר הקמעים במבע ובבריאה,—בראותנו כל אלה וידענו כי מנהיג יש לבירה, מנהיג המכוון את כל אלה, אשד על פיו ולפי רצונו ישק כל היקום. הוא האומד, הוא העושה, והוא המקיים. ולפיכך, כן קובעת שיטה זו, בהכדה עלינו לומד כי האלהים הוא בעולם ואף מהוצה לו, והוא המנהיג את עולמו כרצונו, בסדר, במשטר ובתכלית, וכמו שאמדו הז״ל: אין אנו יודעים אם העולם הוא מעונו של הקב״ה או הקב״ה מעונו של עולמו, מן מה דכתיב: ״ה׳ מעון אתה״, — הוי הקב״ה מעונו של עולמו ואין עולמו מעונו C• ולכד נקדא הקב״ה בשם מקומ, וזהו גם מה שאמדו בדעיא מהימנא t איהו תפיס בכולא, ולית מאן דתפיס ביה וכו׳ ולית מאן

׳ *). מ ק מרשותיה לבד ו י פ ת

ג) השטה שבה נקם הרמב״ם ובה החזיקו רוב חכמי ישראל:

שיסה זו מתגגדת לדעת הדאיסםים שאין האלהים אלא כה העומד מהרן לעולם. כמו כך, אין היא מודה כי האלהים והםבע שמות נרדפים הם לאותו מה, שהרי אין האלהים משולל ח״וה עוד העושה את דעת ובינה ואין הוא מ מעשהו בלי חשבון ובלי ידיעה. התושב כן אינו אלא כאותו אדם שספד נאה בא לידו, קדאהו והתפעל מתכנו הנפלא. שאל« מתי זה נשפכה הדיו על גויליו ונכתבו שידיו היפים מאליהם ז וכי ראית דיו הכותבת מאליה, באיןז ספד ו יד מוליכה וממונת את העט המבול ב נאה ראית בידוע שסופר הבדו, ואם יפה ומעולה תכנו׳ בידוע שמהבדו ברוך כשרון, עשיר

מחשבה ובעיונות הנהו.

ולכן בראותנו את העולם וצבא השמים,

1) חמשה דברים שחשבו, מפני שהנשמה נקראת בפי הקדמונים בחמשה שמות: א) נפש, p רוח, ג) נשמה, ד) היד״ ה) יחידה,

2) חובת הלבבות שער היחיד. 3) נדה לא ע״א.

4) בראשית רבה יד. 5) תניא, שער היחוד והאמונה, פרק ח.

6) ידוע המימרא בקבלה: צמצם הקב׳׳ה את עצמו וברא את העולם כולו. 7) הכוזרי מאמר א סימן עב ועג. ראה גם בתשובתו של הגאון חכם צבי(תשובה יח) לקהלת לונדון.

8) מדרש רבה בראשית פרק סח. 9) רעיא מהימנא פ׳ פנחס.

ת י, >ן״« קפט ו כ ר , ב \ \ י » » 189 1ז«י1זתי, 9ר? י

אמר לב סמנוןא: מאי ךכתיב(קהלת ח מי ר ש ״ י מאי דכתיב: מי כההכם, ומי כהחכם, ומי יודע פער ךבר-מי כהקדוע־לרוך .PV"o^3'7fr״nn^3״ הוא, שיידע לעשית פשךה ין עני צדיקים-ביןט ליה. חזקיהו ליש^הו! חזקיהו אמר: ליתי ישעיהו ק ״גאולה״ לתפלה נ

י גבאי, דהכי אשכחן באליהו, ךאזל לגבי אחאב ב : י ל ה י * * א ז א ז י ח כ ש א די ־ ־ ־ י , , ־ , ־ ־ ־ ־ ־ ־ * ו ־־ • ה י ל ך א ל : ר 3 י ת כ אחאב, ל

: רלך אליהו להךאית אל ס - ו ח ״ ״ ס ל . ל ^ ז ם א ר ו ה . י 3 א ח להראות אל א

לגבי אליעע, כשהלכו על תואג אחאב). ישעיהו אמר: ליתי חזקיהו גבאי, דהכי- T x ז • • ד 1 ־ 1 ד דד ״ ״ • » ־ : , . ־

׳ אשכחן ביהורם בן אחאב, דאז ל לגבי אלישע. מה ט ? ג פ ש י ה י , יי י • י י ־ ״ ־ ״ • • 1 י ׳ ׳ • ־ ' • י * ו - ־ , ס . ך שלא היו הולכי , ותתו ( נ י

זה אצל זה, לא היה תוכיחו על עשה הקדוש־ברוך־הוא? הביא לסורים על חזקיהו

: בימים ואמר לי לישעיהו: לד ובקר את החילה, שנאמףגמלכיםב כ,א; ישעיהלח,» 0הם חלה חזקלהו למות, ויגא אליו לשעלהו בן אמיץ הנביא ףאמר אליו:

ש ד ״ ן ו ר י פ בר חמשין ותרי הווה"). וכן: גמירי אין פני כרובים פחותין מטפח C• וכן: אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל גמרא גמירי לה •). וכן: מסורת אגדה היא, יהודה הרג את עשו. אימתי י בשעה שמת יצהק אבינו י). וכן רבים

* ה כיוצא ב אמנם׳ מכיון שבאו הכמיגו, הכמי האגדה זיל, לכלל הרתבת המסורות השונות שהיו בידיהם, באו אף לכלל מליצה ותאור ציורי. אך על ידי כך לא שונה מעצם תכנו העובדתי של הספור, ששימש נושא לתאור זה׳ מאומה. והוא הדין אף לגבי ספור זה הדן ביהסיהם ההדדיים של ישעיה והזקי* בקראנו בתנ״ך את הפרשה האפיינית הזאת נתקלים אנו בשאלה: מפני ימה לא נפגשו ישעיה הנביא והזקיהו בהזדמנות זוה ע-י פנים אל פנים ומסרו את דבריהם זה א שליחים ומתוכחיםז ואפילו בשעה החמורה לעם כלו, כשירושלים היתד, נתונה במצור על ידי חילות םנחריב הרבים, היו אליקים אשד על הבית ושבנא הסופר המביאים את דברי.חזקיהו אל ישעיהו, והם שהשיבוהו דבר בשם הנביא, ורק כשחלה חזקיהו לט׳ת ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ומסד א את דברי; יד. וכי לא

i.-:.ז •׳ ו .היו דברים מ ועוד, - בן! שתים עשרה שנה ״.התו ממטה

. לכאורה מאמר זה . . י כ ה ה כ ם מ הוא מוזר ותמוה מאד. מסעם זה השמימו המדפיסים את הציו. ובשלמותו אין למצאו אלא

בעין יעקב ובאיזה ספרים עתיקים 0. אך, כפי שיקרה ברוב האגדות שבגמרא, אם גחשוף את הגרעין העובדתי שבמאמר זה וגערמלגו מלבושו המליצי והפפודי, יתברר לגו כי זרותו אינה זרות כל עיקר, ואף ה״תמוה״

שבו מובן והגיוני הוא. ולא זו בלבד, אלא שבעזרת מאמר זה יתפרשו לגו כמה מקומות סתומים ובלתי

בדודים שבמקרא. כי זאת לדעת: אגדות הש״ס הבנויות על ספורי המקרא, המרהיבות אותן והמוסיפות עליהן, איגן פרי דמיוגם של בעלי האגדה, מ אם מתבססות בו על מסורות איש מפי איש שהיו בידיהם, סכך לא דק מסורת בהלכה כי אם גםת והמאורעות, היתד, בידי ו ד ח באגדה, בקורות ה הדיל. ועל כגון זה אמרו: מסורת אגדה היאח דבד שאין מקום דביר עולה מן המגיך). וגו מרגלים על שם ו םאמתי חג זה מסורת ביו ג י ד י זה מסורת מ מ : ד מ מעשיהם נקראו י). ו מאבותינו אפתךואמציה אחים הווי). ומ:P ו מאבותינו מקום ארון איגו נ י ד מסורת מ הפדהי). וכך«• גמ«ו» יאברזעו «מ4י: שעתא

190

ר ש ״ י

? ראפיו\, ברבות י, >ז״א ר קצ גואיגזתי, 9

צה א9ר ה׳ (צלאות): ?ו לביתך כי 9ת אתה ןלא ?!ודה וגוי. כלאי ״כי 9ת אתה ולא ת^ה׳׳? שלא נשא אשה. כבשי דרחטגא,ם ה' סתריס להקלוש 3מך הוא, ל ו ע ״-ל ה ״מת אתה״-לעולם הזה ״ולא תחי, כתו רישא גכגשא (תולין צג ' י ־ * י י , T י ״ אמר ליה: מאי כליה ד,אי? אמר ליי־: ילא ע״נ) נהטמנת האפר. גגזרח ע0ל^ בפרלה !ךכלה. אמר ליה: W&Q !חזאי לי גזרה, שתמות. טקובלני טביתת , דוד שראה א א ב י א ב ר א מ ג א ל ע א מ ל ץ ף נ ^ ןץפקי מנאי ב , ברוח ך

Z ^ ^ ^ t י ^ י י ־ י ר ל - י ־ ־ ל ^ ר י ^ ־ ד ח ליי•: ־ אבעי לך למעבד, ומה ךניסא קמיה קוךשא־בריך־ לא מנע עצמו מן הרתמים.

הוא לעביד! אמר ליה: השתא הב לי בך$ןד, אפשר דגךמא זכותא דדידדך ונפקי מנאי בגין ךמעלי. אמר ליה: כבר נגזרה עליך גזרה. אמר ליה: ו בן אמוץ, כלה נבואתך ןצא! כך מלןבלני מבית אבי אבא: אפילו דוךב חךה מנחת על צוארו של אדם אל למנע עצמו p הרחמים. אתמר נמי: רבי ייחנן

c המקור בסןות. גרץ• להיות: דברי הימים זי, כ* פז.

ש ר • ן

כי היחסים שבין שגי מגהיגי הדוד לא היו תקיגים. חזקי* שנשא את מלכותו ברמה, הקפיד על כבוד משרתו ועל כבוד בית אבותיו, ולא רצה לוותר לישעיה, אמד: אליהו הנביא היה הולק כבוד למלכות, והלך לקראת אחאב* ומכאן שחייב י המלך, והלא מלך רשע ה

ישעיה לבוא אצלי. ישעיה בן אמוץ אף הוא לא רצה לוותר על כבוד הנבואה, אמר: יהורמ בן אחאכ מלך, לא אלישע ת ת ב היה, והיה הולק כבוד לנביא ש היא שהלד אל יהוד* כי אם להיפך, יהורמ הוא שהלך ובא אצלו, ומכאן שחייב גמ חזקיה

לבוא אצלי. וכך היו שגיהם מקנאים: זה לכתר המלכות שנתן בראשו, תה לרוח הגבואה המפעמת* ולא ת י בקדבו, אך שניהם מחשבתם טהורה ה לכבוד עצמם היו מתקנאים, תהו שאמדו • ״מי כהתכמ ומי יודע פשר דבר״, «מי כהקב״ה•C* *שיודע לעשות .?שרה בין שני צדיקימ שני צדיקים — כית ששניהם לשם שמינו

התכוונו. שוב שומעים אנו ממי חכמינו מי חזקיה

ו ר י פ

במלכו, ואמ כן נולד לחזקיה המלך אביו תוך חמש עשרה השניס שהוסיפו לו, אחדי שגגזרה עליו הגזרח למות׳ משמע מכאן שעד אז לא ילד בנים, וחדי p עשרים וחמש שנה היהך עד שגגזרה ל חזקיה במלכו וחרבח שנים מ

עליו הגזר* ועוד קש* חזקיהו זה, אשר בה׳ אלהי ישראל בטח, ואהדיו לא היה כמוהו בכל מלכי יהודה, — ״וידבק בח׳ לא סר מאחריו״, —* ורביס השיב י ב ר הזקיה זה שהרביץ תורה ב מעוון עד שאמרו שלא מצאו בימיו עם הארץ, תיגוק ותיגוקת, איש ואש* שלא היו בקיאין בהלכות םומאה ״), מה גרמ לו למלך צדיק זהת ורשע כמגש* שאף את שמו ר שהוליד בן פ* דרשו הכמימ לגנאי׳ ואמרו: מגש* שגשה י ד״א מנשה, שהנשיא את ישראל לאביהם

שבשמים ״). תהו ששאלו בגמרא: וכי חזקיה מלך* ולמנשה ר ו יהודה, לכל העולם כלו לימד ת

. בגו לא לימד תורהו") והנה במאמר שלפנינו כלולות התשובות לכל השאלות שהצגנו. ראשי* שומעים אגו

191 מאימתי, 3חז רא0ו\, ברכות י, פ״א

ולבי אלעןר ךאמר־י סךנלהו: אפילו 0ךב סךה מוסת ?ל ?וארו $ל $ךם אל ימנע עצמו מן ןןךח^ים, ענאמר >»׳ יי׳«: ןזן לקטלך, לו איסל. לסוף ןל,ב ליה נךתיה, נפק מניה מנשה וךבשלןה. יומא חךא ךכבנהו אכתפיה לאמטותהו לבי מדךשא. אמר חד מנןהו: חזי רישא ךאבא ל?ןטוי ביה גלדאני, וחד אמר: ןזזיקך#א לעבודת כוכבים ו?ןלות. הבטנהו באך¥א; רישא ךאלא לקרוביה עליה ז

ד אנפעיה: וכלי כליו ךעים(י״רהלב,ז<. מנשה מה וךב#קה &ת. ק

ש ר • ן ו ר י פ

של האדם, מיד התחיל מדבר עם הנביא קשות.. א אמד לו: בן אמוץ כלה נבואתך ת

בשמו לא קראו אלא בשם אביו. ובדומה לזה מצינו לשאול שהיה כועס על דה־ שלא בא אל שלהנו. פנה ברוגז אל יהונתן בנו ושאלו: מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלהםז אך יהונתן, שנפשו היתד. קשורה בנפש דוד דעהו, קראו בשמו וענה לאביו: נשאל נשאל דוד מעמדי עד בית להם

(שמואל י׳ כ, כז—כה). וכן כלב, כשבקש לסתור את דברי מוציאי דיבת הארץ דעה, בדרך הכמה. העמיד גמ הוא פני מתלונן על משה, אמד להם לישראל: וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם ז סבדי בגנותיה

קא מישתעי אישתקו וכוי"). ״כך מקובלני מבית אבי אבא״. פירש״י: דחי, שראה את המלאך וחרבו שלופה בידו, ולא מנע עצמו מן הדהפים, תה שפירש רש״י, כי באמת אבי אבא התכוון לדוד המלך, מפני שבסמוך מצינו שבכנוי זה כנה חזקיה גם את שלמה, דהיינו: אבי אבא שהפה את ההיכלמתמ הדבדימ שפ, בדוד * ו ה כולו בכסף ת

שלשלמה התכוון בתפלתו. ואם כי קדמו לו דה־ ושלמה מאות בשני* בכל זאת לא נמנע חזקיהו מלקראם אבי אבא, שכן לפנים בישראל: אדם קורא לאחד מראשי משפחתו אבי אבא. ובדומה לזה דרשו שמשה אמר ליהושע: זקנד אמר: את האלהים אני ירא״). והתכוון ליוסף הצדיק שקדם דודות רבים ליהושע. ועל דרך זד. אמדר* שהוא מבני בניהם של רבי יהודה בן בתית בת מתים שהחיה יחזקאל"). וכן אמרו: תת* ופירשו התום׳: בגו של עגלון מלך מואב הי

* חושש היה שמא י נ לא נשא אשה ולא הוליד בם בלתי מהוגנים׳ ראה ישעיהו י יצאו ממנו מ הנביא׳ שאף הוא מבית המלמת היה. כי אין הזקיה מקים בית כדרך הארץ, וסכנה שיכלה זרעו של דוד (כי אחז, אביו של הזקיה, העביד בניו למולך, ודק הזקיה ניצל על ידי אמו (סנהדרין סג ע״ב)"), והתדעמ על כך. אמד לו להזקיה: מת אתה בעולם הזה ולא תהיה לעולמ הבא, וכדאמדי: מקיש הוא לזרעו, מהם אף הוא בהיים״). והשיבו הזקיהו זרעו מדי כי ראה בדוה הקודש שאפילו אם ישא אשה ויקימ זרע לא יזכה לחיי עולמי* משום ד״נפקי מניה בגין דלא מעלו״׳ וכדאמת: מי שהניה בן כמותו, נאמרה בו שכיבה, ומי שלא הניה בן כמותו נאמרה בו מיתה ״). אמד לו ישעיהו: בהדי כבשי דרהמנא למה לך?מ מה דמפקדת איבעי לך למעבד, כלומד: ומ אלו י יודע אתה את דרכי ההשגחה ז ושמא מ שעתיד אתה להקים יהיו צדיקים גמורים. ואפילו אם בגים רשעים תלד, אולי יחזרו* ובאמת p קרה גם ה בתשובה ושבו ורפא למ הרעה חכה ויצא ממנו ד ד למנשה ששב מ יאשיהו המלך, שדמה בהלימתיו לאביו זקנו

חזקיהו.

ומאחר שהיה ישעיה הצודק, לכן הביא הקב״ה יסורימ על חזקיהו ולא עליו. חפ־, חזקיהו כך והכיר בטעותו, אמד א לנביא: השתא הב א ברתך אפשר דגרמא זכותא דירי

•C'ק דמעלי ודידך ונפקי מגאי מ

זר* עגה ישעיה: כבר נגזרה עליך ג

שמע חוקיו, את דבריו וראה שהוא מועד• בדמי, שהרי. מדוע, קורעת תפלה את גזר דיגו

קצב וואיגווזי, רא>מו\, ברבות י, ע״ א 192

ן י ד ו

לו ולתורה שבה רצה להדריכם. האף אמנם לא יפלא בעינינו שחזקיה קרא לבנו, זה שמת על פניו, בשם דבשקהז ומה ראה הזקיה לבחור לבנו שפ של רשע זה, שהדף

וגדף את אלהי ישראל ? ועוד, הרי עבדים ומשרתים רבים היו לו למלך יהודה, ולא גמצא בכל אלה מי שיוליד את בגיו לבית מדרשם, ומצדד הוא המלד בכבודו ובעצמו להרכיבם על כתפיו ולהביאם לפית

תלמודם? אתמהה! אלא לאמתו של דבר לא רצו תכמיגו ז״ל כי אם להבליט בתואר זה של אב הגושא בעצמו, הוא ולא שליה, את בגיו לבית המדרש,

את דאגתו הרבה של חזקיה להגיד בגיו. אד כל זה לא הועיל, וכמו שאמרו: מכל טורה שטרה בו(כמגשר,) ומכל עמל שעמל מ —

f לא העלהו למוטב ובזה שאמרו שהיה שמ בגו רבשקה, רמזו לגו עד כמה היה בן זה שמת משתת, שטוב לו* הוא היה מחרף מ ולאביו שחבטו בקרקע ו ומגדף גם את אביו שבשמים, כפי שעשה אותו

רשע שנקרא גם הוא בשם זה ״).

ו ר י פ

ת היתד, ו ר לאו דווקא בת בגו, אלא הרבה ת אתרי עגלון ״).

וכן על דברי הגמרא שיצתה בת קול ואמרה לו לאותו רשע גבוכדגצר: רשע בןד הרשע, פירושו לאו ת מ רשע, בן בגו של ג

ד, וקא בן בגו, אלא כלומר, מזרע גמרוד ״). וחזקיה שהיה דואג לזרעו, שמא בגיפג א מרעים ומבישים יוולדו לו, לא לחגמ היה ת* שדיו י p. דורו דוד הוטא, דור לא אמון בו ה ורבי המלוכה — אגשי מרמה וכבדי עוון היו.ך למשל, דורשת הגמרא: מאי קשר רשעים ז כ שבגא וסיעתו ״). וגכון אולי לומר, כי הצלהותיו של סגחריב השפיעו על העם, שלא הרחיק ראות, לסור מדדן־ התורה והמצווה, כך שחזקיה היה גאלץ לגעוץ הרב על פתה בית המדרש ואמר :.( כל מי שאיגו עוסק בתורה ידקד בחרב זו*,ד שבדרך זו ואמצעים כאלה ״ש ח ואוי לו ל

לקרבו לתורה. ראה חזקיה כך, ודואג היה שמא לא יהיו גם בגיו מהוגגים, ואשר יגור — בא לו. ואם כי נשא את בתו של ישעיה הנביא, לא עמדה לו זכות אבותיהם וילד בנים פריצימ שלעגו

1) רל:ה בהגהות הב״ח, המשלים את החסר בגמרא. 2) ירושלמי בבא בתרא פ-ו ה-ב. 3) סוסה לד, ע׳־ב. 4) מגילה י ע״ב, סופה י ע׳־ב. ומכאן שישעיה גפ p מבית דוד היה. 5) מגילה י ע״ב, יומא כא ד׳יזג 6) עבודה זרה ס ל״א. 7) סוכה ה ע״ב. 8) ברכות נד ע״ב. 9) מדרש שוח״ם י״ח(הוא מדרש תהלים המתחיל: שוחר סוב). 10) סנהדרין

צד ע״ב. 11) סנהדרין קב ע»ב. 12) שם קא ע»ב. 13) כדאי לציין שבדקדוק העבת כשבאין אותיות בכל׳ם אל השם, אז היא הידיעה נופלת, והנקוד בא תחת האותי־ת בפל׳׳ם, כגון: ב״רץ — תחת בדארץ. וכפי שכאן נאמר מי כהחכם, ולא מי כחכם, דרשו הה״א

הזו על הרבייה. וכן ספרו לנו מוז שהיה להם בקבלה מדור לדור. 14) עיין גידם הגאון יעב׳׳ץ שגרס שחוקיה אמר: ״אבי אבא שחפה את ההיכל כסף וזהב על אחת

כמה וכמה שלא יכלו בניו*. 15) תענית ה ע״ב.

16) בבא בתרא קסז ע״א. עיי-ש ועיין מולרש״א ברכות י ע״א. 17) ובירושלמי הגירסא היא: א-ל ישעיהו סב בדתי מיני ומינך דלמא הוא מתקיים בר נש סב

(ירושלמי סנהדרין פ-י ה״ב^ וזה מתאים למה שהדגשתי שהיה ישעיה דואג לקיום בית דוד. 18) סוסה לה ע״א. 19) שמות רבה פ׳ בשלח. 20) סנהדרין צב עיב. 21) נזיר כג ע״ב.

22) פסחים צד ע*א וע׳׳ב. 23) סנהדרין כו ע״א. 24) סנהדרין צד ע׳״ב. ואם תאמר: הלא מדברי הגמרא במקום זה איפכא שמעינן שדור הגון היה ודור דעה היה הדור הזה ז ותשובתי לבך היא, כי אם נתבונן לדברי הגמד* ביתר עיון, יתבדר לנו כי רק זכותו של חזקיה המלך היא שעמדה להם לישראל ביפים הה* כדאמרי: חובל עול של סנחריב נזפני טנונו מל וזזקיוז.

ר כלו, זיוי לאותו דור שבמדקרת חרב היה צריך לקרבו לאביהם שבשמים ולתורתו. אך מ 25) סנהדרין קא ע״ב.

26) ולולא דמסתפינא הזזה אמינא שזוז״ל בקרו כאן גס את שיסת החינוך שבה נקם חזקיהו. בזה שהרכיבם לבניו על כתפיו, כלומר הרכיבם אלופים לראשו. וכבר אמר החכם מכל אדם: חושך שכמו שונא בנו. והבן הזה שחשך סמנו אביו שבטו בהיותו קסן, לא יחשוך את שבסו מהוריו בגדלותו, ועינינו הרואות

כן מעשים בבל יום.

ג ״ ו ת י, « ו כ ר , ב \ ו י א ע ר ר , פ י ת מ י א 193 מ

0 אמר ר׳חנן: אפילו בעלהחאמיתאומרלו י י ש ״ י י אבי אבא מחפה את ההיכל, לאדם: למחר הואמת-אללמנע עצמו מן דןךחמים,׳ י<: כי ברב חלומות והבלים וךלךיס ת ה ל ! שלמה. שגנז ספד רפואות, שנאמר מי: מ ח ל ה ד ״ י - ך ף כלי שיבקשו רתמים. ל,ךבה-כי את האלהים יךא. ב

דסב חץקלהו פדו אל הקיר ףתפלל אל ה׳. מאי.קיר״? אמר רבי שמעוץ ןן לקיע: מקירות לבו, שנאמר(ייםיהי•^: מעי מעי אולוילה, קירות לבי וגוי. רבי לף אמר: על עסקי הקיר. א$ר לפךו: ךבונו על עולם! ומה עונמית, ?nrtfpyrtV אלא קיר אםת קטטז-^חלית את בןה, אבי א^א, עחפה את ההי$ל

כלו בכסף ו^ב-על אחת כ$ה וכ$ה!

זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב עלם,והטוב בעיניך עעימיב בעיניך עעיתי״? אמר רב להודה, אמר רב: עסמך והטו , »-מאי י ח ר׳״ייל ל

1 ספר רפואות. ד א$ר: ע .מלה״ לוזפלה. רבי ל

מ י א ר ו מ א ה מ ג י א ו ת י ה ר מ א מ

•) רבי לוי אמורא ארצישראלי בתר השלישי היה ומאמריו במסכת ברכות אלה הם:ד לפגי הקב״ת: רבש״ע, לא תסיר אגי שכל מלכי מזרת ומערב 1) כך אמר ת

ישנים עד שלש שעות, ואני תצות לילה אקום להודות לך(ד ע״ב). 2} מאי קיר, על עסקי הקיר. אמר לפניו: רבש״ע, ומה שונמית שלא עשתה אלא קוד אחת, ההיית את בנה, אבי אבא שתפה את ההיכל כולו בכסןן וזהב, על

אחת כמה וכמת(י ע״ב). 8) מאי והטוב בעיניך עשיתי, שגגז ספר רפואות (שם).

4) כתיב לח׳ הארץ ומלואה, וכתיב השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדש, כאן קודש ברכח, כאן לאחר ברמז(לח ע״א).

5) לעולפ יצפה אדם לחלום מוב עד כ״ב שנין, מנא לן, מיוסן*... (נח ע״א).can ,6) מאי קרא: ״חסד ומשפם אשירה, לך ח׳ אזמרה״, אט חסד אשירה

משפט אשירה(ם ע״ב).ן י ש ד ו ר י פ

. לעיל אולם כנראה שזזזיל רמזו כאן כי חזקימ, . . ה ל פ ת ה ל ל ו א ד ג מ מ ש (ט זדה הקשו בתוספות: והלא כל העולם יותר משהיה בוטח בכוח צבאו ופרשיו במלחמתו סומכין גאולה לתפלה, ופאי רבותיה דרב בתנא נגד ודל אשור העולה עליו, היה מימך על דלא פסיק הוכא מפומיה ז ובדומה לזה יש התפלה ורנה שתעשינה תשס ותביאינה אתמ ראינוהו ששלה אל ישעיה להקשות גם כאן: והלא כל העולם סופמן הגאולה בכנפיהן. ו גאולה לתפלה. ומאי רמתיה דחזקיה שסמך הגביא: ״וגשאת תפלה בעד השארית הגמצאה*, גאולה לתמלהז וכמו שאמר געימ זמירות ישראל: ״שקר ה«וס

ל מאימתי, 9רי רא0יו\, ברכו\ז י. >ז־ב 194 צ ק

י י ו ל ו : כ א ך 9 י p ז 9 י י י ב ם ר י מ ן מ מ י י י ? י ר מ א

, שאומר ה בזכות זממו ל ו ת ל ה כ ם ו י ך ח ת א מ ן ן א 3 י ל ו ת - ו מ צ ת ¥ ו כ ז ד!ת1לה ב

, ״ י ת מ ^ בתפלתו.עשה לי מ ץ ^ ^ ע ל ^ ^ ן ת ^ מ ה ק ל ו ת , ל

־ כגון תזקיהו שאמר זכור נא ^ ^ ה ^ ^ ל־ י את אשר התהלכתי לפניך - ׳ , , ־־־' י ״ת וגו׳. מד הוא לו, על שאתר לו: ו כ ז ל nW* א ב א י ^ ל ׳ לל?*-$bק י ם ה ך ל א ל

י .ולמען דוד עגלי״. ל , א ם ך י מ ע ז ן ר ל מ א : ף » . י ר >תהלים ק ^ א נ , ע ו מ צ ע

ת מ ה מ ל זלגהו ת ; דו ת י ח ו פ ו מ ת מ ב ח י 0 ? , ל ו ך פ ץ ל ך 9 ד 3 $ י $ ר י ח ה ב ע מ

ת מ א א מ ת - ־ ף ף פ י ל ת כ ל ס ת ״ ר ל ש ת א א א ר נ כ ב >י״דהלח.0: ז י ת כ , ך ו מ צ ע

ד ו ך י ן ע מ ל י ו נ ע מ ה ל ע י ש ו ה ת ל א ז ר ה י ע ל ה ותי א גנ : ו ״ ׳ ל ״ ״ ב כ ל ר « מ א נ , ש ם י ר ח א

ב י״עיה י ת כ י ך א : מ ף ל ן ע ל ש ו ה י ן ב ר ר מ א ; ך ך ן ל ע ב ע ו ה י ן ב ר ו ד מ ת , . ד ב ע

- ם ו ל ש א ו ה ־ ך ת ב - ע ו ד ק ו ה ר ל ג ש ש ה ע ש ו ב ל י פ ? א ר מ י ל ר מ - ם א ש ל ה נ י•״: ה לי

א א. ו ר ה 9

פ י ד ו ש ד ״ ן

.( לתשועה וברב תילו לא ימלמ״. ודבותיגו למדו זה אמרו* הסומך גאולה לתפלה איגו ביזוק, זאת מדיוקיה דקרא! והטוב בעיגיך עשיתי, ודבי לוי שדרש* שגבז ספר רפואות, גם כלומר, רק בעיגיך היה טוב מה שעשיתי, ולא כן מדיוקיה דקרא דרש כך, שנאמר: וישמע אצל העם, וגם בחליו לא דרש ברומיים בלבד, ה׳ אל יחזקיהו וירפא את העם (דברי הימים כ׳ כי גם בה׳ אלהיוf יכן הוא זימר* ויסב את ל, ב), ואיזה המשך יש לרפואת העם לכאן,ה העם ם ב׳ כ, ב), ולפיכך דרש שננז ספר רפואות, דפנ (מלכי פניו אל הקיר ויתפלל אל ה׳

תהו שאמרו כאן: שממד גאולה לתסלד- ועל לאלהיו. תהו והטוב בעיניך עשיתי.

0 * וישכב אפא ע י מ ח 1) עיין דברי המיס ב׳ טז, יב־יג ויהלא am וגפ בחליו לא ודש את ה׳ כי ב אבותיו ומי, אבל חזקיהו דרש את ה׳ ונתרפא.

2) לעיל מ ע״ב. גאולה זו לאומית, תפלה זו דתיות, וזמל עפ ישראל סמוכות לאומיות וחזיות תגיד. ואף ביום מפורים, בססוקיפ הבאים בסיום תפלותינו, !רפו את אלה אשה לרעותה. ״שמע ישראל וי אלהעד־, ״ברוד שם כבוד מלכותו לעולם ועדי, ״ה׳ הוא האלהים- — אלו הדת. .ולשנה הבאה בירושלים׳ — זו לאומיות.

ושוב nan אלו הגאולה והתפלה סמוכות אהה לשניה.

i קצה t ,מ י נ ו י רא«יט, ג ר 9 . י ת מ י א 195 מ

• י<-ךב ושמואל. י י גן5&ה נא על!ת קיר לן5ןה«לכיס ב ׳ ״ י

הרוצה אתנו* משל אתיים. חד אמר: עאה פרועה סיסי׳ ןקרי0׳,ת»ד א$ר:^ אלסךרהגדולה#0הוחלקוהלע$?ם. ל א ב מ י צ מ wo%*o ש

$ בעל?וא להן דא^ר.אכםךרה״־סןני דכתיב.קיר״; ^ י ^ ? * * נדבר לא משום גסות רוח ולא אלא למן ךאמר .עללה״־מאי .קיר־? ?זקרוה.

משום שנאה. כשטוא? הרמתי, , , , י כמו שמצינו בשמואל הרמתי, בעל^א ל9ן ךאמר.עאה״־סלנו דלתיב.על!ת״;

ה ל לעיל S^^t^l^ אלא למן ךא9ר.אלסךךה״־האי.על!ת״? ^ שנה בשנה וסבב בית אל ע3בתים.

י T * ,"והמצפה ושפט את ישראל

. א8ר . ן ן?©א והנורה. בתו וןעים לו עם מ^ה ועלז : ״ותשו ה י ך ל י מ ס ו

ם אלא אמי־יאיסי^א ר9י י?0ק-: 0רו*ה לל,נות, !לןה ש ש ^ - נ י א

אכולהו מקומות לתיא ללעיל כאלי^ע. ןעאינו רוןןה להנות-אל!מה, כעמואל מיניה קאי, שכל מקום שהיה *

י * מ־ןןתה, ? W " : ״ • ' " י י י " י V f f y הילך, שס היה משא כל כצי {9(8? .

• * - י ו ^ ם ו ^ ל * : מ מ - ^ ר ר ^ ^ ״ שלי? Z*i;?\ ן אתרים. 3יתו עמו.

ן ״ • ר ו ר י פ

ם את ישראל, הדי הכתוב מתר את עצמו, קודם ו ק ל מ כ ן ש נ ח ו י י ב ר ר מ א ו. רבי יוחנן דרש כך מדיוקיה דקרא, נאמר וסבב ושפמ, ואח״ב נאמר פי שם גיתו . . ש ה ל ך דכתיב: חולד מדי שגה בשנה וסבב בית אל ושם שפט. ומכאן למד דבי יוחנן דבכל מקום והגלגל והמצפה ושפט את ישראל. ואח״ב שהלן• שמ ביתו עמו, ובביתו שמט את ישראל

כתיב ותשובתו הרמתה כי שמ ביתו ושם שפט גט בבית אל, בגלגל והמצפה•

ז י. 96! ו ו כ ר , ב \ ו י » א י ר ח 9 . י ת י י א י מ צ ק

נתאמר אל אישה: הנה ןא לדעתי כי איש אלהים זקד#1 הוא(פל^בה־״-אמר

ר׳ יוסי בךבי חנינא: מכאן, שןזאשה מכרת באוךחץ י1תר מן האיש.

ן י ש ו

ועמדה על טיבו ואפיו שהוא רתוק מלהיות

קדוש ומהוד. וכמו שאמר ד׳ יומי בר׳ חגיגא,

שאחזה בהוד יפיה 0 : ובי יש לך מעשה מגונה

מזה ז ודבי יוסי בד׳ חגיגא דיוקיה דקרא קא

דדיש, הוא קדוש לא כתיב כאן אלא קדוש הוא,

הוא הבא בסון* הפסוק, להדגשה ולמעומ קא

אתי, אלישע קדוש הוא אבל אין משדתו קדוש,

ו ר י פ

« ם י ח ד ו א ת ב ד כ ה מ ש א ה ן ש א כ מ האשה המצויה בבית דואה את האורה בשבתו ובקומו, בבואו ובצאתו, את מעשיו והתגהגותו,ב — ולא הבעל, המבלה את ת א י ולכל ה שעותיו מחוץ לבית — המכרת באורחין. ולכך, כשם שראתה האשד, השוגמית את אלישע ואת מעשיו והכירה בקדושתו C׳ כך גם ראתה- את התגהגותו הבלתי הוגגת של משרתו גיחזי,

1) הנה נא ידעתי, מורה שנתחדש לה איזה דבר חדש, שלא ימה - כך פירש הרשב״ם פ׳ וימו • שבכל מקום שנאמר .והנה׳, מרמז על איזה דבר חדוש. וכשם שנתחדש לה דבר חדש בקדושת אלישע, כך'נתחדש לה שמשרתו מחזי אינו קדוש. וכמו שדרש רבי יוסי בר חנינא, שאחזה בהוד יפיה, מפני שקשה לו לרבי יוסי בי חני» איד יעיז בן אדם זה, שאכל ושתה בבית האשד״ לחזות אותה. ולכן דרש שאחזה בהוד יפיד- ובזה

הדבר נתחדש לה שהוא קדוש ומשרתו אינו קחש. 2) וכן בירושלמי יבמות פ״ב ה״ד. ובירושלמי מנהדרין ס׳ חלק ה״ב נאמר שגיחזי נתן ידו בהוד

שביסיה — בין דדיה.

197 מאימתי, רא«יו\, ברכות י, פ״ ב קצז

ןדוש הוא״-מנא לדעה? ךב ושמואל. סד אמר: שלא ךאתה זבוב עובר ?גל , עלןזנו, וחד א$ר: סדין של ?עתן הציעה על מטחו ולא ךאתה ל!רי ¥ליו.

״קדוש הוא״-אמר ר׳ יוסי בךבי חנינא: הוא ,קדוש ומשרתו אינו קדוש, גענאמר) י״8י׳י״: ףגע ניחזי להדפה-אמר ר׳ יוסי בךבי חנינא: שאחזה בהוד יפיה.

T I T 1 ז ז י T T ־ ״ T • -1 ז I T I • - •־• ־ - :

ל עובר עלינו תמיד-אמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן!עקב: ן למארח וזלמיד־חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו, מעלה עליו לכתוב כאלו

מקריב תמידץ. ש ר ״ ן

ונדמה לי כי נצדק באמתו כי דב הוא שאמד שלא ראתה זבוב עובד על שלהנו. חבוב: יצר זה שאמד מהו? דב לשיטתו, דאמד רב: דמקומ ב הרע דומה לזבוב ״). וכמו p אמר ד). ולפי זה מתברר כי האשד, פיתא גדמ4 השונמית הכירה בגדלותו של אלישע מתוך נמוסי שלהנו, כלומד: שלא היה יצר הרע, יצר האכילה הגסה, מצוי אצלו בהיותו מיסב לאכילתו, וכמו שהעיד המהדש״א: כיש במקומ מזבח, שאמדו ״ואו ת שלהגו היה ק גראה זבוב בבית המטבחים״, כלומד: בדומה למקריב קרבן המכפר על חטאיו ועווגותיו, שאין יצר הרע שולמ בו בשעת העלאת קדבגו כפרתו, כד גם אלישע׳ יצר הרע שבאכילה היה בדל ממגו. ואל יהא דבר זה קל בעיגיך, שכבד הורגו הגסימ כי כשם שגיכד האדם בדברים היוצאימ מפיו, כן הוא ניכר גם בדברים הגפנםים לתוך פיו. וכדאמר רבה בד בר חנה: אני שראיתי את דבי יוהנן שאכל, כדי הוא דבי יוחנן לסמוך

.( , עליו

ולפי שמואל הבירה האשה בקדושתו של אלישע מתוך גקיון וטוהר מפתו. ושמואל

. ( , לשמתו: דםקום ליגה גורם

ו ר י פ

. . . ז , ־ י ע ד א י ג ״ — מ א ו ש ה ו ד ק ״ על כרחך אין מאמר זה אומד אלא דדשגי. וכי קשה להכיר את האדם מהתנהגותו וממעשיומ, ואם כן מהו ששאלו כאן: קדוש ולעמוד על מי הוא מנא ידעהו ולא זו בלבד, אלא שחז״ל עצמםf ת באדם שבהן ניכר אפיו וטיבו מ מט מדות ר

ולכאורה יותר מזה תמוהה התשובה שהשיבה הגמרא והטעם שנתנה, שלא ראתה

זבוב עובד על שלהט וכר.

תט בטרם גשתגו לישב את התמיהות שהעי עליהן ולפרש את הרעיץ הכמוס במאמר זד* געיד, כי ממבע האדפ שכל הקדוש מחברו, צנוע וגסתד יותר מחברו. ומכאן שקשה יותר לעמוד על סיבו האמתי וערכו הממשי של איש קדוש ״). ואלישע איש האלהים הקתש והטהור, שצנוע היה בכל דרכיו ומעשיו, אף הוא קשה היה לעין אשד, פשוטה ובלתי מגוסה בכגת אלה, לעמוד על מהותו ומדרגתו בקודש,

מ תמהה הגמרא ושאלה: מגא ידעה ז ל ו

רב ושמואל. חד אמר שלא ראתה זבוב עובד על שלחגו, וחד אמד: סדין של פשתן

הציעה על מטתו וכד.

1) ראה, למשל, מסכת דרך ארץ זוטא פ״א ופיו, וכן פו ו ש שיר השידים ד. ועיין גס ns שכתבתי למלן ברכות מג ע-א לענין הדברים שת-ח צריך להזדי מה*

2) וברחו זה פירשו גפ את התפלה: בפי ישרים תתרומם ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים וזתקוש, ובקרב קדושיופ תתהלל•

19S a־s ,ז .ברכות י מאיגטזי. «

ה״ישרים• מרוממים ומשבחים את ה׳ בפיהם בפני קהל ועדו־״ ובצדיקים• תפלתם נלחש׳ שסמותיהמ נעות וקולם לא ישמע, ה״חסידימ*, שגדולה מדתם ממות הצדיקים, כדאמר׳ינן: 1דיק בםשפס אמת, pan* נכנם לפנים משורת הדין(ראש השגה ח ע״ב בדש״י), ה0 מקדשים את ה׳ בלשת* הקויושיפ, העולים כערכם על

אלה, מהללים את הי בקרב נפשם פנימה. ולפי שאלישע איש קדוש היד* על p ש*לה הגמרא מנא ידעה 1 3) כרכות סא ע״א•

4) עירובין עג ע״* עד ע״ב. 5) פסחים נא ע״וג אמנם שם נאמרו הדברים לענין אחר, מכל מקום השתמשתי במלינה זו משום

שהיא קרובה גם לעמנו. 6) עידובין עג ע״א. וכדאי להעיר כאן שלפי הממוסד במקרא, שמו לו לאלישע בעליה ״מסה ושולחן״. רב דרש את המלה ״שלחן״, ולכן אמר ״שלא ראתה זבוב עובד על שלחנו״. וזהו לשפתו: ומקום פיתא גרם. ושמואל דרש את המלה ״מסה״, ואמר: ״סדין של פשתן הגיעה על מסתו ולא ראתה קרי עליו״. וזהו לשיסתו

דמקום לינה גורם. וק״ל

OIp ז י, פ* ב \ \ כ ־ \ י 1 ח 9 , י ת ז ג י א ז 199 נ

ר רבי יוסי ברבי חנץא rata ךבי אלי#ד מ א י r ״ י ו תפלה לעני, דרך עניות. ימח בן!ע>}ב: אל!עמוד אךם בנןקום ןבוה ףתןלל,; אלא במקום נמוד ויתפלל, ענאמףגתהלמןקל,»: י ל ז צ א , ו ׳ ז י י 5 נ " ר א

» ד?״י" *"יו !••,׳?»׳״ ?~׳%י י . י ורנליהמ רנ5 ישרה, גראין כרגל ». ממעמקים קראתיך, ה׳! תניא 33ד ןזכי: לא!עמוד ד ת א $ךם לא על ג3י כסא, ולא על ןבי עךפךף, ולא ב^קום גבוה ו!ת9לל, אלא במקום {מוך ףתפלל, לפי שאין גבהות לפני המקום; שנאמר: ממעמקים קראתיך,

»: ו*פלה ל$ף כי!עטף. ׳ הי! וכמיב >״םקג ןא&ד רבי יוסי ברבי חנץא משום רבי אליעזר בן!עקב: המתפלל צריך שןםן

את רגליו, #א3ר רי״קאלא.״: ןרגליסם רגל ןשךה.

ת ן א ו ו כ י ך ש י ר ל צ ל פ ת מ ה. ורגליהם דגל ישרה, מירש״ין . . ו י ל ג ד גראיז כדגל אחת. ולמדו p ממראה הנבואה, שראה יהזקאל את המלאכים בשבחם את ה׳. וחזקה שלא הראוהו מראה זה בכדי, אלא כדי שילמד את בגי ישראל שאף המ יעשו כך בעפדפ בתפלה לפגי אביהמ שכשמימ f וכבר אפד רביגו האי גאון, שקשר של תפלין שהראה הקב״ה לפשה, גם p לא ריאה לו אלא על מגת שילפד את ישראל כיצד יקשרוהו בתפיליהם.

וכשעומדיפ בתפלה דגל ישדר- זהו לאות על הכנעה, כעבד שרגליו כפותות ואינו יכול לעשות כלופ. ורבא פכר ידיה ומצלי אמד:

. ( , כעבדא קפיה פדיה

ולדעת הרמב״פ ״נהגו אנשי מעשה להתפלל.( תמיד בפכור ידיהם״,

. כנראה, כלל . . ם ד ד א ו מ ע ל י א זה שאין גבהות לפני המקום, שימש מקוד למחבר תפלת (תחיגת) רבש״ע שבספירת העומר, שאמר: רבש״ע, אתה צויתגו על ידי משה עבדך. על ידי ״משה דביגו״ לא אמר, אלא ״משה עבדן*״. ולמה ז מפגי שאין גבהות לפגי המקומ. כלומד כשאנחנו אומדימ: דבש״ע אתה צויתגו, צ״ל: על ידי משה עבדך, ולא על

ידי משה רבנו. ומפעם זה קבעו גם את הנופח: ״מיכה עבדך אמר לפגיך״, ״וכסא דוד עבדך מהרה

לתוכה תכין״. וכן הגיהו גם הרי״ף והדא״ש בתפלת דבש״ע שבברכת כהגים וגרפו: ״כמי מריבה על ידי משה, וכחזקיה מחליו״, ולא כגירםאו וכחזקיח מלך ע ב ״כמי מריבה על ידי משה ר

יהודה״, ודו״ק.

א ב ו ן 1ד. ה מ י ו ס ר או״ו ו ך מ ת רגליו. א ן א ו ו כ י ך • ל צרי ל פ ת מ ה ה ש ר ו ו מ נ י ה א ל פ י ת ל ה ס נ - ב פ ר 1) הן זה• י ד

jn ת י כ נ< ש- ר ד ת הפלד, ! ו ב ל פ ה ״ ג מ ד 3) ה

? רא»ו\, ברכוה י, פייב—יא, וז״א 200 י ר מאימתי, 9

» ״ י א9ר רבי יוסי ברבי חניןא משום רבי אליעזר ר ו בן לעקב: ?אי דכתיב >דקראיס,כה: לא תאכלו על הקורא מכאז ואילך לאl כאדם * n ״ A « n ־ Q ל י ע ל ן ^ ^ ל ל ל א ^ . • י ׳י שקורא אתת תכל הפרשיות ־ ־ • • *י ״י שבתורה, ואף על פי שלא יצא ס ו ר י 5 ״ א ן נ ח י ^ 3 אמר רבי יצחק, אמר ל^ י ־ ל ידי ״קריאת שתע״ יש לו קבול י ל

T ־ י

י ^״׳•"-H- 5*i •Jr7 שכר כעוסק בתורה. אבל, ז J" ז ־J • יי ״

ב בכל י י האוכל ועותה ואחר כך מתפלל-עליו לכתוב שטרוד בצערו. ח0 *יי• ״: ואיתי לשלכת אחרי *ד־־אל תקלי.גוך״ אלא .גאיך״; אמר ־ 3 ל או?ר ״

לזקדו*דברוך־הוא: לאחר שנתגאה זה, קבל עליו מלכות שמזם!

אמר ר׳ מגי״: גדול הקורא ״קריאת ?9ע״ בעונשה יותר מהעוסק בתוךה; מדקתגי: הקולא מכאן ואילך לא הפסיד, כאךם הקירא בתולה, ?כלל ךקוךא

בעוגתהעךף.

״ אמר ר' אבא בר ובךא, אמר לב: אבל ח;ב בכל למצות מנמורות >יא י

מאמרי תתואימ ותאמוראימ

•) רבי מני אמורא ארצישראלי היה ומאמריו במסכת ברכות אלה הפ, 1) גדול הקורא קריאת שמע בעונתה יותר מהעוסק בתורת, &1קמני: הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה, מכלל דקורא בעונתה עדיןן (י ע״ב).

ן י ש ו ו ר י פ

ו אכלכל ממל ושותה ואח״כ מתפלל, עליו ל כ א א ת ב ל י ת כ י ד א מד ם... כבר ידענו ״כי הדם הוא 1א»וב אומר: ואחזי השלכת אחד גווך, אל ל ה ע הנפש״ והותנו הדל כאן כי בםרם יאכל תאים תקרי גויר אלא גאיך. אמד הקרה: לאחר

.f את לחמו יתן שבח והודיה לרבון ן%!ימימ שנתגאה זר״ קבל עליו מלכות שמים י מיד כי האדם כשבמגו מלאה תפשו שבעד- בא כ | ^ 9 על שהתזיד לו את גשטתו. ו כשגיעור אדם משגתו יאמר: מודה «י למגיד לכלל גאווה והתנשאות. ואין תמה תפלת שפל

מלך חי וקיס שהחזרת בי גשמתי. רוח לזו של הגאה והבטוח בעצמו.

1) והרי״ף על העין יעקב העיד, כי אילו היו מפרשים את המלה גויר - pro•, מ אז אמור היה לפעמוmm לפני התפלה אפילו פעימה כלשהי. עממי שדרשו גויך — גאיך, משפע אכילה שמביאה אה האדם לכלל

כנ״ל אסורה לפני התפלה. אן־ סעימא בעלמא מותרת.m-.tt^/<9 jm ובאור זד. פרשו גם את דמי הגמרא ובבא בתרא יב «רב) קודם שיאכל אדם וישתה >!WFBB !זולתי וימ •K mm מכיר ma רעב imp ,לאהד שאוכל ושותה אין לו אלא לב אחד, כלומר כיון שאפל שוב נתמלא גאזוה וגבה לבו ואין הוא שם לב m^ft^esmb* «ואדי אינ״י •* «יז י»מ פנץ

לדוחו של הרעב.

nwwiי«ז ראפיו\, ברכו\1 יא, פ»* רא , 9 201

ש * בת1ךה חוץ מן התפלץ, שןזרי נאמר ?הם.?אר״, ד^• פאחי חבע עליוז נקאלכד׳ ׳ שנאמר רו א הפצות, חרז מן חז«אי4 ^

* י , י " ' ־ ־ ־ ״ גהמ ״פאר״, למזזקאל ״פארך "

•תבוש עליך וכו׳ ״, ת*ון ד3עו תנו רבנן: בית הלל אומרים: עומז־־ץ,pip, יושכץ

מ ןקורץ רפלטין וקורץ, הילכמ 3TO יקיריו׳ עושין ע צ ל 3 ל י ג / י ״פאר״׳hf\> ה' י י י , י בעפר, אץ זה ״פאר״. עופסיז _1 י י ״

׳ במלאכתן וקורץ. ומע&ה ברבי ל#עאל ורבי ; ט ן ( מ ק ׳ ל ן י ר ו ס ו

עי׳א) מויןמינן לה בפרת שני. אלעןר בן עזוץה שליו מסבץ ב?קום אסי ו^ה

"׳ רבי לשמעאל מטה ורבי אלעזר בך , ?rnp7 זקוף. י ד ד ב! עז ז ע w ™ י י י 1 ״ י ז י J • י י י ־ % ׳י ׳ י י • • J כבית שמאי. לאחד שאומרימ או•

ר ז>ןגך מגודל, אמד להמ יהיה זה כץן עהגיע 9J. Jקריאת שמע׳׳-הטה רבי ^ד הקף רבי ישמעאל. אמר לו רבי אלעןר 13 עודה ל ל ש ש ׳ מ 0 ״י י ׳ י 6 ׳ 0 י " נ נ כ

, ״ 1 « 7 יי ל ״ דומה לאתד שאומרים לו זיזנו י: לרבי ישמעאל: ישמעאל אחי, א?זשל לןי משל. ם ה ר ל מ ו >אה ומגודל והוא א הואיל ויזלסתם אותו, אף היא למה הך^ר דומה? משל לאןוד שאומרים לו,זקנך

M י M ״ ״היה כנגד המשתיתים, הגידול 11״״. י ^

ם מנךל״. אמר להם. ?ודה כנגד ה^חיתים. אף י ר פ ס ת ל ו ר ע ת ל / ן ו ת נ ׳ , ה י ה ז ה

שאביא עליו ואשתיתנו. עכשיו פך אתה: כל ן9ן שאני ןקוף-אתה מטה: ^

: אף עשיתי ס כשאני הטיתי-אתה זקפת! אמר א ל ז ג מ י כ נ י א ר ׳ ה י ת י ט י ה נ א ץ־ V'T ™ * י־ * ־ ׳ •,• •״יי • ה ט ו ׳ שה״ת מ ך י ש ע ת מ א

ת ? כדבלי ?ית ללל, ןאתה yey כדברי גית ש9אי. פ ת ה ס ת א ו

» התלמידים ףקבעו הלכה לדורות. ך י א ^ א ל ולא עוד, א

, 1רכו\ז יא, נו־ א—פ• ב 202 \ ב מאימתי, 3ר9 רא«\ ל

מאי ??רך? אמר רבי!עקב, אמר לבי א#1דא: ד ש ״ י? שתים לפניה ך ר ב י»ע»ייצרא1רובוראח#ןד ר״עיה מה. 0 . לימא״יוצר מאי מ

י ? יי״־ 5 ״ ? י א ׳ מ י ת ש אור ובורא נגה״! לדלתיב לןאמרינץ. אלא ?עמה 7י אור ובורא חשך, לקתיה תפרש ׳ , ״ * s , T V , T י ד ׳״״<: עושה שלום ובורא רע׳ פי R* א?רינן אילך תאי היא, לאלו ברכהן ה מן המכי נ י ב ״רע" י&רי3ן ״הבל״_לי^א לישתבת א י ס א פ כדכוזיב? &

« * ל * י ^ י י • י ־ ״ « * ״ד לסןכיר מלת יום בלילה אותה קולם זמן קריאת שמע ר ללא: ? ? ה *יום. ב*ל?א .מדת לללה r^CVr4 אלא א ל י?ד״ א; אלא.?1תיום חשך עושה שלוס ובורא ר>ג ד ^ 1 ח ט ו ד ו א ד ן 1 % : ן ת « ד ית לה? אמר א5״י: גולל אור ??ני חשך,וחשך ?8ני אור. ס # 3ל!לה״ סיבי פ

ן י ש ד ו ר י פ

. צבאות הוא שברא את כל אלה 0. וכדי להוציא . . ך ש ו א ח ד ו ב ד ו ו ר א צ ו י כידוע, האמינו הפרסים, שאתם באו אבותינו מלבם של אלו, תקנז חכמים להזכיר מדת יום

בקשרים ישירים, בשתי רשויות t באלהי־האוד בלילה ומדת לילה ביומ.- « - י והסוב אהודא־פזדה (ובפפרות המאוחרת* •

הודמיז), ואלהי־החושך והרע *mwmv מדת יום בלילה׳ כיצד ז גולל אוד מפני (אח-ב: אהרימון). הושך, דהיינו: אין החזשך ברי*! בפני עצמה,

ן אלא משום שגולל האור בא החושך. ף ל מ א ן ש י ל ^ פ ר ע פ ו ס ובגמרא י לדבי: מי שברא אור לא ברא משך, שגאמר: מדת לילה ביום, כיצד ז יוצר אוד ובודא יוצר אור ובורא חושך. איל: שומר- שפיל חושך, דהיינו: ביום כששולט גם החושך, כמו לפיפה דקרא ״ה׳ צבאות שמו״, כלומר, ה׳ שיקרה הרבה מעמית וביחוד בשעת לקוי חמה.

1) חולין פז עיזג כן הגירםא בספרים עתיקים. אמנם בגמר* שלנו הגירסא היא: מי שיגר הדים לא בו* רוח וכד. וכן בסנהדרין לס ל״א בשנוי קל (דיג כמקום רבי). עיייש.

0)2 מאימתי, 9חז י»«יג\, ברכות יא, ז״ב — י1, פ־* רג

. . . : ל א י ט האי מלחי? א9ר רב מזוךה, א$ר ?

אשר קך^נו במצותיו ןצןני לעסוק לדלד תירה. ורבי יוחןן מם!ם לד. ללי: סעןיב ןא, ה' אלסינו, את דברי תוךתך לפינו ובציפיות עמך בית ל#־אל, ונדדה אנחנו וצאצאינו,וצאצאי עמך בית ישךאל־ך א$ה, הי, ח פלמי יוחר עמך ועוםקי תוךוזך. ל

המלמד תוךה לעמו ישךאל.travo אשר לסר לטי ?ילל . . . : ר מ ורב סמנוןא אך אתה, ה׳, נותן סתורה. ח ןנתן לנו את תוךתו, ל

וען לתם: א?ר להם ל״?^ז: ללכו לרלה אותת: ןלם ברכו. וקראו עשלת הדברות, ,שמע״, .ולדה אם שנ#״, .נ*א$ר״, וברכו אתה^םשלש לרכות: .אמתרציב״, ו״עבוךה״, ו.3ךכת בלנים״. ול$לת

מוםיפין בךכה אלת למש?ר היוצא.־י» אמר ?ר: ןקורין ע#־ת סולדות, .שמע״, י.^אמר׳.. ..א?ת ךציב״נ.ץבוךה״ ,וןדה אם עמע״׳

והדר תני: אמר להס הממונה, ברכו ברכה אתת, והס ברכו וקראו עשרת הדברות וכר. ועבודה, בשביל העבודה שעשו היו מברכין אתריה ״רצה ה׳ אלהיט עבודת עמך ישראל, ואשי ישראל ותפלתם תקבל ברצון, ברוך המקבל עבודת עמו ישראל ברצח״. אי נמי: •) כדאי לזיין כאן שהמקור לפירוש רש״י ביומא (0י ע״ב) נמ» בםנהודין ףס prj אמר רב פפא

הימו מגן חיינו ממונה• עיי••.ש ר ״ ן ו ר י פ

. נמ מאד, לכאורה. וכי ממרותיהמ של חכמינו לשבח . . ׳ א ל ח י נ ו א ה ב נ ר ע ה מנוסח סיוט זה שקבע רבי יוחנן ניכרת כבד את דבריהמ ז וכנראד- מםעמ זה שינה הרי״ד אהבתו הרבה לחודה. ולא אמם דרשו עליו! את גרסתנו, וכתב! הוא דדב חמנונא מעולת

אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב שמדמה•). אך אולי אין עדין• בשנוי זה מפני, שכידוע׳ רבי יוזמן את התורה, בוז יבוזו לו, אן דברי רב המנוגא האחדונימ כגמרא. כמה רב המגוגא הוו, ומי שאמר m״ יתכן שלא

•( שאמד! זי היא מעולה שבברכות הם תמוהים אמר את זה,

m 1) ראה למעלה עפוי ה ן׳׳ב ו״ה: תני תנא קמיה ודבי יזומן. ושם האיטי nwrai (3 עידדגין 30 >•« ןיי״ש. ימע שרב המגוגא אווד היד. בזמנו של חני(ירושלמי תעניות פ״ו ה-ג< ומבלי rvm : בל ומי ואיתא אמדי בי רב, הוא רב הפנוגא (סנהדדין יז ז*ב< ורב חמנונא איי יייה

מיד rarm• (י83ה! מ ואמי היה מסר לדבא ואביי(וויי סי ד״ב<־

ר ש ״ י

. . . ורבי יוחנן מסיים בה הכי דבעי פתיתה ב״ברוך״ ותתימה ב״ברוך״. חערב נא ה׳ אלחינו, יערבו עלינו לעסוק בהם מאהבה. בדוך אתח ח׳ד תודה לעמו ישדאל מ ל מ ה גרסינן, ולא גרסינן .למדני תקיך״, שאין זו ברכה והודאה על שעבר, אלא לשון בקשה. ודוד כי אתרה (תהליס קיט, י3) לא לשם ברכה אמרה, אלא בלשון בקשה, והכי קאמר: ה׳,

שאתה ברוך, למדני תקיך! תנן התם, נמסכת תמיד. אמר לחמ הממונה, והוא סגן הכהניס כדאיתא ביומא: היינו סגן, היינו ממונה(בפרש״ישס טו ע״ב)•. ברכו ברכה אחת, בגמרא מפרש, אחת מהברכות שלפני .קריאת שמע" היא, להתס מסדר לכוליה סדר עבודת השחר, וקאמר דלאחר שסדרו האברים על גבי הכבש ומלתום, ירדו וגאו להם ללשכת הגזית לקרוא את .שמע״,

רד גזאייתי. מ־1 ר&«ו\, ברמת יך, >ז״« 204

י״3ך5ת צלךם״. א9ר רב ןהוךה, אמר שממל: י ש • יה א ר י ר נ ד נ ך ל ת ו א אף 3ןםילין בק0ו לקרות 3ן, אלאשכלר בטלום ש: נענוד. וברכת כתנים, לנרך ר מ ו א ן ת י י ב ר : י כ ה י מ נ א ר ת . ^ t J ^ T p ^ *•*u —— -u ״ *L 1 / את העם, ובשאר תפלה לאמ! , ואף ) י א נ ם פ ה בגבילז m לקרות כן, אלא עבבר בטלום היה ל, ע י ג ת שמע״ לא ה א י ר ק מפני תרעמת סמינין. , • ״ר ״ ל כדאמריק במסכת יומא (לז, ר 3 ״ ? ו י י

. מפני תרעומת המינין, ( ב * י־־ ע י י י •ייי •־ י י ליהרבחסךא: כבר בטלום מפני ngjryo ד,9י?ין. שלא יאמרו לעתי הארץ איןב שאר תורה אתת, ותדעו שאין ף ^ ך 9 אמימר סבר למקבענהו בנהףךעא. א

ובשבת מוםיפין ברלה אחת למ#?ר היוצא. הםינין, עובדי כוכבים. 9אי.ברלה אחת״? אמר ר׳ ללבו: משמר ליוצא אומר למשמר לנקם: מי

ששכן עמי 33לת הזה הוא?שכץ ביניכם אהבה ואחוה ושאם ןרעות.

א רה ״ , ע ב ת י ו כ ר , ב \ ו ז » א , 9ר«י ר י ת מ י א 205 מ

ל אמר ללה 3ר לי$א םלא משמיה ךלב: ן 9י עלא א$ר ״אמת ו!ציב״ ??!חת 3&9י1 ןןטןה״ך חובתו, )!אמך(תהלים«.0: $רבית-לא !צא י

ללניד בבקר חםךןז ואמונתך בלילות. ואמר לבה בר חיטא פלא מנעמיה ךלב: המתפלל, כשהוא כולע-כולע ב״ברוןי״, וכשהוא זולןף-זוקף בשם. אמר שמואל: מאי טעמא דךב? דכתיב

. , . J ן T l - « ־ ־ * T *־ S

>תהליםקני.ח<: ה׳ ווקף כפופים. מתיביגמלאכיכ׳ה:

מפני שמי שת הוא? מי כתיב ״בשמי״? ״מפני עמי״ . . כליב!

ם פירוש הדבר על נ מ א ו העתיד, שאנו הצפים שישמור הבטחתו ואמונתו ויגאלנו, ונשוף 3רכה תוזר לגאולה הפרעה, כדי לסמוך לגאל ישראל, אי נמי ע״ד המדרש תדשים לבקרים, רבה אמונתך, שאדם האהין והפקיד רותו בידו והיהירה בלא יגיעה. עוד כתבו בתוספות: אהת ויציג וכו׳ לא קאי על השכינה אלא קאי א״יהדבר הזה״ וכוי. וכן אמר הר״ס: האי מרגניתא דלית ביה טימי, פי׳ שאין לה שומא, כל מה דמשבת מתגנה לה, כדאמר לקמן ההוא דפתת ואמר: האל הגדול הגבור והנורא, והיה מאריך הרבה, ואמר ליה ר׳ תכינא: ״סיימתיה לשבתיה דתרך", כי כל פה לא יוכל לספר שבתו. כשהוא כורע, באבות וב״הודאה״. כורע בברוך, הוקף את עצמו כשהוא מזכיר את השם, על שם: ה׳ זוקף כפופים (תהליס קמו, ת).

נחת, לשון הכנעה.ש ר * ן ו ר י פ

ד ש ״ י

כל סי שלא אתר ברכת ״אמת ויציב״, כמו שתקנוה, וכן ״אמת ואמונה״ בערבית, לא יצא. שנאסר לחגיד בבקר חסדךת ויציב״ כולה מ א ומי, וברכת ״ם אבותינו, על תסד שעשה עע להם ק שהוציאם ממצרים מת מ א הים והעבירם, ו3רכת . ואהונה״ הדבר בה אף על העתידות שאנו הצפים, שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלנו ולשום נפשנו בחיים ולהדריכט על במות אויביט, כל אלה: הנסים התדירים תהיד. תום,

ם י ד מ ובשם הגר״א אמרו שששה עשר ה שבאמת ויציב הם כנגד ששה עשר הפסוקים

שבפרשת ״והיה אם שמוע״. ״ויציב״ — מלה זו ארמית היא, זעה ראוז משום שהיא באה ו על כמ*. לאומרה בשפה ז כנגד הפסוק! ברוך שמ כבוד מלכותו לעולםן ועד, שבו משבהימ המלאכים את הקביד* וממו. קבעו לאמדו בלחש, שמלאכי השרת משכתין מ ודרך צניעות וענווה היא. ולכך תקנו לעומתו את המלה הארמית ״ויציב״, משום שאין מלאכי

•( , השרת מכירין בלשון ארמי

. . . ג א ג י ד ח ה ב ב ר ד מ א ״להגיד בבקר חסדך״ היא תפלת אמת ויציב הבאה כנגד החסדים שעשה הקב״ה עמנות כשהוציאגו ממצרים, קרע ע בשחרית ימיגו כ לפנינו את הים״ והעבירגו בתוכו בחרבה וכר.

ך בלילות* היא אמת ואמונו•״ כנגד ת מ א ו ״ו ונפלאותיו שידאגו בשעה שיגאלגו ומדי מחשכת הגלות המרה והארוכה. וכל מי שלא אמר אמת ויציב שהרית, ואמת ואמתה ערבית,

.( א ידי חובתו וכו׳1 לא מ

י xavtm גי׳יד לומר ג an• «י ה ר ד א ב י י ר ח מ : א ב « ד ע ף י ן ד מ ק ן ל י עי . ו ת כאן ו פ ס ו ן ת י 1) עים י ד ו ד מסיי: פ מ ת nrr מדים ז מ מ ד א י ל א בע ה ר אמת. ו מ ז־ א ו זרי ע ׳ אלהי׳במ, א ר אני ה מ א א . ל אמת, ו ל אבי ד חולק באן ע ז י י בלבד. וקשר- ב מ ע ל ה מ ע י א ת כ ו ד ך להו י ר ו ז נ ו אי ת ע ד ל פ ש ש ע מ מ ש , מ ד כ ך ו אנחנו ל

. ד ל העמי ת נ• ע ו ד ו ה ך ל י י ח ן • א י פג * ן שבת יב ע י עי מ. ו ן תרי מ י ה ס י ר אד ו ) פ ג

. ברכות יב, פ״א—פ* ב 206 \ י מאימתי, 9רי ר««ו ל

, תא ן ת י ר ליה שמואל לדדאברךב: בר א מ א

ה בגת ט 7 י פ ^ מ ו ז י 1 י י כ 0 « י 9 ^ ^ * & * $ * ? * \ א אתת. זתיוי כחויא, גניזת ראשו ן ך אביןי: כ#היא כירא-בורא ב״בתןד"; ^י ״ תתלה ואת״כ גופו, שלא תראה י ־ ׳ ־0 ךב ששת בי כךע-כךע כריעתו עליו כמשוי. כחויא, " , 3 זו?ןף-זול!ף בשם־ י י י כנתש הזה כשהוא זוקף עצמו, כדדןךא, כי &א ןקיף-ןקיף כחיךא. מגביה הראש תתלה ומקף

מעט, מעט.

ש ד ״ ן ו ר י פ

atn בדאודין, לשמואל דאפר לחייא בד רב« גד אריא׳ . . . ל א ו מ ה ש י ר ל מ א. ואימא לד מילתא מעלייחא דחוה אמד רב ( , ה ר ו ת פירשיי־ ס, ס אמד ליה שמואל לחיה! בד רב ). ו ויש מפרשים בר אודין, בגו של אותו איש אבה־, שמאו זקוקין דגורא מפומיד- כההיא דאמריגן, בר אריא, תא אימא לד מלתא מהגי מליר מעליותא דהוה אמר אביך0• בר אדי* חייבו, ו דיתב רב קמיה דרבי ונפקי זיקוקין ת ממומיה דדב לפופיה דדבי וממומיה דרבי בן הארי, כלומר בגו של רב שהיה הארי

ו שבחבורה*). נ י למומיה דדב"). ובדומה למסופר באן מ

. ם כאן י ש ן ה ו י ל ם מ ן ג י י ד ת ע 1* ו ו ח נ . מ א ב ל״ ן ס י ס 1) מג ו ף ן ז ל ן ק י ל 2) חו

a-< א ה ל ר ה ז ד ו ב 3) ז* n T . ד מ 4) מ

art א י ת ק נ ש ו mr ו י » ק מ א ק מ , ל ש מ ל ה . א ן המכ0ע4 ר י ב פ ש י ל ו ז מ ה ם ו י מ ו מ י ל י א מ ו ה 5) ו

207 מאימתי, 9חז ראפיו\, ברבווז יב, פ• ב רז

׳ י ןאמר ללה 3ר חי£א $לא &ע5יה ךרב: בל ש י, זה, שאפער לו לבקע ךחמים על חברו ואינו מבקע, א ו ם ה כ ד ח י מ ל אם ת. נקרא חוטא, שנאמר >״יאל איב׳מ<:גםאנכי, חלילה ה ל ח י ד ש י ר ׳ צ ם "י ח ר י ל י י צ ו

ף ־ ׳׳ייי , , * י י חגרו עצמו עליו. בחלותם, על •, לי מחטא לה', &חז*ל ללת$לל 3?ך$ם. א5ר ר מ ן א א ו ל ה פ ן ת , ח א ג ן א ו ו

שהיו תלמידי חכמים• לבא: אם תלמיד-חכם הוא, צדך #חלה ?צמו

עליו. מאי טעמא? אילימא מעום זיכתיב >««.*: ואין חולה מכם עלי ואין נולה* את אז?י? ךיל$א $לך עאני? אלא ^הכאגי״ליטלה׳״: ואני בחלותם

לבושי שק. x. כמקור KO'Dii ןנלה•

ש ר ״ ן ו ר י פ

ת תלמידי חכמיס, עד ד ע . ודכא שהיה מ . . נ א נ י ר ח ה ב ב ר ר מ א ו «ואגי בחלותם לבושי שקי, מכאן שבחולה שאמד! כמה טפשאי שאד אינשי דקיימי מקמי׳ והוא ( , הצריך לרחמים קא משתעי. ספד תורה ולא קיימי מקמי גברא רבהל שגכגם ח שדרש! יקרה היא מפנינים, מכהן גם לפגי ולפגימ*). הוסיף ואמר, שהמתפלל על י ד , ס י ם ב י א כ ו י *״ מ ״ י3 ״ 8 ׳ י ב ים תלמיד חכפ חולה, צריך שיחלה עצמו עליו י ע מ ה ובמחלות היו. רב חולה במחלת העיגים וה מציגו אצל משה » 0*יי* m מרוב תפלתו. ובדומה א ). רבא אצבעתיה מבעז " היה1^ וסגםיונמ המר ידעו מה קשה ודע רביגו. שעמד בתפלה על ישראל שחמאו בעגל , בהדדוקן גורלו של חחולה, ולכך הזהירו שיבקשו רחמימ עד שאחזו אחילו. מאי אחילול אש של

f עליו. עצמות

* ף ח ן ת ק ב 1) שב ד ר מ א א ב ד ד מ ! א ה ד ו ד ה ה ל מ נ ה ל ן ז י י בענ ת ב ת כ ה ש ן מ י י א. ע ג ע- ת ל ב ש א ו ״ ה ע ת מ ב 2) ש

. ד כ ם ו ה אד א ו פ ר ב 1011 א, א מא ר תי אי א ו מ ה. ב ״ ב ע ת כ ו כ 3) מ

. ב ה ד ע״ ט ו 4) סש להתפלל עליהם י ר רבא ש הי ם בלבד הז לי ם חו י י הכפ ד ל תלמי א ע : ל ב ת ל מ ו ש ת ל ב ע״א. ו ת ל ו כ ו 5) ב^ כ ״ ס ע ם (נדרים ל ו ם בי ה פעמי א לו מ ם אפי ת ה ס ל ו ר ח ק ב ש ל י ר ש מ ן א * כ י י ל ח לבקרם ב י ו מ ם ח ת ל א ו מ ג ל וט א ״ ו י א ו ו רפ ויש ל ו ומו רי ת יסו ל א ק א מ ו כ ה י י ע . ו ( ם ש ) ו י ל ח ם ב י ש ש ד מ ח ל א ט ו ת החולד. נ ר א ק ב מ ה י ש נ פ מו מ צ חלה ע ד שי י ר , נ א ו ד חכם ה ם תלמי : א ד מ א ו ש ה ה ובמד- ת מ ל ומות כ ם ע כ ד ח י מ ל ה ת ל ו ה , ב ה 0תם כך ל ו ח בב י"*<׳ * ס ע י ז » מ ב ם ( דמי ך קו י ך עמך, חי י אחי ח : ו ו נ י ת ו ב ו ר ש ר י ד ם כ ל רבא, א ו ש ת ט י ש ל ן ש א כ מ . ו ו עליו מ צ ה ע ל ו ק ו ש ל י מ א ו ך א י י צר ך, כ י ה שי ל ז ל ן כ י * א כ ד ח י מ ל ת ן ל ו ד ל מ ב ד אדם, א ם ב ת ם ן ל מ ו יק מ ה ז

ד חכם• י מ ל ת ה ל א ו פ ו ר ש ל י ח ה י ל ו ו מ י ל ע

20S ב ״ , פ ב ת י ו כ ר , ב \ ו י » א י ר י 9 , י ו \ רח &יאי*ו

ר ש י י

ן תזכרי ובושת, כףפיה ע מ ל דקרא, ״בכפרי לך את כל אשר עשית״. גמ בחלומות, ולא הזכיר אורים, לפי שנתבייש תתנו שלא יאמר לו: אתהת י ענ גרתת לעצמך, שלא נ באורים ותומים, לפי שהרגתן אמדי . ורבנ ם י נ ה כ את ה, מהכא שמעינן לאיזילו א כ ה מ

ליה. והוקענום גבעונים אמרו ללול בסוף ימיו, כשי*ה רעב ג׳ שנים, וישאל לול נה׳ ויאמר ה׳: ״אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים״ם, שהיו י שהרג את הכהנ מספיקים לגבעונים לתם ומי©,ם יהושע נ ת ם נ י ג ו ע נ ג ה ש ״תוטבי עצים ושואבי מים״ל ד א ו ר ל ת א י , ו ת ב ז מ לר לכם ? מ הגבעונים, ובמה א, והם ״ ״וברכו את נחלת ה׳ אתרו לו: ״יותן לנו שבעהת ע 3 אנשים מבניו והוק׳עכום ע שאול״, ובת קול יצאה וסיימהם / לול^י ה אתריהם. בחיר ה, שהרי ׳ ו בתיר ה ר מ לא א לגנותו היו באים ולא לכבודו.

אמר ךבה בר חיננא סבא מ#דה ךךב: כל וה דבר עבךה ומתב^ז בו מוןולין לו על כל !העו: למען תזכרי ובשת, 0 עונותיו, שנאמר ריייקזיל״• 0 ולא לזדה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך, ב$3ךי לך לכל אשר עשית, נאם ה׳ אלהיט. דילמא צבור שאני? אלא מהכא >«אל א»׳«»: ו*אמר שמואל אל

T "* 1 T T T T T •

עאול: למה הךנזתני להעלות אותי? ו*אמר שאול: צר לי מאד, ופשתים נלחמים בי, וה׳א סר מעלי

- T ** T - • • T l * I t *

ולא שד עוד-ןם ב!ד הנביאים ןם בחלומות- ואקךאה לך להודיעד מה אעשה. ואלי -אודם־ ותמים׳ לא קאמר, משום דקטלהב לנוב עיר הבהנים. ומנין ךאחילו ליה מן שפףא? שנאמרn$ea :ט<: ויאמר שמואל אל ^איל י י ח כ א ל א י >״

אמה ימיך **י,וא9ר ר3י יומן: .^ןי־-במחיןתי. ןרןןן אמרי ^אמיאלבכא-ה: ןהוקעםים לה׳ בגבעת שאול, בחיר ה׳-^יתה בת קול ואמךה:

?חיר ה׳.jtgra ,n'Vvpi :liftD 3 .א. מקוד: ןאאןיס

ן ״ * ר י ר י מ מל totrto m* והיא מולך ומי*• lit עצמו אדי השלמונות. ויודע הוא שלא ינוקה ויענישוהוו ס בפלילים ומה הביאד! לחוטא שיקבל על מ

מר דינו? הוי אומר: יסודי הטוש.« s s נתיםר החוטא ביסודי הנסש, הוא בוש עצמו והוא חתר בתשובה ומשחזר בו, חזקה עליו ששוב לא יחטא ולא ישוב לכסלד- ולכך מוחליז א על כל עוונותיו, ואמרו: כל העושה

דבר עבירה ומתחרט בו מוחלין א מיד1). במעינו למדים כי יסודי הנמש, העונש הבא א לחוסא מידי עצמו, קשה מעונשים המוטלים ע״י אחרים, ממאסר, מיתת בית יין מחמד- מעלי זהו הטעם שבגללו פסק הםמ״ג, שהנותן את כל זרעו למולך פטור ממיתר*

ה ד י ר ע ב ב ה ד ש ו ע ל ה כ|שה . חמאהא1םו . . ו ש ב י י ב ת פ ו דבר עבירה, חטא ונתנה הגאה רגעית וחולפת. אפים עשה את חשבון נפשד, הרהר במעשיו, שקלט, בדקם וו!עביוימ ומת. שבס בקרתו, התחיל מצפוגו מענהו. מאז הוא מתתיל להתבייש בפני ע1מו, ואין הוא מתנא מגוח לנפשו, ויסודים ומכאיבים מעיקים ומענים זיתו תמיד, — wan איש אינו מצדיק מעשיו באמתלאות שמות עד שעושה תשובה גמורה, ויםודים אלה שבאו עליו ממרקים את עוונותיו, שבז אין לך עונש חמור מיסורי הנפש, מפבל התמידי שאין מנוס ומפלט ממגו. בוא ודאה, לפעמים יקרה ואדם שחמא חסא תמוד, רצח,

1 יב, **a רם מ ת 1זאיגז\ד, מ־9 רא«ו\, נ

ר ר א^חו זי^ךתי, ךב יהיךה 9ר מ ״ א ! יי זביךא: בק*י לק*¥ 9ך*ז בקריאת #חר; ת א ת ה ת rwm רבית, ״אל תא pn9 $ה לא לן^נילז מ*ם םךח צבור$. אי י ת י י ) ״ ר ג ת ו י ת ת י י ש נ

! ך ליה יציאת » ״ , וסמי ( , לו ה כ

ה אל מוציאם מ?ןך?ם? ליקוא פף&ות ךבית י9ך#ת י פ י ) ס ן ׳ ל ן ג ^ י p V | ) ק ^ ד צ

ם #9ןל1ת׳ ןיכזזיב בהן יציאת מצךים? אלא א5ר כ ת א ״אשר הוצאתי א ר ק ל

י ךבי יוסי בר אבין: משום דכתיב בה האי יקךא מ י ׳ ל ״ ע ש ר . כ ״ ׳ ו ג ו

: כרע, ע?ב כארי וכלביא, ?ןי יהימף? ״ . י כ ״ ) * " • י ״׳ ^ י״י ז י 1 ל״בשכני "י _ , י . " ו . י נ ב כ ש ו נ נ ר מ ו א ש ו ך ה ו ר ב

י : ?ל מ י ד ם ןלימא ןזאי פסי*א וחי לא? * י ט ק ש ם ו י ן ל 3 ש כ ש ׳ ל ן נ מ ן ק 3 ן

-פסקק, ךלא נ״סקה מ#ה ו , ןיפסקה מעה רבנ א א ה מ , ל . ו א י 3 ל כ י ו ר א כ

ח צבור ? ךבנו-לא פםקי3ן. ר ו פסוקא, וליכא ט

ש ר • ן ו ר י פ

ד זה בעונש מיתר״ שכן המלה -״אתי״ מורה על מצב של קרבה, מ כלומד, לא די לו לאב א להיפך, טוב שיניחוהו בחיים ויענהו מצפונו אך לא של דמיון או שתית גמור, כגון» אצל, ןלא בלעמ הוא אומר ז ״קום לד אתם״׳ אתם, דהיינו ו י מ ל י ם כ ה ט מ ל פ ן מ י א , ש ו ש פ י נ ר ו ם י ו

ס ״את בשרו״ ה י<. אתם בדרך אך לא בעצה אתת. ו ש ע ה ש ל ב נ ל ה ל ג ישקוט ולא ינוח ב) ״את פריו״, את , . . דרשינן את המפל לבשרו

! הטפל לפריו•). לום טפל, -״וילך אתו לום ר מ א נ ז ש א י מ ז ש , מ ד י ו ל ל י ח א 1a3r ד

מ ! לו •). ולעומת זה ״עמו- פרושו בדומה לו. ו ז ״ ח ויאמר שמואל וכר אתה ובניך עמי. א״ר י עמי, במחיצתי. הוא אומד! ״ויקה משה את עצמות יוסף עמו״, דבי יוחנן דיוקו של מקרא קא דריש׳ אילי מאי עמו ו עמו במחיצתו, עמו במחנה לוויה •). נאמד ״אתי׳ ולא ״עמי״, היינו למדים שלא ״כי טוב לו עמך״, עמך במאכל׳ עמד במשתה 0. יהיה שאול עם שמואל בפחיצה ותחום אחד, ״שבו לכם פה עם החמור״, עם הדומה לחמורי).

1) הגיגה ה ע״זגp 2) ומאבא מרי שמעתי שהטעם לדברי הטמ״ג בזה הו* שלפי חוקי המולך חייבים היו להקריב לו

בן אחד, תה שהעביד לו את כל זרעו, סיס שאין הוא שפוי בדעתו. והמטורף לאו בר עונשין הוא• 3) בבא קמא m ע״ג

4) ברכות לו ע״ב. 5) בראשית רבה פליט.

6) נזיר מה ע״א. ד) קידושין כב ע״*

1mm 9 קיא ע״*

219 v nvm, «»1 ,\די פאיממי, 9רע י»«ו

* י » • ד

ת פ*די׳0 א י צ מזכירין י בליאות, פרשת ציצית נ״קראת שמע". ואף על פי שאין לילה זמן ציצית, דכתע ״וראיתם אותו וזכרתם״, אומרים אותה גלילה, מפני יציאת מצרים שגה. כבן שבעים שנה, כנר הייתי נראה זקן, ולא זקן ממש, שנאת עליו שינה יום שהענירו רס גמליאלp מנשיאותו ומינו רני אלעזר עזריה נשיא, כדאיתא לקמן

מקרא זה.

9ץ?יריןןציאת ?קנתם ?ליאת. א9ר ר3י אל^ןר ?I ?נןץוי: ןזך־י $י &ך שבץים #ה, ןלא ןלעד ?תאמר ןציאת מ?ךים בלילות, עד עךך^ה בןם ״׳»: למען תזבר את יום צאתך י בי י זו$א. שמהר( 9אךץ מצחם צל זהי חךןי; ״עד חךןי׳-ךףמים,פל ל9י מיד־מלילות. וחלנדם אומרים: »י5י , מיך״-לעולם לוה, .צל למי סדד״-לל״ביא לימות

ל#9דל•

נפרק תפלת השחר (כ״ח ע״א), ואותו היום דרש נן זומא

גזאגזרי התואיגז והאגזוראיגז •) רבי אלעזר בן עזריה תנא בדור השלישי היה ומאמריו במסכת ברכות אלה הם • 1) נאמר כאן בלילת תזת, ונאמר לתלן ועברתי כארץ מצרים כלילת תזת,

מה לתלן עד תצות אף כאן עד תצות(ט ע״א). 2) מאי תפזון, תפזון דמצרים (שס).

3) א״ל רבי אלעזר בן עזריה לרבי ישמעאל: ישמעאל אתי, אמשול לך משל. למה הדבר דומה, לאהד שאומרים לו זקנך מגודל. א״ל: יהיה ננד המשתיתים. אן?

כך אתה וכו׳(יא ע״א). 4) הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות וכו׳

תקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו, שנא׳ שמע ישראל (מו ע״א). אין תפלת המוספים אלא בתבר עיר(ל ע״א).

כל מקום שיש שם הבר עיר, יתיד פטור מתפלת המוספין(שם).

(יב ע״ב).(5 (6 (7

ז ״ ו ר

בפירוש הפלה ״כל״ הבאה בפסוק. לדעתו, תיבת ״כל״ שני פירושים יש לה«

א) כל׳ במובן של דבר שלם. ובגגוד למחציתו או מקצתו.

ב) כל. היינו, כולם. לדברי בך זומא המלה ״כל- מתיחםת לכלר שיום מ מ * ו ל יומ וממ לחוד, כלומר: יום ש שלם פירושו מעת־לעת, לילה ויום, לכן דרש«

כל ימי חייד, הלילות.

* כל ימי חייך פירושו: לא לדעת חכמי* תה ל בכל היום בלו, כי אם בכל הימים כ שדרשו: להביא לימות המשיח. ועל דדך זה

ו ר י פ

. ״כבן שבעים״ ולא ״בן . . י א ג י ר ה שבעים׳, פפגי שכידוע p שמוגה עשרה שנה ד,יד\), ולדברי הירושלמי בך שש עשרה*) היה רבי אלעזר בן עזריה כשמגוהו גשי* והתרחש גס וקמצה זקגה עליו תחפי, כבן שבעים שגה.

ולדעת הו־טב״ס מבד, מבעית היתה לכך שנראה רבי אלעזר בך עזריה זקן יותר מכפי גילו, מצד שהיה מרבה לשגות וללמוד ולקרות יזמ ולילה עד אשד תשש TO ונזרקה מ שיבה

. ( , וחזר כזקן p שבעים שנה

ובאשר לעצם הדרושים שדרשו כאן, אש״ הגר״א׳ שלא נחלקו בך זוטא וחכמים אלא

ריא מזכידין יציאת מנדים בלילות ויינו בבן זומא. ורק בהמשך הדברים היא מזכירה את המתלוקת

שבינו ובין החכמים. ואף מדברי ראביע ראיה שהדין עם בך זומא מדאמד! ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בך זומא משמע

שמאחר שדרשה בך זום* זכה,). דרך אגב! בתוספות יומ טוב הקשה למה אמדו במשנה ״מזכיריד ולא תני ״זוכדין* ? והשיב מה שהשיג ושמעתי מאבי מורי בשם גדול אחד. שזוכדין משמע אפילו זכירה בלב, וכדאמדי זמר. יכול בלבי). ולכך שנו ״מזכידיך, להשמיעך דבזכירה בלב בלבד

לא יצא.

11נ

שדרש בך זומא טצינו שדרשו בספרי את הפסוק .והיתד. עמו וקרא בו כל ימי חייו״, ימי חייו

•C הימי* כל ימי חייו הלילות ולעומת זה, אם כי כתוב במגלה ״והימים האלה נזכרים ונעשים״, דלכאורה משמע* ביום אין, בלילה לא אמר רבי יהושע בך לוי: חייב אדנו לקרות את המגלה בלילה ולשנותה ביו*

וכן הלכה *). הרמב״פ פסק להלכה כבן זומא ואמר: מצוד. להזכיר יציאת מצדים ביום ובלילה, שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצדימ כל

ימי חייו"). ולכאורה דהה את דברי הדבימ ופסק כיחיד. אך למעשה גם המשנה פתחה ואמרה:

י י»»ר\. ברבות x פ• ב י 1זאי&י\ד. י

1) ברכות כח ד-זג 2) ירושלמי ברכות פ״ד ה״א.

3) בפירוש המשניות. ועיין ירושלמי ברפות פ״א היו, ומשם יו1א שפירשו .כבן שבעים שנה• כפשוטו, כבן שבעים שנה ממש.

4) ספרי ס׳ שופטים. 5) מגילה כ ע׳יא.

6) משנה תורד״ הלכות ק״ש פ״א. 7) וכמו שפירש הרע״ב: זכה נגח, וכדאמרי (נדה לח עיב) בהא זכינהו ר-א לרבנן.

8) מגילה יח ע״א.

j ט2 i , מ ע נ ז , ג \ \ 1 . «r מ w ריב «

: א$ר ללב ?ן זו^י לחלפים: וכי 9ןכירץ

, שהרי מו ר לא שיעקר יעקב ממו מ ןציאת מ?ךץם לימות מ&יוןז נןןלא כלר מם לאים-נאם ה׳־-ולא יאמת הצינו שקראו הקב׳יה י ? : : > " י ׳ מ ־ מ » י י

ו ת ד ר ת ב א ר ז ת ״ א 3 ק ע י ל ^ ״ א ך ^ ה ^ ^ , ל ע י א^ף ה י ה ח עול .אמר י י ־ ^ למצרים שנאמר: .

י י ־ * אלהים לישראל ויאמר יעקנ ״ ־ י־ * * ״ T ־

את זרע 3ית יעךאל מאךן צפוןה ומצל ד.אךצות יעין3 ויאמר הנני״ (נראשיס א#ר הדחתים עם״! אמרו לו: לא שתעקןר ?ציאת הו, 3).

מ?ר?ם $?ןקו$ה, אלא ?תןזא שץבוד מלכיות ?,קר ויציאת 9?ר!ם ט9ל לו.י*״״ ליי י<: לא יקרא שמך עוד,יעקב״ כי אם,ישלאל״ 3 כיוצא בו אתה אומר ׳

wmvftRm גז*וגז\־י תתו^זיגז

s ס זומא תנא בדוד השלישי היה ומאמריו במסכת ברכות אלה המ (•

1) מאי ״כי זה כל האדם״ ? כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה (ו ע״ב).ת יום צאתך מארץ מצרים כל ימי הייך״, ימי הייך הימים 2) ״למען תזכור א

כל ימי חייך הלילות (יב ע״ב). 3) וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיה, והלא כבר נאמר: הנה ימים באיםת בני ישראל מארץ מצרים כי אם הי ה׳ נאום ה׳ ולא יאמרו עוד הי ה׳ אשר העלה אp צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים א אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מ

שם (שם).

4) דברים הבאים מהמת הסעודה בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה לא לפניהם(מא ע״ב). טרתן ת פו פ ולא לאהריהם, הואיל ו

5) בא להם יין בתוך המזון, כל אהד ואהד מברך לעצמו, לאהר המזה אחד(מג ע״א). י ו ת הבליעה פנ מברך למלם, הואיל ואין בי

/ אמד: ברוך חכם הרזים, וברוך ו ב מעלה בהר הבי 6) ראה אוכלוםא על ננח ע״א). ) י שברא כל אלה לשמשנ

ת לאכול, עד שמצא בגד ללבוש, 7) כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פ. ואני משכים ומוצא כל אלו םתוקגים לפני(שם)

8) כל אומות שוקדות וכאות לפתח ביתי ואני כמזכים ומוצא כל אלו לפני(ש&<.פר? כמה טרחות פרח בעל הבית בשבילי, כמה בשר* 9) אורח טוב מהו או הביא לפני, כמה יין, כמה גלוסקאות הביא לפגי״ובל מה שטרח לא טרח אלא כשגילי.ת אכלתי, התיכה ח ת א ו מה מורח טרה בעל הבית זה? פ ר מ ו אבל אורה רע מחו א, כל מורח שטרח בעל הבית זה לא טרה אלא בשביל י ת י ח ת ״ ח ת אכלתי, כוס א ח א. ם י * ג י אורח טוב סחו אומר? זכור כי תשניא •עלו אשד שוח־ו א אשתו ובניו. ע

: לכן יראוחו אנשים וכו׳(שש). ב על אורח רע כתי

נ ^ , ו מ ו ק 9 9 ^ ר ן ^ א ל ^ « , ד ^ ה מ ׳ ל ׳ ״ יי ו״-י*קב״־ז5ל לו. היא אוסר ^ ־ י ל ^ ל ״ א י ״ ת nB™ n׳ נ r י ״ נ ע ז

תזכרו ראשונות״ כימ• אל ו^לרו ראשונות ו_קךמוףותאל תתבענו. .אל תזכרו ראעונות״-זה #עבוד מלכיות; .וקןדמוףות אל תתבוןנר-

זו ןציאת מצןץם.

י עו&ה חך#ה, עתה תצמח י״גיי־״-י״-תך ךב יוסף: זו מלחמת גוג ו$נוג. תנ &ול: ל$ה סןלר דומה? לאךם *מד. ממלך 3ךךך ו$ע בו ןאב, ן»ל מ$נו- ולדה מס§ר,והולך מע&ה ןאב; פגע בו ארי, ונצל מ^נו-עדה מספר,והולךע בו נחש, ונצל ממנו-שכח סע&ה #ניהם ודדה מספר והולך $ע&ה ארי; ט

&ע&ה אף כך ?#*אל: צרות אחרונות מעכחות את לראשונות.

דיד מאימתי, «־» ברכתי ע״א 214

י ׳ » ו « -3תח^ה ' . ם הוא אבךהם >יביי!י»פ א א ך ב אה אב לאלם ולבסוף ג^)ה אב ללל לעולם בחחלה אב לארם, לאנשי ^ ג

£ ™PZ ד ^ י ־ ^ ש ד * ת * ־ מ * ״ מ - י •«ד היא * י ?ל ול3ם1ף $&ית &ךה ללל לעילם ^לו. אבותיכם (יהושע כד, ב), ואומר: אל ארם נהרים, אל. שדי, לשון ימיד עיר נתור (בראשית כד, י). אב לכל העולם, אב המון גויס (שם ק, ה)

משמע שרתי.

ש ר ״ ן ו ר י פ

ואז ראה שאם כי הוא אותו רב יוסף דפקודם, ולא נעשה בו שומ שינוי מעשה, רק נשתנה שמו לריש מתיבתא, זמ* על פי כן השפיע זד• על תכונת רוחו ונפשו, וזהו שאמר ז שטי השמ

כשנוי מעשה דמי.

תהו מאמרם כאן! אבדם הוא אברהם וכר. אמנם למראית העת לא חל מ באברהם זד- שעוד לפני שעה קלה אבדם היה שמו, כל שינוי פנימי ונפשי! אך לאמתו של דבר ניכר היטב רשומו של שמו החדש בו, באפיו, בטיבו

ובתכונותיו.

מרה לו אבדם, שרי גתדת והוא מקיים. ז שרי: בוא נא אל שפתתי וכוי. מאי כתיב ביה ז

וישפע אבדם לקול שרי. התאוננה שרי באזניו על הגר שפחתה המתנשאת, מיד ויאמר לה : הנה שפחתך בידך

עשי לה הטוב בעיניך.

אך אברהמ אינו כך. אמרה לו שרה: גרש את האמה הזאת, וכו׳ ולא אץ למלא את צווית כדרכו מדי פעם בפעם, ואלמלא פקודתו של מקום לא היה משלח את שפחתו ואת נעו מביתו. תמי שרד* באז שונה שמד- שוב אין היא מדברת ^שות, וכשהיא מבקשת מאת אברהם לגרש את ישמעאל, היא נותנת טעם לדבריו־- כי לא יירש בן האמה ומי. הא למדת שהשפיע שנוי השם

גם עליה.

ולא באסים בלבד חל השינוי׳ כי אם גםנ* כי חזרו אליהם כוחות נעוריה* בגופם וכאו

. לכאורה . . ם ה ר ב א א ו ם ה ד ב א אין בשנוי שמו של האדם אלא שנוי חיצוני, מעין התלפת לבושו וכסותו בלבד, אך יש ולעתיפ משפיע שגוי זה גפ על תכונתו והלך רוחו של הנקרא בשפ כגוי או תואר חדש, ולזה התכווגו הרמב״מ והספיג באמרמ כי שגוי השם הופך את האדם לבדיה חדשה, והוא הופך

.( אותו לגמרי לאחר ממה שהיה מקודם1

סוד זה ידוע היה גפ לחכפיגו ז״ל, ובו היו משתמשיפ ומשפיעיפ לטובה על בגיהס של* פ זזבריס שסטו מדרך הישר, שיגו את ש ;הוסיפו להם תואר, ומיד היתד, אתם רוח חדשה,

ישבו מדרכם הרעד-

כההיא דרבי שגזדמן למקומו של רבי אלעזר ברבי שמעון, אמר להמ! יש א בך: יש לו בן, וכל זוגה קי אמרו לו לאותו צדי שגשכרת בשגימ, שוכרתו בארבעד- הביאוהו ׳לפגי רבי וסמכו ומסרו לרבי שמעון בן אסי בך ׳לקוגיה אזזי אמו. ליפיפ גתפרםמ שמו כגדול: בתורה כאביו רבי אלעזר. קרא עליו רבי

•C פרי צדיק עץ חייפ ולוקח נפשות חכמ

ומעשה שהיו רבה ורב יוסף מתקשים בהלכה אחת עשרים ושתים שנה ולא אפרקד-ד דיתיב רב יוסף ברישא וסירקה: שנוי ע

השם כשנוי מעשה דמי י). תוכל לומד כי מבשרו הזה והודה רב יוסף יבך. שנוי השם—לכאורד- מה ערך והשפעה ישז אך למעשה כשישב רב יוסף ו לה לעובדה ז .ברישא נשתנו תכונואיו, התפתחו כשרונותיו,

y ר*«ט, ברבות ע, «•» דמו 215 נואשתי, «

• ר ״ ן ו ד י •

ק מ }, שאלמלא י כדי שיולד לד& בן לידשמ, שנולד אז לא היה אדם שימשיך בהפצת תודת אחדות הבורא שחוללה אברהם אבינו. נמצא* ד א שאברהם, שבתחילה לא היה מ אם אב ל לבסוף, לאומי שנולד בגו, שנבדכו בו כל גויי

הארץ, נעשה אב לסי העולם כולו.

! אבדם לא שליד, אברהם שליד, ז ו פ מ ו י ז ו. ( , שדי לא תלד שרה תלד

וםאיתבי עולם אלה למדו רבותינו ששינוי השם קורע גזר דיגו של אדם, דכתיב! וברכתי. תהו שאמד ( , p אותה וגם נתתי ממגה לד המהדש״א: שעל ידי שינוי השם גשתגה מזלם

1) הל׳ תשובה פ״ב ה״ד וסמ״ג עשין י*ז. 2) בבא מציעא פה 1* ת זה ג*י היום לכל מי שעוסק בהוראה ופדגוגיד- רמה המורה ותלמידו לא נזזברך בכשרונות מומים, אל יוכיחנו ואל יבזגו על כך, שמי שעושה כן בידוע שהוא תהה את תלמידו בשתי ידיו, ושוב אין לו לתלמיד זד. כל תקנה. להיפך, על המודה לקרבו, לעודדו, להמריזו ולזתו, ופוב יעשה אם בשיחו עם תלמידו הנחשל יחלה את הקולר לא בכשרונותיו כי אם בתתו ובמתו, יאמר לו: בשרונותיך תכדונך משובחים תאים ה* אן־ פד. אעשה לד ואתה מתרשל בלמודיךז אם כן יאמר לו, חזקה על התלמיד כי

במו המתה זו בשקידתו ובהתמדתו, יתגבר על קשיי הכשרון ויעשה חיל בלימודו. 3) בבא קמא סו עיב וכתובות םב ע״ג כדאי להעיד כי עשרים ושתים שנה הנזכרות כאן הן חן

ה למלון־ רב יוסף, כדאיתא בברכות סד ע״א. כ״ב השנים שלא ת 4) בראשית רבה פמ׳״ד י״ג

5) ראש השנה פז עינג וראה במהרש״א שבנ ») עיין מהדש״א כאן וגפ מהרש״א בנדרים לב ע״ג

״א 216 , ברכות יג, נ \ רמז *אי1זתי, ירע רא«ו

ל הקורא לאבךהם-״א?ךם״ עו3ר 3״ן$ק)ה״, עט*5ר(בחי״״ תני 3ר ?ןןךא•: ן: ע31ר ב;לאר, #אהר>״»״•: ר 9 יי•״: וזדה שמץי אגך^ם. ר3י אליץזר *

ןלא ל&ךא עוד את ?מך אב:ךם.

ו ג ראי ו ותאמו ג י א ו ת נזגומרי ת

•) בר קפרא היה אחד מגדולי החכמים בבית דינו של רבי ומאמריו במסכת ברכות אלה הם:

1) כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, שגאמר והיה שמך אברהם(ינ ע״א). 2) איגו הוזר וגומרה (שם ע״ב).

3) צייר להו בכילתא ומפיק למודשחון לבר (כד ע״א). 4) הדיוט כמו שאמרגו, כהן גדול בסוף כל ברכה וברכה, והמלך תחלת כל

ברכה וברכה, וםוף כל ברכה וברכה (לד ע״א—ע״ב). 5) לא על המברך אגי כועס, אלא על המלגלג אני כועס, אם הברך דומה עליו

כמי שלא טעם בשר מעולם, אתה על מה לגלגת עליו ? (לט ע״א). 6) לא על המלגלג אגי כועס, אלא על המברך אגי כועס, אם הכמה אין כאן

זקגה אין כאן(שם). 7) עד דכפגת אכול, עד דצתית שתי, עד דרתחא קדרך שפוך (סב ע״ב).

8) זלת קבוץ קנה מינה באתר דלית גבר תמו הוי גבר(סג ע״א). 9) איזוהי פרשה קטנה, שכל טפי תורה תלוין בה. בכל דרכיך דעהו, והוא

יישר ארהותיך(שם). 10) לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה (שם).

ן י ש ו ו ר י פ

. רבימ מחכפי אבינו, שגור בפי העם, ולפיכך הזהירו על כך . . ד א פ י ב ר ק נ ת ישראל תמהו: אם איתא שהקורא לאברהם באזהרה חמורה. בעשה ולא תעמד-

אבדם, עובר בעשה, או בלא תעשה, מפני מה ובדומה לזה מצעו שאמרו: השח שיחות לא מנה הרמב״ם ושאר מוני המצוות דין זה חולין עובר בעשה*). ואמ באמת השה שיחות בין שאר תרי״ג המצוותז1). הולין עובר בעשה, מפני מה אמרו: אפילומ ויש לומר, כי,עשה״ ו״לא תעשה* שאמרו שיחת חולין של ת״זז צריכה תלמוד *). ו באן אורהא דלישגא בעלמא הי* ועשה ולא אמרו: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, תעשה שאמרו לאו דוק* שהרי ידענו כבד, שנאמר: ולא יהיה בקרה וכעדתו"). כל הגהגה יכי כך היתד, דרכם של חכמינו ז״ל להפליג מצרי עק עובר בלאו, ׳״אל תלחם לחם רע עין י). .בשבח מצוד, והתנהגות סובה שרצו להמרת הרי שכל אלה אסמכתות בעלמא הן. והפליגו וולזרז את העם בקיומה ״). חכמים כלשונם, כדי להרחיק את האדמ מהכעוד וכסי שלא רצו זעמים שיהא השם אבדם, ומהדומה לבעור, ו״עשה* ו״לא תעשה״ שאמרו ׳שבו היו משתמשימ אבותיו העכו״מ של אברהס כאן — אזהרות חסודות, אך לא איסור ממש הן.

• V

1) וראה נם במהרש״א שהשאיר שאלתו «*ע. 2) ראה בתשובות הריב״ש סימן קעא.

3) יומא יס ע״זג 4) עבודה זרה יס ע״ב. סוכה פא ע״ב•

5) סנהדרין קי ע״ז4 6) סוסה לח ע״ב. ועיין הרםב״ס בפירוש המשניות בפרק גיד הנשה. שאוהד: תודח אבות אינה

עורפה עלינו, ורק מד• שאפדה התודה עלינו על הד סיני היא חובה עלייא.

217 מאימתי. 1רע ראיג\, ברכומ ינ, •»א ריזו ?מם ז י א^אס^ה: לקולא לזךה.*לי״ ל?י»י ״ ״ י

: ״ - ״ י ם ה ך ב א ™™^5^^ קון^א־ברידהוא א9ר ל. ה . אשזף-לא תקן־א את #מה »#־י" 9י.#־ה״ # ׳ ״אברם״ ושתת שמו ״אברהם׳

: לקורא ל?עקב,יעקב״ לכי אד!? ?אגי לסם, תמ־ר אהךדה ן־ךא. ה אלא ^: !ן?קב,£?ב! ר ^ , ה ^ ל ה ת ^ מ ךכתיב >״»••»: ףא^ראלהים לישראל בה הוא ?מניב ר3י יוסי 3ר א3ין-ואיסי9א: ר׳ יוסי 3ר ז5יןא-«»יה«-י<: או ה׳ לאלהים אשר 3לר$ באלךם!? אמר ליה: התם ןביא הוא ךזקא 9ס1ר

לשבחיה ךרח#א $אי ךהוה מעקך־א. א

ן י ש ו ו ר י פ

ב סימן להיבה ולמקרה יתירה. ק ע י א ל ר ו ק ה ה ת ע א מ ל א. כידוע מרמזת וכל כך למה ז אברמ זהו השמ שהשתמשו . . י נ מ י ב ב ה ק ע י תיבת את לדבר מפל ־). לבך השמ אברמ, דכתיב בו עכו״* עקדוהו ממקומו. יעקב׳ השם ומה גביה ״ולא יקרא עוד ״זמ* שמך אבדם, בטל שקראו לו בו אביו, השם הקדוש הזה מבטן לא

מן העולם אפילו לשפ טפל. וכמו שאמרו: געקר כן, אלא שגעשה מפל לשם ישראל״). עבד שמ ראשת וגתקיים שמ שגי f. מתיב רבי יומי בן אבין, ואיתימא דבי יומי השם יעקב, דלא כתיב גביה ״את״, לא בר זבידא: אתה הוא ה׳ האלהימ אשד בחרת געקר ממקומו ואו גתבטל אלא שעשאו הכתוב באבדם ז א״ל! התם נביא דקא מסדר לשבחיה

טפל לשם ישראל, תהו שאמרו: ״לא יקרא דרהמגא מאי דהוה מעיקרא* ואית דגרסי: שמך עוד יעקב מ אם ישראל יהיה שמך״, לא כן היא הגרסא ברוב הספרי שיעקר יעקב ממקומו, אלא ישראל עיקר ויעקב דקא מסדר לשבחיה מאי דהוה מעיקרא כלומד: טפל לוי). מסדר שבהו של אברהמ, מה היה מעיקרו, למגי ולא זו בלבד, שלא נעקר השמ יעקב זה שנקרא שמו אברהמ, שכבר אז בחד מ הי. ממקומו, אלא מעינו למקראות רבימ המכגימ ונראה שגרסא זו נכונה׳ שכן בתוספתא אמדו:ו אעפ״י שההר וקרא אברהם אבדם, אינו לגנאי נ י לאבינו יעקב בשמו זה״ ולא עוד אלא מנ ששם זה משמש גם לשון חיבה ואהבה. וכן אלא לשבת, ומכאן שתיבת שבחיה מתיחסת

הוא אומר: ״יעקב יעקב״, ואין כפל השם אלא למלת אבדה* כדי לשבחו לאבדה*

א) לדעתו של המחבר כדאי לרמוס בםווי הפרק הראשון שבנמ׳ את התנאים והאמוראימ, אשר נזכרים תמיד בשמם הפרטי בלבד.

: ם י א נ ת ה רבי אליעזר — רבי אליעזר בן הורקנומ, רבי אליעזר הנדול.

א. רבי יהושע — רבי יהושע בן חעית — לא נודע לנו מי היו אבותיו, אבל יודעים אנהנו שהיה כהן, ונמ אמו היתה פ ר י ט ב ר בת כהן. דאמר רבי טרפת: פעמ אחת עליתי אחר אהי אמי לדוכן והטיתי אזני אצל כהן: ן . (קידושין עא ע״א. ירושלמי יומא פ״נ ה׳׳ז). בירושלמי נקרא רבי םרפו . . י ת ע מ ש גדול ו אביהם של כל ישראל, רבם של כל ישראל (יומא פ״א ה׳׳א. יבמות פ״ד הי״ב. הוריות

מ״נ ה״ב).א — רבי עקיבא בן יופ1*. ב י ק י ע ב ר

- דגי ישמעאל בן אלישע. י ישמעאל ־ כ רי שמעון — רבי שמעון בן יוחאי. ב ר

ריח !ואימתי, 9ר5 ראאו\14רכות יג, «״* דכי יוסי — רב* יופי כן חלפתא.

רבי יהודה — רבי יהודה בן אלעאי. רבי אלעזר — רבי אלעזר בן שסוע.

: ם י א ר ו מ א ה רבי יוהנן — רבי יוהנן בר נפהא.

רבי אלעזר — רבי אלעזר בן פרת.

רב יהודה — רב יהודה בן יהזקאל. רב נחמן — רב נהמן בן יעקב.

* אב? יודעיפ אנחנו שהיו כל כך ה י ת ו ב רב חסדא, רב ששת — לא נודע לנו טי היו א נדוליפ בתודה, כאשר פנשו רב הפרא ורב ששת זה בזה היו שפתותיו של רב הםדא רועדות טםשניותיו של רב ששת (כלומר, היה משתומם הרבה לנודל בקיאותו של רב ששת במשניות), ורב ששת כל נופו מרתת מפלפולו של רב חםדא (עירובי! םז ע׳׳א). אמר לו רב הונא לרב המדא: שמך חםדא והפודימ דבריך (נימין ז ע״א). ורבה אמ­ על רב ששת: הקשה אדמ קשה שהוא קשה כברזל, וטי הוא, רב ששת (כלומד הד והדי(*ת צח ע״ב). לדבריחפ: כל תלטיד חכפ שאינו קשה כברזל אינו תלטיד ו ח נ ט ) ( ד א חוא מ

חכפ (תענית ז ע״א). רבה — רבח בר נחפני.

רב יוםןפ — רב יומן* בר חייא. (חולין יח ע״ב) עולא — עואא בר ישטעאל. ראח מה שאפר עולא בר ישטעאל בשם רבי לעזר (ירושלמי סוכה

(פסחים ע ע״ב). פ״ד ח״ה). וראח טח שאטר עולא אטד רבי אלעזר בבבלי רבא — רבא בד רב יוםן* בר חנטו.

רב אשי — לא נודע לנו טי היו אבותיו. ישנם הסטוריונים האומדים שאביו היה רב שיטי בר אשי, אבל להשערה זו אין סמוכים לה בשום טקום. רב אשי הוא םוו* הוראה (ב״ט: טיטות משה ועד רבי לא טצינו תורה פו ע״א). הוא הבר הבור התלטוד בבלי, ואטרונתלה בכמום אהד, וטיטות רבי עד רב אשי לא מצעו תורה ונדולה בםקום אהד (נימין ו נט ע״א. סנהדרין לו ע״א). ובאמת יש להשתוטם הרבה מאד על רב אשי, איך ידע את בל ההבטות והטדעים הרבים הנםצאים בתלטוד, ואיך מצא ביטויים כל כך נעלים להביען בםננון כל. כך יפה. לא להנפ אמר עליו הרטב״פ: הפלנת הבורו ועוצם תועלתו לעד

נאטז עליו, די רוה אלהין קדישיז ביה. (הקרטת הדטב״ם לסדר זרעים)

1) ראה למעלה יב ע״א, דיה: כל העובר, נגד. שכתבתי. 2) מכילתא פ׳ בוא•

3) לעיל בדף זד- ואם תאמר, ומפני מה לא נשתנה גם שמו של יצחק וצמו ז בבד השיבו על זד- שבשם זה קראו הקב״ה ליצחק, ולכך לא נשתנה.

4) ובשם הרין פירש הריי אברבנאל (סוף פ׳ לך) עמו של אברהם בא עפ הברית כורך כל תכא להתגייר שמשים את שמו הקודם. ולכן הקורא לאברהם אבד* שזהו השם שהיה לו קודם המילד- עובר ב״לא

תעשה׳, מפני שזהו השם שהניח לו תרח אביו. אבל מקב הוא השם שהניח לו מחק אביו מדקתו, ושם ישראל קרא לו המלאך, מפני שדרתו, ולכן ראוי שלא יעקר שם יעקב ממקומו, משום מעלת יגחק שקראו כן, אלא שיחא שם יעקב מפל ושם ישראל עיקר, כמעלה

המלאך שהניח שם זה עליו.

ד ו מ ל ת ת ה ו ד ג א ה ל י ד פ ו ל ק י צ נ א

יקלופדיה לאגדות התלמוד

תולדות התנאים והאמוראים

ם ומפורשות י נ סדורות למי המי על־ידי

הרב ר' נתן נסים סולומון בהרה״ג ר׳ שלמה ברי מרדכי

מתליאביב, מדינת ישראל

כוך ראשון

שנת חמשת אלפים, שבע מאות ושתים עשרה שנה רביעית לתקומת מדינת ישראל

Eicjcltpeiiak L'lgaiotk ia-Tal••!

The Biographies of the Tannaim and Amoraim

Edited by

RABBI NISSIM N. SOLOMON

of Tel Aviv

'Volume One

1951

Copyright 1951 by D R . NISSIM N . SOLOMON

כל הזכויות שמורות להמחבר, כיחוד זכויות תרגום, קיצורי* צילומיפ והעתקות.

Printed in the United States of America by SHULSINGER BROS. LINOTYPING ft PUBLISHING CO.

21 EAST 4TH S n m , , ^ * You 3, N. Y.

מצבת זכרון

להגשמות הקדושות והטהורות מבני משפחתי, שנסתלקו במיתות משונות ואכזריות על ידי הנמים אשר טמנו קדוש ישראל ודצחו

ברציחות משונות ואכזריות ששה מלית יהודים.

ת ואשתו. ח לאחי הגדול ד׳ א

לאחי הגדול ר׳ מנחם מגדיל ואשתו.

לאחי ותלמידי ר׳ אברהם צבי ואשתו ובתו חיחידח.

לאחי אשתי ר׳ משח דוד לנדפ ושני בניו.

לאחי אשתי ר׳ אליהו לנדפ ובנו יחידו.

זכרונם לברכה. תנצב״ה.

ה׳ ינקום דפ מכריו הקדושים ונקם ישיב לצריו.

ת התנאים והאמוראים פו תקו

תקופת התנאים נחלקת לחמשה דורות:

ר ראשון להתנאים: ת* ר ו רבן שמעון בן גמליאל, רבי יוחנן בן זכאי ובני ד

זמנם מן ג׳ אלפים שמוגה מאות עד ג׳ אלפים שמונה באות וארבעים (80-40 למספרם).

דור שגי להתנאים: רבן גמליאל דיבנה, רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן

* ר חנניא, רבי י,סי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל ובגי ת זםגם פן ג׳ אלמימ שמוגה מאות וארבעיפ עד ג׳ אלפים

שמוגה מאות ושבעים (80—110 לפםפרם^

דור שלישי להתגאים: רבי עקיבא, רבי ישמעאל בן אלישע, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יוסי הגלילי, שמעון בן זומא, שמעון בן עזאי, רבי חנינא

ם ר בן חרדיון ובגי ת

זמנם מן ג׳ אלפים שמונה פאות ושבעים עד ג׳ אלפים שמונה מאות ותשעימ וחמש (110—135 למספרם).

דור רביעי להתנאים: רבי שמעון בן גמליאל, רבי נתן הבבלי, רבי מאיר, רבי שמעון בן יוחאי, רבי יוסי בן חלפתא, רבי יהודה בן אלעאי, רבי אלעזר

* ר בן שמוע ובני ת זמנם מן ג׳ אלפים שמונה מאות ותשעים וחמש עד ג׳

אלפימ תשע מאות ושלשימ (135—170 למספרם).

דור חמישי להתנאים:

רבי יהודה הנשיא (מסדר המשגה), רבי אלעזר בר׳ שמעון סומכוס (בן יוסף), רבי שמעון בן אלעזר, רבי פנחס בן יאיר

* ר ובני ת זמגם מן ג׳ אלפים תשע מאות ושלשימ עד ג׳ אלפים

תשע מאות וששים (170—200 למספרם).

דור חמעבר מתקופת התגאים ולתקופת חאמוראימ: דור המעבד מתקופת התנאים לתקופת האמוראים אח־ עשרים שנד- החכמים מדור המעבר מכונים ומני תנאים, מפני שהם מוזכרים רק בתוספתא ובברייתא ואינמ מוזכרים במשנה. זמנם מן ג׳ אלפים תשע מאות וששים עד ג׳ אלפים

תשע פאות ושמונים (200—220 למסארמ).

ת2\גפוד האגזודאיגז באוזו ישראל נזזל2זגז לגזגזטזח דודות:: ם י א ר ו מ א ה ן ל דור ראשו

* ד ו רבי חנינא רבה, רבי אושעיה רבה, רבי יהושע בן לוי ובני ד זמנם מן ג׳ אלפים תשע מאות ושמונים עד ד׳ אלפים ועשר,

220—250 למספרם).

: ם י א ר ו מ א ה י ל דור שנ

רבי ישנן בן נפחא, רבי שמעון בן לקיש (ריש לקיש), רבי אלעזר. בן פ דת ובני תרם

זמנם מן ד׳ אלפים ועשר עד ד׳ אלפים וחמשים(250—290 למספרם).

: ם י א ר ו מ א ה דור שלישי ל

רבי אמי, רבי אםי, רבי חייא בר אבא, רבי זירא ובני דורם. זמנם מן ד׳ אלפים וחמשים עד ד׳ אלפים ושמונים (290—320

למספרם).

: ם י א ר ו מ א ה עי ל דור רבי

רבי יונה, רבי יוסי ובני דורם. זמנם מן ד׳ אלפים ושמונים עד ד׳ אלפים מאה ועשר (320—350

למספרם).

: ם י א ר ו ם א ה דור חמישי ל

רבי מנא (השני), רבי יוסי בר בון, רבי יוסי בר זבידא, רבי תנחום בר אבא ובני דורם.

זמנם מן ד׳ אלפים מאה ועשר עד ד׳ אלפים מאה ושלשים והמש (350—375 למספרם).

וכשגפטרו הם גגמרו דורות האמוראים בארץ ישראל, אז נגזרו גזרות רעות על יהודי ארץ ישראל, וכל הבמיה ברהו לבבל.

וכאשר ישב המלך יוליאגוס על כסא מלכות רומי, הוא המלך אשר העריץ הרבה את הלל נשיאה האהרון, כיות הלל נשיאה את השעה

ועיבר שנים וקבע הדשים עד ימות המשיה.

הלל נשימה האהרמ הוא בן רבי יהודה נשיאה השלישי, ולא מכר שמו לא בתלמוד בבלי ולא בתלמוד ירושלמי, אבל הרף כל זאת, נשאר שמו הקוק לשם ולתהלה בכסא הכבוד של האומה הישראלית על ידי

זה שעיבד שנים וקבע הדשים לישראל עד ימות המשיה.

אחד שגהדג מלך יוליאגוס, גברו הגזרות רעות על ישראל עוד ביתר שאת ממה שהיו לפגיו, ואז לא גשאר עוד שום קבוץ לתודה בארץ

ישראל הרבה שנים.

:wc\w גזסופוז גזאגזוךאיגז בבבל נזזל2\\ז לשגז\־נ\ז דור ראשון לחאמוראים:

רב, שמואל ובני דורם.

זמנם מן ג׳ אלפים תשע מאות ושמונים עד ד׳ אלפים ועשר (220—250 למספרם).

דור שני להאמוראים: רב הונא, רב יהודה בר יחזקאל ובני דורם.

זמנם מן ד׳ אלפים ועשר עד ד׳ אלפים וחמשים (250—290 למספרם).

דור שלישי להאמוראים: רב חסדא; רב נחמן בר יעקב, רב ששת, רבה בר נחמני, רב יוסף ובני דור* זמנם מן ד׳ אלפים וחמשים עד ד׳ אלפים ושמונים (290—320

למספרם).

דור רביעי להאמוראים:/ רבא, רמי בר חמא, רב ספרא ובני דורם. אבי,

זמנם מן ד׳ אלפים ושמונים עד ד׳ אלפים מאה ועשר (320—350 למספרם).

דור חמישי להאמוראים:* ד ו רב פפא, רב הונא בריח דרב יהושע, רב ביבי בר אביי, רב פפי ובני ד זמנפ 0ך ד׳ אלפימ מאה ועשר עד ד׳ אלפימ מאה ושלשים וחמש

(350—375 למםפרם). דור ששי להאמוראים:

* ד ו רב אשי, רבינא ובני ד זמנפ מן ד׳ אלפימ מאה ושלשים וחמש עד ד׳ אלפים מאד,

ושמונימ וחמש (375—425 למספרמ). דור שביעי להאמוראים:

* ד ו מר בר רב אשי, רב אחא מדיפתי ובני ד זמנפ p די אלפים מאה ושמונימ וחמש עד ד׳ אלפימ מאחים

ועשרימ (125—460 למספרם).: ם י א ר ו מ א ח י ל נ דור שמי

* ד רבינא האחרון, רב יתזי ובני ח זמנם מן ד׳ אלפים"מאתים ועשדיפ עד ד׳ אלפים מאתים וששים

(500-460) למםמרמ). והמ נמנים להראשונים מהרבנן סבוראי, אשר זמנמ ארך עד תקופת

הגאונים•).

•) הקורא בוחר שם לב לןובדא, שהאמוראים שבבבל אינם נקראיפ בתואר דגי כמו ועדיהם שבארץ ישראל• אמודאי בבל מתוארים .מד• או ״רב- או

נקראים בשמותם בלי שום תואר.

רבי אליעזר הגדול (רבי אליעזר בן הורקנוס)

: ן כ ו ת ה

א. תחלתו של רבי אליעזר 229

ב. גדלותו בתורה 231

ג. הכגוי ״הגדול״ 233

ד. ״לא שמעתי״(פרק מוסגר) 234

ה. המשך הפרק הקודם 237

ו. התמדתו בתורה 240

ז. בגי מהלוקתו 241

ח. צדקותו 245

ט. משפחתו 251

י. דרכו בפירוש מקראות 251

יא. דעתו על התפלה 252

יב. עם השקיעה 253

יג. תלמידיו 254

רכט (229) דל (230)

ל ו ד ג ר ה ז ע י ל י א ב ר

שמע הודקנוס לעצת בניו והלך ירושלימה לבית־הדין הגדול להדיר את בנו מנכסיו.

אמדו: אותו היום יום טוב היה לדבי יוהנן בן זכאי וכל גדולי המדינה סועדים אצלו. וכשבא הודקגוס לביתו, הושיבו רבי יוהגן בן זכאי בין גדולי ירושלים, והורקגוס יושב וסועד עמהם. לפתע פגה רבי יוהגן בן זכאי לתלמידו

אליעזר ואמר: — פתה ודרוש!

פתה רבי אליעזר ודרש והשמיע דברים שלא שמעתם אוזן מעולם. ובשעת מעשה היו פגיו מאירות כאוד החמה וקרגי־גוגה גיתזות ממגו כקרגי־ההוד שגיתזו מאור פגי משה

דבגו. ולעיגי כל המסובים עמד רבי יוהגן בן

זכאי וגשקו לרבי אליעזר על ראשו ואמר ז — אשריכם אברהם, יצהק ויעקב שזה

יצא מהלציכם.ת לו: מ שאל הורקגוס: למי אמר כך ז א לאליעזר בן הורקגוס אמר כך. אמר להם! לא כך היה לו לומד, אלא! אשריך הורקגוס,

שזה יצא מהלציך. ואגב שיהה עלה הורקגוס על אחד הספסלים

והכריז בקול! — רבותי, אגי לא באתי לכאן אלא להדיר את אליעזר בגי מגכסי. עכשיו כל גכסי גתוגים לו לאליעזר בגי, ולשאר אהיו, שהסיתוגי בו,

* ו ל אין להם בהם ולא כ אמר רבי אליעזר:

— אלו קרקעות בקשתי מהקדוש ברוך הוא היה נותן לי, שנאמר (תהלימ כד, א) *לה׳ הארץ ומלואה״? אלו כסף וזהב בקשתי היה גותן לי, שגאמר (חגי ב, ח): ״לי הכסף ולי הזהב גאום ה׳ צבאות״. לא בקשתי מהקדוש ברוך הוא אלא תורה בלבד(פרקי דרבי אליעזר א, ב: בראשית רבה םב, א? אבות דרבי גתן

פ״ו, ג? תגה״ק פרשת לך־לך יי). (כדאי לציין. שאגדה גפלאה מעת זו מסופרת גם על דבי עקיבא בקשר עם הותגו כלבא שבוע. אמנם שוגים הספורים במקצת. אך רוח אחת לשתיהן, והיא ז החיבה הגדולה לתורה. שהיא כאש יוקדת בעצמותיה* ולא

רבד מוסכם הוא, שבהזכידגו דבי אליעזר סתם המוגה היא לרבי אליעזר בן הורקגוס (הרמב״ם בהקדמתו לזרעים), והוא שייך לדור

השגי של התגאי*

תחילתו של רבי אליעזר וכדרכה של האגדה לטפל טיפול מיוהד בכל אישיות מקסימה ומופלאת, כך היא נוהגת ביהס לרבי אליעזר הגדול. הוץ ממה שהיא מספרת עליו גסים וגפלאות כעל גביא, שכל היוצא מפיו מתקיים מיד (ראה להלן בפרק ״צדקותו ואישיותו״), היא מטפלת גם עם ימי

ילדותו וגערותו. היא מספרת לגו שעד גיל עשרים ושתים שגה (לפי מקור אהד: עד עשרים ושמוגה שגד.) לא למד תורה כלל, אלא היה עוסק בישובול* בהרישת שדות הוריו יהד עם שאר של עו

אהיו. הוא היה עובד אדמה. פעם אתת השקה גפשו בתורה. ומרוב געגועים וכיסופים אליה ישב ובכה. שאל אותו אביו: מפגי• מה• אתה בוכה ז — אמר לו: אגי מבקש ללמוד תורה. אמר לו אביו: הרי איש מבוגר הגך ואתה מבקש עוד ללמודו קה לך אשד, ועסוק בישובו של עולם כמקודם. ואת בגיך אתה מוליך לבית המדרש ללמדם תורה, ותהא הגאתך שלמה באילו אתה למדת.* ויהי היום והוא הורש בשדה מרשי גפלה הפרה וגשברה רגלה. אמר אליעזר בלבו: משמע כי סימן בדבר. מן השמים מרמזים

משהו. ולמובתי גשברה רגל פרתי. ההחלטה לא אהדה לבוא. הוא ברה ירושלימה לרבי יוהגן בן זכאי, רבמ של ישראלל הדור, ללמוד אצלו תורד- ושם רעב ממש ת ג ו* והיה אוכל מיגי גידולי־קרקע פראים ה ל ל והיה ריהו נודף מפיו. ורבו היה מברכו, שיהא

דיה תורתו מופץ מקצה העולם ועד קצהו. לאחר שלש שנים אמרו אחיו להורקנוס

אביהם: — דאה מה עשה לך בנד אליעזר! הניחן• לעת זקנה והלך יחשלימד- אין כבוד אב

ומוראו עליו. לך והדירו מנכסיך.

וו תתואיגו וומתווראיגו רלב 2320) רלא (231) תוירו

זרועותי שהן כשני ספרי תודה שגגללין(שם). כלומר ז כשם שבגללנו ספר תודה מתעלמותם ל האותיות שבתורה, כך גם תתעלם התורה ב בעת מותו. ואולי לכך התמזגו גם בירושלמי ובבלי באמרם: משמת דבי אליעזר גגגז ספר החכמה — נגנז ספר תורה(בירושלמי סוף סוטה כתוב: ״גגגז פפד ההכמה״, ובבבלי סוטה מט

, ע״ב כתוב: ״גגנז פפד תורה׳ ולהלן גם גדאה עדות על גדלות מופלאת זאת מגדולי דודו. דברים מפליאים ומאלפים.ב גדלותו בתודה געשה לחתן בית ת מ ו הנשיא. אמא שלום אשתו של רבי אליעזר היתה אהותו של דבן גמליאל (שבת קטז ע״א ו

בבא מציעא גט ע״ב). אולם לא דק בתורה היה גדול, אלא היה* ו ב גדול גם בהכמות רבות ובלשוגות ר ובודאי היה גמגה על הםגהדדין שביבגה, שלדעת דבי יוהגן צריכים לדעת שבעים לשון ״שלא תהא מגהדדין שומעת מפי המתודגמף(םגהדרין יז סוף ע״א). ובכל המשלחות שגסעו לרומי בעסקי ציבור היה דבי אליעזר ביגיה* ותמיד נזכר הוא בתהלה. ומכאן שהיה ראש המדברים בכל מקומ מדוב ידיעותיו לדבר עם האויב בשער בלשונו ובטכסיםיו (ירושלמי סנהדרין! דברים רבה פ״ז הי״ג? בראשית רבה יג ר

פ״ב ט״ו, ועוד הרבה). מעט מחכמתו ברפואה ומדידה וחכמת הטבע גזברים במקומות שוגים בתלמוד (יבמות עט,ב: בבא בתדא : שם ם עיאs פומה מה עי ב עי

עד ע״ב). לדעתו: ״כל מה שיש בשמים ברייתו מן* כל מה שיש בארץ ברייתו מן הארץ״ השמי

(בראשית רבה יב, י״א). ״עולם מאמצעיתו נברא״ (יומא נד ע״ב).ו ממימי אוקיינוס הוא ל ״כל העולם מ

שותה״ (תעגית ם ע״ב). וכן הרבה.* שאף הם י ר ב וכדאי עוד לעמוד על שגי ד מראים על גדלותו המיוחדת ואישיותו המופלא* א) זהו הסגגון החריף המיוחד לו לעצמו. הסגגון הוא האדם. סגגון זה מוכיח על אופי מוצק׳ וביחוד על מקוריות מיוחדת גם בהבעה וגם ברעיון. ומקוריות זו היא־היא העדות* אותו קיצור גפלא החותכת על הצטייגות אישי ואותה הדיפות ו לפעמים ועתך סגגוגו בכאיזמל

* י מ ח חד. ללא ר

ה הדרגתית מ ש שזו באה מתוך חיגוך או ה מתקופת הילדות. אלא באופן טבעי וללא כל* י ה ל השפעה איזו שהיא. זוהי מעין הארה א

(ראה כתובות פב, פג ן גדדים ג ע״א). בדוד, שלאגדה גפלאה זו ישגה מטרה ידועה, להראות את אהבתו הגדולה לתורה ואת עיקר יגיקתו. מקוד ההשראה ומוצאה. אותה הפתעה פתאומית באה להגדיל רושם ולהאדירו. להעמיד את אישיות הדוד באוד המיסתורין

השוכן אי־שם בערפל ההוד והטמיר. אך כנגד זה מםופד, שדבי אליעזר ודבי יהושע הברים היו עוד מילדות* ודבי אליעזר גיכר היה עוד בילדותו כי לגדולות נוצר. ושגיהם היו בין אותם הילדים שגכגפו פעם לבית הועד באותו יום םגדיד, שלא באו ההכמים לתומ, ואמרו: בואו וגעשה הועדל* והתתילו ונדרוש מ שלא ייבטל עוד לעו לדרוש על האותיות הכפולות מגצפ״ך. וחזזכמים עשו םימגים בתיגוקות הללו שידעו שיהיום בתודה (ירושלמי מגילה פ״א, י הכמים גחל

ה״ט). ועוד מפופד, שדבי אליעזר היה תלמיד מצוין בילדותו וקראו עליו את הפסוק (משלי כ. יא): ״במעלליו יתנכר גער׳ (בראשית רבה

א מו).

גדלותו בתורה מצוין במיוחד שהיה גדול מאד בתודה. כי בעל זכרון עצום היד- עד שקראוהו: ״בור סוד שאיגו מאבד טיפה״ (אבות פ״ב, מ״ח). תכדוגו הפיגומיגאלי הזה הכשירה!־ לקלוממ ידיעות עצומות. ראוהו כקדמת. כראשון. ו ת ל אליו מיוהם אפילו פרקי דרבי אליעזר, שמלו פפוג תורת הסוד. זהו הספר הראשון שנכתב אחר התנ״ך. ובגמרא אמרו: שגם תרגום של תודה אוגקלומ הגד אמדו מפיהם של דבי

אליעזר ורבי יהושע (מגילה ג ע״א). במשנה לבד נמצאות מנעו שלש מאותת כמספד שמו ״אליעזר״, מ ל ושמונה עשרה ה ועוד הרבה כאלה נמצאות בברייתות ובשני התלמודי* ולפי דברי עצמו היה שונה שלשת אלפים הלכות בנטיעת קשואים לבד ולא היה אדם שואלו דבר (פגהדדין re ע״א). וכנראה שזאת היתד. כוונתו באומרו: אוי לכך שתי

רלג(233) רבי אגייפור תגרול רלד(234)

קידושין לס ע״א? בבא מציעא נט סוף ע״ב יעיד).

משום מה נקדא הגדול ז — על כך ישנם טעמימ שונימ. נזכיר מקצת מהם.

ישנה דעה האומרת, כי נקרא ״הגדול״, מפני שעל אותו יומ שבו ״השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולמ ולא קבלו הימנו*, אותו יומ שבו ״הביאו כל טהרות שמיהר רבי אליעזרל ו ד ושרפום באש״ ונידוהו, גאמר כך: ״אך ג היה באותו היום שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף״ (בבא מציעא נם ע״ב). יש אומרים שגקרא ״הגדול״ על שום שהתהילי* כבן ללמוד תורה עת היותו כבר גדול בשנ עשרים ושתים שגה או כבן עשרים ושמוגה שגה, כאמור למעלה. ועוד ישגה דעה שנקרא גדול כדי להבדילו מהכמ אהד בדורו שאף שמו היה רבי אליעזר. וישגה דעה הריסה אוות, שגקרא הגדול לרמז, מה שגאמר על רבי יהודה בשיאה שכתב בתעודת ההמלצה לרבי חייא בד אבא,הדי ח לארץ לשמ פרנסה: , ח כשיצא לביתא שילהגו אליכמ אדמ גדול. שליהגו ו. ומה הוא גדולתו ז — שאיגו בוש לאמור: . . ו ג ב ״לא שמעתי״ (ירושלמי הגיגה פ״א, ה״ח). הרי מי שאינו אומר דבר שלא שמע מרבותיו גקדא ״גדול״. והיות שעל רבי אליעזר בן הורקנוס גם p גאמר (יומא סו ע״ב« סוכה מ ע״ב): ״שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם״, לפיכן• גקרא גמ הוא ״הגדול״ (כך שמעתי

מאבא מורי ז״ל).

״לא שמעתי״(פרק מוסגר) כבר הקשו! הדי רבי אליעזר גמגה על התנאים שדבריהם מרובים במשגה ובברייתא, וכיצד אפשר לומר, שהוא לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולמז ועוד: הרי במקומותם מדרשת י ר מ רבים אנו רואים בעליל שדבריו מ הכתוב, מסברא וכדומה, ולא מתוך קבלה שקיבל מרבותיו — (ראה מסכת סנהדרין דף צז ע״ב — ״אם ישראל עושין תשובה גגאלין, שנאמר(ירמיהו ג): ״שובו בנים שובבים ארפא

משובותיכם׳ * — ועוד כאלה). אך הכוונה היא כך: שלא אמר דבר שלא היה לו ימוד בדברי רבותיו. סברות והשערות* שאין להן ימוד בדברי רבותיו לא אמר. ת מ וגם בשעה שהתווכח כאיזו סברא, אף או שמע

והגה מעטים ממאמריו לשם אילוסטראציה:. . . ך ל ש יהי כבוד חברך חביב עליך כ הוי זהיר בגהלתן שגשיכתן גשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב (אבות פ״ב, מ׳—י׳).

ודומה לזה: ״הזהדו בכבוד חבריכם ומגעו״ (ברכות כח ע״ב). . . . ן ו י בגיכם מן ההג ״כוף אזגך לשמוע״ (זבהים כמ ע״א).

״יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים״ (ירושלמי סוטה פ״ג׳ ה״ד). ״אין הכמה לאשה אלא בפלך״ (יומא סו ע״ב ? ירושלמי סוטה פ״ג,

ה״ד).

ופעם אחת שאל אפומרופסו של אגריפס המלך את רבי אליעזר: כגון אגי, שאיגי רגיל אלא סעודה אתת ביום, מהו שאוכל סעודה אהת בסוכה ואפטר ז אמר לו: בכל יום אתה ממשיך כמה פרפראות לכבוד עצמך ועכשיו אי אתה ממשיך פרפרת אהת לכבוד קוגך(סוכה מ ע״א). ולעגין שור המועד אמר: ״אין לו שמידה

ך (מכילתא משפטים). י ב אלא סס אמר: ״ברית (לשת שבועה), הן־הן ו הדברים שגאמדו למשה מסיגי״ (פסהימ לה

ע״ב^

וס רבים כיוצאים באל*

ב) מסופר. שבהכגס תלמידיו לבקרו בחליו: רבי, למדגו אורחות חיי* ולא אמרו אפרו לו לו« למדגו ״דרכי חיימ״. ויש הבדל בכך, כמו שנאמר בזוהר (קדושים פ״ח): ״דרך״ משמע שכל בני האדם הולכים בד- ואילו ״אוחז״ משמע דדן• של יחידים, כזו שרק צדיקים ויחידי מגולה הולכימ בו, כמו שנאמר: ואורח צדיקים כאור מגד- ודרך זו של צדקות בקשו התלמידימ מדבי אליעזר שיורם אוחזות חיים, כי רק הוא

בצדקותו ובגדלותו מסוגל לכך.

ובשני הדברים שהבאגו כאן גראה מה גדול היה דבי אליעזר בתודה ובצדקו* וכיצדו ובעיני תלמידיו(ובעגין ד גראה היה בעיני ח זה ראה גם להלן בפרק ״צדקותו ומדותיו״).

ר ״הגדול״ מ הה קראי א מ ע מ ומרוב גדלותו בתודה ול (משגה מוטה ו ד ג י אליעזר ה בשם רבה ו ע״א: שם גז ע״א: מ ד פ״ט מט״ו: ב

רלו(236)

את תשובת דבי יהושע בן הנניא, אמד דבי אליעזד בדדך סגנוגו החדיף, המיוחד לו לעצמו : בדית (לשון שבועה), הן־הן הדברים שגאמדו למשה מסיני. זאת אומדת, לאחד ששמע את התשובה נזכר מה ששמע ושכח(פסחים לח ע״ב^

כן הוא הדבר בענין תשובתו של דבי אליעזר לשאלת דבי יוהנן בן אלעאי בסוכתו. הוא שאלו: מהו שאפרוש סדין ז ומכיוון שלא שמע הלכה זו מרבו או, אולי, שמע ושכח, כמו שקדה גמ להלל הזקן׳ לכד ענה לו: ״אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא יצאו ממנו גביאים״. ואז מענה זה הוא בדיוק כאותו מענה של הלל הזקן לבני בתידא: הנח להמ לישראל אם אין נביאים הם, בני נביאים הם. ובאמת, שאף הלל הזקן גהג כך. וכן היה נוהג למתו כד גמ רבי יוהגן בן זכאי. וכן מצאגו כאשד דבי עקיבא שאל את רבן גמליאל ואת רבי יהושע איזו הלכות, על קצתן השיבו לו ועל קצתן לא השיבו באמדמ: לא שמענו (משנה

כריתות פ״ג, מ״ז).

ובכל אלה שלא אמדו שמועה שלא שמעוה מפי רבותיהם, יש לגקוט כלל זה: גם בשעה שאמדו משהו בעגין שמועה זו, סברא או בידור, לא היתה כווגתם אלא אד ודק לקיים ולחזק

אותה שמועה ששמעו מרבותיהם.

דדד אגב: כבד דאיגו למעלה, שדבי יהודה נשיאה כתב במכתבו שנתן לדבי חייא בד אבא: ״הדי שילהגו אליכם אדמ גחל.״ ומהי גדולתו ז — שאיגו בוש לומד: לא שמעתי״ (ירושלמי הגיגה פ״א, ה״ח). ובאמת, הגפימ הורגו כברל באמת הוא ח שכן הוא. שאותו אדם שהנהו ג איגו מתבייש לומד על דבר שלא שמע: ״לא שמעתי״. כלומד: על דבר שלא שמע ואיגו יודע, הוא עוגה: לא שמעתי ואיגגי יודע.ל באמת איגו חושש כלל ח ג מפגי שהאדם ה שיהסד משהו מגדולתו אם לא ידע דבר־מה. וכבד אמדו: ״כל דלא ידע האי מילתא לאו גברא רבה הוא ז (גיטין ו ע״ב). הדי אין אדםז» בקי בכל ההכמות שבעולם. ואמ בעולם שית י כ האדם יעגה על הכל: אגי יודע, מיד יק המכריז על בו טלם, שאין הוא אלא כלי רי סחורתו שאין לו. האדם הקטן חושש שאם חס ושאם יעגה: לא שמעתי או איבי יודע, מיד,א ת מ ל יכירו אחרים בקמגותו ויבולע לכבודו, ו

רלה (235)

ר הסברא מרבותיו, וכל הויכוח לא בא ק י ע אלא לבדר וללבן שמועתו זו ששמע מרבו. תהו ששאלוהו אם לא הי׳ה בידו מרבותיו שום קבלה על זד״ והוא השיב: לא שמעתי (נגעים פיט,

מ״ג; פי״א מ״ז). ופעם אהת שאלוהו שלשים הלכות בעגיגי סוכה. על י״ב הלכות עגה: שמעתי; ועלת אמד: לא שמעתי (סוכה בח ע״א). ט ל י״ח ה ולפעמים לא השיב כלום ודהה את השיהה לעגין אהד(יומא סו ע״ב: תוספתא יבמות פ״ג). ומעגין מה שמסופר בעגין זה: מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון בסוכתו של רבי. והגיעה המה לסוכה. . . י ר ס י ק יוהגן בן אלעאי ב: ו אמד לו ן ח אמד לו: מהו שאפרוש עליה ס איז לד כל שבט ושבט מישראל שלא העמיד ממגו שופט. הגיעה המה לחצי הסוכר- אמד לו: מהו שאפרוש עליה סדין? אמד לו: אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא יצאו ממגוח מלכים גביאימן שבט יהודה ובגימין העמי על פי גביאים (שאול ודוד על פי שמואל — דש״י). הגיעה המה למרגלותיו של דבי אליעזר, נטל דבי יוהגן בן אלעאי סדין ופירש עליה. הפשיל דבי אליעזר טליתו לאהודיו ויצא. לא= מה שהשיאו לדבר ) , מ י ד ב ד מפגי שהפליגו בח מ ל אהד לא הפליגו ממגו ולדחותו שלא ל תודה גתטמ — רש״י) אלא מפגי שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם (סוכה מ ע״ב).

רבים מתקשים כאן בהבגת תשובת דבי אליעזר * ״אין לד כל שבט ושבט מישראל שלא יצאו ממגו גביאימ״. שאין התשובה מתאימה

לשאלה כל עיקר.

אולמ לא יקשה כלל אמ דק גזמד תשובתו של הלל הזקן לבגי בתידא. כששאלו אותו: שכח ולא הביא סכין מערב שבת — מהו ז אמד להם: הלכה זו שמעתי ושכחתי אלא הגח להם לישראל אם אין גביאים הם — בגי גביאימ* למהר מי שפםהו טלה תוהבה בצמרו 2£י הח קושרה בין קדגיו. דאה מעשה שפסהו ג וגזכד הלכה ואמר: כד מקובלגי מפי שמעיה

ואבטלית (פסחים סו ע״א).

ופעם אחת שאל רבי אלעאי את דבי אליעזר איזו שאלה בהלכה וענהו: לא שמעתי. הלך ושאל את דבי יהושע בך הנניא והשיב. וכאשר דבי אלעאי מסר לרמי אליעזר א

ו ג י א ר ג מ א ז ו ו ו ג י א ו ת ו ת ו ו ד ל ו ת

רלז(237) דגי אייפגר Tvun רלח (238)

רבי׳ רכב ישראל ופרשיו(ירושלמי שבת ספ״ב, ד.״ז).

ו״לאהד פטירתו של רבי אליעזר החזיר רבי יהושע את הדבר ליושנו כרבי אליעזר בחייו*

(נדה ז ע״ב).

ג) וכשנפטר דבי אליעזר היה רבי עקיבאp והיה צועק א מכה את בשרו עד שדמו שותת ל ובוכה על שהניה כל הדור יתום ן ׳״אבי, אבי״ רכב ישראל ופרשיו. הרבה מעות יש לי ואין

לי שולהני להרצותן״ (סנהדרין סה ע״א). [אגב: כפי שאנו רואים כאן, השתתף רבי עקיבא בקבורתו של רבי אליעזר, ודבי עקיבא שנהרג בהורבן ביתר, הי הרבה שנים אתר פטירתו של רבי אליעזר. אמור מעתה שרבירס הו אליעזר נפטר לפני מדד בר כוכבא ו

ביתר. ועוד ראיה: אותם שלשת הזקנים (רבי יוסי הגלילי ורבי טרפת ורבי אלעזר בן עזריה) שגכגסו אתר פטירתו של רבי אליעזר להשיב על דבריו, ורבי יהושע פגה אליהם באמרו: אין משיבין את הארי לאהד מותו(גיטין פג ע״א), כל אלה איגם גזכרים אפילו בהורבן ביתר, לאז וזהו שאמרגו, מ ת י הם ולא רבי אליעזר. ה שרבי אליעזר גפטר לפגי מרד בר כוכבא והורבן ביתר. ומכאן מה שאמר רבי אליעזר על ההרוגים הרבים בבקעת ידים *שגי גחלים יש בבקעת ידים, אחד מושל אילן־ ואחד מושן־ אילך ושיערו חכמים שגי חלקים מים ואחד דם״. ודש״י מפרש: *ואזזד דם — מהרוגי ביתר״ — (גיטין גז סוף ע״א) איגם מכותים להרוגי ביתד. ואולי נפלה טעות בדברי דש״י. כי אי אפשר שרש״י הקדוש, שכל רז לא אניס ליה, נעלם

ממנו דבר פשוט מה]. ואף מהגדה, שגרעינה ההיסטורי והמציאותי הוא תמיד קולע אל האמת המוחלטת, אם גם ללבוש צורת־ הבעה מיוחדת, יש רמז ברור למה שאגו הותרים כאן להוכיה — גדלותו של דבי אליעזר. הכמי האגדה אמרו: כשעלה משה למרום שמע קולו של הקדוש ברוך הוא שיושב ועוסק בפרשת פרה אדומה ואומר הלכה בשם אומרה: *רבי אליעזר אומר: עגלה בת שגתה ופרה בת שתים״. אמר משה לפגי הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים, יהי רצת שיהא זה מחלצי. אמר לו: חייך שיהא מחלציך

מפריז כבר על המדד, ועוגה תמיד בקבלגותז יודע אני, אף שהכל יודעים בו שאינו יודע.. . . ם כ ח תהו שאמרו: שבעה דברים ב. . . י ת ע מ ועל מה שלא שמע אומר: לא ש

והילופיהם בגולם (משנה אבות פ״ה, מ״ז). ומכאן שיש רגלים להשערה האמורה, כי משום כך גקדא רבי אליעזר *הגדול״ על יסוד

האמור.

המשד הפרק הקודם אך לדידי אין צורך בכל ההשערות האמורות, שלמלן מטרה אתת: להסביר לגו את מקור הכיגוי *הגדול״. כי גאמגות עליגול עדויותיהם של רבי יוהגן בן זכאי רבו, ע רבי יהושע בן הגגיא הברו, ושל תלמידו הגדול רבי עקיבא. לפי דבריהם יוצא שרבי אליעזר גקרא *הגדול״ מפגי טעם פשוט, כי היה באמת הגדול ביותר בדורו. בין כל הכמי דורו בלט הוא בגדלותו המיותרת ובכשרוגותיו העצומים. והם־הם שהיו רשאים תכאים להעיד על כך., הרי הם ו הוץ ממה שהכירוהו יפה כבגי תר ברי־סמכא להעיד על גדלותו של אדם. מי כמוהם יודע את פירושו האמיתי של גדול

בתורה. גשמע וגאזין לדבריהם:

א) רבי יוהגן בן זכאי אמר: אם יהיו צל הכמי ישראל בכף מאזגים אתת ורפי אליעזר בן הורקגוס בכף שגיד, — מכריע את כולם

(אבות פ״ב, מ״ה).ל רבי אליעזר מ ואמר דבי מהגן בן זכאי: י לומר תורה ממה שקבלו על הר סיגי (פרקי

דרבי אליעזר פ״ב). מדוב גדלותו של רבי אליעזר חשבו רבי יוחגן בן זכאי כראשון לתלמידיו (אבות פ״ב,

מ״ח). ב) ופעם אתת נכנם דבי יהושע בן הגגיה לבית מדרשו של רבי אליעזר, ואבן אתת היתה שם, שהיתה מיוהדת לו לרבי אליעזר לישיבה, התחיל רבי יהושע לנשק אומה אבן ואפר:ה להר סיני, וזה שישב עליה מ *האבן הזאת תה לארץ הברית״ (שיר השירים רכה x כ). מ ת ובשעת הסתלקותו של רבי אליעזר נכנם רבי יהושע וחלץ את תפיליו והיה,מגפף ומנשקמכה ואומר: רבי, את גופו של רבי אליעזר ו

רמ >240< רלט(239)

שלא שגה מעולם בכווגת הגמרא פירש כאן (מגהדדיז מה ע״א) בז״ה * ״ולא המרתי״. כלומר ז ״לא י׳הדתים מהכמתם ממה שהיו מתחילה גדולים יותר ממגי וגם עתה גדולים הם יותר ממגי. לפי שלא למדתי מחכמתם כי אם מעם״, זאת אומדת. שכאן ראה רש״י ענווה גדולה ולא

יהירות. ומומכין אגו על דברי דש״י.

ועוד ראיה לאמיתות פירוש דש״י, שהוא הוא הפשט האמתי, שכן מציגו שדבי יוהגן בן זכאי גם כן אמד: אם יהיו כל השמים ידיעות וכו׳ ולא אצלתי מתכמתם אלא כשם שזבוב זה טובל בים הגדול ומשהו מהמדו (סופדים פט״ז. היה). ודבי יוהגן בן זכאי הדי היה מפורסם לעגיו גדול כהלל הזקן ואמרו עליו על דבי יוהגן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו גכדי בשוק (ברכות יז ע״א). ודבי עקיבא אמדי אגי אין בי כוה לומד כמו שאמדו דבותי. אגי לא המרתי מדבותי אלא כמריח אתרוג וכמדליק גד מגד (שהש״ד א. כ). תהון גם כאן לאמיתה של שאמדגו. שדש״י טו

תורה].

התמדתו בתורהמה בדבר. שאדמ זד״ מחוץ אין תי לכשדוגותיו המבעיים המרובים. היה מלא וגדוש שמועות וידיעות עצומות בכל מכמגי התודה והחכמה, בי הוא היה גם מתמיד גדול במורד״ הוא היה מקיים את הכתוב(יהושע א—ת) j ״לא ימוש ספר התודה הזה מפיל״ ככתבו תו היתהט דבי יוחנן ר אחת מעשר המידות שירש מ

בן זכאי.

ואלו הן עשר המידות ש״אמרו עליו על דבי יוהנן p זכאי»

1) מימיו לא שח שיחות חולין, 2) ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא

תפלין! 3) מימיו לא קידמו אדם בבית המדרש % 4) לא ישן בבית המדרש לא שנת קבע

ולא שנת עראי 5

5) לא הניח אדם בבית המדרש ויצא{ 6) לא הרהר במבואות המטונפות«

7) לא מצאו אדמ יושב ודומם אלא יושבj ושתה

; ילקומ (תנחומא הוקת כד! במדבר רבה יט, ד פרשת חוקת).

(דדך אגב: כדאי להעיד. שגמ מאגדה זו משתקפת אותה הרוה שבאגדה הנפלאה על דבי עקיבא: בשעה שעלה משה למדומ מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וקושר כתדימ לאותיות. אמד לפגיו: דבוגו של עולמ. מי מעכב על ידך? אמד לו: אדמ אהד יש שעתיד להיות בסוף כמה דודות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש* אמד ט ל על כל קוץ וקוץ תילין תילין של ה לפגיו: דבוגו של עולמ, הראהו לי. אמד לו: הזוד לאהודיך. הלך וישב בסוף שמוגה

— מגתות כט ע״ב). . . . ת ו ר ו ש

וכשנכנסו הזקגימ לעליה ביבגה, יצתה בתה ת קול ואמדה להמ: יש בכמ שגימ שדאויימ ל הקודש — ושמואל הקטן אהד מהמ. וההכמימ גתגו עיגיהמ בדבי אליעזר בן הודקגומ, כלומד:

הוא השגי(ירושלמי סוף מוטה).ת לגדלותו בתודה גם ת ובאמת ראו ט מ איש הגם והפלא, וכל היוצא מפיו מתקיים כיוצא מפי גביא (ראה להלן ביתד פידומ בפרק:

״צדקתו ומדותיו״).

כמתמגי, שכל העדויות האמותת מפפיקותת בכדי להחליט את אשר אמרנו, כי הוא מ לל ביותר ת ג נקרא בשפ ״הגתל״ על שהיה ה. ולא לחנמ אמד דבי אליעזר בעצמו: בתרוו והאגמים קולמוסימ אם יהיו כל הימימ ת ושמימ וארץ מגילות וכל בני אדם לבלדין אין מספיקים לכתוב דברי תורה שלמדתי מרבותיל בים ע מ ולא חםדתיה אלא כאדם המטביל מ (שיד השירים רבה א. p. תהו בדיוק מה שאמד עליו. כאמור ״רבי יוהנן p זכאי: דבי אליעזר* ״ ר סוד שאינו מאבד מיפה (אטת פ הוא ממ נאמר עליו שהוא ״קנקן זפותה מ״ח). ו שמשמרת את יינה״ (אבות דרבי נתן יד, ג).

[וכדאי להעיר: מהאמור כאן אין, איםוא, להסיק על מדת יהירות כדעת אלה ממתביע תולדות התנאים והאמוראים, שתמיד הס גוהגיםו גדולי האומד״ ממגי ג להוציא לעז על דמתים להגביה עצממ למעלה מחוגם י מל שאינם י הצר של הכפירה ויצר החידוש. זוהי מעות יסודית שיש לעקרה פן השורש. ראשית, הרי גם אחרים העידו עליו אותם הדברים עוד ביתר הפלגה. ועוד, הרי הפשטן הלאומי רשיי הקדוש,

רפא(241) יבי אלימור הגדתי רמב(242)

גדאה ממקומות אחרים שרש״י חזר מ ופירש כנאמר בירושלמי. מעגין שרש״י עצמו מביא שם בבבלי גם פירושו של הירושלמי. ולא נמצא אף חכם אחד שגקרא שמותי על שם

שכרכוהו).

ועוד יש לעמוד על מה ולמה היה דוקאל כרבי אליעזר מגודה ומדוהק כליכך ח איש ג מההכרה. הרי עוד הכמימ היו גוטימ כדעת בית שמאי. אך יש להבין, שדוקא מפגי גדלותו סבלו רבימ מהומרתו ומקפדגותו. אצל הכמימ אהרימ היו הלכותיהמ מעוטות ולא הזיקו כל עיקר להברה ולציבור, כלומר, לרבימ מהעם. ואילו הלכותיו של רבי אליעזר היו מרובות והקיפו כמעט כל עגפי ההיימ, ועל ידי הומרתו היתירה פגע ברבימ מאד, מתוך כך הוא יצא כמעט גגד דעות כל הבריו ההכמיפ, שהיו גוטימ אתרי בית הלל. הוא גגע בכל שאלה משאלות ההיים, וגרם להיכוכים ומדגים בכל משא־ומתן משפטי. ולכן חלקו עליו חבריו כמעט בכל הלכותיו, עד שנוצר אפילו מעין אפוריזמ ? כשרצו ההכמימ להדגיש שזוהי דעתת בלשת עוקצת ו מ יהיד ואין לה מקומ בחיים א ״אולי כדברי רבי אליעזר שמעת״ ז (״וחכמים אומדימ« לא הוזכרו דברי יחיד בין המדובי* אלא מתוך שזה אומר טהור תה אומד טמאז כדברי רבי ו כדברי רבי אליעזר, ואמרו ל

אליעזר שפעת״ — תופפתא עדויות פ״א).

אך לא רק שהלקו עליו כמעט בכל הלכותיו ולא גקבעה הלכה כמותו. הילוקי־דעות מביאיםת פירוד לבבות, ואף לריבות י לפעמימ גמ ל ומדנימ ולשנאה. הרי מתוך קפדגותו להומרד״ נטיה שנתנלתה בו לאחר מותו של רבו דבי יוחנן בן זכאי, נתרהקה ממנו דעת הכמים, אף אלה שהעריצוהו כל כך על דוב גדלותו בתורה ובחכמה. וצעד אחרי צעד הגיע הדבר לידי התרחקות שלימה מן ההברה. כגראה, לא מעט לשון־הדע ורכילות מלאו כאן תפקיד מכריע.

ודבי אליעזר מבל מזה רבות בדוחו ובנשמתו. לא לכבודו ולא לכבוד בית אבא קינא

* זוהי תכונה באדם. קנאת ה׳ צבאו

וכפה טראגיות בדבריו המפופריס כאן. פעם אחת עכר רבי אליעזר בשוק ואשה אחת זרקה את האשפה מתוך ביתה לחוץ, תו גמלה במקרה על ראשו של רבי אליעזר. ואז אמר!

8) לא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו!

9) לא אמד דבר שלא שמע מפי רבו מעולם!

10) לא אמד הגיעה עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערבי יומ הכפורימ״

(כוכה כח ע״א).

ת גוהג י מ ל מ היה רבי אליעזר ת ו ״ אהדיו*(שם).

ת אלה יחסו לו לרבי אליעזר ת ומלמל מ גם אותה פדה של ״והוי מתאבק בעפר דגליהם

של הכמים״ (אבות דרבי גתן פ״ו). ונם מצאנו, שאלישע בן אבויה, רבו של רבי מאיר, פיפר לתלמית, שביום שנימול קראי ירושלים והושיבם בבית אחד ל ת אביו לכל ג ואת רבי אליעזר ורבי יהושע הושיב בבית אחד. ודבי אליעזר ורבי יהושע ישבו ועמקו בתורה וירדה אש מן השפים והקיפה אותם (ירושלמי הגיגה פ״ב, היא). גם בשעת שמחה

לא פפק פיו מלימוד תורד*

* אגב ,שרבי אליעזר ת פ ומכאן אגו לר עוד לפגי ת י ה היה פפורממ לאהד מגתל

החורבן.

בני מחלוקתו כל זמן שהיה רבי יוהגן בן זכאי הי היוו ם לפגי ושבי ם י ו הותיקי די ת תלמי ש מ חמ ליבגה ל ושומעים תודה מפיו. אך כשגפמר ה. וכבד אמרגו למעלה, 0 (קהלת רבה, ז, 0* שלדעת שבודאי היה גפגה על הסגהדרין שת ״שלא מ דבי יוזמן צריכים לדעת לשתות ר תהא סנהדרין שופעת מפי המתורגמן״(םגהדדין

ת סוף ע״א).

מ אליעזר אחרי בית הלל. מ נמה ד בחיי דת ממנו הלבות, שממן ו א מ ומאותה תקופה טמ החל הוא מטה לקולא. אולם לאחד פטירת דת שמאי. ומאותה תקופה לגמות אחד מ הלכותיו הן כבר ברוח החומר* ומשום שגמה אחרי בית שמאי הוא נקרא רבי אליעזר* ה״ב! ״ י (ירושלפי תרופות פ ת ו מ ש ירושלמי שביעית ספ״ט! ירושלמי יבמות פי״נ, ה״ד! שבת קל ע״* ופה שרש״י פירש שם בבבלי, שנקרא ״שמותי״ על שם שכרכוהו.

רמג(243) תולדות יהוזז»מז ו\1&1ז\ר&י\ז רמד (244< הורחק רבי אליעזר מחבריו ולא נמצא בבית

חמדרש. ועוד: הרי מצאנו שבאותו היומ, שהעבירו את רבן נמליאל מנשיאותו, נמנו ההכמימ וגמרו, שארץ עמון ומואב מעשרין. וכאשר בא דבי יוסי בן דורמסקית לפני רבי אליעזר וסיפר לר זאת, בכה רבי אליעזר ואמד לו: צא ואמור להמ אל תהושו למנינכמ, מקובל אני מרבי יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו עד חלכח למשח מסיני שעמון ומואב מעשרין מעשר

עני בשביעית (ידימ פ״ד, מ״ג).

ומכאן אנו למדימ שני דברימ: א) שרבי אליעזר לא היח, כאמור, כבר

אז בבית המדרש. ב) שרק הבריו הגדולימ היו בדלימ ממנו, ואילו תלמידיו באו אליו וסיפרו לו על כל מה שמתהווה בבית המדרש. הגה רבי יוסי בןד י מ . ו דורמסקית בא לרבי אליעזר וסיפר ל

מה שדגו בבית המדרש. ודרך אגב: כדאי להעיר, שאין לומר שחבריו גידוהו ממש. המ, כגראה, רק חתדחקו ממנו. נאמד: כשנח גפשיח דרבי אליעזר עמד רבי יחושע על רגליו ואמר: ״הותר. הנדר, הותר הגדר״. מכאן אגו למדימ, שחבריו של רבי אליעזר, שלא דצו לפרוש מציבור התכמימ, בהששמ לפירוד ביגיהמ, קבלו עליהמ רק גדר בלבד להיות בדלימ ממגו, אבל אין לומד שגידוהו חס־ושלומ (זוהי גם דעת הרשב״א,

הדיטב״א והדיב״ש).

יש לשער, כי התעוררו בלבו של דבי אליעזר לאהד כך רגשי חרמה. וכדאי לציין שאמנמ ישנן ידימ מוכיחות כי רבי אליעזר התהדט לבסוף על מעשהו, על שנטח אחרי בית שמאי ונפרד מדעות חבריו והיה לאיש ריב ומדון לכולם. הוא הכיד בקושי לפרוש מו

הציבור ולהיות מרוחק מחביריו. ולכך ישנם רמזים שונים במאמריו:

״יהי כבוד חברך חביב עליך כשלד, ואל תהי נוח לכעוס׳ (אבות פ״ב, מיי). אגב, מאמר זה מזכיד מאמר אחד: ״לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי*(שבת ל סוף ע״ב). ולדברי הדמב״ם (הלכות דעות פיו ה״ג< — מדה זו של ״יהי כבוד חברך חביב עליך כשלד״ כלולה באותו כלל •ידוע של *ואהבת

דומה׳ היומ שהיומ הברי מקרבין אותי, שגאמר (תהלים קיג, ז): ״מאשפות ירימ אביון״ (ידוש׳ מועד קטן פ״ג ה״א). כמה צער ועגמה צפוגים בטת הדווי הזה. הוא עורג למעט התקרבות,

למעט הברותא, למבט ידידותי.

אך תקותו לא גתקיימה. ולא דק שלא קרבוהו, אלא עוד הרחיקוהו וגמגו עליו וברכוהו (בבא מציעא גט ע״ב). ועד יומו האהרון ישב בדד ומרוהק מהבדיו. בדידות שגרמה לו, כאמור, הרבה יסורים גפשיים. על מה ולמה

ישטמוהו ורובו בעלי הצימ?

אולם באמת רק הבריו היו בדלים ממגו בנידויו. אולם בגי העם העריצוהו מאד־מאד עד שאפילו סיפרו עליו נסים ונפלאות (ראה להלן בפרק ״צדקותו״). וגם תלמידיו לא עזבוהו. הם גהרו אליו ללמוד תורה אצלו בישיבתו שיסד בלוד. וזהו שאמרו: צדק צדק תרדוף — הלך אהרי רבי אליעזר ללוד (סגהד׳ לב ע״ב). הכירו אמגם שאצלו הצדק האבסולוטי, שיש לרדוף אהריו. אבל זהו טוב ליהיד, לפרט, שבידו לההמיר על עצמו ולהעמיד הכל על הומר הדין. ואילו הציבור לא יכול לקבל עליו רוב

גזרותיו.

וכשבאו הבריו לבקרו לפגי פטירתו, הביע לפגיהם את כל צערו על יהסם אליו, על שהיו בדלימ ממגו, ודיבד עממ קשות ואמר להם:ת לו: ללמוד תורה באגו. מ למה באתמ? א אמר להמ: ועד עכשיו למה לא באתמז אמרו לו: לא היה לגו פגאי. אמר להם: תמה אגי אם ימותו מיתת עצמן. וביחוד הדה לו על דבי עקיבא. ״אמד לו דבי עקיבא: שלי מהו? אמד לו: שלך קשה משלהן״ (סגהדרין סח ע״א). וכגראה, מפגי שרבי עקיבא היה הראשון שבישר לו את הבשורה הרעה, שחבריו גידוהו ובדלימ הימגו(שמ ב״מ גט:). הוא עשה עליו את הזעזוע הנפשי הראשון, אף שלא היה אלא שליח למסירת דברי חכמ«מ.

וידימ מוכיהות הן, שמעשה זה, שהרחיקוהות חבדיו לרבי אליעזר. קדה עוד לפגי זה שהעבי את רבן גמליאל מנשיאותו (ברכות מ ע״ב). כי בעת שהעבירו את רבן גמליאל מנשיאותו לא נמצא כלל שמו של דבי אליעזר בתוך פכפוךה לא יישמע זה. ואין לשער, שבמעשה רב מ קולו של גדול הדור. אלא משמע שאז כבר

גי אליפור הגדול רמו(246) רמזז(245) ו

אביו רצה לתת לו את כל נחלותיו לירושה, לא רצה לקבלן(״לא בקשתי מהקדוש ברוך הוא

אלא תורה בלבד״ — אבות דרבי נתן פ״ו). ומעשה ברבי אליעזר שהפסיד שלש מאות כור מעשר בכל שנה ולא רצה למסור דברי תורה לנשים, כי לדעתו: ״יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים״ (ירושלמי סוטה פ״ג, ה״ד. ראה שם את המפרשים ״קרבן העדה״ ו״פני

משה״). (אגב: כדאי לעמוד על ענין השוב. לפי המפרשים בירושלמי [שם] יוצא שרבי אליעזר היה כהן. וכבר הקשו עליהם מזה: הרי רבי אליעזר היה מנושאי המטה של רבי יוחנן בן זכאי, כשהוציאוהו מחוץ לעיר בעת המצור על ירושלים בכדי להפגש עם אספסינוס. ואם רבי אליעזר היה כהן הרי היה עליהם לחשוש, שהשומרים בשער העיר יהשדו בדבר, שרבי יוהנן בן זכאי הוא הי אלא עושה עצמו כמת. אולם באמת אין מכאן להקשות. אף אם היה כהן רשאי הוא להשתתף בהלוית המת, כי אין טומאה בצדיק שמת. כמו שמצאנו: כשמת דבי יהודה הנשיא הכריז רבי ינאי: אין כהונהת פ״ג, ה״א), כלומר: מ ר היום (ירושלמי ב אף כהנים מותרים להתעסק בקבורת הצדיק. אמור מעתה שמזה שדבי אליעזר השתתף ב״הלוית״ רבי יוחנן בן זכאי אין להוכיה שלא היה כהן. אך אם אין להשיב מכאן על מסקנת המפרשים דלעיל שהיה כהן, אבל יש להשיב עלידa ממקום אהד, מזה שרבי אליעזר נשא לעת זקטתו את בת אהותו הקטנה לאשה (ירושלמי יבמות פי״ג, ה״ב). ואם היה רבי אליעזר כהן, הרי בודאי לא היה נושא את בת אהותו הקטנה. כי הרי הוא בעצמו הנהו בעל המאמר: ״כהן לא ישא את הקטנה״ (יבמות סא ע״ב). ורבי אליעזר ככל רבותינו היה בודאי

נאה דורש ונאה מקיים).

י להשלימו ד ת מ ב ופעם אחת שהדד את ע לעשרה (ברמת מז ע״ב). הוא לא חפ שעלו של עבד ויש בכך ת ת ת כך הוא מפסיד ש ימ לכל. ו הפסד ממון. משום קיומ מצוה הוא מ

וביהוד, כשלא החשיב את הממון כלל. ומענק שבשאילתות דרב זממי גאון מ׳ם מ שמות מסופד, שהיה חייב לרבי עקיבא מ כסף ולא היה לו לשלם לו מפגי שהקדיש כלא למד תודה גכסיו לשמים על שהורקגום בגו ל

לרעך כמוך״. והיא עוד מדד. גתלה יותר מזו שאמר הלל: ״דעלך סני להברך לא תעביד — זו היא כל התודה כולה ואידך פידושא הוא

זיל גמור״ (שבת לא ע״א). וכמו p יש רמז להרטתו זו גם בדבריו שאמר (שם באבות): ״שנשיכתן נשיכת שועל.״ וכל דבריהם כגהלי אש״. כלומר: אפילו בשעה שנדמה לך שדבריהם עקומים כשיני שועל, גם אז הוה זהיר בדבריהם, מפני שהם כגהלי

אש. וכן יש לדאות את הרטתו מזה שציוה לתלמידיו, שנכנסו לבקרו בשעת הליו וללמוד ממנו אורהות היים: ״הזהרו בכבוד הבריכם׳

(ברכות כה ע״ב).

הוא הרגיש מנסיונו מה מרה היא הבדידות מההכרה, והיה מטיף, איפוא, לשלום ולכבוד הברים. והוא אמר: גדול שלום, שלא נטעו הנביאים בפי הבריות אלא שלום (במדבר רבה

פרשה יא, טז). וביהוד נראה את נקיפת לבו על שלא הלך בענין זה בדרכי רבו רבי יוהנן בן זכאי, שהיה כל־כך נוה לבריות, עד שאמר לפני פטירתו: ״פנו הצר מפני הטומאה והתקינו כסא לרבן יוחנן p זכאי״ (ירושלמי סוטה סוף פ״ט).ה שאמר: הכינו כסא לרבי יוחנן בן זכאי מ ו הדגיש, שדדמ של רבו זה היא הנכונה והישרהר לו האדם וציוה על תלמידיו ללכת בה. מ י ש מי יודע צפונותיו של האדם ז ולא כל שכן אדם בדמותו של רבי אליעזר. כל מה שאפשר היה להביע, הביע באמרי פיו בתורתו ובדרכי* אך אחת הלימתיו. מעשיו ד.ם־דa הלכו בדור, דבים היו לבטיו. צדקותו הגדולה היתה למעלה מכוח קיבולו של הדוד. אף של הבריו.

צדקותות הנעלות ת מ כבד ראינו לעיל, שכל עשד ה שהיו ברבי יוחנן בן זכאי גתקיימו גם בדבי אליעזר תלמידו. אך נופף עליהן היו בו עודת סגולה תי מדות נעלות, המצויות דק בית עם צדקות מיוחדת ו ל ב ו שבדור ן מדות מ

ש עליון. ת והמעלות את האדם למדרגת ק הוא היה מגוזד מכל תעטגות העולם הזה. היה שדנא־בצע מופלג. כבר ראינו, כאשר

רמז(247) ודולרווד וזודואיפ ווזאפוראיפ רמוז(248)

בקשו חכמים פרקמטיא בששים רבוא שכד, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אבין

ולא ביערו.

כדאי להעיר שהגמרא מםפרת שם שלשנה אהדת גולדה לאותו עכו״ ם פדה אדומה בעדרו. נכנסו הכמי ישראל אצלו. אמר להמ: יודע אני בכמ שאם אני מבקש מכמ כל ממת שבעולם אתם נותנים לי. עכשיו איני מבקש אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא (קידושין לא ע״א! עבודה זרה כד ע״א). ושמעתי מאבא מורי בשם מורו ורבו, הגאון רבי יוסף שאול גמגזאהן, שהקשה: מדוע ולמה הביא ראיה דוקא כאותו עכו״ם ולא הביא ראיה מאחד מישראל ז ועוד קשה: מה זה ששילמו לו מן השמימ שכד דוקא בזה שגולדה אצלו פרה אדומה ושההכמימ יצמרכו לשלמ לו ממון הרבה בעדה ז הרי יכול היה הקדוש ברוך הוא לשלמ לו באיזה אופן אתר. אלא התשובה היא, שהגמרא התמזגה כאן להדגיש לגו, שאצל הכמי ישראל תשובות המצוות החוקיות כמו שחשובות אצל העמ״מ המצוות השכליות. כלומר: כיבוד אב ואם הוא מהמצוות השכליות. ואילו פרה אדומה

היא מהמצוות ההוקיו*

ומתמת תרדתו הגדולה של רבי אליעזר לקיום מצוד. זו של כיבוד אב ואם — גשא לאשה את בת אחותו הקטגה, אף שזה היה גגד הכרתו וגגד דעתו אלא אך ורק מפגי שאמו

חזקתו לכך (ירושלמי יבמות פי״ג, ה״ב).

מ אמר: ״פותהין לאדם בכבוד אביו ו ואמו* (משגה גדרימ פיט, מ״א).

ועל הכל היה גדול בעיגיו כבוד העם. ומעשה באדם אהד, שהיה קורא למעלה מרבי אליעזר בהפטרה (יחזקאל מז): ״הודע אתה בכבוד ירושלימ את תועבותיה״, ופגע מ העם, כעס עליו רבי אליעזר הרבה ופגע גם מ בדברים קשים מאד ואמר אליו: ״עד שאתה בודק בתועבות ירושלים צא ובדוק בתועמת

אמך* (מגילה כה ע״ב).

ו ד וכמה היה נערץ בגלל צדקותו על בגי ח. יש לראות p ת הבאים, שהיבבוהו כל החדו ו

מסיפורי הגפים והגפלאות עליו באגד*

לפי האגד* כל היוצא פטיו של רבי אליעזרי נביא, כגוץ, צא מו היה מתקיים מיד מו במחלוקת של תנודו של עכנאי, שאמר: אם

כרצונו, ואחר כך התירו לו את נדדו והביאמ עקיבא אח הכפף. ר ל

ואולי המקור לסיפור זה היא הגמרא(שבתמ ע״ב). אבל שם לא נזכרים שמותיהם של ק רבי אליעזר ורבי עקיבא (אף שמובן הדבר* כך ד מ ע ה מאליו. כי הרי כתוב שמ כך: ״* הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני י ה שלא עסק בתורה״ — שם). כדרכם בקודש של הז״ל להעלימ לפעמימ שמ האיש מפני הכבוד (עיין תומפות קידושין עג ד״ה ״מאי* 5 ועיין

גמ עבודה זרה יה ע״ב ברש״י).

(ומה מתורצת כבר קושית הגמרא — מנחות ל״ה ע״א. נאמר שם: מעשה בהורקגוסו של רבי אליעזר הגדול שהיה קושר תפילין מ בלשוגות של ארגמן ולא אמר לו רבי אליעזר דבר. ומקשה הגמרא שמ: אפשר אותו צדיק דאה כך ולא מיההז אמרו: לא ראה. והקשו: ומנין שלא ראהו ז ומכאן ראיה שלא ראה אותו). מכל מקומ נראה מכל האמור. כי היה שונא בצע בקנה־מדה של צדיק מיוחד במינו. ואף זה מתאימ למאמרו: ״כל מי שיש לו פת במלו ואומר: מה אוכל למהר ז — הרי אינן

אלא מקמני אמנה״ (מומה מח פוף ע״ב)., תו היא מדת ומדה נעלה אחרת היתה מ. תהו שאמר: מעולם מ יראת־הרוממות בפני ר לא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי (פוכה

כת ע״א).

מ והנותן ומכאן מאמרו: המתפלל אחורי רמ והמהזיר שלום לרבו והחולק על ר שלום למ והאומר דבר שלא שמע מפי ישיבתו של רמ — גורם לשכינה שתמתלק מישראל(ברמת ר

מ ראש ע״ב).

מ חייב וכן אמר: כל המורה הלכה בפגי ר מיתה (עירובין מג ע״א). ושם אפילו מסופרמ אליעזר על תלמיד שהורה הלכה בפגיו. אמר ר לאימא שלום אשתו: תמה אני אם יוציא זה שגתו. ולא הוציא שגתו. אמדה לו ו גביא אתה1 אמד לה: לא נביא אנכי ולא בך גביא׳ אלא כךמ חייב מקובלני: כל המורה הלכה בפני ר

מיתה (ראה להלן בפרק זה).

ד אב ואם. מ ת מ וגדולה היתה אצלו נמוד אכ מ וכאשר שאלוהו תלמידיו: עד היכן מ ואם ז אמר להם: צאו וראו מה עשה גברי אחד באשקלון ודמה בך גתיגה שמו. פעם אחת

רמט (249) רבי אליפוו הגדול רנ(250)

והתחבא בביתו מבושר- יענה לו אשתו שימכור מהצית שדהו, שעוד נשארה לו לכלימה, ויחז מכרו לרבי אליעזר לשם צדקה. וכך עשה ונתץ לרבי אליעזר המשה זהובים וביקש שיתפלל עבורו. אמר לו: המקום ימלא הסרונך. ואותו איש נתעשר כל־כך הרבה עד שנתן לו לרבי אליעזר בפעמ הבאה אלף זהובימ (דברימ רבה

ד. פ׳ ראה).

וכמה גדול היה רבי אליעזר בעיני בני דורו אפשר לראות גם ממה שמסופר בגמרא, שעיר אהת היתד• בארץ ישראל שהיו אגשיה עושין כרבי אליעזר והיו מתים בזמגם, ולא עוד אלא שפעם אהת גזרה המלכות גזרה על ישראל על המילה, ועל אותה העיר לא גזרה(שבת קל ע״א). ובכל הסיפורים הללו שהבאגו כאן, ובעוד אהרים שלא הבאגומ, ישגה גפיה מיוחדת להעלות את רבי אליעזר למרום פסגת הקדושה והמהרה, לפה קדוש, שכל היוצא ממגו מיד הוא מתקיים. וכך היו רוקמים פביבו אגדות

* פלאי ויש להכיר מעלות דוהו גם בפתגמיו הרבים המפתרים אי־פה אי־שם בים התלמוד, המשקפים יפה את דמות דיוקנו הגעלה של

האיש. והנה אחדים מהם:

מיום שהרב בית המקדש התחילו החכמים להיות קמנימ כפלפדי תינוקות (פומה מט פוף

ע״א).ת רו ותר דו וזהו לשיטתו, שהעריץ י ראשוגים. שאלוהו: ראשתים גדולים אום ז אמד להם: תגו עיניכם י אתרוגים גחל

בבירה (יומא ט ע״ב: שוח״מ טוף קל״ט).ח מן הכיעור ומן ר לעולם יהא אדם מ

ה לו(תוספתא חולין פוף פרק בי). מ ח ה מומב שיוציא לעז על בגיו ואל יעשה עצמו

רשע שעה אחת לפגי המקום (גדה יג ע״א). תגיא: דבי אליעזר אומר» אם גאמר *בכל נפשך״ למה נאמד *בכל מאדך״ז ואם נאמר *בכל מאדך״ למה נאמד *בכל נפשך״ ז, אלא אמ יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו — לכך נאמר *בכל נפשן־״. ואם יש לך אדם שממוגו חביב עליו מגופו — לכך נאמד ״בכל

מאיד- (ברכות פא ע״ה. דרך ארץ היא, שהבא מן הדרך מקדמין לו במאכל ובמשתה(שיר השירים רבה פ״ב, סז^

הלכה כמותי — הרוב זה יוכי* געקד הרוב. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן . . מו ממקו ההרוב. הזר ואמר להם: אמת המים יוכיהו.. אמר: כתלי . הזרו אמת המים לאהוריהם. בית המדרש יוכיהו — המו כתלי בית המדרש. אמר: מן השמימ יוכיהו: יצתה בת . . ל ו פ י ל קול ואמרה: מה לכפ אצל רבי אליעזר שהלכה

כמותו בכל מקום (בבא מציעא גמ ע״ב).

וכמן כן מסופר שם, שלקה העולם אז — שליש בזיתים ושליש בהיטים ושליש בשעורים וכוי. ובכל מקום שגתן בו עיגיו רבי אליעזר גשרף. ואף רבן גמליאל בא בספיגה עמד עליו

. (שם). . . ו ע ב מ גהשול שבים ל לאהד אותו מעשה, שכרכוהו, לא היתה אשתו מנחת לו לרבי אליעזר ליפול על פגיו בתפלתו, שמא יתעשת בתפלתו ותבוא ה״ו קפידא מלפני השמים על הבריו וייענשו. פעם אחת הוציאה אשתו פת לעגי ולא השגיהה עליו וגפל על פגיו. וכשראתה זאת אמרה לו: עמוד, כבר הרגת את אחי. בתוך כך יצא שופד מבית

מ גמליאל (שם). רבן גמליאל שמת ד ומעשה באדם אהד שהיה קורא למעלה מדבי אליעזר: *הודע את ירושלים את: עד שאתה בודק בתועבות תועבותיה״. אמר לוק בתועבות אמך. בדקו אחריו ח ב ירושלים צא ו

ומצאו בו שמץ פסול״ (מגילה כה ע״ב). ומעשה בתלמיד אחד שהודה לפגי רבו, אמד דבי אליעזר לאשתו אימא שלום: אוי לאשתו של זה, שאינו מוציא שגתו. ולא יצאה שנחו עד שמת. נכנסו חכמים אצלו. אמרו לו. (עירובין סג . . ה ת תלמידיו: רבנו, נביא א ע״א! ועיין גם ירושלמי גיטין פ״א ה״ב:

ויקיר כ). ועוד מעשה פלא. כשבאו חבריו לבקרו מגת חליו ואחרי שיחה עמם אמר: תמה אני אם ימותו מיתת עצמן. וכאשר שאל אותו דבי עקיבא: מה יהא במיתתי ז — ענה: שלך קשה משלהן (סנהדרין סח ע״א). ובאמת נתקיימומ עקיבא מת מיתה משונה בתוך דבריו. הרי ד

* ו כ ל עשרת הרוגי מ

ופעם אהת בא רבי אליעזר לאגטיוכיה* והיה שם איש לשם גומיגא לאיזה דבר מצוב* די אחז־(אבא יודן) שהיה נותן תמיד ביד נ אבל באותה שעה היה עני, ולא יכול היה לתת,

ו ווזאגזוראיגו רנב(252) ג יתואי ת ו ו ד ל ו רנא (251) ת

מקראות. דרכו של רבי אליעזר היתד. לקרב את הדרש לפשט.

ת ותשבחות שאמר ת י הוא שאמד: כל שת ע״א). ת (פסחים ק מ דוד כנגד עצמו א

מה דאתה אסתר שזימנה את המן? — פחים ממגד. לו(מגילה מו ע״ב).

״מפי עליון לא תצא הדעות והמוב״ (איכה* ע ר ג) — אלא מאליה הרעה באה על עושי ה והמובה באה מאליה על עושי המובה (דברים

רבה ד, ג).

דעתו על התפלה יש לדעת מתי להתפלל. עת להתפלל ועת

לחשות. לא כל שעה כשרה לכך.

״דבר אל בגי ישראל ויסעו״(שמות יד. מו) — דבי אליעזר אומד: אמד לו הקדוש ברוך הוא למשה: עת לקצר ועת להאריך. בגי שדרים בצעד והים סוגד והאויב רודף ואתה עומד בתפלה. דבר אל בגי ישראל ויסעו (מכילתא על הפסוק: ״מה תצעק אלי״ ושמות

רבה כא, ז).

כי הוא שאמד: הבא מן הדרך אל יתפלל ג׳ ימים (ערובין סד. ע״א).

ומעשה בתלמיד אהד שירד לפגי התיבה בפגי רבי אליעזר והיה מאדיר יותר מדאי.ח הוא זה. ר אמדו לו תלמידיו: רבגו, כמה א אמר להם: כלום מאריך הוא יותר ממשה רבגו, שכתוב בו: ״את ארבעים היום ואת ארבעים

הלילה״ (דברים ט).

ושוב מעשה בתלמיד אהד שירד לפגי התיבה והיה מקצר יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו: רבגו, כמה קצרן הוא זה. אמד להמ: כלום מקצר הוא יותר ממשה רבגו, שכתוב בו (במדבר יב): ״אל נא רפא נא לה״ (ברכות

לד ע״א).

* אהד המרבה ל כי העיקר אצלו כוונת ה* ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמי

וזהו שצוה לתלמידיו לפגי פטירתו* כשאתם מתפללים דעו לפגי מי אתם מתפללין

(שם כה ע״ב).

ולדעתו: ״העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים* (ברכות כח ע״ב — במשנה).

איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם ז —ה ן * ואיזוהי דרך דעה ז _ עין ר ב ו עין מ

* מיט). ״ (אבות פ

וכל מי שאינו עופק בפריה ורביד! כאילו שופך דמים (יבמות סג ע״ב).

״אל תהלל את בתך להזגותה״ (ויקרא ט) — זהו המשיא את בתו לזקן(סגהדדין עו ע״א). ומשום כך, כאמור׳ לא רצה לקחת לעת זקגתו את בת אהותו הקמגה, אלא מתוך שחזקתו אמו

גשא אותה (ירושלמי יבמות פי״ג, ה״ה•

משפחתו ודרך אגב, כדאי עוד לעמוד כאן על שגי

דברים:

א) שאשתו אמא שלום, אתותו של רבן גמליאל הנשיא, מתה עוד בחייו.

ת שהורקגוס בגו (שאמד לאביו: ב) ו משום שלא רצית להשיב לאותה אשד. דבר אהד מן התורה איבדת ממגי שלש מאות כור מעשר בכל שגה — ירושלמי סומה פ״ג, ה״ד) היה מאשתו השגיה, זו שהיתה בת אתותו ולקחה לעת זקגתו מתוך שאמו דהקתו (ירושלמי יבמות פי״ג, ה״ב). וזה אפשר ללמוד מאותו סיפור בגמרא (סגהדרין פח ראש ע״א): כשחלה רבי אליעזר גכגסו רבי עקיבא וחבריו לבקרו. הוא יושב בקיגוף ( = ארבעה עמודים וכילה פרושה עליהם — רש״י שם) שלו והם יושבים במרקלין שלו. ואותו יום ערב שבת היה וגכגס בגו חורקגוס לחלוץ תפיליו. גער בו אביו ויצא בגזיפ* אמד להם לחבריו: כמדומה אגי שדעתו של אבא גמדפ* אמר להם רבי אליעזר בכעפ: דעתו ודעת א מ ו גמרפה. היאך מגיחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות. הרי

מכאן שהורקגוס היה בן בת אתותו.

ובגו זה היה גם הוא חכם, ומעשיו, שהובאו לפגי ההכמים ורצו להסתייע מהם לדין, גמצאים בתלמוד (שבת קמז ע״א: מגהות לה ע״א). ואולי זהו שביבמות פי״ב מ״ו נקרא בשם רבי

הורקנוס.

דרכו בפירוש מקראות מהמאמרים המעמיס שנביא להלן אפשרד במקצת על דרך מחשבתו בפירוש לעמו

ל רנד(254) ו ד ג ־ ת ו ז ע י ל י & ב רנג(253) י

אמד להם דבי יהושע ? אין משיבין את הארי לאחד המיתה (גיטין פג עיא).

תלמידיו תלמידיו היו מהגדולים ביותר בדוד»

א י״ג שנים צ דבי עקיבא שלמד תודה א (ירושלמי פסחים פ״ו, ה״ג).

אוגקלוס הגד, שתרגומו, הידוע בשפ *תרגום אוגקלוס״, אמדו מפיהם של דבי

אליעזר ודבי יהושע (מגילה ג ע״א). דבי אלעאי, אביו של דבי יהודה בד אלעאי (מגחות יה ע״א), שהלך להקביל פגי רבו דבי אליעזר בדגל (סוכה מ ע״א). תלמיד זה דבק בו תמיד. גם לאהד שהבדיו היו בדלים

ממגו, הלך הוא אצלו להסתופף בצלו. דבי יוסי בן פדידא (עידובין יא סוף ע*ב).ה מיג). י דבי יוסי בן דודמסקית (ידים פ אף הוא היה דבק ברבו והיה בא אליו למסור

כל מה שגעשה בבית המדרש. דאה לעיל. יש עוד הכמים רבים המוסרים דברים בשמו, כגון: אבא הגן (יבמות סד ע״א). דבי יוסי בן יהודה (פסהים צד ע*ב), דבי שמעת בן אלעזד (שבת צד. ע״א). ועוד רבים כאלה.

וכמה גפלאה היא תפלתו הקצרה של דבי אליעזר עצמו« *עשה דצוגך בשמים ממעל, ותן גהת דוח ליראיך מתהת, והטוב בעיגיך עשה. ברוך אתה ה׳ שומע תפלה* (ברמת

כט ע״ב).

עם השקיעה ראיגו למעלה, שדבי אליעזר היה מיושב בדעתו עד הרגע האהדון ממש. ובשעה שבא בגו הודקגוס לחלוץ תפיליו גער ם בגזיפה. וכאשר בגו חשבהו לאדם שגטדפה עליו דעתו, עגה בהדיפות יתירה, ובמעגה הזה היה, אגב, לימוד הלכד. מעגיגת (סגהדדין סה ראש עיא). לפגי פטירתו שאלו אותו תלמידיו והבדיו בטהרות ובטומאות והיה משיב על טמא — טמא, ועל טהור— טהור. ויצאה גשמתו בטהרה (שם). דבי אלעזד בן עזריה קרע את בגדיו ובכה ויצא ואמר להכמים: דבותי, בואו ודאו בדבי אליעזר שטהור הוא לעולם הבא, לפי שיצתה

גשמתו בטהרה (אבות דרבי גתן פכ״ה). לאהד פטירתו גכגסו ארבעה זקגים (דבי יוסי הגלילי, דבי טדפון, דבי אלעזד בן עזריה. . . ר עז ודבי עקיבא) להשיב על דברי דבי אלי

רבי יהודה הנשיא (רבי)

: ן כ ו ת ה

א. מוצאו ויחוסו 261

ב• לידתו 261

ג• רבותיו 263

ד. מסדר המשנה 264

ה. בית דבי 266

ו. האהבה וההערצה אליו 267

ז. גדולתו בתודה 269

ה. עשידתו 270

ט. נדיבתו !27

י. ענוותנותו 274

• צדקתי 275 א י

יב. חכמתי 277

יג. עבד לעמו 277

יד. חליו של רבי 278

טו. דבי ואנטונינוס 279

טז. שיחות אנטונינוס ורבי 281

יז. מקומות שבתו של רבי 283

יח. פטירתו של דבי 283

יט. תלמידיו 286

רסא (261) רסב(262)

רבי יהודה הנשיא (רבי)

שמשו של רבי עקיבא זרחה שמשו של רבי״ (קהלת רבה א, י). חז״ל ראו בו ממשיך המסורת

המפוארת של רבי עקיבא.

כשנולד רבי הקדוש כבד היו ישראל שרויים במצור ובמצוק וגזירות רעות תלות עליהם, ובתוכן איסור מילה. אך אביו רבן שמעון הגשיא לא יכול היה להשלים עם המצב. אם בגי ישראל מוסרים גפשם על ערקתא דמסאני — מילה לא כל שכן! והוא אמד מנהמת לבו: כיצד אגו מבטלים גזירתו של הקדוש ברוך הוא ומקיימים גזירתם של הרשעים הללת מיד עמד ומל את בנו. וכשנודע הדבר למלכות שלהו להביא את הילד עם אמו לפני הקיסר. אך בבדקם את הילד מצאוהו, בלתי מהול. כיה מ אמו של אנטונינוס קיסר ההליפתו בן חזיה, איפוא, מ אנטונינום, שאף הוא נולד בו מ בן גילו של רבי. ואותו אנטונינוס, שעל ידו גיצל דבי, היה אהד כך, בהיותו קיסר, לידידו הנאמן ביותר של רבי (מעגין, שמקור יחידי לזה מובא רק בתוספות עבודה זרה י ע״ב. בד״ה: ״אמר ליה״, בשם מדרש, בלשון זו: ״כשנולד רבי גזרו שלא למול, ואביו ואמו מלוהו. שלה קיסר והביאו לדבי ואמו לפגיו וההליפתו אמו באנטוגיגוס והיגיקתו עד עזזביאתו לפני קיסר ומצאוהו ערל ופטרום לשלום. ואמר אותו הגמץ: ״אני דאיתי בעיני שמלו את זה, אלא הקב״ה עושה להם גיסים בכל עת. וביטלו את הגזירה. ואמריגן גמי בירושלמי, שלסוף למד אנטונינוס תורה ונתגייר ומל עצמו״. (על כך עוד נדבר להלן).

, ומתוך שגימול רבי מתוך סעד, מאת לפיכך היתד, מצות מילה חביבה כל כך על משפחת הגשיא. ואביו רבן שמעת מ גמליאל אמר: ״כל מצוד, שקיבלו עליהם ישראל בשמהה,. עדיין עושת אותה בשמחה.״* . . ה ל י כגת: מ (שבת קל ע״א). ורבנו הקדוש עצמו אמר: ״כלת לא עשה ב עבירות שבתודה בין עשה תשובה ו. ממפר ברית . . ץ ו תשובה יום כיפור מכפר, ח בשר שאם עשה תשובה יום הכיפורים מכפר ואם לא עשה תשובה אין יום הכיפורים מכפר* (יומא פה ע״ב). וכמו p אמד: ״גדולה מילה

מוצאו ויחוסו סתם ״רבי״ הוא רבי יהודה הגשיא. כבר גאמר: ״מאן רבי ך — הוא רבי הוא רבי יהודה הנשיא״ (ירושלמי סגהדרין פרק ״הגחגקין* בסוף הלכה ג׳). וכן נאמר בבבלי: ״היינו רבי הייגו רבי יהודה הגשיא׳י׳ (קידושין סג ע״א).

הוא שייך לדור ההמישי של התגאים. והוא הדור השביעי להלל הזקן. הוא בגו של רבן שמעון בן גמליאל דיבנד״ שהיה בגו של רבן שמעון בן גמליאל הזקן; ורבן גמליאל הזקן

היה בגו של רבן שמעון בן הלל.

והלל,.כידוע, התייתם על בית דוד. ״מגילת יוהסין מצאו בירושלים וכתוב בה הלל משל דוד״ (ירושלמי תעגית פ״ד ה״ב). וזהו שאמרות בית דוד (שבת ממלכו : ״רבי בא. בבבלי

גו ע״א).

וגקרא ״רבי״ סתם על היותו הגדול ביותר בתורה ובהכמה ובעל מידות תרומיות יותר מכל בגי דודו. גם לאבא אריכא ש״היה הארוך בדורו* קראוהו בבבל סתם בשם ״רב*״ כמו שקראו לרבי יד.ודה הגשיא בדורו בארץ ישראל בשם ״רבי* סתם. (ראה הולין קלז ע״ב: גדה כד ע״ב ז דשב״ם בבא בתרא גב ע״א). תהוד רבי״ (מועד קטן כב ע״ה. ח ל ה ח ג שאמרו: ״ו ורבי חייא ר ח ועוד אמרו: ״רבי ארוך היה ב מגיע לכתפו״ (גדה כד סוף ע״ב). וכן אמרו:* ורב מגיע לכתפו״ י ״דבי ארוך בדורו ה (במדבר רבה ט, כז). וכוונת הדברים היא בודאי לא לספר את מידת גבהו הגופני, אלא שרבי היה כל כך גדול בתורה ובחכמה ובדוהגיותל ורב עם כל גדולי ח ג עד שאפילו רבי חייא הה הכירו הכל? מעין הדור הגיעו דק לכתפו. מ

בל* ומכאן השם ״רבי*. אכסיומה מקו

לידתו וכשמת רבי עקיבא נולד רבי (קידושין עב בראש ע״ב). ועוד נאמר: ״יום שמת דבי עקיבא נולד רבנו הקדוש, וקראו עליו פסוק זה: ״וזרח השמש ובא השמש״, ״עד שלא שקעה

•ס mm™™ רםד(264)

שהיה אב בית־דין אצל אביו רבי שמעון הגשיא. וכששאל רבי פעמ את רבי נתן משהו שלאת אביו: קיפחת את נתן ע כהלכה׳ התריס כר הי״א). ובבבלי הבבלי (ירושלמי כתובות פי אמר רבי כך: ילדות היתד. בי והעזתי פני

בנתן הבבלי (בבא בתדא קלא ע״א).

אך רבותיו המובהקים היו אלה:

רבי יעקב קרשאי. הוא היה התנא בועד סנהדרי אושא תתת נשיאות אביו של רבי״ רבן שמעון(הודיות יג ע״ב). ורבי אמר: ״לי חלקהפיתש: רבי יעקב בלוגין״ (יומא סא ע״א)״ ו ״לי נתן רבי יעקב הילוק בלוג שמן של מצורע...״ (רש״י שם). ואמרו בפירוש: . . . י ושנה ל רבי יעקב בן קרשאי היה רבו דרבי(ירושלמי שבת פ״י היה: ירושלמי פסהימ פ״י היא). ורבי אמר משמיה דרבי יעקב (גיטין יד ע״ב).מ נאמר: הורה רבי כרבי יעקב (כתובות ו

ז ע״א).

וגם רבי אלעזר p שמוע היה רבו. תהו: כשהיינו לומדים תורה אצל רבי שאמר רבי אלעזר p שמוע היינו יושבימ ששה באמה (עירובין גג ע״א)׳ כלומר״ ״שהיינו מתקרבין לשמוע מפיו ודוהקין זה את זה״ (רש״י שם).: כשהיינו לומדין תודה אצל רבי ועוד אמר רבי אלעזר בן שמוע הביאו לפניו תאנים וענבים ואכלנומ חוץ לסוכה (יומא עט ע״ב^ (ואגב, מכאן אתה למה שרבי קיים את הצוו: ״והוי גולה למקומ תורה״ במלואו. ואפילו לחג לא הלך לביתו ולא גפרד מרבו. הדי כאן מדובר: בהג הסוכות). ובעגין זה מפפר שוב רבי ״כשהלכתי ללמוד תורה אצל רבי אלעזד בןא י ק שמוע חברו עלי תלמידיו כתרנגולים של מ ולא הניחוני ללמוד אלא דבר אחד במשנתנו״ (יבמות פד ע״א)< כלומר: ״בקיאימ וחדיפימ ואין מגיתין תרגגול נכרי ביניהם* (דש״י שם).תתי אצל : כשהלכתי למצות מי ועוד אמר רבי רבי אלעזר מ שמוע. ויש אומרים: כשהלכתיו של רבי אלעזר מ שמוע(נמחות למצות מיתתי

יח ע״א).

מסדר המשנה ורב־גוגיותו זו — מה שקיבל תורה מפי חכמים רבימ ושמע הרבה שמועות — היא שהכשירתו לתפקיד נעלה זה של ממדד המשגר״

רםג (263) תולדות ה\זגא

שכל המצוות שעשה אברהפ אבינו לא נקרא שלמ עד שמל״ (נדרימ לא ע״ב).

רבותיו הוא למד תורה אצל רבי שמעון בר יוחאי. רבי אמר: כשהיינו לומדימ תורה אצל רבי שמעון בתקוע היינו מעלין שמן ואלונטית מחצר. (שבת קמז ע״בן עירובין . . ף י פ ר ק לגג ומגג ל צא ע״א). תהו שאמר לו רבי אלעזר בגו של רבי שמעת בר יוחאי: אני שמשתי את אבא עומדות (=בדרד ארעי) מה שלא שמשתו ישיבות (־בקביעות)(ירושלמי שבת פ״י ה״ה). לאתר פטירתו של רבי שמעת בר יותאי למד רבי ביחד עמ בגו של הגפטר אצל אביו הוא רבן שמעון בן גמליאל ואצל רבי יהושע

בן קרהה(בבא מציעא פד ע״ב).מ שימש את רבי יוסי בן תלפתא. והוא ו העריץ מאד את רבי יוסי עד שאמר: ״אלמליי יוסי) ב ר = ) י ב י ר דבריהן דברי תורה ודברי בp קבלה״ אגן בדברי בריבי שומעין. מכל שת בדיבי דברי ב ד ם דברי קבלה ו ה ת ב ד שא ע״א). ובישיבתו לאחד כך, תורה״ (חולין ק כשהיה רבי ישמעאל בגו של רבי יוסי אומר איזה דבר תורה משל אביו לפגי רבי״ היה רבי אומר: ״כבד הורה זקן״ (שבת גא עא; יבמות קד. ע״ב« סגהדדין כד ע״א). כלומר: ״גידלו וגיעאו עליו״ (רש״י בשבת שם). וכשהיה רבי מבקש להשיב על דברי רבי יוסי היה אומר: ״אגו העלובימ משיביס על דברי רבי יוסי, שכשמ שבין קדשי הקדשימ לבין הולי הולין, כךת של רבי יוסי (ירושלמי גיטין ת בין דורגו ל

פ״ו ה״ז). וכמו כן שימש את רבי יהודה בר אילעאי ״ראש המדברימ״. תהו שאמר: קמן הייתי וקראתי את המגילה למעלה מרבי יהודה(מגילה

כ ע״א). וכן למד גמ אצל רבי מאיר ואמר: ״האי דמהדדגא מהבריא דהזיתיה לד׳ מאיר מאחוריהא חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי״ י א ו >=מד. שאני חריף מחברי מ דאיתי את רבי מאיר מאחוריו, ולוא ראיתיו מלפניו הייתי חריף עוד יותר)(עירובין יג ע״ב). ופירוש הדברים: ״כשלמדתי לפגיו ישבתי בשורה של אחריו״

>רש*י שם). וכמו p שימש גם את רבי גתן הבבלי/

רםו(266)

בה. ולא נגזים אם נאמד׳ שאלמלי נותרה לנו רק מסכת זו בכל המשנה׳ היתד. אף' זו יכולה להתהדר בייחודה המיוחד כספרות לאומית ספציפית. כי מסכת זו משקפת באופן הבולט ביותר את אופיה המיוהד של אומה זו — רוח היהדות הספציפית — המקורית במהרתה במידות ובמוסר. אפשר אולי לומר. כי הספר הזה הנהו הביאור הקלאסי ביותר לאותה מימרה של ״אתה בהרתנו*. הביאור המרחיב והקולע

ביותר.

ולא כל שכן כשבאותו ספר ענקי. כל השים, ניתן מהמוב והמובהר שביצירות כל הדורות עד דורו של רבי. פרי־רוחם של כל־כך הרבה גדולימ, קדושימ ומהורימ, שמפיהם אנו חיים בכל הדורות. זה הוא המאזן הגפלא של כל ההלכות שגישגו בישראל לאהד מעמד הר־ סיגי. וסך־הכל זה הוא־הוא אותה תורה שבעל־ פה הגערצת כל־כך ביהדות כתורה שבכתב, כאחת המשלימה את הברתה, שאין להבין אחת בלעדי השגיה, עד ש<מ» זו התורה שבעל־פה גאמרה מסיגי, כל מה שתלמיד ותיק עתיד לתדש. אותו כיגוס ואותו סידור המ מעשי־ יצירה גפלאים, שהוד הקדושה והוד הדורות

הופפים עליהם.

המשגה גכתבה בסגגון עברי מקורי וגהדר כל־כך, עד שאין יכולת בידי שומ בן אדמ להקות כשלימות אותה צהות הלשה וכל צפוגותיה. ואותה עברית צהה אף היא פרי רוהה של היהדות ואוצרותיה הרוהגיים הגגוזימ בה מדור אגשי כגסת הגדולה עד דורו של משה רבגו. הלשון היתד. באיתכסיה דורות רבים עד שבא אותו אמן גדול והלביש אותה מהלצות פאר, ואז קמה הדמות בכל שעור קומתה

יפעת* ו

בית רבי רבי, מרוב אהבתו את האיון העברית, היה רגיל לומר: ״לשון סורסית בארץ ישראל למד.ז או לשון הקודש או לשת יווגית (בבא קמא פג בראש ע״א). הוא חש ביפי הלשון ובמכמגיה. רק מכאן אפשר להבת את קנאותו

* ללשון ואת ידעגותו ב הוא היה נאה דורש ואף גאה מקיים. בביתו היו מדברימ רק לשת הקודש, והאממוספירה

רםה (265)

הוא כינס את כל ההלכות והדינים ודברי החכמים, שנכתבו על ידי כל אחד ואחד מהם במגילות סתרים ממה ששמעו וקבלו מבתי דין שבכל דור ודור. מימי הזקגים והגביאיס ואגשי כנה״ ג והכמי המשגה עד זמנו. ואת כל החומר הרב מיין וסידר בששה סדרים — הנקדאימת נקראו בשם * ו י ר ד * כלומד! ששה ס י ש משנה, כלומר: לרמז שזוהי משנה לתורה

* ת כ כ ש [ואגב שתי הערות: א. זהו הטעם שלא הסכים העם לקרוא ליד החזקה של הרמבים בשמ ״משגה תורה׳, כי עלולים לטעות, הרי ישנה כבר ״משנה תורה׳ של רבנו הקדוש. ב. במקום הבמויימ בגמרא: ״וטלה הש״ס״ (הגיגה ג ע״א) ו״גסיב לה הש״ס׳ (מועד קטן ג ע״ב) היה כתוב לפגים ״וכולא תלמודא* ו״גסיב לה תלמודא׳, והמדפיסים הם שהדפיסו את המלה ״הש״ס׳ במקומ ״תלמודא״ (דקדוקי

. סופרים)]

והואיל ורבי סידר את המשגה אמרו:ת סד עיב: במו י ) ׳ י ״מכדי מתגיתין מאן תקין רב: ועיין גמ שבועות ד ע״א). תהו שאמר רבי גתגלה מעמה של משגתגו (בטרות גז ע״ב). ומלבד זאת שרבי סידר את המשגה יש לו הלק גדול גמ בהלטת אשר מהן גמצאות בברייתא ותוספתא. ובהרבה מקומות אמרו בגמ׳ על סתם משגה: כאן שגה רבי (עיץ יבמות יא ע״ב: שמ מ ע״ב: שם מד ע״א: גימין כמ ע״א ועוד). וכן מצאגו שדן רבי הלכה למעשה וסמכו עליו בגי דורו (שבת מו ע״אן שביעית פיו מיד ועוד הרבה). ואמרו: הלכהת כא ע״א,׳ עירובין מו ע״ב). בו כתו כרבי מהבת( וכל זה בא, מפגי שראו מ לא רק מסדר ועורך בלבד, אלא אוטוריטטה גבוהה בהלכ* הערצת הדורות היתה למכגס הגדול של יצירת

* ת ח ה דברי המשגה הם דברי הלכה בלבד. כאמר, עיקר העיקרים הוא בדין־ודברים ובמשא־ומתן* י* אך ישנם גם דברי אגדה מעטי והליכות חי כשמונים משניות בכל העדים, שעיקר נושאיהןה כמעט ל * שהיא ט ט * ומסכת א ד ג הם דברי א דברי אגדה: הריהי לשם ולתפארת לספרותן פגמה יקדה משובצת בעדי י התלמודית, מ זהב, ואין כמותה ליופי ולמידות ולמוסר אצל שום אומה ולשת• כמה זממה ומעם משוקעים

רבי יהותז הגפייא ורבי)

רסח (268) עד שנשכח כמעט שמו הפרטי ״יהודה* ונקרא בשם ״דבי* סתם. והאומר ״דבי* ידוע מיד

למי הוא מתכוון. ולפעמים הוא נקרא בשם ״רבנו* סתם* ״אזיל טעין גבי רבנו* (דאה רות רבה ג, ד). וגם אמדו: ״רבנו היה מפקיר גדיסין כדי לזכות בהם את דבי שמעון בד חלפתא* (מדרש

/ ז׳). רבה רות ה ולפעמים הוא גקדא בשם ״דבגו הגדול* ד ״ודבגו הגדול אומד*(שמות רבה פרשה כי׳ ט״ו). ועוד גקדא בשם, שלא זכה לו אף חכם אהד מכל התנאים והאמוראים, ״דבגו הקדוש״. וכמו שאמדו: ״אמדית קדם דבי, ומנו רבנו. . ש. . והווה צווח דבי ומנו רבנו הקדו . ש. הקדו (שבת קנו ע״א). וכן אמד דבי ירמיה בד אבא: שאלית את דבי ביהוד ומנו רבנו ב אמד ר הקדוש (ביצה כב ע״ב). ועוד נאמד! ד׳ דברים צוד. רבנו הקדוש את בניו (פסחים קיב ראש ע״ב). וכן שאל אנטונינוס את רבנו הקדוש

(תנחומא מקץ ט׳) וכן הרבה.

ועד כמה חיבבוהו והעריצוהו בני דודו: ״אי מן חייא הוא — ב מעידה מימרה זו של ר המשיח — כגון רבנו הקדוש* (סנהדרין צח ע״ב), כלומד: ״אם משיח הוא מאותם שחיים עכשיו ודאי הייגו דבגו הקדוש. ודבי חייא רבה קרא עליו ״דוח אפיגו משיח הי* (ירושלמי שבת פט״ז ה״א). ואמרו: מימות משה דבגו ועד דבי לא מציגו תודה וגדולה במקום אחד (גיטין גט ע״א). והשוואה זאת אומדת: דרשגי! ואולי אין זה מקדה בלבד, שמה שאירע למשה דבגו אירע לדבגו הקדוש. מכל מקום חז״ל רואים בכך סמיכת־פדשיות. משה דבגו היהת פרעה, ר ע בסכגה גדולה לאחד לידתו מחמת ה שאמד להטביע כל ילד יהודי, עד שבאה בת המלך פרעה והצילתו מן הממד- ואף אצל רבנו הקדוש כך. הוא היה בסכגה גדולה לאחד לידתו בשעה שמלוהו, ודוקא אמו של הקיסר הרומאי אגטוגיגוס הצילתו מן הסכגה. ואף סמליות יש בהשוואה זו, כשם שמשה דבגו מסר התודה הכתובה לישראל, כך מסד דבגו הקדוש את

התודה שבעל פה (זו משגה) לישראל.

חז״ל עושים כל מה שבידם להעלותו לרום פסגת החשיבות והגדלות. הם אינם חוסכים לשם כך השוואות וסיפורים להגדילו ולהאדירו.

רסז(267)

היתד. בולה תרבות ואצילות. ואפילו עבדיו ושפחותיו ידעו. עברית והיו מלאים חכמה ותבונה עד כדי כך, שאם החכמים התקשו בדבר מה ולא ידעו פירושו הלכו לבית דבי. ולא היו צריכים אפילו לפנות לדבי עצמו, אלא אף שפחתו היתה מפענחת להם כל סתום. הביתו חכמת החיים וידענות מובהקת. ל היה דווה מ ומסופר, למשל, שהחכמים לא ידעו מה הפירוש של המלים סידוגין וחלוגלוגות ומטאטא, ומי גדול בחכמה או בשנים. אמדו: נלך ונשאל בבית דבי. כשבאו לשם אמדו זה לזה: ייכנס פלוני תחילה. נכנס פלוני תחילה. יצאה שפחתו של דבי ואמדה להם: הכנסו לשנים. התחילו נכנסים קטעים־קטעים. אמדה להם: למה אתם גכגסים סידוגין־סידוגיןז היה שם נער: אחד טעון פדפחיגין וגפלו מידו. אמדה לו בחוד, הדי גתפזדו חלוגלוגיך. הדיגי מביאה מטאטא. והביאה מכבדת (ירושלמי מגילה פ״ב ד.״ב5 ועיין גם ירושלמי שביעית פ״ט ה״א: ראש השגה כו ע״ב: מגילה יח ע״א). וכך למדו מתוך השימוש היום־יומי שבבית דבי

איצדות לשון והכמה.

ופעם אחת היתד. שפחתו של דבי דואה לאחד שהכה את בגו הגדול, אמדה: יהא האדם הזה בחרם, שעבד על ״לפגי עוד לא תתן מכשול״ (מועד קטן יז ע״א). כמה חכמה גדולה יש כאן בהכרת נפש המבוגר. אסור שהאב יביא אפילו את בגו הגדול לידי נסיון, להוציאו מגדרו

ולהביאו לידי מכשול, לידי חטא ופשע. ובשעת פטירתו של דבי אמדה שפחתו בלשון גמלצת וציורית כל־כך: עליוגים מבקשים את דבי ותחתוגים מבקשים את רבי. יהי רצון שיכופו תחתוגים את עליוגים (כתובות

קד ע״א). מכאן אתה עומד על אותה אוירה תרבותית שהיתה שדויד. בבית דבגו הקדוש. זו היתד,תמגה רבה ואפופת ידעת כולה ספוגה חכמה ו יהדות. כי אין הדברים הללו גדכשים דק מתוך ידיעה ולימוד. זוהי אצילות טבעית של מורשת־

* אבות גדולח וחינוך מדודות קדומי

האהבה וההערצה אליו ולא בכדי היה דבי יהודה הגשיא נערץ וגקדש כל כך בעיגי בגי דורו ובדורות הבאי*

פ גוזאפגראינז תולדוזז תתנאי

רע(270)

כזאת. שלא הורגשה כל הציצה ביניהן. תהו: ומה בעולם הזה, שאמר לו בר קפרא לרבי שאינו שלך השפיע עליך הקדוש ברוך הוא שלוה — העולם הבא, שכולו שלך, על אחת

כמה וכמה (קהלת רבה א, ד). שלימות היצונית ושלימות פנימית היו ממוזגות וטבועות באישיותו של רבנו הקדוש.

עשירותו רבי היה עשיר מופלג. אמרו עליו, שהיה עשיר גדול כל כך, שאפילו הממוגה שלו על אורוות הסוסים היה עשיר יותר משבור פלך הפרסים (ב״מ פה ע״א). ואף כל התגהגותו של רבי היתה באצילות ובהדר־הליכות ובגיגוגי מלכות. וזהו שאמרו: אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר (ברכות מג ע״א). ועוד אמרו על הפסוק בתורה: ״שגי גויים בבטנך* — אל תקרא ״גויים״ אלא ״גיים״ (הכתיב הוא ״גיים״ והקרי ״גויים״) — אלו אגטוגיגוס ורבי (זה בא מעשו וזה בא מיעקב — (רש״י עבודה זרה יא ע״א), שלא פסק משולהנם לא צנת ולא הזרת ולא קשואין לא בימות החמה ולא ביפות הגשמים (ברכות נז ע״ב ? עבודה זרה יא ע״א; ראה גם תוספות שם בעבודה זרה ד״ה: ״צנוף). ועוד גאמר: ״קרוגות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת״(שבת קכב ראש ע״א)! מולאות (=פרדות) של בית רבי יוצאות באפסריהן בשבת״ (שם גב ע״א): ״כודגייתא היוורתא״ (=פרדות לבגות: הולין ז ע״ב)ז פמוטות (=מגורות) של בית רבי מותר לטלטלן בשבת״ (שבת קכא ע״ב). וכשעשה רבי משתה גשואים לרבי שמעון בגו אמר בר קפרא, שהוציא עשרים וארבעה אלף ריבוא דיגרין לבית־הופה זה

(גדדים ג ע״ב).

ומהית בא לו לרבי כל העושר הזה? — רבי בהכמתו הגדולה רכש לו ידידות הקיסר אגטוגיגוס ואהבתו, והוא שגתן לו תרין אלפין דשגין באריסות (ירושלמי שביעית פ״ו היא), כלומר: שדות שמגים וטובים (״פגי משה״ שם). ולא זה בלבד, אלא בכל יום היה שולח לו אנטוגינוס לרבי שק גדול מלא זהב וחיטים: איני צריך . וכאשר רבי אמר לו . . ו י על פב שלך שיש לי הרבה, אמר לו הקיסר: ה א

רסט (269) כי הם הכירו את הפסיכיקה של העם וידעו מה הוא המקום שתופס רבנו הקדוש באותה פסיכיקה. אמנם זוהי הערצה אילמת, שלא ניתן לה מבע אלא בתוך דברי הז״ל האמורים בים התלמוד, אך למעלה מכל ספק הוא, שהכירו בו הכל כאישיות נדירה, ומכאן ההערצה ומכאן ההיבה.

גדלותו של רבי ומתוך הערצה, כאמור, תלו בו כל הטוב והיפה שבישראל ובהכמיו. אמרו על רבנו הקדוש: כל שבע המידות שמנו הכמים בצדיקים (הנוי, הכוה, העושר, ההכמה, השיבה, הכבוד, הבנים) נתקיימו ברבי ובניו (אבות פ״ו, מ״ט • תוספתא סנהדרין פי״א? ירושלמי סנהדרין

פי״א ה״ג). ואגב, כדאי לעמוד על הבדלי הגירסאות בין הירושלמי ומסכת אבות. בירושל׳(סגהדרין פרק י״א הלכה גי) נאמר כך: ״רבי יוהגןת שאמרו הכמים בצדיקים ח י אמר: כל שבע מ היו ברבי. מאן רבי? — הוא רבי הוא רבי יהודה הגשיא״. ורבי אבהו מוסיף על כך גם: ״הוא רבגו״. ואילו במסכת אבות (פ״ו מ״ט) כתוב כך: ״רבי שמעון בן מגסיא אומר: ״אלו שבע מידות שמגו הכמים לצדיקים כולם בתקיימו בדבי ובבניו״. כלומר: גוספה גם המלה ״ובבגיו״. וסיבת השיגוי הוא כך: באבות גאמרו הדברים בשם רבי שמעת בן מגסיא, שהיה בדורו של דבי יהודה הנשיא (ביצה מ ע״א), ולא זכה לראות כיצד שימש בנשיאות בגו של רבי, רבן גמליאל הנשיא, שלא האריך ימים ושימש בגשיאות רק זמן קצר. ואילו בירושלמי גאמרו הדברים בשם רבי יוחגן, והוא כבר זכה לראות בעיגיו את רבן גמליאל ואף את דבי יהודה גשיאה בגו, והם לא היו גדולים כרבי. ולת לא הוסיף רבי יוחגן את המלה ״ובבניו״ כנאמר במס׳ אבות, כי בבגיו לא* ומכאן, אגב, גם ההדגשה ת י מ גתקיימו שבע ה בירושלמי: ״מאן רבי? הוא רבי הוא רבי יהודה הנשיא״. כי כל הנשיאים נקראו בשם ״רבי״. ובכדי שלא לטעות שהמאמר מוסב גם

על בגיו גאמדה ההדגשה האמורה.

תהו מן המפורסמות, שרבגו הקדוש זכה* ותורה קי ת שמגו חכמים בצדי ת מ לכל שבע הה בבית דבי כרוכים ירדו. ובמין טבעיות ל ת ג ו

רבי יוזודת תופזיא ורבי.)

רעא(271) תולדות ת\זואי1ז גהאמגראיגז רעב(272)

ההשגחה האצילה והנדיבה השופעת שפע טוב לכל.

ומסופר: מעשה בשלשה עשר אחים,* וגשותיהם י ג ששגים עשר מהם מתו בלא ב של אלה באו לפגי רבי בתביעה שהאח הנשאר יקיים בהן מצות ייבום כדין. אך היבם טען טעגה משקית, שאיגו יכול לייבם שתים עשרה גשים, כי אין בידו לפרגסן. אמרו היבמות: אגהגו גפרגס את הבית, כל אחת חודש אחד לשגה. ושאל היבם: ומי יפרגס את הבית בהודש העיבור ? אמר רבי: אגי אפרנס את הבית בהודש העיבור. עשה היבמ כדין ויבמן. לאחר שלש שגים באו היבמות עם שלשים וששה היגוקות ועמדו לפגי ביתו של רבי. אמרו לו לרבי: כפר ילדים באו ורוצים לשאול בשלומך. הציץ רבי מן החלמ וראה את הגשים וציבור הילדים ושאלם: מה אגי יכול לעשות בשבילכם? אמרו לו: אגו מבקשים שתקיים מה שחבמחתגו ותתן לגו פרגםת חודש העיבור. ורבי גתן להםת הודש העיבור כפי הבטחתו (ירושלמי ס ת פ

יבמות פ״ד הי״ב). [ובקשר עם המסופר כאן כדאי לשים לב דרך אגב למה שמספר רבי יהודה בר קלוגימוס משפירא בספרו: ״יהוסי תנאים ואמוראים״ על בר קפדא, שהיו לו שתים עשרה נשים, שקבלו על עצמן לפרנסו ובלבד שישא אותן, כי רצו בו על רוב הכמתו וגדלותו. עיין שם ? עיין ערך

בר קפרא מה שכתבתי שם], ואף את בגות אלישע בן אבויה (״אחרי) צוה לפרנסן, אף על פי שתמה ואמר בתהילה. ״עדיין יש מזרעו בעולם? והלא נאמר: לא נין ולא נכד בעמו״. אולם כשאמרה לו: ״רבי, זכור תורתו ואל תזכור מעשיו״, בכה רבי ואמר: ״למתגנין בתורה כך, למשתבחין בה על אחת כמה וכמה״, וצוה לפרגסן (הגיגה טו ע״ב:

ירושלמי הגיגה פ״ב ה״א).

בכלל היה רבי רהמן כל־כך גדול עד שמרוב רהמגותו, שהיתה מקגגת בלבו, היה כל מעשה, שיש בו משום רחמגות, מעורר בו בכי* כל דבר מזעזע היה מרעיד אותו עד ר ר ע מ כדי דמעות (עיין איכה רבה פרשה ג׳ ן חולין ז ע״א). רבי בכה ואמר: יש קוגה עולמו בשעה! יז זדא? יח ע״א). מ אזזת (עבודה זרה ים י י ג ומרוב רחמנותו אמר, שםקילין על מה בשביעי* ופעם ram הביאו מ א העושים מ

ו למי שיבואו אחדי יהא למי שיבוא אחריך מחנ (עבודה זדה י ע״ב).

נדיבותו ולפי שהיה עשיר גדול כל כך לא נהנה: רבי ת מ א משל ציבור כמלוא אצבע. תהו ש לא נהנה משל ציבור כלום(בראשית רבה מרשה ק׳, ג׳). ולפיכך יכול היה רבי להכריז לפני פטירתו: רבוגו של עולם! גלוי וידוע לפגיך שיגעתי בעשר אצבעותי בתודה (כלומר: בזה שיגע בכתיבת ששת סדרי המשגה) ולא גהגיתי

אפילו באצבע קטגה (כתובות קד ע״א).

* אלא ו ל ולא רק שלא לקה משל ציבור כ היה גותן עוד מרכושו לפרגפת תלמידי חכמים וסתם עגיי* ומסופר, שבשגי בצורת פתה רבי* בעלי ר ק אוצרותיו ואמר: ייכגסו בעלי מ. . . ה ד ג משג* בעלי גמרא, בעלי הלכ* בעלי א ולבסוף אמר: ייכגסו הכל (בבא בתרא ה ע״א). ולאותם ההכמים שלא רצו להגות ממוזגותש מ (״ושוגא מתגות — יהיה״) הפקיר למעגם ר שיזכו מן ההפקר כדין. מסופר, שרבגו היהת לזכות בהן את רבי שמעת כ מפקיר גריסין ב בז הלפתא (רות רבה ה׳, ז׳). ועוד מסופר על תלמיד אחד שהיו לו ברכושו מאתים זוז הסרר תכאי איפוא לקבל גדבות, ורבי למוד ג ת היה לזכותו במעשר עגי. פעם אחת גתגו בור (כי, ג ת תו עין רעה והשלימו לו את ה תלמי כיתע, לפי הדין מי שיש לו מאתים זת אסור לו ליטול מעשר עגי הגיתן בשגה השלישיתתו ובשגה הששית לשמיטה). ורבי רצה אכו מכל מקום במעשר עגי, כרגיל. וכאשר התלמיד אמר לו: ״רבי יש לי כבר מאתים זוזי, עגהי (כלומר, : ״זה מכת פרושים גגעו בו לו רביר עשו עצמם בעושים ג ת אלה שגתגו לו את ה מעשה טוב כפרושים ואיגם אלא צבועי*rap שעושים מצוד, במוגה לעבור עבירה). ואז תו והכגיסו אותו תלמיד לאמו הגות רבי לתלמית כך אופשר וההסירו ממגו דבר מועט, ועל ית תלמיד זה במעשר עגי כרגיל מ לרבי שוב א (ירושלמי סוטה פיג היד). כיצד היה האיש הקדוש הזה תופס את הצביעות באנשים, אף* וכיצד היה ת ס ה ת מ באלה שבגלוי נראים כ שומר כמלוא גימה על הדין, וביחד עמו מתקן גם עוול שגעשה על ידו למי שהוא. זוהי אותה

רעג(273) רבי יזזודוז וזופויא ורבי1 רעד(274) ענוותנותו של רבי

למדות זה שהיה גדול הדוד בתורה ובחכמה לא בוש לומד, כי דברי חחכמים ההולקים עליו צדקו יותר מדבריו: ״דואה אגי את

דבדיהפ מדברי* (תוספתא מגחות פ״ח). ופעם אחת אמד לרבי גתן בן עמרם: ״הגח דברי ואחוז דברי דבי חייא* (עבודה זדה א ע״ה• :!!!: גדולים מעשי חייא, וכאשר אמד דבי: אמד לו דבי שמעון בדבי: אפילו ממך ? אמד לו הן. אמד לו דבי ישמעאל בדבי יוסי: אפילו מאבאז א״ל: חס ושלום! לא תהא כזאת בישראל

(כתובות קג ע״ב: בבא מציעא פה ע״ב). וכשהיה דבי רוצה להשיב על דברי דבי יוסי אמד: אנו העלובים משיבים על דברי דבי יוסי: כשם שבין קדשי קדשים לבין חולי חולין, כך בין דורנו לדורו של דבי יוסי

(ירושלמי גיטין פ״ו ה״ז).

ועל דבי חייא קרא את הכתוב (ישעיהו מו׳ יא): ״מארץ מרחק איש עצתי״ (מנחות

פח ע״ה. וכפה פעמימ הודה לדברי חבריו ואמר: ״נראין דבריו מדברי׳ שהוא פתקנה ואני מעוותה״ (גדה גג ע״ב). כמה יופי ואצילות

בדברים אלה!

ולפעמים גקבעו הלכות כהבדיו במשגה ולא כדעתו ולא הקפיד(כתובות צג ע״א).

דבי היה שוגה לימודו בי״ג פגימ וליפד את דבי חייא שבעה מהם. לפוף חלה דבי. החזיר לו דבי חייא אותם שבעת הפגים שלימדו. ששה גתעלמו ממגו. היה כובם שהיה שומע לרבי כשהיה לומדם. הלך רבי חייא ולמדמ מפיו של אותו כובס ובא לההזירם לפגי דבי.: אתה עשית כשראה דבי לאותו כובפ אמד לו אותי ואת חייא (גדדים מא ע״א)׳ כי כל המלפד את בן חברו תודה מעלה עליו הכתוב כאילוך ר ח עשאו. שנאמד: ״ואת הנפש אשד עשו ב

(רש״י שם).

כשמת דבי אלעזד p שמעון, שלח דבי לאשתו של דבי אלעזד שתינשא לו. שלחה לו: כלי שנשתמש מ קודש ישתמש בו חול ז ודבי ברוב ענוותנותו כמעט שהודה לדבריה

(בבא מציעא פד ע״ב).

לפניו מלמד תינוקות שהיה חשוד על שביעית,: ומה ורצו שדבי יעניש אותו על כך, אמר דבי יעשה האביון הזה? כדי חייו הוא עושה (ירושלמי תעגית פ״ג ה״א. וראה שם ״קרבן

העדה״).

ומרוב התתשבותו עמ צרכי החיימ בכלל רצה רבי בשעת בצורת להתיר את השביעית, אבל דבי פנחם בן יאיר התנגד לכך מאד (שם ירושלמי דמאי פ״ב ה״ג). ואין פפק, שפה שרצה רבי לבטל תשעה באב (מגילה ה ע״א) היה מדאי לטובת העם, בכדי שהרומיים יראו שבני ישראל אינם מתמזגים למדוד בהם ולא יצערו

אותם.

הוא היה מרחם על כל בעל חי, אף על התלתולים ועכברים. וכאשר שפתתו של דבי היתה מכבדת את הבית והיו שם חתלתולים: הגיתים, רבים וטאטאתם השפחה, אמד לה דבי ״ורהמיו על כל מעשיו* כתוב (בבא מציעא פה

ע״א! בראשית רבה גח לג, ג).

רבי היה פזרן גדול בממוגו לשם שמים. בבית הגשיא היו צריכים להקריב (דורץ למלך) ביום אידם שוד שפיממוהו. ודבי הוציא ארבעים אלף זוז מרטשו שיקריבו אותו שוד למחרת יום אידם ולא בו ביום. ואתר כך הוציא עוד ארבעים אלף זת שלא יקדיטהו כשהוא חי אלא כשהוא שחוט, ולבסוף הוציא עוד ארבעים אלף זוז שלא יקריבוהו כלל (עבודה

זדה מז ע״א).

ופעם אחת קבל במתגה בגד ששוויו שלשיםא ומצא ט כלאים ושרפו(ירושלמי כלאים מ י ד

פ״ם ה״א).

ומעשה במין אחד שבישר לו לדבי בשורה: רצונך שתמעד אצלי ו טובה. אמד לו דביפ : ט אמד לו: הן. לאחר שאכלו אמר לו דבי של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל(כלומד: דבי רצה לתת ארבעים זוז ובלבדו ישתה מהכוס של ברכה). אמר לו שהמין אס של ברכה אני שותה. יצתה אותו מין: טס של ברכה שוד, ארבעים בת־קול ואמדה: ט זהובים (מילין פז ע״א). ורבי יצחק מעיד, שעדיין ישגה לאותה משפחה בין גדולי וארץ, וקודאין אותה: ״משפחת בד לויאגום״ (שם).

רעו(276<

ולפי שיטתו זו לימד את תלמידיו שישתר שלופ ביניהפ. פעם אחת עשה סעודה לתלמידיו,* התחילו הביא לפניהפ לשונות רכיפ וקשי בורריפ ברכיפ ומניחיפ הקשי* אפר להם: דעו מה אתם עושי* כשם שאתפ בוחרים את הרכים ומניחים את הקשי* כך תהא לשונכם רכה אלו לאלו(ויקרא רבה לג, א). עיין המעשה באשה אחת שבאת לפני דבי ואמרה לו נאנסתי

(במדבר רבה ט, 0.

וכן אמר: איזוהי הדרך הישרה שיבור לו האדמ ? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו* והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאי ד א מן ה. הסתכל . . ת ו אתה יודע מתן שכרן של מצו בשלשה דברימ ואין אתה בא לידי עבירה: דע מה למעלה ממך, עין רואה ואתן שומעת וכל

מעשיך בספר נכתבימ (אבות ב, א).

״ולא תתורו אחרי לבבכם׳ (במדבר מו,: אל ישתה אדפ בכופ לט) — מכאן אמר רבי

זה ויתן עיט בכוס אהד (נדריפ כ ע״ב).

״אין לך אומנות שעוברת מן העול* אשרי הי שרואה את הוריו(יולדיו ואת ילדיו — רש״י שמ) באומנות מעולה (נקיה — רש״י שמ), ואוי לו למי שרואה את הוריו באומטת פגומה: אי תמה לזה אמד רבי (קידושין פב ע״ב). ו אפשר לעולפ בלא בסס ובלא בורסקי, אשדי מי שאומגתו בסמ ואוי לו מי שאומגתו בורסקי. אי אפשר לעולמ בלא זכרימ ובלא גקבות, אשרי כי שבגיו זכרימ ואוי לו למי שבגיו גקבות

(פסחימ סה ע״א).

: גלוי וידוע לפגי מי שאמד ועוד אמר רבי והיה העולמ שבן מכבד את אמו יותר מאביו* לפיכך הקדימ הקב״ה מפגי שמשדלתו בדבריתע לפגי מי י * וגלוי ו כיבוד אב לכיבוד א שאמר והיה העולפ שהבן מתיירא מאביו יותרם ת ק מאמו, מפגי שמלמדו תורה. לפיכך ה הקדוש ברוך הוא מורא האמ למורא האב

(קידושין ל סוף ע״ב).

ש לבגיו: ת ק ט ה ב ארבעה דבדימ צווה ד. ואל . . מ אל תדור בשכגציב משומ שלצימ ה. (פסחים קיב ע״ב^ . . פ כ מ תבריח עצמך מן ה הבאט כאן רק מעט מזעיר מפתגמיו־ אמריו, אך הם כוללימ ומקיפים כליכך הרבה שאלות חיים. בחינוך, בחברה ובחיי* יש כאן נסיון החיים וחכמת החיים, וחוט של מומר

רעה (275)

ואנשי מימוניא באו לפני רבי וביקשו ממנו שיתן להם אדם אחד שהוא דרשן ודיין וראוי להיות חזן ומלמד תינוקות ולעשות להמ כל צרכיהם ונתן להמ את לוי בר סיסי. וכשבאו אחר־כך אליו בטענה: וכי אדם כזה בקשטל בתורה ת ממך, עגה: חייכם שגתתי לכם אדם ג

כמותי(ירושלמי יבמות פי״ב היו). רבי ורבי חייא היו מהלכין בדרך, באו* כ : יש כאן תלמיד ח * אמר רבי ח לעיר א גלך וגקבל פגיו. אמר לו רבי חייא: אל תזלזל בגשיאותך ואגי אלך בעצמי. ורבי לא הסכים לזה והלך גפ הוא. כשגפטרו מלפגי אותו תלמיד חכם, שהיה סגי גהור, אמר להפ: אתפ הקבלתם* תזכו להקביל פגים אי פנים הנראים ואיגם רו* ואז אמד לו רבי לרבי ראי הרואים ואינם נ הייא: ואתה רצית למנעני מברכה זו (חגיגה

ה ע״ב). וכשהיו נכנסים לבית הוועד היה רבי אומר: ייכגס רבי הייא הגדול לפנים (ירושלמי

כלאים פיט ה״ג). ורבי אמר: הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מהמ ומתלמידי יותר מכולמ (מכות י ע״א).ל היה (ירושלמי ת וזה שאמרו: רבי עגיו ג כלאים פיט ה״ג). וכן אמרו: אפילו רבי

שעטותן היה (הוריות יד ע״א).

צדקותו של רביט הקתש היה בעל מוסר געלה ומידותיו ב ד* ולא בכדי גיתן לו, כאמור, התואר ו תרומי ״הקתש״. ואותו תואר גיתן לו כהסכמה כללית ובאופן ספוגטאגי, שהוא־הוא הבטוי הגאמן

* ע ביותר להכרת הערצה מצד ה אמרו על רבי שהיה גזהר אפילו מאבק

לשון הרע (בבא בתרא קסד ע״ב). ואמרותיו הגפלאות על מוסד ומידות, שהתפרצו ספוגטאגית, אף הן מראות על תכוטתיו הגעלות, והן־הן המשקפות, דדףיאגב, דמות דיוקגה של אישיות אצילה ורבת הוד.

והגה מעט מזעיר מפגיגיו המקסימות: ״גדול השלומ שאפילו ישראל עובדי עבודה זרה ושלום ביגיהמ אמר המקומ: כביכול איגי יכול לשלוט בהם כיוון ששלום ביגיהם״

(בראשית רבה לח, ו). ״וישמ לך שלומי (במדבר ו, כו) זהו

שלום של תורה (במדבר רבה יא, מז).

וזגלדות הת1«יגז ג\ז«מגר«יגז

רעח (278) זאת היה מרבה להיות נע ונד בכדי להורות לעם דיני התורה ולתקן תקנות בחיי העם

(שבת מו ע״א). והוא בעצמו מספר: ״כשהלכתי לכרכי הים היו קודאין למכירה כירה״ (ראש השנה

כו ע״א). וכן הורה רבי בלוד: שנת שמונה עשרה שיצאו ממנו שלשים יום הרי היא כשנת שמונה

עשרה לכל דבריה (נדה מז ע״ב). פעם אתת נזדמן רבי למקומו של רבי. ופעם אתת נזדמן . . ן אלעזר ברבי שמעו. (ב״מ פה ע״א). . . ן ו למקומו של רבי טרפ ומזה שמסופר שנזדמן למקומו של רבי אלעזר ונודע לו שיש לו בן לאותו צדיק (שם) משמע שזה קרה לעת זקנתו של רבי, כי הזדמנות זו למקומו של רבי אלעזר היתד. בודאי לאחר פטירתו של רבי אלעזר, שהיה הברו של רבי. הרי מכאן אותו סגנון: ״יש לו בן לאותו צדיק״. ולעת זקגתו, עת היותו כה הלוש וחולה מסוכן בעל מיתושים רבים, עוד נדד ממקום למקום בעניני ציבור ועסק בטובת הכלל במסירות גפש ובמאמצים יוצאים מגדר הרגיל. ורבי היה כל כך עסוק בצרכי ציבור עד שאמר: יפה אמר שלמה: ״מתוקה שגת העובד,ר איננו אם מעט ואם הרבה יאכל, והשבע לעשי מגיח לו לישון״, כגון אגהגו, שאגו עוסקים בצרכי הבריות, אפילו לישון אין אגו פגמים. זוהי העגיוות להכליל עצמו בין השאר ולא להבליט את עצמו (קהלת רבה הי׳ יד). הוא במיוהד היה טרוד בטרדות מרובות כל כך, עד

שאף לישון לא היה פגוי.

הליו של רבי ומרוב עבודתו בתורה ובצרכי ציבור חלה במהלת הצמרת (מין קדחת) ובמהלת הצפדיגה (מין מתלת הפה) — (ירושלמי בבא מציעא פיזי) ובמדרש נאמר עוד: י״ג שנים סבל מכאב. (בראשית רבה לג׳ ג). . . ל ו ד שינים סבל ג וכגראה שזוהי מתלת הצפדיגה האמורה למעלה.מ מציעא פה ע״א). ב וכן היה הולד. מעיים (

ועוד מיהושים שוגים מרוב הולש* ובכל אותן השגים שדבי היה שרמ ביםודיםם לא הפילה אשד, בארץ ישראל ויולדת י גחל לא היתח השה צירי לידה והעולם לא היה צריך

רעז(277)

מתוח על כל אלה, שהוא משוה להם הן מיוחד, לבבי וישר.

חכמתו של רבי מלבד גחלתו בתורה ובמוסר ובמידות היה בקי גם בהכמות אהרות. הוא שאמר: כל שהיא כביצה — ביצה טובה הימגה (ברכות מד ע״ב), כלומר: ״אין לך מין מאכל שיעור כביצה, שלא

תהא ביצה טובה לטף ממט״ (רש״י שם). חומץ משיב את הגפש (יומא פא ע״ב).

ת השחר שגבקע ו איגו דומה תימור (=על ונראה כתמר זקוף — רש״י) של לבנה לתימור. למאי נפקא מינה ז — לשיטוה . . ה מ של ה

עורות לייבש (יומא כה ע״ב). איזהו בן שמונה ז כל שלא כלו לו חדשיו. רבי אומר: סימנין מוכיהין עליו, שערו וצפרט

(יבמות פ ע״ב). שלא גמרו והוא שנתן עצה לרבי תייא, כשגכגסה לפשתן'תולעת האוכלת פשתן, שיקה עוף וישהטה שהפשתן שם, ותריה ר ש מ ה . י על פני מ התולעת ותברה, כי היא שונאת דם עוף (הולין

פה ע״ב). וכן היה. פותר־הלומות נפלא. פעם אתת אמר לו בר קפרא: ראיתי הוטמי שנשר. אמר לו: חרון אף נסתלק ממך (כלומר, הוטם זהו אף). אמר לו: ראיתי שתי ידי שנחתכו. אמרך (שתתעשר). אמר ח לו: לא תצטרך למעשה י לו: ראיתי שתי רגלי שנקטעו. אמר לו: על

סוס אתה רוכב (ברכות ט ע״ב). ולא להגם אמרו רבותיגו: הרואה את

רבי בהלום יצפה להכמה (שם גז ע״ב). אין, איפוא, שדה בהיים שלא יטפל בו ולא ישים עליו עיט הפקוחה. עם כל צגיעותו הגדולה והקדושה לא התנזר מן ידיעת העולם ומלואו. כל מה שבמציאות עניץ אותו לדעתו* ומכאן תוצאת.כלליו ופרטיו גם די סו ידיעה י בשאלות שהן נראות לכאורה כרתוקות מאד

מהוג התעגיטתו.

עבד לעמו ורבי ברוב חכמתו ותורתו היה כעבד לעםח ולשמרו, ותמיד עסק בצרכי העם. ב ע ה׳ ל ואף שהיה איסטגים גדול עד כדי כך, כשהוא אוכל ביום אינו יכול עוד לאכול בערב, ובכל

רבי יהודה חוטי* (רבי.)

רפ(280)

בו״־. וכיון ששמע כך הלך והתגייר (ירושלמי סגהדדין פ״י ה״ה! ירושלמי מגילה פ״א הי״אוי ו ו וכן דאה תופפות עבודה זרה י ע״ב ד״ה! ,

לה לאילפא״). ולא להגם אמד דבי אלעזד: ׳״אם באים הם גדי צדק לעתיד לבוא — אגטוגיגום בא

בראשם (ירושלמי מגילה פ״א הי״א). ולמדות גודל הידידות שביניהם, בכל זאת היה דבי גכגע לפגי אגטוגיגופ קיפד מאד. כשהיה כותב לו אגדת היה פוגה אליו כך: ״מן יהודה עבדך לאדוגגו אגמוגיגופ״. זה היה* ידידות להוד וכבוד כדי לתת כבוד למלכווכאשר תמה על כך דבי אפס: דבי, לחוד . מה אתה מבזה על כבודך? היה דבי משיב לו: מה אגי טוב מזקגי? וכי לא כך אמד יעקב: ״כה אמד עבדך יעקב״ (בראשית רבה עה, ו).* שהיה שוהה ויש לשער כי אגטוגיגופ ז לפגי דבי שיעלה עליו למיטתו, בודאי לא היה מקפיד על כך. בודאי היה געים לו יותר לא לגהוג בו מין סגגון ״קד ויבש* משרדי מה.ה שזה היה צורך השעה לשם הםווא* א ר אך מ בבית פגימה היה הוא עושה כל מה שביכלתו להראות הכגעה ממש לפגי דבי. אך לא כלפי חוץ. מפני שידידות זו, ששמץ מנהו התגנב* היתד. לצנינים בעיני שדי המלוכה. ת ח ה

* נ מ ולא מעט פבל אנמונינום מ

ולראיה על כך מזה שאמר א אנממינוס: רצוני שימלוך אסוידוס בני תחתי לדבי ושתעשה טבדיא בת חורין ממס (מפני שיש בה.pm רבנן — רש״י. שם היתה הישיבה באותו והוא, מדוב אהבתו את דבי וחבריו תלמידי־ ההכמים, רצה לשהררה לגמרי ממסים). ואם אני אומד להם לשדי דבר אהד יעשוהו, שגי דברים לא יעשו* הביא רבי איש והרכיבות ונתן לעליון יונה בידו ואמר לתחתון: ב על ה אמור לעליון שיפדיה את היונה מידו. אמר: בקש מהם אנטונינופ: כך בודאי רמז לי דבי שאסויתפ בנך ימלוך תחתיך ואמוד לו לבנךמ אמר לו . ו . שישחרר את טבדיא ממס .. . . י ת ו י מצערים א מ : גדולי ת אגטוגיגוס לרבי (עמדה זדה י ע״א). וכאשר אנטונינום שלחם שם עליהם חיטים י לרבי זהב בשקים גתל* וכאשר ה ו עבדיו שהוא שולח לדבי ז ר מ לבל יי מ ב שלך, א ה : איגי צריך א אמד א דבי אנטונינוס! יהא למי שיבואו אחריך, שיתנו

רעט (279)

לגשמים (בראשית רבה לג. ג ן בבא מציעא* ולא ל : הוא סבל עית מ ר מ א פה ע״א). כ להגם דדש על הכתוב (שמות טז): ״הרות על

הלוהות״ — הרות מן יסודין. ועד היכן הגיעה הולשתו של דבי יש לדאות מהמסופר, כשרבי רצה לעלות על מטתו היה אגטוגיגוס קיסר, ידידו הגדול, שוהה לפביו: עלה למטתך (עמדה זדה י ע״ב). ואמר לו וכשהיה דבי גכגס לבית הכסא היה הממוגה על אותות הסומים מטיל אז מספוא לבהמות כדי שקולו של דבי לא ישמע אז מתוך הכאב. ובכל זאת היה קול צעקתו של דבי עובד את

קולן של הבהמות (בבא מציעא פה ע״א).

רבי ואנטונינוסת מופלאה ו ד ת כבד גדמז לעיל על אותה י שבין אגטוגיגוס קיסר דומי לבין דבי רבן של

ישראל. ועוד משהו על כך. פעם אחת עשה אגטוגיגוס מגורה לבית* שמע דבי ואמר: ברוך אלהים אשד ם מ ה גתן בלבו לעשות מגורה לבית־הכגסת (ירושלמי

מגילה פ״ג ה״ב). ומרוב ידידות אגטוגיגופ מל עצמו ובא: ראה מילתי אם נעשתה כהלכ* לדבי ואמר א: בשלי לא הסתכלתי מעולם איך אמד א דבי אסתכל בשלך? (ירושלמי מגילה פ״א הי״א). וזה מתאים למה שאמדו על דבי, שמעולם לאת תחת אבגטו הסתכל במילתו ולא הכגיס י

(שבת קיה ע״ב).

ובלא פפק שדבי השפיע על אגטוגיגוסי א ד * אך מ ר ו שימול את עצמו מפגי שלימת ת. אתת העובדות כבד ר ב ד היו עובדות מסייעות ב סופרה לעיל, שאמו של אגטוגיגוס קיסר נתנה את ילדה אל הקיסר במקום הילד דבי, להוכיח לקיסר שבגו של הגשיא רבן שמעת ערל הוא ולא גימול, בגזירתו(עבודה זדה י ע״בMp,,0׳ ד״ה: ״אמד ליה״. ראה למעלה בסעיף ״אדתו״). ועובדא כזו כשלעצמה כבר בכוחה להשפיע על איש כאנטונינוס שימול את עצמו. ועובדא שניה היא זו: ״אמר לו אנטונינופ לרבי: אתה: מאכילני מן הלויתן לעתיד לבוא? אמד א הן. שאל אותו: למה פקרבן הפפה אין אתה: ן אתה מאכילני? אמר א ת י מאכילני ומן א מה אעשה לך ? הדי כתוב: ״וכל ערל לא יאכל

תולדות התואים והאמוראים

רפב(282)

מ שאל אגטונינוס: יצר הרע מאימתי וה או משעת יציאה ז ר י שולט באדם ז משעת ת: אם p בועט ו : משעת יצירה. אמר ל אמר לו במעי אמו ויוצא. אלא משעת יציאה. וגם על: דבר זה לימדגי אגטוגיגוט ומקרא זה אמר רבי: ״לפתח חטאת ( מסייעו, שנאמר (בראשית י

רובץ* (שם).

: גוף ונשמה p אמר אגטוגיגוס לדבי ו יכולים לפטור עצמם מן הדין. כיצד ז גוף אופר: גשפה תטאת, שפיום שפירשה פפגים בקבר. וגשפה אופרת: מ הריגי מוטל כאבן ח גוף תוטא, שפיום שפירשתי ממגו הריגי פורחת באויר כצפור. אמר לו רבי« אמשול לך משל, למה הדבר דומה ז — למלן־ בשד ודם שהיה לו פרדס גאה והיו בו בכורות גאות והושיב בו שגי שומרים, אהד היגר ואחד סומא. אמר לו היגר לסומא % בכורות גאות אגי רואה בפרדס, בוא והדכיבגי וגביאם לאכלם. רכב חיגר על גבי סומא והביאום ואכלו* לימים בא בעל הפרדם ואמר להם: בכורות גאות היכן הן ז אפר לו היגר: כלום יש לי רגלים להלך בהן ז אפר לו פופא: כלום יש לי עיגים לראות ז פה עשה בעל הפרדס ז הרכיב היגר על גבי סומא ודן אותם כאהד. אף הקדוש ברוך הוא כן: מביא גשמה וזורקה לגוף ידן אותם כאחד

(שם ע״א וע״ב).

וכן שאל: פפגי מה המה יוצאה במזרה ושוקעת •במערב ז אמר לו: אילו היה הדבר״ (שם ע״ב). ו כ להפד אף כד היית שואלגי ו

פעם אחת שאל אגטוגיגום את רבגו הקחש:: אסור. אמר מהו להתפלל בכל שעה ז אפר לו לו למה ז אמר לו: שלא גגהג קלות ראש בגבורה. לא קיבל אגטוגיגום תשובה זו. מהר ואמר ק עשה רבגו הקדוש ז השכיט אצלו מם למלד! לאהד שעה גכגמ אצלו א לו: ש עוד הפעם ואמר לו: שלום עליד הקיםר הגדול.פ אצלו ואמר לו שוב: שלום מ לאהד שעה נ עליד המלד. אפר לו אגטוגיגום: מה אתה: תשמעגה אזגיך ז אמר לו רבי ת מ ל מ מבזה ב* שבשר ודם ת ה ומה א מה שאתה מוציא מפי אתה, השואל ב*לומך בכל שעה אתה אומר, שמבזה הוא במלכות* פלד מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה שלא יהא

/ ׳ אדם מטריחו בכל שעה(תגחומא מקץ מ

רפא(281)

למי שיבואו אחרי (שם ע״ב). וכן חרבו בכללי* שאינה מובגת לדבר ביניהם בלשת רמז

לאחרים מחוצה להם (ראה שם עיב).ה שהשעה היתד, צריכה לכד, מ ו כל זה מ כאמור, כדי להוליד שולל את השרים שהממזת זו שבין מלכם ליהודי. ח י ד בעין רעה על י ומשום כד באה אותה זהירות ביניהם בעת* דבי קשדי־כתב או קשרים פוממים אהריו ר ב ה רבה כעבד למלד וכן ח ע מ ה כיבד אותו ב ביניהם בשפת םתרים לבל הגדיש לפראית עין

דות* די פאת יש ידע ברוב תכפתו איד ח ק אבל רבנו ה* כשעלה למלמת ל א להתגהג עם השרים ה היה פפתכל בפרשת ״וישלח״, בכדי ללפוד פתוכה תכפיםים ודרכי פיום עם בגי עשו,ה עמו רופאים שילווהו מבית ק ולא היה א המלד, כמו שיעקב אביגו לא הפכים שעשו יאחזו. פעם אתת לא המתכל כהלכה בפרשה זו ולקה עמו רומאים ולא הפפיק להגיע לעכו עד שמכר את הפופ שלו בכדי לשחדם בדמים* יה: ילקוט שמעוגי (בראשית רבה פרשה ע

פי׳ קלג).

שיחות אנטונינוס ורבי פעם אחת עשה רבי סעודה לאגטוגיגוס בשבת והביא לפגיו תבשילין של צוגן, אכל מהם וערבו לו. אהד כד עשה פעודה בתול והביא לפגיו תבשילין של דותהין. אמר לו אגטוגיגום: אותם התבשילין משבת ערבו לי: תבלין אחד הם יותר מאל* אמד לו רבי: וכי יש חפר כלום באוצר הפרים. אמר לו הפלד ז אפר לו: שבת הם הפרים. יש לד

שבת ז (בראשית רבה פרשה יא, ב). אגטוגיגומ שאל לרבי: גשמה מאימתידה(=משעת שהמלאד ניתנת באדם? משעת פקי פוקד הטיפה ומביאה לפני המקום מה יהא עליה — דש״י שם) או משעת יצירה (שנקדם: ו ן ועצמות — שם). אמר ל ח י ו בבשר ג ל מר* ואגטוגיגומ אמר: אפשר התיכה צי משעת י של בשד עומדת ג׳ ימים בלא מלת ואיגהד* ועל כד אמר רבי מפדחת ז אלא משעת פקי בעגוותגותו: דבר זה לימדגי אגטוגיגומ ומקרא מסייעו, שנאמר (איוב ז): ״ופקודתך שמרה

רוחי״ (סנהדרין צא ע״ב).

רבי יתורת הוטיא ורבי,)

רפד (284)

: ומה בכך ז אם יבוא מלאך כן. אמר להמ רבי המות לאנטונינום קודם לא יאמר לו: אל תבוא אצלי ואני לא אבוא אליך, אלא לך מקודם לרבי. ולא עוד, אלא אם יהיה p יאמרו: ברוך אלקיהם של היהודים, שאפילו שעת מיתתן

הם יודעים (קהלת רבה י, ז).: ם י ל מ מכאן אתה למד שני דברים ג ראשית, אותה אמת גדולה שהיתה מפכה בלבו של רבי. הוא גילה את האמת שז^א לא ידע, אלא מתוך חישוב ידוע אמר את הדבר. שגית, מסירותו הרבה לכבוד ישראל: ברצוגו היה לקדש שם ישראל ברבים, שיברכו את ישראל

ואלהיו. אך אמרתו של רבי היתד, כשגגה היוצאת מלפגי השליט, ורבגו הקדוש גפטר באמת קודם

(שם).י אגי צריך. מ ובשעת פטירתו אמר: ל גכגםו בגיו אצלו. אמר להם: הזהרו בכבוד אמכם. גר יחא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהי מוצעת במקומח (כתובות

קג ע״ב). וזה שהזהיר על שמירת כבוד אמם, משום שזו לא היתד, אמם, אלא אם חורגת. כי אמם מתה ורבי לקח אשד, שגי* כמו שגאמר למעל*• רבי שלח לדבר באשתו של רבי אלעזר ברבי שמעון אחר פטירתו (בבא מציעא פד ע״ב). ואחר כך אמר: לחכמי ישראל אגי צריך. ובהכגםם צוה עליהם לאמור: אל תםפדוגי בעיירות והושיבו ישיבה לאחר שלשים יום. שמעון בגי יהא חכם וגמליאל בגי הגשיא, וחגיגא בר חמא ישב בראש (כתובות קג ע״א וע״ב: ירושלמי כלאים פ״ט ה״ג. מעגין שבבראשית רבה פרשה ק׳, ג׳ כתוב כך: ״רבגו צווה ג׳ דברים לפגי מיתתו. אמר להם: אל תספדוגי בעיירות ואל תזוז אלמגתי מתוך ביתי ומי שגטפל בי בחיי הוא יטפל בי. ואחר כך אמר! לבני הקטן אני ( . . במותי״. צריך. גכגס רבי שמעון ומסר לו סדרי חכמה.ס מ ואחר כך אמר: לבגי הגדול אגי צריך. ג רבן גמליאל אצלו ומסר לו סדרי גשיאות. אמד* זרוק מרה : בגי, גהג גשיאתך ברמי לו

בתלמידים (כתומת שם).

תה שקינא כל־כך הרבה לכבוד הגשיאותה ל מ לא לכבודו עשה זאת. ראינו למעלה מה ג וטבעית היתד, ענוותנותו. אלא כאן קינא קנאת

רפג (283)

תפילתו של רבי היתד, חשובה מאד בעיני אנטונינוס. ואנטונינום ביקש ממנו שיתפלל

עבורו (ירושלמי סנהדרין פ״י ה״ה), ולא לחנם אמר רבי במות אנטונינוס: נתפרדה החבילה! (עבודה זרה י ע״ב). כלומר: בטל קשר הידידות בינינו, זו שרק המוות יכול להפריד בינינו. ולא קשה לתאר את צערו

על כך.

מקומות שבתו של רבי רבי היה גר בבית שערים שבגליל התחתון ולשם באה גם הםגהדרין. ״צדק צדק תרדוף״—ת הועד ששם י ב = הלך אחר חכמים לישיבה (. אהד רבי לבית . . ( בית־דין קבוע — רש״י שערים״ (םגהדרין לב ע״ב: כתובות קג סוף

ע״ב). אך בסוף שגות חייו התישב בציפורי. והיות וישב שם שבע עשרה שגה קרא על עצמו את הכתוב: ״ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שגה״ (ירושלמי כתובות פי״ב ה״ג! כתובות קג ע״ב). ומכאן שכל אותן שבע עשרה השגים שחי בציפורי היה חולה — ״כיון דחלש הביאוהו לציפורי, שהיא גבוהה(כתובות קג סוף ע״ב וקד

ראש ע״א).

וגם היה יושב בטבריא. ״והא רבי בטבריא הוה״(מגילה ה׳ ע״ב). לפעמים היה גריבטבריא. זה היה ביהוד, בשעה שאגטוגיגום היה בטבריא (דאה תוספות שם ד״ה: ״והא רבי בטבריא הוה״: גראה שהיה בימי אגטוגיגוס כשהיו׳ ן וכן מ יחד, שרצה לשחרר בגי טבריא ממס ו ראה דש״י בראש השגה לא ע״ב: ״בית שערים וציפורי ומבריא כולן היו בימי רבי״ כדאמריגן *חדי רבי לבית שערים ושוב כשחלה הוליכוהו לציפורי, ובטבריא היה בימי אגטוגיגוס. (עיין

שם).

פטירתו של רבי מעגין לציין את הפרט דלהלן. אגטוגיגוס זעירא בן בנו של אנטונינוס'הגדול שאל את רבנו הקדוש: מי ימות קודם ז אני או אתה ז: אני. אמרו לו תלמידיו: כל ענה לו רבי העולם מתפללין על חייך לטובה ואתה אומד

תולדות תתואים גוזאמוראיגז

רפו(286) כי פסקה כהונה היום (ירושלמי ברכות פ״ג היא). ורבי הייא אפר, שאותו יום בטלה קדושה (כתובות קג ע״ב). ועוד נאמר במשנה (פוף סומה מט ע״א) * משמת דבי בטלה ענווה ויראת

חטא. [וכאן עלינו לעמוד על תמיהה אתת שבכאן. הדי, כאמור, היה רבי ענו גדול, וכיצד יכניס במשנה על עצמו את שנאמר כאן! *משמת דבי בטלה ענוה ויראת חטא״? ועוד יש להקשות כאן את אשר הקשו בגמרא על מה שכתוב בתודה! *וימת שם משה״ — אפשר משה חי וכתב וימת שם משה״? — אלא יהושע כתבו (מגחות ל ע״א). וכן יש להקשות גם כאן! אפשר רבי חי וכתב במשגה: *משמת רבי בטלה ענווה וידאת חטא״? אלא גם כאן יש לתרץ אותו תירוץ, שתלמידיו של רבגו הקדוש

כתבו זאת אהד פטירתו של רבם הגדול. ואולי לזה התכווגו רב יוסף ורב גתמן, דאמרי ליה לתנא: *לא תיתגי עגוה דאיכא אנא, לא תיתגי יראת חטא דאיכא אנא׳, כלומד, לא תיתגי שרבי כתב: משמת דבי בטלה עגות ויראת הטא, מפגי שבזה יש אגביות ורבי שעגותן היה (סוף הוריות, ועיין למעלה פרק *ענוותנותו של רבי) בטח לא כתב זאת. ועוד וכי אפשר רבי חי וכתב: *משמת דבי בטלה ענוה ויראת חטא״? אלא כמו שהגמרא אמרה אצל משה, שיהושע תלמידו של משה כתב: וימת שם משה (מגחות ל ע״א), כך יש לומד גם כאן שתלמידו של רבי כתבו: *משמת דבי בטלה ענוה ויראת חטא״ אחד פמירתו של

רבם הגדול]. ועוד מסופר: כשגפטד דבי ערב שבתל וגתארך היום והפפיקו ח היה וגעשה גס ג לעשות הכל (ירושלמי כלאים פ״ט ה״ג?

ירושלמי כתובות פי״ב ה״ג). דבי נקבר בסדין אחד. ובגדאד. שהוא צוד.ה הלך מ על כך שימן נקבר בסדין אהד. ו בדרך זקנו רבן גמליאל שאף הוא גהג צניעות בעצמו וצווה שיקברוהו בכלי פשתן (מועד קטן מ ע״ב: כתובות ה ע״ב: תוספתא גדה

פ״מ).

תלמידיו. בד מ דבי חייא היה תלמידו וחברו של ר קפדא היד״ לדעת הרמב״מ (בהקדמתו ל«יד

רפה(285)

כבוד עם ישראל ותורתו. כי גשיאות זו היתה השארית היחידה לתפארתו של עם גדול ובבון* זכר לשריד שלטון, שהורות לו עוד גשתמרה ז הגחלת העמומה לתפארת קדומים אדירה ושימש המלט המדבק והמאהז, המאזזד והמאגד, את האברים המדולדלים באומה לגוף אחד ואת

* ה ה א ר ח הביצוצות המפתרים לאבוקת מ

ל מוגתו כ ואין צריך לראיה גדולה, ש היתד. לשם שמים, מזו העובדה, מ הערצת העם אליו בהייו היתה מופלאת ומופלג* ואף לאחר פטירתו זו לא שככה. יום פטירתו היה בערב שבת ובתמסו כל העיירות להספידו (ירושלמילימ בגי ת הו ו ר כלאים פ״ט ה״ג). וכפה ח ישראל את מתיהם לקבורה בביתישערים, מקום ששם גקבד רבי (ירושלמי מסכת מועד קטן). והאבל הקיף את כל בית ישראל עם פטירתו. באותו יום גזרו תעגית ובקשו רחמים, ואמרו מדוב צער: כל מי שאומר: גח גפשיה דרבי יידקר בחרב. ואמתיה דרבי עלתה הגגה ואמרה: עליתים מבקשים את דבי ותחתוגים מבקשים את דבי. יהי רצץ שימפו תחתוגים את עליוגי** אמרו לו חכמים לבר י מ ח ולא פסקו מלבקש רת צ קפדא: לך ראה. הלך ומצא שגפטר דבי. ה בר קפרא דרך ההלון וראוהו ראשו ממסהו קרועים ואמר: אראלים ח ג ב ומעוטף כאבל ו ומצוקים אהזו בארון הקודש, וגברה ידם של אראלים וגשבה ארץ הקודש. אמרו לו: רבי מת ? אמר להם: אתם אמרתם. וקרעו קריעה וגשמע קול ׳הקריעה עד למרהוק שלשה מילין (ירושלמי כלאים פ״ט ה״ג! ירושלמי כתובות פי״ב ה״ג! בבבלי כתובות קד ע״א). מעגיין מ מדושלמי (בשגי המקומות) גאמר *לחזות הברית״, ואילו בבבלי(כתובות קד ע״א) גאמר:

*אדה הקודש* ועוד שגויים קטגים.

ח של פ ס ה ואמרו: מל מי שלא נתעצל ב רבי יהא מבושר לעולם הבא (ירושלמי כלאים

פ״ט ה״ג! ירושלמי כתובות פי״ב ה״ג).מ עשר אצבעותיו בשעת פטירתו זקף רל* גלוי וידוע ו של עו ג מ כלפי מעלה ואמר: ד לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה (ראה* נ ט הפירוש לעיל) ולא נהניתי אפילו באצבע ק יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי. יצתה בת קול ואמרה: יבוא שלום ינוחו על

משכבותם (כתובות קד ע״א).מ יהודה הנשיא הכרת דבי ינאי, כשמת ד

רבי יהורת וזופייא ורבי.)

פ רפח(288) י א ר ו ו נ א ת ו ו ג י א ו ת ת ת ו ד ל ו רפו >287) ת

חמא בד ביםא היה בבית דינו של ו־בי (הדמב״ם בהקדמתו ל״יד החזקה״).

ובן היו תלמידיו רבי יוחנן ודיש לקיש. הם אמדו* אנו לא זכינו לתודה אלא בשביל׳ ש ח י ) ו ל שראינו אצבעו של דבי מגולגיקין ש ביצה פיה ה״ב), כלומד שנהנו מתורתו כשהיו

* רי עוד צעי ועוד רבים לאלפים ורבבות היו תלמידיו. אך למעשה כולנו הננו תלמידיו. כי ירושה גדולה השאיר דבי לדודות אחריו. אותו ספד גפלא עבודת־כיגופ עצומה הוא המזון התרבותי והרוחני מאז ועד עתה ועד פוף כל הדודות,

* ה לכל בית ישראל בכל מקומות ש ומה צדקו דברי חז״ל ״מימות משה רבנו ועד דבי לא מציגו תודה וגדולה במקום אחד״. הוא שהיה כליל השלימות גזר הבריא* ושמו ינון לעד בתוך עמו שכה שרתו באמונה ובאהבה.

ההזקה״), מבית דינו של דבי. וכן היו תלמידיוב ורבי חניגא הגדולים* דבי אפם ואבדן, ר

בד חמא ודבי הושעי* אלה היו מחשובי תלמידיו, אך היו לו עודx בעקיפין tan אם במישרין * י ב תלמידים ד אבא אבוה דשמואל היה תלמידו והרבה לשאול מפיו (יתשלמי ראש השגה פ״ג וזיו* ״שופר קדוח מהו״ ז ירושלמי בבא מציעא ראש! ו פ״ד* ״מהו ללוות דיגדין בדיגדיןז אמד למ נמצא ששלח מבבל לשאול את מותר״). ו דבי וכתב לו* ״ילמדגו רבנו פדר הבדלות

׳ (פםתים קג ע״א). . . . ה י היאד. שלח ל וכן היה אי לפא תלמידו. ומפופד, שדבימ אילפא לפגי גזר תענית ולא ירד גשם. ירד דב* כשאמר משיב הדוח וגשב הרוח, אפר התי״ . . . י ב מוריד הגשם ובא ממד. שאל אותו ר

(תעגית כד עיא).

רבי יוחנן >בר נפחא)

: ן כ ו ת ה

א. פתח דבר 293

ב. רבותיו 294

ג. אהבתו את התורה 295

ד. אהבתו לישראל 297

ה. אהבתו לציון 297

ו. גדלותו בתורה 298

ז. אישיותו וצדקותו 300

ח. כבוד התורה 303

ט. תפילתו של האדם 304

י. בגדיו של האדם 305

יא. עגיגי רפואה 307

יב. הערצתו את הראשוגים 308

רצד(294)

כר נפחא)

משפירי ירושלים״ (בבא מציעא פד ע״א). אך אהדים טיפלו ביפיו המופלא ביתד פירוט ותיאור. הם אמדו: כל מי שרוצה לתאר לו בדמיון את יפיו של דבי יוהנן, העצה היעוצה היא להביא כוס כסף מלאה גרעיני רימון אדום ומעוטרת זד שושגים, ואם יגיחו אותה בין שמש וצל — ״ההוא זחדודי מעין שופדיח דרבי יותגן״ (בבא מציעא שם). כלומד, תתקבל גם אז דק בבואה מעטה מאותו יופי שמימי. וכשגפטד דבי יוהגן גכפפו כל האיקוגין (=הצורות כעין שעושין על הכתלים — *פגי משה״) ואמרו לרמז, שלא גדאתה צורה יפה כדרבי יוחנן (ירושלמי עבודה זדה פ״ג ה״א

ו״פגי משה״ שם).

רבותיו הוא היה תלמידו של דבגו הקדוש (הדמב״ם בהקדמתו למשגה תודה). והגמרא אומדת:. דרבי . . ה י מ ״הנהו תדי תלמידי דהוו יתבי ק. אמד: מובטה אני . . ן הנ ו והד מינייהו דבי י בזה שמודה הוראה בישראל. ולא היו ימים מועטים עד שהודה הוראה בישראל״ (פסהים ג ע״ב). וכן נאמד: ״שמע דבי יוהנן ואמד:״ (ירושלמי . . ה. יפה לימדגו דבי שכן המשתהו עבודה זדה פ״ד היא). ודבי יוהגד התרעם מאד על איםי שקרא לרב: ״אבא אדיכא״ ולא אמד ״דבגו* לשמ כבוד, והוא אמר: אגי זוכר שבישיבתו של דבי ישבתי שבע עשרה שורות מאהודי דב, ומובן שהיה תשוב ממגי (תולין קלז ע״ב). ודבי יוהגן אמד, שלא זכה לתודה אלא משום שראה אצבעותיו של דבי יוצאות מבית־יד שלו(ירושלמי ביצה פיה היה. כלומד, גהגה מעט מתודת דבי מפגי שישב בשורות האהדוגות של תלמידי דבי. ודבי קרא על דבי יותגן את הפםוק (ירמיהו א, ה): ״בטרם אצרך

בבטן ידעתיך׳ (יומא פב ע״ב).

בישיבת דבי מאיד הכיד את דבי חייא ואת דב (חולת גד ע״א) ולמד גם אצל דבי חייאמ קבל תורה (ירושלמי םגהדרין פ״א ה״א), ו מדב, ובכל שגותיו של רב היה דבי יוהגן

רצג (293)

רבי יוחנן

פתח דבר מקובל הדבר, כי םתמ דבי יוהגן בגמרא חנחו דבי יוחנן בד גפחא(בבא מציעא פה ע״ב). ופשוט, כי אביו היה נפה (דש״י בםנהדדין צו ע״א). לפי אחת הגידםות היה לו גם כינת מתר ״מלחשך׳ (ראה עידובין צא ע״א בתוספות שם בסוף חעמוד, ד״ה: ״מי לחשך״), כי גולד מלחש. מסופר, שאמו בהיותה מעובדת הדיהה מאכל ביום־חכיפודים וגתאותח לו מאד. כשפיפדו את הדבר לדבי, יעץ ללחוש באזגד״ כי יום־כיפודים היום, אולי תוכל להתאפק. הלהש הועיל. העובד פסק מתאותו. ומאשה זו

יצא דבי יוהגן(יומא פב ע״ב). אך הוא לא זכה לראות את הוריו. כשעיבדתו אמו — מת אביו, וכשגולד—מתה אמו(קידושין לא ע״ב). כלומד, יתום מתזם. הוא אמד לאהד כך: מכיר אגי את הגשים שהיו עם אמי בשעה שכדעה ללדת (ירושלמי כתובות פ״ה ה״ו), כי הן טיפלו בו לאהד כך, כדרך גשים צדקגיות בילד יתומ. ואין תימה בדבר, שצעד כבד קיגן בלבו מאז ומתמיד. צעד שליוה אותו מערש לידתו עד סוף חייו. זה השאיר בלב מועקה גדולה, בראותו ילדים רבים מטופחים על ידי רחמי אב ולטיפות אם, והוא גלמוד ועזוב, ואך ידים זרות היו מטפחות בו. אולם בחיותו גדול השתדל להתחזק ולהתעודד ביאושו במעט דברי גחמה לעצמו באומרו: ״אשדי מי שלא תמאן (=ראם) (קידושין לא ע״ב). כי בזח שלא זכח לראות את הוריו, הרי גפטד ממילא ממצות כיבוד אב ואם, שהיא קשה כל כך לקיימה

כראוי וכהלכה.

הוא גתגדל ונתחנך בבית סבו. והוא שאמד: ״רכיב הויגא על כתפו דםבי ושמעית קליה דרבי שמעת בן אלעזד יתיב ומתגי״ (=רכוב הייתי על כתפו של זקגי בהיותי תיגוק ושמעתי קולו של דבי שמעון בן אלעזד שישב ושגה

לברייתא זו(ירושלמי מעשרות פ״א ה״ב).

ישגה גם דעה האומרת, מ הוא נקרא בד נפחא על שם יופיו (רעדי סנהדרין צו ע״א). ובאמת היה יופיו של רבי יוחנן יוצא מגדר הרגיל. הוא עצמו אמד: ״אנא אישתיידי

רצו(096

אד לא להנם בכה רבי חייא בד אבא על שרבי יוחנן לא הניח לעצמו כלום לעת זקנתו. כי לאחר כד היה באמת מצבו של רבי יוחנן בכל דע׳ עד שאמר אפילו ללכת ולעסוק בסחורה. והשתדל שוב להרגיע את עצמו בזה שאמר: הרי גם זהו צו בתודה שיש לקיימו: ״אפס כי לא יהיה בד אבית* (דברים מו׳ ז). לשם כד אף עשה שותפות עם חברו אילפא. אן* םיד בראשית צעדיו התחרט חרטה גמורה על החלטתו ואפר לחזור. וגם אז הרגיע את עצמוד אותו צו: : ״הרי גאמר גם p ע ת מ א ב ״כי לא יחדל אביון מקרב הארץ* (שמ יא). והוא חזר ועמק בתודה ביתר התלהבותה והגיע בה למדרגה גבוהה ל ת ובהתמדה ג מאד. וכשחזר אילפא חברו ממקומות מסחרוי פלד רבי יוהגן (כלומר: מיגוהו לראש ב כ ישיבה וכתוצאה מכד גידלוהו והעשירוהו, כדין וכדת). אמרו לו לאילפא: אם היית יושב ועומק בתורה הייגו ממליכים אותד כמו שעשינו לרבי יוהגן• יילד אילפא ותלה עצמו בתורן ספיגה ואמר: אם יש מי השואל אותי בברייתא של רבי חייא ורבי אושעיא ואיגי פותרה ממשגה, שאמצא כדוגמתה, אגי גופל מהתודן

. (תעגית כא ע״א). . . ע ב ו ט ו

הוא שדרש על הכתוב בשיר השירים:ך מיין* — ״דברי פופרים י ד ״כי טובים ת הקרובים לדברי תורה והביבים יותר מייגה של תורה* (ירושלמי ברכות פ״א ה״ד ו״פגי

משה״ שמ).

ועוד אמר רבי יוהגן: ששה דברים אדם אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלה הן: הכנסת אורחין ובקור הולים והשכמת בית המדרש והפגדל בניו

לתלמוד תורה וכר (שבת קכז ע״א).

לדעתו ״גתלה שימושה של תודה יותרברמת ז ע״ב). ועוד אמר: ״כל מלימודה* ( המוגע תלמידו מלשמשו כאילו מוגע ממנו

הפד״ (כתובות צו ע״א).ורה ועמלו וכן אמר: ״אשרי פי שגדל מז בתורה ועושה גחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב. ת תע״א) מ ר ב ) ״ . . . ם ל ו ע ונפטר בשם טוב מן ה

ולא בכדי המליצו עליו את הכתוב בשיר השירים (ח׳ ז): ״אם יתן איש את כל הוןר* מ יוחנן את התו ביתו באהבה״, שאהב ר

רצה(295) פותח תמיד בפנותו אליו בכתב: ״לפני רבנו

שבבבל״ (חולין צה ע״ב). והיה תלםידם של רבי ינאי(ירושלפי כבא קפא פ״ד היה) ושל רבי אושעיא (עיתבין ע ע״א). רבי יוחנן היה אומר: ״י״ה יפיםל ת גדלתי אצל רבי אושעיא בריבי (=אדם גו — רש״י שמ) ולא למדתי ממנו אלא דבר ר ת ב. שנים עשר תלמידים היו . . ו תנ אחד במשנ לו לרבי אושעיא בריבי ושמונה עשר ימים גדלתי ביניהן ולמדתי לב כל אהד ואהד והכמת. כשהייגו לומדין תורה אצל . . ד ה א כל אחד ו רבי אושעיא היינו יושביו ארבעה ארבעה

באמה* (שם). הוא למד תורה גם אצל רבי חנינא, עד שאמר רבי יוחנן בעצמו: ״חכמתו של רבימ חנינא ר הגיגא גרמה לי״ (נידה כ ע״ס. ו אמר עליו: ״בדיד רהמנא שהראה לי פירותי

בחיי״ (ירושלמי הוריות פ״ג ה״ד).

אהבתו את התורה לפי דבריו אין להעי־יד את האדם לפיו עשרו ולא לפי יהופ אבותיו, אלא לפי יתעותייד לשמש קגה־הפידה היחיד ר* זה צי בתו בהערכת האדפ. כי לא הכפף ולא היהופ עושימ את האדם שיהא ראוי לשפו, אלא ידיעת התורה ומופרד- ומכאן מימרתו השנונה והנפלאה:ל עם־הארץ — ת ״ממזר תלמיתהכם וכהן ג ממזר תלמיד־הכם קודמ לכהן גדול עמ־האדץ* (ירושלמי שבת פי״ב ה*ג). קיצוגיות הגאה

למי שאמר*

כי הוא לא היה רק גאה תרש׳ אלא גם גאה מקיים. אף שברשותו היו גחלות, שדות וכרמי* אד מרוב השקו בתורה ורוב תיבתו אליה ממ­ את הכל, לבל יקפהוהו בדאגות ויטריתהור* שהיא מלימודו ושתהא דעתו פנויה לתו משאת חייו. רבי חייא בר אבא תלמית, בהוודע לו הדבר, היה מיצר צער רב על שלא הניח: וכי כלומ לעצמי• אד רבי יוהנן אמר לו קלה היא בעיגיד שמכרתי דבר שניתן בששה* כל ו ימימ וקגיתי דבר שגיתן לארבעימ י העולם כולו ומלואו לא נבראו אלא בששה ימים ואילו התורה ניתנה לארבעים יום, שנאמר: ״ויהי שם עם ה׳ ארבעים יום וארבעים לילה*! ויקרא רבה ל׳ א; שיר (שמות רבה מ״ז׳ ז

השירים דמן פ״ח, ז).

פ י א ר ג ו ג א ה פ ו י א ו ת ת ה ג ר ל ג ת

r298> י י ג זו ו \ רצח ב » (f*2) ד ד

לדבריו * אסור להשכיר קרקע ארץ ישראל לעכו״* ומעשה בדבי סימון שהיו לו שדותת ואל י ב ומן* ה בהד המלך, ואמר לו דבי י

ם (ירושלמי דמאי פ״ו ה״א). י מ ע תשכידן ל וכן אגו רואים את גודל צעדו על חורבן ירושלים, שאמד * ״לא הרבה ירושלים אלא על. שהעמית דיגיהם על . . ה ד ו שדגו בה דין תר (בבא י ד דין תודה ולא עבדו לפגים משורת ה

מציעא ל ע״ב). ראה גפ להלן ״אשדי אדם מפתד תמיד ומקשה לבו יפול בדעה״ (משלי כה, יד) אקמצא ובד קמצא חרבה

ירושלים (גיטין גזז ע״ב). ״אמד הקדוש ברוך הוא* לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של

מטה״ (תעגית ה ע*א).ל על מצבה של ת ובכלל היה מיצר צעד ג כגסת ישראל וארצה המושפלת עד שאול* ומכאן בא למאמרו התדיף* ״אסור י ת ה ת לאדם שימלא שהוק פיו בעולם הזה, שגאמר (תהלים קכו)* ״אז ימלא שהוק פיגו ולשוגגון שיאמרו בגוים: מ דגה״ — אימתי? — מ ״הגדיל ה׳ לעשות עם אלה״ (ברמת לא ע״א).

גדלותו בתורהת גדולות אלה * אהבת החוד* מ ה שלש א העם והארץ, היו אצלו לשלהבת־יה של אהבה* והיא שהגיהה את הותמה על אישיותו ה א הדגולה ורבת העגפי* ואין תימה בדבר, שגעשה

ר* ת התו מ מ ס ר ולעמוד התווך ב ת ל ה ת ג ל

עם פטירתם של רב ושמואל, גחשב הוא לאבן־הפיגה וליסוד היסודות, שהכל פוגיםו הן אליו בשאלותיהם ובספקותיה* ותשומתי כאודים־ותומים וכסמכות עליוג* לא לתגם אמת, שעל דברי רב ושמואל ודבי יוחגן יש לסמוך כעל דברי המקרא (עמדה זדה מ עיא).ו של דבי יוחגן גאמרים ת ב ולפיכך היו דב בצורת כללים והגדרות ואמרות על פי ת שנונות וחריפות. מ ידע הוא והכיר את חשיבות מוצא פיו, כמה הבריות מיחלים לו ופכניםיםות ופירושי* כי דבדיו היו עקביים נ מ מו* י נ י ענ ומשתלשלים יפה השתלשלות הגיתית ו

הוא הגיח את הכלל, שההלכה היא כםתם משגה (שבת מו ע״א). והוא הולד כאן לפי שיטתו, שאמי* ״כל מקום ששגה רבי מחם

ו ר ה ל, א). בגי ת ב ו לו״ (דקדא׳ ר מז ״בוז יר* שאין על האדמה דאו בו שיא האהבה לתו

משל*

אהבתו לישראלמ היה פתוח כפתחו של אולם לאהבת ל ישראל. זו מפכה ממגו באצילות כה מדובה

* ב ו ומשרה דוח כל־כך ט ״אמד להם הקדוש ברוך הוא לישראל* אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שהרית וערבית — אי אתם גמסדים בידם* (סוטה מב

ע״א). ואתר תפלתו הקבועה היה מתפלל תפלה מיוחדת לישראל.׳ ״יהי רצת מלפגיד ה׳ אלהיגוט ברעתגו ותתלבש מ ת שתציץ בבשתגו ו בדהמיד ותתכסה בעתן• ותתעטף בחסיתתד ותתאזד בהגיגותד ותבוא לפניד מדת טובד

ועגתגותד* (ברמת טז ע״ב).מ הגיעה אהבתו לישראל יש לדאות י ועד ה מסיפור זה * פעם אחת שמע דבי יוחגן שאומה אכזרית בשמ ״הבר* באה לבבל, שבה גהיתים רבים מאחינו בגי ישראל, כפף־גפל והתעלף

מדוב צער (יבמות פג ע״ב). ״ומפגי מה חסרה גו״ן באל״ף־בית שב״אשת״? — מפגי שיש בה (כלומד, בנו״ן) מפלתם של שונאי ישראל״ (ברמת ד ע״ב).

אהבתו לציון וכשם שאהב את ישראל כד אהב את ארץ ישראל. ומרוב תיבתו אליה אמד: ״כל המהלן־ ארבע אמות בארץ ישראל מובטה לו שהוא

בן העולם הבא* (כתומה קיא ע״א).מ אמד* ״מפני מה זכה עמדי למלמת? ו — מפני שהוסיף כרד אהד בארץ ישראל* (סנהדרין קב עיב). כלומד * אפילו רשע גמורת בנין מ ה זרה זכה לגתלה מ ד מ ועובד ע

ארץ ישראל.* ״ישגם זקגים בבבל״, מן ו מ י ר כשאמרו למ ימיכם ממי בגיכמ ד תמה ואמר: ״למען י* אבל בחוצה לארץ לא ו ת על האדמה״ כ (ברמת ח עיא). מרוב אהבת ארץ ישראל לא התיר דבי יוחגן לצאת לחוץ לארץ אפילו לשם מצוד, אלא כמקום פכגה ופקוח גפש

ת פ״ג ה״א). מ ר (יתשלמי ב

ש(300)

ביצר אותה למטרת המרד. אבל היא נכנעה לפני הרומאים ולא סבלה, איפוא, מהמלחמה. הרבה יהודים נמלטו מיהודה ומירושלים לתוכה עם החורבן. שם היתד. ישיבתו של רבי יהודה הנשיא. וכאן יסד גם רבי יותנן את ישיבתו. אך לבסוף העתיק את ישיבתו לטבריא (ראש השנה לא ע״ב). מפני שני דברים ירד והלך לו רבי יוחנן מציפורי לטבריא ולא היה רוצה לדור בציפורי (ראה ירושלמי שביעית פ״ט ה״א ו״פגי משה״ שם; ירושלמי ביצה פ״א ה״א). ומכאן, כנראה, מה שאפר: ״הרב

שגלה, מגלין ישיבתו עמו״ (מכות י ע״א). ישיבתו היתד. הגדולה ביותר בארץ ישראל,* שממרכז רוחגי זה תבוא והוא היה מלא תקו הגאולה (״ומשם עתידין להגאל״ — ראש השגה לא ע״ב). וישיבה זו הפיצה באמת תורה ויראה

לכל ארץ ישראל ולתפוצו*

אישיותו וצדקותו אישיותו גבלה עם קדושה וצדקות. בגי דורו אמרו עליו: ״לית דין בד איגש* (שבת קיב ע״ב), אלא מלאך (רש״י שם). הוא בעצמו קבע על יסוד הכתוב (מלאכי ב, ז): ״כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה׳ צבאות הוא״ — ״אם דומה הרב למלאך ה׳ יבקשו תורה מפיו; ואם לאו—אל יבקשו תורה מפיו״ (מועד קטן יז ע״א). צדיקים כאלה* ל מועטים הם, אבל שקולים הם גגד עולם מ ומכאן מאמרו: ראה הקב״ה שצדיקים מועמין,ר ודור. אפילו בשביל צדיק עמד ושתלן בכל ת אהד העולם מתקיים, שגאמר: וצדיק יסוד

עולם (יומא לח ע״ב). והעיקר הוא׳ כמובן. לא לימוד התורהר* להכגיסה לחיי* לקיים בלבד, אלא קיום התו* לשמור ולעשו* לממשה את הכתוב ב ולהגשימה בפועל. לא המדרש עיקר, אלא, שמביא המעשה. גמגו וגמרו, שהתלמוד גחל

לידי מעש* וכך היתד, יצירתו. וממאמריו משתקפת באמת דמות דיוקנו העילאית של רבי יוהט׳ והם משמשים אספקלריא מאירה לאישיותו הנפלא* וכאן

מעטים מהם: ״הלומד שלא לעשות, נוח לו אילו נהפכה שליתו על פניו ולא יצא לעולם״ (ירושלמי

ת פ״א ה״ב^ מ ר ב

רצט(299)

משניות—דרבנן״(ירושלמי יבמות פ״ד הי״א); כלומד: משנה זו היא דעת רוב החכמים. והרי ידענו: ״יחיד ורבים — הלכה כרבים״ (ברמת

ט ע״א). וכמו כן קבע את הכלל: רבי מאיר ורבי יהודה — הלכה כרבי יהודה; רבי יהודה ורבי יוסי — הלכה כרבי יוסי; רבי יוסי ורבי שמען — הלכה כרבי יוסי (עירובין מו ע״ב).* סתם ת ס מחלוקת ואח״כ סתם — הלכה כ ואח״כ מחלוקת — אין הלכה כסתם (יבמות

מב ע״ב). בין כל חכמי התלמוד לא זכה אף אחד מהחכמים למספר כל כך גדול של תלמידים המוסרים שמועותיו כמו שזכה רבי יוחגן. כל ההלכות השגויות בתלמוד הירושלמי הן כמעטן כפי אותה המתכוגת שקיבלון האמוראים ל מ מרבי יוחגן בישיבתו הגדולה בטבריא, מלבד אותן החלמת שגאמרו שם מרבי מגי בגו של רבי יוגה והבריו, שהן גתווספו לאחר פטירתות מ ל של רבי יוחגן, כמו שגתווספו הרבה ה ושמועות גם בתלמוד הבבלי לאחר פטירת רב

ם של הסבוראים. ר אשי עד ח ולא להגם אומר הרמב״ם (בהקדמתו ל״יד החזקה״), כי רבי יותגן סידר את התלמוד הירושלמי. וכן כתב הד״ם־ן זרח בהקדמת ״צידה לדרך״. וכן כתב המאירי (בפתיחהר א). ואם כל אלה העידו לאבות אמוראים ח ואישרו, כי כך הוא הדבר, הרי אין ספק שהיה להם יסוד איתן על מה לסמוך דבריה* כלומר, בודאי היתד. קבלה מסורה בידיהם על כך. ואין, איפוא, להקשות: כיצד יתכן הדבר ו הרי רבי יוהגן היה תלמידו של רבגו הקחש, והתלמוד הירושלמי גחתם יותר ממאתים שגה לאחר חתימת המשג* וכיצד זה גאמר, שרבי יוהגן הוא שסידר את התלמוד הירושלמי?ו חר אלא התשובה היא, כי רבי יוהגן התהיל בסי והאמוראים האתרוגים השלימוהו לפי אותה הצורה והדוגמה וכפי הקבלה שבידם מרבי יוהגן. הוא־הוא שהיה הממון והגותן את ההוראות הדרושות לכד• והמלאכה נקראת על

שמו, על שם היתם והמדריך והממון.

בתחילה יסד רבי יותגן את ישיבתו בציפורי, היא עיר קדומה בגליל, ויושבת בגובה של כ־250 מטר פעל פגי הים, ומכאן שמה! ״שיושבת בראש ההר כציפור״. יוסף בן מתתיהו

פ י א ר ו ז ג א ת פ ו י א ג ת ת ה ו ד ל ו ת

\ שב (302) ו ז ז ו י י ב שא (301) ר

עצמן לא כל שכד). ודומה למלאך (שבת קיב ע״ב).

ומפליא הדבר. אף שהיה. כאמור. גדולר בתורה וביראת שמים, עד שאמר : *אין ת ה לו להקדוש ב״ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד״ (שבת לא ע״ב): ואף שהיה, כאמור.ק ולמלאך בעיגי בגי דורו, אף־על־ ת צ גחשב ל פי־מ היה כל כך גוה וסבלן מי לאלה, שלא רק יראת־השמים פגומה אצלם, אלא גם מתכווגים לעוקרה מן השורש. מידת־סבלגות גפלאה אף לאלה שהם פהותים במעלה הרבה ממגו. ורק קדושים וטהורים כמוהו יכולים לעמוד בד-

כשאמר רבי אבהו לפגי רבי יוחגן: ״העכו״ם והרועים בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין, אבל המיגין והמסורות (=מלשיגים המוסריםריתן ממה הבריהם ביד עכו״ם) והמומרים מו ולא מעלין״ — אז אמר לו רבי prm: *אני שוגה הכתוב ,לכל אבדת אחיך׳ — לרבות את המומר, ואתה אמרת מוריתן. סמי מכאן מומר״מ אסר לשון־הרע אפילו (עבודה זרה כו ע״ב). ו גגד עכו״מ ואמר: *אם הרגלת לשוגך לדבר באחיך שאיגו בן אומתך, סוף בבן אומתך תתן״ (דברים רבה ו, ג). ועוד הוא אומר: י תפ *גויים יש להם יותסין״ (יתשלמי יבמות פיב״ . . . ם ה י ב ה״ו). כלומר: *מתיחסים אחר א (*קרבן העדה״ שם). וכן אמר: *כל האומד דבר חכמה אפילו באומות העולם גקרא חכם* (מגילה טז ע״א). תהו לשימתו, שאמר: *אין הקתש ברוך הוא מקפח שכר כל בדיה אפילו שכד שיחה גאה״ (בבא קמא לח ע״ב: גזיר

כג ע״ב).

הוא הזהיר להיות גוח אף לפושעים ואמר: ״אין הקתש ברוך הוא שמח במפלתן של. בקשו מלאכי השרת לומר שירה, . . ם י ע ש ר אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי םובעין בים ואתם אומרים שירה?״ (מגילה י עיב). ועוד אמר: ״כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי״

(שם יג ע״א).

ומשום כך הוא גם מהפך בזכותו של אלישע בן אבויה. שקצץ בנטיעות, ואמר: ״תלמיד אהד היה בינינו ונכשל ויצא לתרבות רעה ואין כוחו להביאו לעולם הבא. אם אני אוחז נ בין מל. . . י ד י ת להביאו לעולם הבא —מי יקחהו מ י ב כשנפטר רבי יוחנן פםק העשן מקברו של אחר״

ה לזה: *כל מי שהוא יודע תורה מ ת או ב ואינו עושה, מוםב לו שלא יצא לעולם, אלא נהפכה השליא על פניו״ (שמות רבה מ, א). *כל העוסק בתורה לשמה, מגן הוא על כל העולם כולו״ (סגהדרין צמ ע״ב). *בגאין, אלות הכמים שעוסקין בבגיגו של עולם כל י מ ל ת

ימיהן״ (שבת קיד ע״א). ״כל המשתמש בכתרה של תורה געקר מן

מעולם״ (גדתם סב ע״א). ״איזהו תלמיד־חכם? — כל שהוא מבטל עסקיו מפגי משגתו״ (ירושלמי מועד קטן פ״ג ה״ז). ומכאן התחרמ מלעסוק במסחר. כג״ל. ״איזהו תלמיד־חכם שבגי עירו מצווין לעשות לו מלאכתו ? — זה שמגיח חפצו ועוסק

בחפצי שמים״ (שבת קיד עיא).ת להרויח לחמו בדוחק כ כמובן שלמדוה ב חייב הוא. והוא הרי שאמר: ״עשה שבתך חול ואל תצםרך לבריות* (פסחים קיג ע״א). לדבריו: ״כל מי שהוא גתל את חברו שוד! פרומה מעלין עליו כאילו הורגו* (ויקראתמה לזה אמר (בבא קמא קימ רבה בב, ג). ו ע״א): ״כל הגתל את חברו שוד, פרומה כאלו

ל את גשמתו״. פ ט, מכל מקום ואף שהיה בהשב לגדול התר לא התהדר ולא התיהר ולא החשיב את עצמו, שלא בוש לומר: תל כלל. היה עגו כל־כך ג ״יפה לימדגו רבי אלעזר״ (ירושלמי יבמות פי״ב ה״ו! ירושלמי סגהדרין פ״ג ה״ה), אף־ על־פי שהכל ידעו כי רבי אלעזר הגהו תלמידו של רבי יוחגן (ירושלמי ברכות פ״ב ה״א;

יבמות צו ע״ב).

ומידת עגותטתו אף היא טבעת מתוך השקפת־עולמו הכללית, והוא שאמר: ״לא בשמים היא״ — לא תמצא בגסי הרוה (עירובין גד. עיא). ומ אמר: ״אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאיט, שגאמר (איוב כה): והחכמה מאין תמצא* (סוטה כא ע״ב). ומ אמר: »כל אדם שיש מ גסות־הדוח. וכאילו כפר בעיקר״ . . ה ר כאילו עובד עבודה ז

(שם ד ע״ב). ועד הימ הגיעה עטתגותו, שהיה קם אף מנעי *סבי דאדפאי* (קידושין לג ע״א). ואו* וראה ״ לחנם נתפרסם כצדיק גדול (חולין ה ע שם את התוספות בסוף העמוד, ד״ה: *צדיקים

שד(364)

תפלה בלחש ז — שלא לבייש את עוברי עבירה״ (פומה לב ע*ב)ז כלומד* ״המתודים

ת שבידם* (רשיי שם). ח י ב בתפילתם על ע

ובוא וראה מידותיו התרופיות של רבי יוהגז. הדי כבר ידעגו כמה גדולה מצות השכמת בית המדרש ותלמוד תורה אצל דבי יוחבן, והשוה הכגפת אוחזים להשכמת בית המדרשמ ע״א^ וביחוד רואים מדותיו הגעלות (שבת ק של רבי יוחגן מהיחפ הגפלא אל העבדים. הדי ידוע הוא היחפ לעבדים אצל עמים אחרים, שהיו רודים כעבדיהם ועושים בהם כל מה שלבם הפץ. רבי יוהגן דדה מתיחם לעבדו כאב לבגו, ומכל מה שהיה אוכל היה גותן גם לעבדו והיה קורא עליו את הכתוב (איוב לא): ״הלא בבטן עשני עשהו ויטגגו ברחם אחד״(יחשלמי

כתובות פ״ה פוף ה״ה).

תפילתו של האדם. רבי יוהנן החשיב מאוד תפלה בצמרד ורצונו הכביד מ צ מ מתוך אהבתו ל ־ ם ואולי ג לחיות עם הצבור בצוות* הוא אמר* ״אפור״ ר מ נ לו לאדם שיקדים תפלתו לתפלת מ (ברכות כח ע״ב). ועל הכתוב (מלכים ב, כד- מ) ״וישרף את בית ה׳ ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש״ מפרש רבי יותגן* ״בית גדול — מקום שמגדלין בו תפלה* (מגילה מ ע״א). ״צריך אדם להתפלל במקום שמיותר לתפלה* (ידוש׳ת פ״ה ה״א). ״המתפלל בתוך ביתו כאילו מ ר ב* (שם). ועל הפתיח!« ל ח מקיפו חומה של ב כאן דורש רבי יוחנן ״מקום מיוחדי וכאן ״בתוך ביתו״ מיישב שם הירושלמי: ״כאן ביחיד וכאן בצבור״. כלומד, ״כשמתפלל ביחיד שלא בשעת תפלת צבור, םוב לו לחתפלל בביתומ להתבודד ולכוון בתפלתו; כאן בצבור, כ בשעה שהם מתפללים יתפלל בבית־הכנפת עמהם*(שם ״פני משה״). ובשעה שהקדוש ברוךת ולא מצא בה עשר* מיד פ ע הוא בא לבית ה הוא כועס, שנאמד (ישעיה נ, ב) * *מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה״ (בו־מת ו ע״ב). ועוד אמד * ״כל הקובע מקום לתפילתו, אויביו נופלים תחתיו*(שם ז ע״ב). ואמר רבי יוחנן*ן מ מ ה זדה ולא אחורי בית ה ד מ ״אחורי ע

בשעה שהצמד מתפללין (ברכות פא ע״א^

שג (303)

(חגיגה מו ע״ב ברש״י שם). הוא עומד, איפוא לצד אדם שהכל מרשיעים אותו.

כבוד התורה ואף־על־פי שרבי יוהנן היה ,כאמור, ענו ופבלן גדול ביחפ לדעות והשקפות, מכל מקום* כאן היה ר י ת חס על כבוד התורה בקפדגות י* במקום שיש ב מקגא קגאתה בקיצוגיות ר«pt ר* אין חולקין כבוד חילול כבוד התוגמל בישראל. אם הוא דאה אחד לתלמיד־חכם ו מחבריו עושה משהו שגנאי הוא לתלמיד־חכם או עוסק במלאכה שאיגה גאה לבעלי* היה

* מוכיחו על כך, ולפעמים קשו

קודם כל חקפיד שתלמיד־חכמ, ביחוד,ת יתירה בלשוגו ״היאך לדבר ח י ה יזהר ז ובתורת חפד ויפוי״ (דאה ירושלמי םגהדרין

פ״ב ה״ו ו״פגי משה״ שם). ומפופר, כשיצא רבי יוהגן ראה לדבי חגיגא בר פיפי שהיה בוקע עצים בעצמו, אמד לו * אין זה כבודך. אמר לו * ומה אעשה, אין מי שישמשגי. אמד לו* אם לא היה מי שישמשך, לא היית צריך לקבל התמגות המיגות

(יתשלמי שם). ובזה החמיר עוד יותר משמואל, שאמד: ״כימ שגתמגה אדם פרגפ על הציבור, אפור בעשית מלאכה בפגי שלשה (קימשין ע ע״א). וכמובן, שכל זה לא בא אצלו אלא מפגי

ר* חרדתו הגדולה לכבוד התו וכשם שאהב את תלמיד־הוזכם אהבה עזה והקפיד על כבודו, כך שגא את עם־הארץ שגאה* הוא ראה בעם־הארץ אם כל חטאת וקלקול עז גדול. הוא איגו מחוסן בפגי פשעים וחטאים. הוא מוכן לכל מבחיגה גפשי* אין מחסום ופעצוד בפניו. שיווי־משקלו מעורער ומגו* ומכאן, שוב, מימרתו השנונה* ״עם־הארץ

מותר לקורעו כדג* (פםחים מט עיב).

ומצד שגי היתד, מידת הרחמגות מפכה מ* הוא קרא על עצמו* ״כל ימי עגי ת בכל ע רעים — זה רחמן וטוב לב* (בבא בתרא קמהpn־m ע״ב)* כלומר* *כמה עגיגים רואה ר עליהן(רש״י מ וכמה מאורעות, שלבו בוכה ת שם). ולדעתו* *גוח לו לאדם שיפטור עצמון פגי חברו ברבים״ מ ל לתוך כבשן מנש ואל י (בתומת פז ע״ב^ ועוד אמר * ״מפגי פה תקגו

תולדות תוזואים והאמוראים

י יוזז־ 1 ן שו(306) ב שה(B)3) ו

. . . ותתעטף בחמיז־זתך. . . ך ז ותתכסה בעו. (ברכות טז ע״ב). . . ך גותי י ותתאזר בחנ

ומכאן יש להבין את אשד דבי יוחנן קרא לבגדיו* ״מכבדותי״ (שבת קיג ע״ב). ועד כמה העריך בגדים יפים״ יש לראות מזה׳ שהוא היה שם פפית על בגדיו׳ ולא היה מקפיד אם היה בה כלאים״ בכדי לשמור על בגדיו שלא יתלכלכו. בשמירה זו אין משום עודך בזהירות

כלאים (ירושלמי כלאים פ״מ ה״ב).

וגם כאן לא היה רגיל לוותר, וידא מי שיהא. ומעשה ברבי יוחנן שבא אצל דבי יהודה נשיאה,שיצא לקראתו בחלוק פשתן בלא מלבוש עליון. אפר לו דבי יוחנן* הזור ולבש חלוקך של צמד״ משום ״מלך ביפיו תחזינה עיניך*

(ידושלפי פנהדדין פ״ב ה״ו). הוא הקפיד אפילו על בגדיו שיקברוהו בהם לאהד מותו. הוא אמד לאלה שצריכים לטפל בו* קברו אותי בכלים צבועים ״לא* כי שהורים קי לבנים ולא שהורים אלא מבדי הם בגדי רשע, ואם יעמוד בין הצדיקים יגידו שמשוא פגים בדבר ובו׳(בראשית רבה צו, ט). כגדאה, משומ ״כבוד ההיימ״ צוד. על כך,

והקפיד על כך.

ת של האדם. ג דאיגו כפה הוא פחשיב ב זה גובע מתוך שאיפתו ליופי״ לגקית ולאפטתיות. הוא היה איפטגיפ ואציל הרוח. כולו זוך ומוהר. הוא עצמו היה״ כאמור לעיל״ ספל היופי. והיה משגיה על יופי פגימי כעל יופי היצוגי. הרי לדעתו יש פגע ביגיהם חיקה, אם אמנם בלתי נראה. הוא שאפר״ שיש להכגיפ ״דבריו של יפת באהלי שם״ (מגילה פ ע״ב).ל ושב בצל ולא תאכל וכן אפר* ״אכול טי אווזין ותדגגולין, ויהא לבך רודף עליך״ פהות״ (פפהים ך ת ד ממאכלך ופפשתך ותופיף על ת קיד ע״א). ועל הפסוק (איכה ג״ יז)* ״ותזגח משלום נפשי גשיתי טובה*״ אפר דבי יוחנן זס ודגלים בחמין*(שבת כה ע״ב). ת ״זו רחיצת י על הפסוק* ״ויחן את פגי העיד* (בראשית לג, יח), אמר דבי יוחגן* ״מרחצאות תיקן

להם״ (שם לג ע״ב).

ופתוך הקפדתו על היופי והגקיון אמר״ שחברי הםגהדדין צריכים להיות בעלי קומה. . . ה ג ק ובעלי הבמה ובעלי מראה ובעלי ז

(םגהדדין ת ע״א).

הוא ידע גם ערכה של התפלה בשעת צרתו* ואמר * ״ואפילו חרב חדח פוגחת על ד א של ה צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים*

(ברכות י ע״א).

ה בשעת נ והוא אף ידע את הצירך לעודד מ התפלה, ואפר* ״אל יתפלל אדם אלא בבית שיש שם חלתות* (שם לד עיב). *אל יתפלל אדם צרכיו בלשת ארמי (כלומד: דק בלשון הקודש), שאין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת פכידין בלשת ארמי מסבת יבת מ ר עיב). מדבי יוחנן בעצמו נשאו־ לנו איזו ב ותפלות שחיבר, כגת מיום ברכת התורה שאומרים בכל בוקר ובוקר בתפלה: הערב גא ה׳ אלהיגו את דברי תודתך בפיגו ובפיות עמך׳ ברוך אתה ה׳ המלמד תורה מ בית ישראל ו לעמו ישראל (ברמת יא ע״ב). וכבד אמרנו מתפלתו שהיה נוהג להתפלל (שם טז ע״ב).

בגדיו של האדם בבגדו גיכד האדם. הבגד מעיד עלו ואפיו. אם גקי הוא הבגד, גאה תי תמגו ומפורד, ואם מזוהמ, בלוי ומשודב* הוא, כדדמ, מביע רעית ההביב עליו באמרה שגוגה וקיצוגית: *כל תלמיד־הכם שגמצא דבב עלת חייב מיתה (שבת קיד ע״א). כי מי שהוא ג ב מזוהם בחוץ פימן שהגהו פגום ומדובב גם

* י בפג

ועוד אפר בעגין זה: *איזהו תלמיד־הכם שפחזידין לו אבידה בפביעות העין ז — זה

הפקפיד על הלוקו להופמ* (שמ).

וכאשר דבי יוחנן רצה להראות עד כמה גדול יהיה בעיניו אותו האדם, שיישב לו איזו שמועה קשה בידיו״ לא מצא אלא להביע את הדבר אלא בצורה מעין זו: *אוביל בגדיו אחריו לבית המרחץ״ (בבא מציעא מא ע״א):ו ויהיו ת ג כלופד: אסייע בידיו לכבס את בו של תלפיד־הכם שאץ כל דבב ת ג ב נקיים כ* וכוונתו בזה״ שיהיה בעיניו תלפיד־הכם ה י ל ע

אפתי.

ולפיכך לא נתפלא שבתפלתו המיוחדת, שהבאנוה לעיל, הוא משתמש רק בבטויים של. ותתלבש ברחמיך.- . . ן ו צ * יהי ר ת ג לבישת ב

שח(308) והוא שאמר: ״אגחה שוברת כל גופו של

אדם׳ (כתובות מב ע״א). ומתוך להיטתו אהרי הרפואה ועגיגו בה כרופא מומחה התיר לרפא בשבת ״עין שפרדה״ ו״מכה על גבי היד ועל גבי הרגל״ מפגי הסכגה (ירושלפי שבת פי״ד ה״ד), וסכגה המורה

מאיסור (הולין י ע״א).

הערצתו את הראשונים עגיוותו וצדקותו של רבי יוהגן הביאוהו לידי כך להעריץ כל־כך הרבה את הדודות הראשוגים הקודמים לו. ואמר: ״לבמ של ראשוגים כפתהו של אולם ושל אהרוגים כפתחו של היכל ואגו כמלוא גקב מהט סדקית״

(עירובין גג ע״א). ועוד אמר: ״טובה צפורגן של ראשוגיםמ של אהרוגים״ (יומא ט ע״ב). הכרס מכרי היא האבר הרגיש ביותר בחמין, והציפורן היא הפהות רגישה מכל האברים. והוא אומר, מ הראשוגים הרגישו באברים הפהות־רגישים יותר מאשר מרגישים האהרוגים באברים. ולשיטתו זו היה מכבד . . ר ת ו י הרגישים ב כל כך את רבו ואמר: כל המורה הלכה בפגי

רבו ראוי להכישו גחש (עירובין סג ע״א). ועוד משהו מפגיגיו־מאמריו המראים על הסתכלות הדה ועמוקה בהיים ועל מדותיו

הגעלות: ״גדול אוגאת דברים מאוגאת ממון, שזה נאמר בו ״ויראת מאלהיך* (ויקרא כה, יז), וזה לא נאמר בו ״ויראת מאלהיך* (בבא מציעא

נה ע״ב). ״אסור לאדם להסתכל בצלמ דמות אדמ

רשע״ (מגילה כת ע״א). ״כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו

הכתוב כאילו ילדו״ (סגהדרין יט ע״ב). לדעתו אסור לאדם להכגס פתאום אפילו

לביתו הוא(גדה טז סוף ע״ב).

והוא אמר (כבר הובא לעיל): ״לא חרבה. ולא . . ה ר ו ירושלים אלא על שדגו בה דין ת עבדו לפגימ משורת הדין״ (בבא מציעא ל ע״ב). אין התיים יכולים להתקיים אם מקפידימ כל כך ומעמידים הכל על הודה של מחט. כבדת עולם*(בראשית נאמר במקום אחר: ״אם דיו א

רבה לט׳ ו).

שז ג307)

עניני רפואה ואולי יש קשר להקפדתו על הגקיון ועלה היופי, שעפד כל־כך על ערכם בחיים, א שהוא עצמו היה מתעגין ברפואה וידיעותיו בה היו גדולות מאד והוא היה בעצמו רופא מומהד- כי בהרבה ממאמריו פשתקפות התעגיגותו הרבה וידיעתו המובהקת בעגיגי רפואה. וכדמציגו: רבי אבהו חש באזגיו ורבי יוהגן למדו מה לעשות (עבודה זרה כח ע״ב).

הוא שאמר: ״פוך (=כהול עיגים) מעביר בת־מלך (לפי גירסת הב״ח: ״בת־הורין״) ופוסק הדמעה ומרבה שיער בעפעפיס״ (שבת

קט בראש ע״א).

״שש דמעות הן: שלש יפות ושלש רעות. של עשן ושל בכי ושל בית הכסא (מתוך יסורין — רש״י) — רעות. של ספ ושל שתוק ושל פירות (כגון: ריח חרדל — רש״י) — יפות (שבת קנא בסוף ע״ב ובתחלת ע״א

של קנב). הממעט במשגל לא תגבר עליו התאוה, והמרבה — תגבר עליו התאוה עוד יותר (או לפי הגדרתו המצומצמת, כדרכו: ״אבר קטן יש לו באדפ: מרעיבו — שבע, משביעו —

רעב״ (סוכה גב ע״ב).

״אין מסיהין בסעודה שמא יקדימ קגה לושט ויבוא לידי סכגה״ (תעגית ה ע״ב).

״אהד מן האהין שמת ידאגו כל האהין כולן. אהד מבגי ההבורה שמת תדאג כל ההבורה כולה״ (שבת קד, בסוף ע״ב ובראש ע״א של קו). כלומר: ייראו שמא מת מאיזו מהלה מידבקת, תו עלולה להדבק באהרימ, משוט כך יש לדאוג ולטפל בכך לקדם פגי הרעה וללכת לרופא

שימגע בעד זר-

״מפגי מה אין מצודעין בבבל ז — מפגי שאוכלין תרדין ושותין שכר ורוהצין במי פרת״ (כתובות עז סוף ע״ב). והוא הכריז: ״היהזרוך (שם באותו עמוד). ת א מזבובים של בעלי ר ואז, בזמגו, כבר הוא עומד על הסכגה שישגה בשתית כוס מימ פושרימ (בבא מציעא כט ע״ב). ואמר: ״כסא דחרשין ולא כסא דפושריף.

* ג): ״ברוך אתה ועל הפסוק (דברים כ בעיר* הוא דורש: ״שיהא בית הכסא ספוך

לשולהגך* (שם קז ע״א).

וזורדות תווואיגו ווזאמוראיגו

\ שי(310) ו ו ז ו י י ג שט(309) ד

* נמבסמנו מאוד תודתו וחכמת־החיים י ד ג ו שפו.

ט ואם כן תמוה הדבר, שלעת זקנתו או כקפדן ורגיש כל כך ביחסו אל ת רואים * הבריות. הקפיד וכעס על רבי אלעזר בך מדת תלמידו על שלא אפר הלכה בשפו (יבפות אות פיב ה״א). וכן הקפיד על רב מ ר ע״ב: ידוש׳ ב כהגא (בבא קמא קיז ע״א וע״ב). וכן קפידתו היתירה על גיפו ריש לקיש, שגרמה אפילו

למותו (בבא מציעא פד ע״א). מה כאן? אותו איש קדוש וצדיק ועט —

כיצד קרה הדבר הזה? אולמ אמ גשימ אל לב רק מקצת מן הסבל והיסורים והצער שעברו על האדם הזה, מרגדיה שאין איש בעולם שיוכל לעמוד בה, לא גתמה כלל על חשיטי שחל בגפשו הגדולה בימיו

האחדוגים. שיטי שהגהו הכרח המציאו* עשרה בגימ היו לו לרבי יוחגן. ומלם־ כולם מתו בחייו(ברכות ה ע״ב). וכמה מזעזע הוא הדבר, כשהוא מחזיק בידו עצם אחת של בגו העשירי, האחרת, ואומר: ״זוהי העצם שלמ שעל השאלה ו מ בגי העשירי״ (שמ). ו ששאלהו רבי חגיגא: ״חביבין עליך יסוריןז״

— עגה מיד: ״לא הן ולא שכרן״ (שם). ומתוך כך אין פלא שראה עצמו מכועס ומקולל, עד שאמר: ״כל מי שאיט מגיח בך ליורשו הקדוש־בח־ך־הוא מלא עליו עברה״ (בבא בתרא קמז ע״א). ומכאן אולי, המאמר שלו שהבאגוהו לעיל: ״כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו״ (סגהדרין ימ

ע״ב). אם בך לפגיגו אב שכול הגמק ביגוט

ובבדידותו.מ היה עגי גדול עד שגזקק לפרגסתו ו לעזרת הגשיא (סוסה כא פוף ע״א וברש״י שם למטה ד״ה: ״שפעון אתי עזריה״). ואולי משוס כך הזהיד רבי יוחגן: ״עשה שבתך חול ואל

תצמרך לבריות* (פםחים קיג ע״א). ואת מצבו המדולדל כל כך הדגיש יפה באמרו: ״קשים מזוטתיו של אדם כפליים. יותר מן הגאולה״ (שמ קיח ע״א. . . לדה ו י כ

כבר הובא לעיל). לדברי רבי יוהגן: קשה זווגו של אדם כקריעת ים סוף (סוטה ב ע״א: סגהדדין כב ע״א). וכנראה שגם זה אמר מפי הגסיון מפגי

״אין הקדוש ברח־ הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה״ (ברכות נה ע״א). תהו לפי: ״אין הקדוש־ברוך־הוא משרה דעתו, שאמין מל ר ועשיר וחכם ועגיו, ו מ שכיגתו אלא על ג

״ (נדרים לח ע״א). . . . ה ש מ מ ״קשים פזוגותיו של אדם כפליים כיולדה^ קשים מזוגותיו של אדם יותר מן הגאולה* (פפחים קיח ע״א). את זה הוא הדגיש מתוך

גפיוגו הוא. לדבריו: אמ קידמן* חברך בעדשים קדמו* שהוא גמל עליך בתחלה (בראשית מ בבשר, ל

רבה פל״ח ג).פ* אצל ה רעה היא מתחילתה ועד סו ג מ המרגלים היתד, ההליכה לתור את הארץ דומה לביאה, בבואמ למסור את אשר ראו. ״מה ביאה בעצה רעה א ףהליכה בעצה רעה* שעמ תחילתה ג לכתם לתור את הארץ היתה כבר צפוגה מ

רעה (סומה לה בראש ע״א).

וגם ״טח מחוסר אמגה היה, ואילולאס לתוכה״ מ שהגיעו המים עד קרסוליו לא ג (בראשית רבה לב, מ). וזה מתאים לדעתו: ״גוה צדיק היה בדורותיו ולא בדורות אחרימ״

(סגהדרין קח ע״א). לדעתו: ״הוי משתדל עם מי שהשעה

משחקת לו״ (פסחים קיג ע״א). ״שלשה חטת הן: חן מקומ על יושביו׳ חן אשד, על בעלה וחן מקח על לוקחו* (סוטה

מז ע״א).ל לקשמ ספורי מ לרבי יוחגן היה כשרץ ג התורה בקישוטים גפלאים המחכמים את האדם* ו ומוסיפימ לקח רב למודים בהחיים של יום יט מלחמת קין והבל. לדבריו: מ הוא מתאר ל ור יותר גדול מקין, שאין תלמוד מ הבל היה ג לומר ״ויקם״, אלא מלמד שקין היה שוכב תחת הבל. אמר לו קין להבל: הרי אגחט רק שגיט בעולם, ומה אתה תאמר לאבא כשתהרגגיז גתמלא הבל רהמים עליו. ומיד עמד עליו קין והרגו. תהו הפתגמ: אל תעשה מובה לאיש רע, אז לא תגיע רעה עליך (בראשית רבה כב,

* ב ר מ ה ח). ו וכאן כדאי לעמוד עוד על תמיהה אחת. ראיגו את גדלותו של רבי יוחגן בתורה ובחכמה, את אישיותו הקוסמת, צדקותו וענתטתו וסבלגותו הגדולה אף כלפי פושעים ומומרים

שיא(311) \זורוו\זו!\מאי«ו מזאפוראיפ מיב(012

ובכן איזה פא* הוא שנעשה בסיז• ימיון אדם גתפמ בשעת י א ״ * ת מ קפדן. הרי בבד א צעדו״ (בבא בתרא טז ע״ב). הרי אפילו איובב יסודי ו בתחיית ח הצדיק הישר והתמים כפר ב

המתים (שם ע״א. דאה שם באדיבותך האפיזודה האמורה בםנף ימיו אינה יכולה להאפיל בשום פנים על חייו הברוכים בשפע גדולה וקדוש* בדודו היה גדול כל־כך כרבנו הקדוש בדודו. כל דבריו גחשבו בעיגי החכמים״ כאמור, כדברי אורים־ותומי* מצאנו שאפילו תלמידיו של שמואל, רב יהודה בר יחזקאל, שמרוב חריפותו קרא אותו שמואל בשם ״שיננא״ (ברכות לו ע״א! קידושין לב ע״או שבת נה ע״א), אף דב יהודה זה שלח לשאול מדבי יוחנן (קיחשין לם ע״א), וכן דבי חייאוחנן(שבת מה ע״א), בר יוסף ישב לפני רבי ימ דב חסדא אפר דבי יוחנן (פסחים קיז ו

ראש ע״א). וכשמת דבי יוחגן גהג דבי אפי עליו אבלותק p אלעזד שהספידו ח שבעה ושלשים. ודבי מם בוא ו פתח ואמר: היום קשה לישראל מ השמש בצהרים, והשוה אותו ליאשיהו מלן• יהודה. וכאמור, באותו יום שגפמד דבי יוהגןp פםק העשן מקברו של אהד (=אלישע אבויה^ ואז פתח עליו אותו הספדן ואמר: אפילו שומר הפתח של הגיהגום לא עמד לפגיך רבגו בבואך להוציא את ״אחד* משם (ראה

חגיגה מו ע״ב ורש״י שם). דבי אלעזר בן פדת תלמידו ישב על כמאו אחריו, אך לא האריך יפים וגפמד באותה שגה (אגדת דדב שדירא גאון) ודבי אמי מילא את

מקומו. בין תלמידיו הגדולים של דבי יוחגן היו: דיש לקיש. נאמר: ״אמדו עליו על דיש לקיש שמימיו לא מילא שחוק פיו בעולם הזה, מאותה שעה ששפע זאת בדרשה פפי דבי יוחגןברמת לא ע״א). דבי אלעזד בן פדת רבו* (ת סב מ ו ת ב ) י פ (יומא גג ע״א). דבי אפי ודבי א ע״א). דבי זידא־זעירא (במדות ל ע״א). דבי. חייא בגו של רבי אבא (שמות רבה מז. ז ויקרא רבה ל, א: שיד השידימ רבה * ז) ועוד הרבה היו תלמידיו ששמעו לקח מפיו: רבי אבהו, רבי שמעת ת א ו א והעריצוהו ממ אבא בר כהבא, * רבה בר בר חנד״ ר בר ב

צא באלה. ם מו מ רבי לוי, ועוד ד

ה שהיו לו בגות וקשה• היה אווגן עם זווג מ המתאים א לרבי יוחגן. כמסופר בגמרא זעידאמ יוחנן, שהיה אומר א שא ר היה משתמט מ את פתי. פעם אחת היו מהלכים בדרך, הגיעו לאיזה שלולית של מים, הרכיב זעירא לדבימ יוהגן: יוהגן על כתפהו והעבירו, ואמר לו דת (קידושין מ ש תודתי כשרה ובגותי איגן כ

עא ע״ב^ת שגזברו נופפה עוד ת צ אך נוסף על כל ה* חולה היה וחלש לאין שעוד. הוא היה ד צ, עד כדי כך, כשנשברה ח גתל פעם גבוד ובעל מ המדרגה ,שעליה עלו הוא ושני תלמידיו דבי אמי ודבי אמי, לא גרתע כלל ,אלא ביד אחת מיפמ ועלה בעמוד ובשניה החזיק את תלמידיו והעלה גם אותם עפו (כתובות מב ע״א ורש״יו ח שם), עד שהחכמים התפלאו על דוב מ העצום. ולאחד כל הצרות האמורות, געשהל היה מ חולה אגוש וחלש עד כדי כך, שלא ין של ראש א י פ ללמוד תורה ואפילו להגיח תת פ״ב מ ר בקיץ מדוב כאב ראש (ירושלמי ב ה״ג). ויש מי שאומר שלא הגיח תפילת אלא פפסחא לפסחא (רבעו יוגה פרק ״מי שמתו״, פרק שלישי במסכת ברכות). תהו שאמד דבימ דמי תילול השם ז : ״הי ל ת יוחגן בכאב־לב ג — כגון אנא, דפםגיגא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין* (יופא פו ע״א). וכמו p פבלו ל י ע מ ממחלה (בולמוס), עד שמוכרחים היו לp ת מ כל פה שהיה לפגיו, כי אם לא p״ היה פ

(יומא פג ע״ב, ובירושלמי שם פיח היה).

וכן לא היה אפילו בכוחו להרים גבותיול היה לדאות, מ ו את עיגיו ולא י פ מ הגתלות, ש ואחרים היו צריכים לעשות זאת, אם בדצוגו

(בבא קפא קיז ע״א^ היה לדאות משהו כל אותן הצרות השפיעו עליו כל־־כך, עד* כשהגיע, למשל, לפסוק ו ע מ שהפך נאד מלא ד* רי שהזכיר לו אפוגיו ופגעיו בכה תמרו כשהגיע לפפוק (איוב ב, ג): ״ותפימני בו לבלעו חגם׳, בכה ואמר: ״עבד שרבו מסיתין״ כשהגיע לפפוק ז לו וגיסת — תקגה יש לוו לא יאמין״, בכה (איוב מו, מו): ״הן בקתשי ואמר: ״אי בקדושיו לא יאמין — במי יאמיןז״-* יד): מ יוהגן לפסוק (קוהלת י כשהגיע דמ את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל ״מ שוקל א שגגות ד נעלם״, בכה ואמר: ״עבד ש

י (הגיגה ה ע״א). ז ת — תקנה יש א ו נ ת מ

רבי מאיר וברוריה

: ן כ ו ת ה

א. פתח דבר 317 ב מוצאו של דבי מאיר 318 ג. רבותיו 319 ד. גדלו בתורה 320 ה. גדלו באגדה ומשלים 322 ו. אהבת התורה 324 ז. בשבה המלאכה 326 ח. רבי מאיר וחכמי הגוים 327 ט. ויכוהיו עם המיגים 328 י. אלישע בן אבויה 329 יא. טביעת עיגו בתכוגות האדם 333 יב. האדם 336

יג. מידותיו וצדקותו: 1. פתיהה 338 2. מידת חפירות 340 3. מצות צדקה 341 4. מצוות ומעשים טובימ 343 5. גגבת דעת הבריות 344 6. סיומ 344 7. פתגמים ואמרים 347 יד. אהבת ישראל 349 טו. אהבת ציון 350 טז. פרשת חייו 351 יז. ברוריה 354

שיח(318)

יר

ואולי משום כך קראוהו בשם רבי מאיר על שום שבקשו מאור גדול, ונשלה רבי מאיר. חהו ששניגו: לא רבי מאיר שמו אלא רבי גהוראי שמו. ולמה גקדא שמו רבי מאיר ? — שהוא מאיר עיגי הכמים בהלכה (עירובין יג

ע׳־׳ב).

מוצאו

הוא היה בן גרים. מצאצאי גירון קיסר.

וכך אמרו הדייל.־ שלה עליהם את גירון קיסר... ברה והלך והתגייר ויצא ממגו רבי מאיר (גיםין

גו ע״א). ומשום כך אין לתמוה מדוע גקראו כל תלמידי רבי עקיבא על שם אביהם, כגון: רבי יהודה בן אלעאי, רבי שמעון בן יותאי, רבי יוסי בן הלפתא, רבי אלעזר p שמוע — ואילו

רבי מאיר איגו גקרא כלל על שם אביו. אך ישגה תמיהה אהדת! אם באמת הפירוש הוא, כמקובל, כי קיסר רומי שלה עליהם את גידה קיסר, ונירה קיסר זה ברה והתגייר וממגו יצא רבי מאיר, הרי מוקשה הדבר מאד: מפגי מה גקדא, איפוא, גירון בשם קיסר ז מתי, איפוא, ישב על כסא המלכות? הרי בשעה שגשלה לשם הרי היה רק שר־צבא רומי, ומשם ברה וגתגייר, ואהריו גשלה אספסיגוס שגתמגה לקיסר מיד עם מותו של הקיסר הקודם ששלהו — מתי, איפוא, היה גירון לקיסר ? ועוד: הדי ברור לפי דברי ימי רומא שגירה קיסר זהו קיסר גערא שמלך לפגי אספסיגוס (ועיין גם ביוסיפון בעגין זה), וקיסר זה הרי גדצח בידי שריו ברומי ולא היה בירושלים ולא ברה ולא

נתגייר ? ולכן נראה לפרש את הנאמר: ״שדד עלייתו נירון קיסר״ כך: נירון קיסר הוא ששלח עליהם שר צבא אהד, ששמו לא הוזכר, והשר הזה הוא שברת וגתגייר ויצא ממנו רבי מאיד. ואחרי שזה ברה, שלה גירון קיסר את אספסיגוס , קיסר, שנקרא כך על שם סופו, כי הוא באמת נתמנה לאחר כך לקיסר, אחר קיסר נערא, שהוא

נירון קיסר. וכל לשון הגמרא מסייעת לנו לפירוש זה:

שיז(317)

רבי

פתח דבר רבי מאיר היה התגא הגדול ביותר שבדור הרביעי של התגאים. וכך אמרו הז״ל: גלוי וידוע לפגי מי שאמר והיה העולם, שאין בדורו

של רבי מאיר כמותו(עירובין יג ע״ב). ומכאן גם המאמר: רבי מאיר ארוך בדורו היה ורבי מגיע לכתפו (גדה כד בסוף ע״ב). כלומר: רבי מאיר היה גדול כל כך עד שאפילו

רבי הגיע רק עד לכתפו.ה בדברי רבי נ ובודאי היתד. צפונה טו באמרו: מה שאני מהות־ יתר על הברי מפני שראיתי לרבי מאיר מאהוריו, ואלמלי ראיתיו מלפניו הייתי מהודד עוד יותר מזה, שנאמר (ישעיה ל, כ): ״והיו עיגיד רואות את מוריך״ (עירובין יג ע״ב), כלומר: ישב בשורה שלאהריו

כשלמד אצלו תורה (דש״י שם). ורבי שמעון בן אלעזד אמר: משרת רבי. ומקלו של רבי מאיר היתד. . . י ת י מאיר הי בידי ,והיא היתד, מלמדת אותי דעת (ירושלמי

מועד קמן פ״ג ה״א). ועוד יש לעמוד על גדלותו מזד» שהעמידו אותו בשורה אהת עם עזרא, הלל ורבי יוהגן בן

זכאי (ויקרא רבה פ״ב, סוף י׳).גמל היה בחריפות שכלו עד שהיו ו אומרים: כל הרואה את רבי מאיר בבית המדרש כאילו עוקר הרי הרים וטוהנן זה בזה (סנהדרין כד ע״א). ומרוב חריפותו אף הבריו לא יכלו לעמוד על סוף דעתו ומשום כד לא

קבעו הלכה כמותו(עירובין יג ע״ב). ומעשה ושלהה המלכות אצל רבותיגו ואמרה להם: שלהו לנו קסילופנוס (=פגס מאיר גדול) אהד משלכם. ואמרו רבותינו: כמה קסילופגוסים יש להם והם מבקשים ממגו. כמדומני שאין מבקשים . . ד ח קסילופנוס א ממנו אלא מאיר פנים בהלכה. ושלחו את רבי מאיד. והיו שואלים אותו שאלות והוא משיב, שואלים אותו והוא משיב. ובסוף שאלו אותו: למה נקרא שמו של אדום בשם חזיר? אמר להו: שהוא עתיד להחזיר המלטת לבעליה (קהלת רבה א, כח. — ראה שמ במדרש מה

שנאמר הלאה).

שיט(319) וזולרות התואימ ווזאמוראימ שכ(320)

ובסוף העמיד שבעה: דבי נמדד. דבי יהוד* רבי יוסי, דבי שמעון, דבי אלעזד p שמוע,

דבי יוהנן הסנדלר ודבי אליעזר p יעקב שעמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה (בראשית

* י). רבה פס״א, ג : קהלת רבה פרשה י וכן מונים אותו בראשונה גם לענין זה! סתם מתניתין דבי מאיר, סתם תוספתא דבי

. (סנהדרין פו ע״א). גהמיה . הוא היה גם תלמידו של דבי ישמעאל. וכך אמדו חז״ל: כל מקום שאתה מוצא משום דביב* ישמעאל אמד תלמיד אחד לפגי רבי עקי אינו אלא דבי מאיד ששימש את דבי ישמעאל

ואת דבי עקיבא (עידובין יג ע״א). ולבסוף גסמך דבי מאיד שגית (בפעם הראשונה על ידי דבי עקיבא) גם על ידי רבי יהודה בן בבא בשעת גזירת המלכות על הסומך והגסמך לההדג(סגהדרין יד ע״א). ובדור שהיה

* ב גם תלמידו של דבי יהודה p ב ומכאן, כנראה, מאמרו של דבי מאיר : אם למדת מדב אחד אל תאמר דיי. אלא לך אצל. הובה היא אודם לשמש . . ה ד ו הכם ולמד ת שלשה תלמידי הכמים (אבות דרבי גתן סיג).י* שיצא לתרבות (על רבו אלישע בן אבו דעה וגקדא בשם ״אחדי, גדבד להלן במיוחד).

גדלו בתורה הזיל כבד אמדו על דבי מאיד : גלוי וידוע לפגי מי שאמד והיה העול* שאין בדודו של

ז יג ע״ב). דבי מאיד כמותו(עידובי והדיפותו היתה כה גדולה עד שחבריו לא יכלו לרדת לסוף דעתו. ולהלן גרא* כי הואם ידע לקרוא לפופו של דבר מראשו. וכך נ פירש את הכתוב (קהלת ב. יד) : ״החכם עיניו בראשו״ — החכם עד שהוא בראשו של דבר הוא כבד יודע מה יהא בסופו(ירושלמי סוטה

פיח ה״י).ה את דבי מאיד בבית הפדדש, א מ וכל הה כאמור, כאילו עוקר הרי חדים וםוחגם זה מ

(מגומדת כד ע״א).. כל ו ותריפותו זו ניכרת בכל חלמתי רבדיו חדים ושנונים הם, הן בהלכה והן באגד* כגון* איש ואשד! פעמים שמולידים חמש

. (יבמות צט זדא). . . ת ו מ ו א אם היתד, שבת והוציאו בפיו חייב(כריתות

ראשית: כיצד זה לא תכיר המקור את השולה, שהוא העיקר, המושל והמצווה והמפקד, אלא תכיר דוקא את שם השליח, שאינו אלא

מוציא לפועל דברי הממוגה עליו ז ושוב: להלן גאמד שוב: ״שדר לאםפסינוס קיסרי. מי שלה ז הדי בדוד, איפוא, שאםו מוקשה מאד. ל כפירוש הקודם, כל המקור מ ואילו לפי פרושנו ידוע מי שלה. ממה שנאמר מקודם: ״שדר עלייהו נידה קיפד״. כלומד:* פו נידון קיסר הוא־הוא השולה. ואין צורך, אי להזוד על כך לאהד־כך, כשנאמר: ״שדרן קיסר, חשולח ת י לאספסינוס קיסר״. כלומד: נ הקודם, שלח את אספסינוס השר, לאחר שברחד* והוא — השני — נעשה אחר כך השד הקו

לקיסר.

ועוד ראיה חותכת לפירושי זה הוא מה שנאמד במדרש: בא שליח מרומא ואמר לאספסינוס: קום, שמת נידה קיפד ומנו אותך במקומו (מדרש איכה רבה פ״א, לב — על

הפפוק באיכה: ״היו צריה לראש״). אולס איך שנאמד (אם השליח היה נירון קיסר או שר צבא אחר), הרי נראה מכאן, כי* ולולא דמפתפינא י ד דבי מאיר היה בן ג הייתי אומד, מפגי כך דרש דבי מאיד: בשעהת ישראל אצל הד פיגי לקבל את התורה, מ ע ש אמד להם הקדוש ברוך הוא: העבודה, אגיר* אלא הביאו לי ערבים מתן לכס את התו: אבותימ ערבים ת א מ טובים שתשמרו* אם מ י ד * באמת, שגם אלה צ ל ב לכך. ולא ק: בגיגו ערבים לגו. לערבים אמדו לו אמד הקדוש בדון• הוא: אלה ודאי ערבים* זהו שכתוב כ טובים. על ידם אתננה לם ויונקים יסדן! א ל ו (ההלים ה, ג): ״מפי עת אלא תורה (שיד עוזי — ואין ע

* כד). י השירים רבה פ

רבותיוב* הוא היה תלמידו הגדול של דבי עקי וכאשר דבי עקיבא היה קובע מדר לתלמידיומ מאיד תהילה (ירושלמי סנהדרין אמד: ישב ד פ״א היב). ומשום שהיה גדול תלמידיו, נמנהן תלמידיו דבי מאיד תמיד כראשה במבין מ הרבים, כגון: שנים עשר אלף זוגות תלמידים. . . ס ר פ י ם ג זדו לו לרבי עקיבא מעכו ועד א

T •i ..3WI

י שכב(322) י א מ

עקיבא לא הגיח כמותו בארץ ישראל, ולכן היה יכול לעבד שגים בחוץ־לארץ, וכן צריך לומד* לגבי דבי מאיד, שהלך לעבד שגים בעמי שהיא בחוץ־לארץ, שלא הגיה כמותו בארץ*. וזה מתאים למה שאמדו : גלוי וידוע לפגי מי שאמד והיה העולם שאין בדורו של דבי

מאיד כמותו(עידובין יג ע״ב). ולא להגם העריצו העם כל־כך עד שאמרו ז

גהגו העם כדבי מאיד (עידובין עב ע״א).

גדלו באגדה ובמשליםל גס באגדה מ מלבד גדלותו בהלכה היה ג ובמשלי* בכלל היה דבי מאיד מהיכל המשל. היה משתמש בהרבה משלים. המשל היה טבוע בטבע נפשו ושימש לו כאחת מדרכי ההבעה המזהירות ביותר. גשמה פיוטית היתה לו, וזו תבעה מעוף במפגרת היצירה התפשית, שאיגה מרותקת לכללים מקובלי* זוהי הריגה מכבלים,

שטובה היא ליוצר וגאה ליציר*

ש שליש ר ש בפרקו היה מ ר וכשהיה מ* ודבי י ל ש פ בהלכה, שליש באגדה ושליש ב יוהגן אמד: שלש מאות משלות שועלים היוט אלא שלשה לו לדבי מאיד, ואגו אין ל (סגהדדין לה פוף ע״ב• — עיין שם ברשיי). ומשום זה היו אפילו גשים פשוטות טהרות לדרשותיו (ראה להלן את הפפוד שבירושלמי סוטה פ״א ה״ד — בפרק ״מידותיו התדופיות״). ולא להגם אמדו: משמת דבי מאיר בטלו* — ובדברי ט ו מושלי משלים (משגה סוף ס רש״י שם: ״מושלי משלים — לתת אות אמתלא

וטעם להכמה להכגס בה בשערי ביגה״).

ואלה מעט ממשלי דבי מאיד« המוצא את חברו אבל לאחד שגים עשר חודש ומדבר עמוה ז — לאדם שנשברה מ תנהומין — למה הוא מ דגלו ונתרפאה, מצאו רופא ואמר א: כלך אצלי, שאגי רופא מומחה ואני שוברה ואדפאגה כדי שתדע כמה יפים הפממגים שלי (מועד קטן

כא ע״ב! שמתות פרק יד). ועוד אמד: מה תלמוד לומד (דברים כא, כג)« ״כי קללת אלהים תלוי* — משל לשני* אחד מלך על אהים תאומים דומים זה א* ו י כל העולם כולו ואחד יצא ללסטם את הבד לאהד זמן נתפס זה שיצא ללסטם את הבריות והיו צולבין אותו על הצל* והיה בל עובר

י ב שכא (321) ר

מ פ״ג׳ מיד)• ועיין גם זבחים (פ״ז, מיו). ו* ל א הרבה כיוצא ב

ומרוב גדלו בתודה נתן לו התנא הגדול דבי הגיגא בן תרדית את בתו, המלומדת הגדולה ביותר מכל גשי הדוד, לאשה — היא ברוריה חמפודפמת, היחידה הגזכרת בתלמוד בהלכ* שדבריה גשמעים כדברי ההגאי* ולפעמים* עד שאמרו עליה, שהיתה לומדת ז למעלה מת משלוש מאות דבגן מ ל בכל יום שלש מאות ה במשך שלוש שגים (פםהים םב ע״ב. — להלן

עוד נקדיש לאשה מופלאת זו פרק מיוחד).

ד מ י פ גדול היה הלקו של דבי מאיד ב. . . ד י א המשגה. וגאמד: מתם מתגיתין דבי מ (פגהדדין פו ע״א). מ דבי וחכמי דודו בםדדם את המשגה היה עליהם להופיף דק מעט, כידוע

למומתים לאותו דבר. והדמב״ם אומר: מימות משה דבגו ועדר בתורה שבעל פה מ י ט הקדוש לא היבדו ה ב ד* אלא בכל דוד ודוד י ב ד שמלמדים אותו בד מ א שהיה באותו ה מ ן או ג מ ראש בית ה כותב לעצמו זכרת השמועות, ששמע מדמתיו,* (הדמב״ם י ב ד והוא שמלמדם בעל־פה ב בהקדמתו ליד ההזקה). הוה אומד, שדבי דק קיבץ כל השמועות שמלפניו וחיברן לאהד — תהו ספד המשנ* משנתו של דבי מאיד שקיבלה מדבי עקיבא רבו, שהית* כידוע, מרובה מאדמד בכמות ואיכות, היא שימשה היסוד לסי

המשנ* ודברי דבי מאיד וםגגוגם גאמדו באופןה* וכבד העיד מתמי, מבלי לקרוא את שמו עלי על כך דבי שדירא גאמ (באגדת דבי שדידא גאון ה״א פ״ג), שדבי מאיד ירש מדבי עקיבא את לשמ־הזהב שלו. ובלשמ זו כתב דבי את המשגה. יוצא׳ איפוא, שמשגת דבי יהודה הגשיא שבידיט גבגתה על יסוד משגתו של דבי מאיד. ואולם במקום שגטו ההכמים מדעת דבי מאיר והלקו עליו, שם נקרא שם דבי מאיר על

דבריו. ודבי שמעון בן אלעזר אמד: מעשה בדבי מאיר שהלך לעבד שגה בעסיא ולא היתה שםמ וקרא בה. ואמרו שם? ל מגילה וכתבה מ שוגה הוא רבי מאיר שמקויים בו(משלי ד, כה)!ה יח עיב). וכתבו ל י ג מ ) י ד מ ״ועפעפיך יישירו ג בעלי התוס׳ (יבמות קטו ע״א, ד״ה ״אמד דבית שדבי מ ת סג ע״א א מ ר עקיבא״) ״שבסוף מסי ב

שכד 324)ה אחת שנשאת לחבר ש וכמו כן: פעשז. מ והיתד. קושרת על ידו תפילין ואהר כך נשאת למוכס והיתד. קושרת לו על ידו קישודין, כלומד: קישודין שהיו המוכסנימ קושרים לסיפן שנפטרו מן המכס (תוספתא דמאי פ״ב).

ומשל לסופד שנכנס לבית הספד עם רצועה בידו. מי דואג ? — מי שרגיל ללקות בכל יום הוא דואג. כך ישראל יש לדאוג כשפורעגות באה לעולם(סוכה כט ע״א; תוספתא סוכה פ״כ).

וכן הוא מתאר בתיאורים יפים את מעמד* והיו השבטים מגצהין זה עמ י ישראל על ה* תה אומר: י * זה אומד: אגי יורד תחילה ל ז אגי יורד תחילה לים — קפץ שבטו של בגימיןם י פ ג . והיו שדי יהודה ת . . ה ל י ח וירד לים ת אותם באבגים — לפיכך זכה בגימין וגעשה אושפיזכן לשכיגה(סופה לז בראש ע״א), כלומד,

בית המקדש גבגה בחלקו(רש״י). המשל, כיצירה תפשית, כאמור, אופשר תאודים דקים שבדקים, תיאורי גון* וטבע, שעלת על גדלות הבורא, יוצר אוד ובורא מ ידם ע הושך. לדוגמא לדבריו: מה גשתגה תכלת מכל מיגי צבעוגין? מפגי שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד (סומה יז ע״א). או תיאור אחד: תכלת דומה לים וים דומה לעשבים ועשבים דומים לרקיע (ירושלמי

ברכות פ״א ה״ב).

אהבת התורה וכל אותן המידות שמגה דבי מאיד בעוסק בתודה לשמה: גקדא דע, אהוב, אוהב את* המקומ, אוהב את הבריות, משמח את המקו משמת את הבריות ומלבשתו עגווה וידאה ומכשדתו להיות צדיק וחסיד וישר וכר (אבות פ״ו מ״א) — כולן נתקיימו בו בדבי מאיר עצמו.

וכמו שאמרנו כבד, כמה נאים הם הדברים כשהם יוצאים מפי עושיד&!

וכן מצאנו מה שהיה דבי מאיד אומד: הוה ממעט בעסק ועסוק בתודה (אבות פ״ד

מ׳׳י).

כי אם אין לומדים שוכחים, ולדבריו כל השוכח דבר אחד ממשנתו כאילו מתחייב בנפשו

(אבות פ״ג מ״מ).רה ו הוא היה אומר: אם בטלת מן מז

שכג(323)

ושב אומד: ׳״ממה שהמלך צלוב״ (תוספתא סגהדרין פ״ט? סגהדדין מו ע״ב).

וביהוד כמה גפלאים הפ תאודיו באגד* כיצד הוא מתאר, למשל, את יעקב אבינו. איך הוא שכוב תחת הסולם ורואה שדו של בבלמ עולה ויורד, שרו של עולה ויורד, שדו של מ יון עולה ויורד (והוא שוכב בהיבוק ידים מבלי לעשות דבר), וקולו של הקדוש ברוך הוא צועק ואומד: אף אתה יעקב עלה! אולם יעקב מתיירא ואומד: ירא אגכי, כשם שלאלה ידידהד* אומד לו הקדוש ברוך הוא: די אף לי י ואתה אל תירא! אם אתה עולה אין לך ידיח־.* אבל יעקב לא האמין בכל זאת בגמלאות למי עו (כלומד: לא האמין שגפלאות באות אחד מעשה* אמד א הקדוש ל בגי אדם) — ולא ע ברוך הוא: יעקב, אילו האמנת לעלות לא ירדת, ועכשיו שלא האמנת ולא עלית עתידין בניך שיהיו משועבחן בארבע מלכויות בעולם הזה במסים ואדגוגיות וגר (ויקרא רבה פכ״ט, ב?

פסיקתא קיא? שוחר טוב עח, לב).* כאן וכמה תוכן מקופל בתוך תיאור ז נראה כאילו מחאה אילמת גגד אלה שאיגם יודעים לכוון את השעה לבגין העם על אדמתו׳

מ לצמיתות. ר ו למגוע ממגו ה וכן הוא מתאר את מותו של משה רבגו בתיאור פלאסטי תהדר כל כך. אותו ויכוח ביגו ובין מלאך הפות (דברים רבה פי״* ד).

ועוד מעט ממשליו הגהדרימ: משל למלך שעשה מעודה תימן אורהים ולא קבע להמ זמן מתי יכגסו וגר (שמחות

פ״ה). משל למלך בשד ודם שאמד לשגי עבדיו:* ולאחד י לאהד אמד: הבה לי חותם של ט אמד: הבה לי חותם של זהב וגר (מנחות מג

ע״ב). משל לשגי בגי אדם שהיו בעיר ועשו סעודה. אהד זימן את בגי העיר ולא זימן אתד ולא מי בגי המלך? ואהד לא זימן את בגי ו זימן את בני המלך. איזה מהם עונשו מרובה

וגר (בבא קמא עט ע״ב).: נאמן י ת מ המשל שהשיב לאותו מ ו אחד היד. בעירנו והכל מפקידין אצלו בחשאי והוא מחזיר להם בפרהסיא. בא אחד והפקידגר(קהלת רבה אצלו בפרהסיא• היאך יחזיר לו ו

פ״ה, יב — על הכתוב: ׳״ברבות הטובה״).

הולדות ההגאים והאמוראים

ר שכו(326) י א י מ ג שכה (325) ו

משגתו נגע בבלים שבבית שלא ראה אותם מתחלה כשהיה ישן״(ברטגורא שם).

בשבח המלאכה ספרגו כבר למעלה במקצת על אהבתו לתורה והערצתו לתלמידי־חכמים. והוא שדרש: הוה ממעמ בעסק ועסוק בתורה (אבות פ״ד

מ״י). ומכל מקום הזהיר את בגי האדם ללמד בגיהם אומגות, ואמר: גדולה מלאכה, שכל מי שאיגו עושה מלאכה בהול, סופו לעשות מלאכה בשבת וכו׳ (אבות דרבי גתן גוסח ב׳ פכ״א).

כמה עמקות במאמר קצר זה! ועוד אמר רבי מאיר* לעולם ילמד אדם את בגו אומגות גקיה וקלה ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו, שאין אומגות שאין בה עגיות. והכל לפי זכות האדם (משגה . ת. רו ועשי קידושין פ״ד משגה יד; ראה גם מאמרו

בירושלמי קידושין פ״ד הי״א). ולפי שימתו זו אומר רבי מאיד! בוא וראה כמה גדול כוחה של מלאכה. שור שבימלו ממלאכתו משלם הגוגבו חמשה, ואילו שה שלא ביטלו ממלאכתו משלם ארבעה (בבא קמא עמ

ע״ב).

ולדבריו: גאמר ביצחק אביגו(פ׳ בראשית כי׳ ד): ״והרביתי את זרעך* — דרש יצחק אביגו הואיל ואין ברכה שורה אלא במעשה ידיו, עמד תרע, שגאמר (שם יד): ״מזרע* (תוספתא ׳ מ יצחק בארץ ההיא וימצא ו

ברכות פ״ד״ ח). ורבי מאיר בעצמו היה עושר, מלאכה.ט וסופר (גיטין וזהו שאמרו: רבי מאיר ח סז ע״א: ראה סומה כ ע״א). כלומד, אן» שהיה חכם (עיין בערך חכים=ראש המדברים בכל מקום), מכל מקום היה במקצועו פופר, דהייגו:

לבלר.

מ אמר רבי מאיד: מכל מקום אדם וה את הוריו באמנות א ת מתפרנס. אשדי מי ש מעולה, ואוי לו למי שרואה את הוריו באמנות פגומה ראית מימיך אדי סבל, צבי קייץ, שועל חגווגי, זאב מוכר קדרות — והן־ לשמשני. מתפרגסין בלי צער. ולמה גבראין ז -. והרי דברים קל ואני נבראתי לשמש את קעי והומר: ומה אמ אלה שגבראו לשמשגי p• הן

יש לך הרבה במלים כנגדך, ואם עמלת בתורה יש לו הרבה שכר ליתן לד (שם פ״ד מ״י).

תהו לשימתו שאמר: כל השוקד עצמו עלת וכל הבטל ג דברי תורה מוםדין לו שקדגין עת (אבות ג ג מדברי תורה מוסרין לו במלגין כ

דרבי גתן פרק כמ). ולא אהב כל עיקר את עמי־הארץ. והוא אמר: כל המשיא את בתו לעם הארץ כאילוה ומגיחה לפגי ארי ודורסה (פסחים ממ ת פ מ

ע״ב). וחייב אדם לא רק ללמוד אלא גם ללמד.ה כי הלומד תורה ואיגו מלמדה זהו דבר ח׳ מ

(סגהדרין צמ ע״א).תו וכשהוא מלמד, לעולם ישגה אדם לתלמי

דרך קצרה(פסחים ג ע״ב: חולת סג ע״ב). ועוד לדרך הלימוד: הלומד תודה מרב אהד — למה הוא דומה ז לאהד שהיתה לו שדה׳ מ אחת תרע מקצתח חימים ,מקצתה שעורים ו וגמצא האדם מלא מובה וברכה. ובזמן שלומד מבי או ג׳ רבגים דומה למי שיש לו שדות הרבה, אחד זרע חימים, אהד שעורים וכר, וגמצא האדם מפתר בהרבה ארצות בלי מוב

וברכה (אבות דדבי גתן פיח). ולכאורה תמוה הוא הדבר: הרי הוא שאמר,ת י מ ל כאמור לעיל, שחובה היא לשמש שלשה ת

חכמים (אבות דרבי גתן פ״ג).: הלומד מרב ת מ אך התשובה היא כך: א אחד איגו רואה סימן ברכה לעולם — במה דברים אמורים ז — בסברא (=דברי פלפול וחידוד), כי כאן מוב ללמוד מתלמידי־חכמים רבים; אבל גמרא (=גירסת התלמוד) מרב אתד עדיף, שלא יתחלקו הלשוגות (עמדה זרה

פ בסוף ע״א). ית לתאר כלל גודל אהבתו לתודה והתמדתו א* הוא שאמד: אשדי אדם שקנה לו תורה, ב שהיא משמרת אותו מדרך רעד. (מדרש משלי

פ״ו). ועוד אמר: איזהו עם הארץ, שלא אכל חוליו בטהרה (ברמת מז ע״ב). כי לעם־הארץק סיג וגדר. הוא פרוע לשמצה, אין הוא יודע א

גבול המותר והאסור. ולשימתו: המגיח עם־האדץ בתיד ביתות פ״ז ע״ב). מ ה מ ) א מ ישן ומצאו ער — הבית ט* שחוששין שמא כשהקיץ מ ״כל מה שבבית מ

שכח(328)

להזדווג להם״ (בראשית רבה פס״ה׳ מז). ואין ספק שמאמרו זה בא בהשפעת חברו דבי מאיד. ומעגין מה שמסופר בעגין זד- במות אמו של אבגימוס הגרדי עלה דבי מאיד לגחמו ומצאו יושב ומתאבל, וכשמת אביו של אבגימוס ועלה דבי מאיד לגהמו מצאו שהוא יושב ועוסק במלאכתו. אמר לו דבי מאיד: כמדומה שאמך הביבה עליך יותד מאביך. אמד לו אבגימוס; וכי לא כך כתוב: ״אשד, לבית אמה״ ולא ״אשד, לבית אביה״ t אמד לו דבי מאיד: יפה אמרת, שאין לך אב (דות דבה פ״ב׳ יד). ובכך, כגראה, דמז לו על אמוגתו הגוצדית, שלפי עיקריה

גתעבדה אם משיחמ לא מילוד אשה.

ויש אומרימ, שדבי מאיד אף הושפע מסוקדטס, שהיה גותן שבה והודיה כל יום על שלא גולד אשה, כי אשתו היתד, אשד, רעה,. ואף דבי מאיד הדי אמד: חייב ם אשת מתי אדם לבדך בכל יום ברכה ״שלא עשגי אשה״

(מגהות מג בסוף ע״ב). אך גתעלמה מד& הלכה מפורשת שאמרה דבי מאיד, הדי הוא גמ שאמד 8 חייב אדמ לבדך כל יומ מאה ברכות (שם). ואם p, כל הברכות

ת הן באו מאיזו השפעה שהיא ז ר ב שאמד ל

וכוחיו עם המינים לא דק עמ הכמי אומות העולמ היה מתרועע. הוא היה גם מרבה להתווכח עם מיגים ממיגים שוגים. ואת כולם הכה בשוט פיוו העצומות. זה ובהדיפותו היתירה וביתעותי, שבא מהמת עודף כשתן היח מין ספורט תחגי

תד יתיר. הי ו

הרבה ויכותיפ בפפדותגו העתיקה בינו לבין המיגים. אך אגו גביא מעט מזעיר.

כותי אהד, לאהד שדבי מאיד השיב לו על הכל כהלכה ובהדיפות יתירה, התפעל ואמר, אשריך ואשרי אומתך שאתה שרוי בתוכה

(בראשית רבה פ״ע, ז).

ומעשה בשומרתי אחד שאמר לו לרבי מאיד* משל שבט שהוא בא משבט יוסף, אמר לו: לי ת א יששכר אתה בא. אמד לו: מבץ לך ז: שנאמר (בראשית מו, ג): ״ובני אמד לו יששכר תולע ושומרון״ — אלה השומרוני*= הראש שלהם) ) א ק י ר ט פ הלך השומרוני אצל א וסיפר לו, שזקן היהודים אפר לו דבר תמוה

שכז(237)

מתפרנםין בלא צער, אני שנבראתי לשמש אתן שאהא מתפרנס בלא צעד. ופי קוני אינו ת גדמ לי להיות פתפרנפ בצעד ז הוה אומד: הימאי ,על שהרעותי פעשי קפתתי פרגפתין פ״ד הי״א). כלומד: מפגי (ירושלמי קיתשי

. ת ב שכל אהד עיגו רעה בשל ה

רבי מאיר וחכמי הגוים דבי מאיד היה מתעגין הדבה בחכמה ובמדע ובלשוגות ,הגוים. מחמת חריפותו והתמדתו הקיף שטחים רבים ושוגים מיצירות העולם. הוא ידע, למשל, לשת ית. ובלשון זו היה אפילו משתמש לתועלת לימודו התודגי.ן ו ש ל - ־ ת ד י פ ד ח י והוא שאמד: לשת יון הוא פ שקד, תהו מה שכתוב (איכה ד, טו): ״פודו

טמא״ (ויקרא דבה פמ״ז, א).ת ידע את הלשה הערבי* שאמר דבי ו מאיד: בשעה שעמדו ישראל לפגי הד פיגי לקבל את התודה אמד להמ הקתש ברוך הוא:. ו״עיקי״ היא לשת שבועה בלשת . . י ק אלעי ערבית, והמלה ״אל״ בראשיתה היא תיקת הלשץ (שיד השידיפ רבה פ״א, כד — על הפסוק: ״משכני אחריך גרעה״. וראה שם

בפרוש ״מתנות כהונה״). וכמו־כן מצאנו שהיה רבי מאיר מתרועע* ואבנימוס הגרדי או הגודי י ו גמ עמ הכמי הג) היה הבדו ת ד (על שמ עידו גדד ממזרה לימ מ הותיק, וכרתו ביגיהמ בדית שלומ ואהוד-, ט י ת מ ואבגימוס זה הוא־הוא שאמרו עליו דת פילוסופין לאומות העולמ כמותו מ שלא ע

* טז). ״ פ (בראשית דבה פ

: ואליו התטון, מראה, דבי מאיד באפרוי ועומק בתודה הדי הוא ככהן גדול, אפילו ט שנאמד (ויקרא יה, ה): ״אשר יעשה אותם האדמ והי בהמ״ (בבא קמא לה ע״א; םנהדדין

נט ע״א).ת הוא אוונימוס ד ג כדאי לציץ, שאבגימוס הת של פיתגורס, והוא היה טצרי ותרגם י פ ל ת

* י ת י התודה ל ואבנימוס זה הוא שאמד, לאהד שנתכנסום י מל כל אומות העולם אצלו ושאלוהו, cat הם ית ו י פ מ וחזרו על בתי מ ל ״להזדווג לאומה זו״: ״ ועל בתי מדרשות של ישראל, ואם תמצא־ שמם י ל מ תיטקות מצפצפין בקולן אין אתם י

תולדות התגאיגו והאנווראיגו

ר של (330) י א י מ ב שכט(329) ר

שהיה גדול בתורה ועמלו במורד. ואף על פי כן לא עשה נחת רוח ליוצרו, משוס שהציץה מ וגפגע ויצא לתרבות רעה (הגיגה יד ע״ב). ו הוא חידושו של רבי מאיר: בהדגשה ובכיוון

הידוע כלפי מי שהוא. יתר על כן: אף שבשם מוב גדול האיש הזה, אך לא בשם טוב גפמר מן העולם. כי בגלל דעותיו הגפסדות ומעלליו המבישים, היה

שמו למשל ולשגיגה ולדדאון עולם.ן יותר את דברי רבי מאיר מ ועוד ג האמורים כאן אם גתבוגן לדברים דלהלן: אלישע בן אמיד. היה מתפאר בפגי רבי מאיר. וכך היה אומר: ביום הוולדו, כלומר: מהוסו אמיד. אבא מגדולי ירושלים היה. וביום שבאי ירושלים והושיבם ל ח למול אותי קרא לכל ג בבית אהד, ואת רבי אליעזר ורבי יהושע בבית אחר. לאהד שאכלו ושתו, ההלו אלה שישבו בבית אהד לשיר ולמפה ולרקוד. אמר רבי אליעזר לרבי יהושע: עד שהם עוסקים בשלהם געסוק אגהגו בשלגו. וישבו והתעמקו בדבריp הגביאים תורה. פן התורה עבדו לגביאים ו לכתובים וירדה אש מן השמים והקיפה אותם.: רבותי, מה באתם לשרוף את ה י מ אמר להם א ביתי עלי ז אמרו לו: הס ושלום! אלא יושבין היינו והתרין בדברי תודה, ומן התורה לגביאים ומן הנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני והיתד, האש מלהבת אותם כלהיכתן מסיני, ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו, אש י ת מ : ר ה י מ . אמד להם א . . ש א אלא בה של תורה, אם נתקיימ לי p זה ח כך הוא מ. (ירושלמי חגיגה פ״ב . . ו ש י ד פ לתודה אגי פ ה״א). ובגלל התפארות זו הביא רבי מאיר את דברי ההכם מכל אדם (קהלת ז, א): *מוב שם משמן מוב ויום המות מיזם הולדו״. כלומר: טוב לו לפי ששמו הטוב הולך לפגיו מיומ הולדו עד יום מותו• אן* פי שגולד וגדל בשם טוב ונפטר בשם דע, מוטב לו שלא גולד משנולד, תהו מוב שם משמן טוב. (ואם אין

זוכים לכך) — מוב יום המות מיום הולדו.

ד כאן על טעות אחת מ ע וכדאי. דדך אגב, לי תולדות התגאים ב ת או עוות דין מצד מ והאמוראים, בעלי איפכא מסתברא, שכבר רואים באלישע קרבן תמים לרדיפה. שגרדף מצד רבותינו על לא את בכפו, ואף שהיה, כביכול,. ו ג צדיק בכל מעשיו. ומפני מה רדפוהו רמתי

אהד, שהוא משבט יששכר. אמר לו: חייך, משל יוסף הוציאך ולכלל יששכר לא המימן•י ד, ג ז ; ועיין גם שם פ (בראשית רבה פצ״ד, ו שם פ״ע ז, קהלת רבה פה, יב ותמןגא שם

ם גיצה). ל ויכוהים רבים, ואת מ ורבי מאיר קרא לספרי הפיגים בשם ״אות

גליון* (שבת קטז ע״א).

אלישע בן אבויה אהד מרבותיו של רבי מאיר היה גם אלישעת מ ר ת בן אבויה, זד. שקיצץ בגמיעות ויצא ל רעה וגקרא בשם ״אחרי. וגם לאהד כך לא עזבו רבי מאיר והמשיך לקהת תודה פפיו, ואף

השתדל לההזירו למומב. ובזה הלך לפי שימתו,שאמר: בין שגוועיםם אתם י ם ובין שאין גוהגים מגהג מ י מגהג מ

קרמים בגים (קידושין לו ע״א). וכן אמר: ישראל אף על פי שהם מלאים מומים קרמים בגים (פפרי האזיגו פימקא שח). ומפגי התדועעותו עם אלישע היה רבי מאיר רגיל לשגן לעצמו ולהזהיר את עצמו ולהתפלל לטובת עצמו כך: גמור בכל לבבך ובכל גפשך לדעת דרכי ולשקוד על דלתיד עיגיך תהא ע תורתי — גצור תורתי בלבך ו יראתי (ברכות יז ע״א). כי ראה שאלישע רבו אף כי שלמד תודת ה׳ וגדל בה וגצר את התורהד ע בלמ, אף על פי p יראת ה׳ לא היתד, ל עיגיו. ומשום כך שיגן הוא לעצמו את התפילה:

ד עיגיך תהא יראתי״. ע ״

וכמו p אמר רבי מאיר: אשרי מי שגדל בתודה ועמלו בתורה ועושה גחת רוח ליוצרול* וגדל בשם טוב ונפטר בשם מוב מן העו ועליו אמר שלמה (קהלת ז, א): *טוב שם משמן מוב ויום המות מיום הולח״ (ברמת יזמ אלישע ע״א). ובגדאד״ שגם זה גאמר כלפי ר

ד- p אמיק וכדאי להעיר, דרך אגב, שהיי״ף על ע יעקב כבר הקשה: מאי קמשמע לן רבי מאיר ז פשימא! הרי בדור שמי שגדל בתורה ועמלו בתורה הוא עושה גזזת רוח ליוצרו. ועוד: מה זה שאמר רבי מאיר: ועליו אמר שלמה: טוב שם משמן טוב וכר ז אולם לפי מה שפרשנו? לא נשא לא יקשה הדבר. מ הרי גם ם, שאף מ ד אלישע p אבויה ר ע מדברותיו אלא כ

שלב(332) בנערותו ושכח* ובזקנותו הוא חוזר עליה. אמר לו: הבל על האובדים ואינם נמצאים. עקיבאב אהרית דבר טו ש כך. אלא , ד רבד לא היה ח מראשיתו״, בזמן שהוא טוב מראשיתו. ובי היה מעשה וכר. וסיפר לו כל מה שקרה אתו (ירושלמי הגיגה פ״ב ה״א: קהלת רבה פ״ז, יה). אפ־כן שתי פעמימ קרא אלישע בן אבויה מתיד התרגשות גדולה והערצה גדולה את שמו של רבי עקיבא והצטער עליו שאינו כבר בחיים ואין תמורות. וכיצד יעלה על הדעת, שהוא כיוון במאמרו ״הלומד ילד למה הוא תמה״

כעקיצה וכגנאי כלפי רבי עקיבא ז והרי המשד הסיפור:

כשהתרהקו רבי מאיר ואלישע בן אבויה, מאיר! עד מן העיר, אמר לו אלישע: דיין, כאן תהומ שבת. ותור בד. אמר לו רבי מאיר:: כבר שמעתי מאזזורי אף אתה הזור. אמר לו הפרגוד: ״שובו בגימ שובבימ״ — חוץ מאתר

(שמ ובבלי הגיגה טו ע״א). ומכאן,אגב, ראיה למה שפירשתי למעלה, כי רבי מאיר רמז בדרשותיו לאלישע לחזור

בתשובה.* באו י לאהד ימימ הלה אלישע בן אבו ואמרו לו לרבי מאיר: אלישע רבד חולד- הלד אצלו וביקש ממגו שישוב בתשובד- אמר: ואם אשוב — האם מקבלים אותי? אמר לו לו רבי מאיר: כתוב (תהלים צ, ג): ״תשב אגוש עד דכא ותאמר שובו בגי אדם״ — עד דכדוכה של גפש מקבלימ תשובד- באותה שעה* והיה רבי מאיר מ בכה אלישע בן אבויה ו שמה ואומר: דומה שמתוד תשובה גםתלק רבי

(ירושלמי שם).

באגדה גאמר, שלא גידון אלישע בגיהגומ ולא בא לעולמ הבא — לא נידון בגיהגומ, משום* משום ב שעסק בתורה! ולא בא לעולם ה שהטא. אמר רבי מאיר: מוטב שידינוהו ויבוא לעולמ הבא. מתי אמות ואעלה עשן מקברו. כשמת רבי מאיר עלה עשן מקברו של ״אחד״. ועל זה אמר רבי יוחגן: גבורה לשרוף רבו באש. — אחד היה ביגיגו ולא יכלו להצילו. אלמלי היה בידי — מי יטלגו ממגי. מתי אמות ואכבה עשן מקברו. וכשנפטר רבי יוחגן פסק

העשן מקברו של אחד (הגיגה טו ע״ב^ וכדאי להעיר, שיש לשים לב במיוחד להערצת רבותיגו ז״ל לתלמידי־חכמים אף

שלא (331)

לדעתמז — מפגי שאמר אלישע: הלומד ילדה ז — לדיו כתובה על גייר חדש. מ למה הוא תה ז — לדיו כתובה מ והלומד זקן למה הוא ת על גייר מתוק (אבות פ״ד מ״כ). ואותמ הכותבימ רואימ בדבריו אלה כווגה מיוהדת לעקיצה ולביטול כלפי גדול הדור רבי עקיבא, שההל ללמוד תורה בהיותו כבר מבוגר למדי. והיות ורבי עקיבא היה בערץ וגקדש כל כד בעיגי כל הכמי הדור, משומ כד — לדבריהמ — תבעו את עלבוגו של רבי עקיבא מידי אלישע בן

אבויה וההלו לרדפו ולהציקו עד חרמד- ופלא הדבר שלא הביאו גמ מאמר אהד שאמרו אלישע: הלומד תודה בילדותו דברי תורה גבלעין בדמיו ויוצאין מפורשין מפיו, והלומד תורה בזקגותו אין דברי תורה. גבלעין בדמיו ואין יוצאימ מפיו מפורשין(אבות דרבי גתן פכ״ד. מעגיגימ מאד המ שמ כל הדברימ

המובאימ בשמו).ת אין צורד לעמוד הרבה על השערות ת ל ו אבסורדיות אלה. יש כאן טעם פשוט לדברי• בלע אלה. גתקיימו גם כאן דברי חז״ל: ״לא לחנם חלד זרזיר אצל עורב, אלא מפגי שהוא

מינו* (בבא קמא צב ע״ב). וכי מה יענו אלה על זה, שאלישע בן אבויה

בעצמו היה מעריץ נלהב לרבי עקיבא ז מצאנו: רבי מאיר היה יושב ודורש בשבת* עבר אלישע רבו ת ב בבית המדרש של ט בשוק רוכב על סוס. באו ואמרו לו לרבי מאיר: הרי אלישע רבד בא ומטייל בשוק. הפסיק רבי מאיר דרשתו ויצא אליו. אמר לו אלישע: מה: את הכתוב (איוב מב, היית דורש ז אמר לו יב): ״וה׳ ברד את אהרית איוב מראשיתו*.: ״ויוסף ז אמר לו ו : ומה אמרת ב אמר לו ה׳ את כל אשר לאיוב למשנה* (שמ י), שכפל לי את כל ממוגו (הערת אגב: כנראה, שרבי מאיר רצה לרמת לו כאן, שאמ יתזור בתשובהל עוד יותר מבראשת* .(רצה להוכיה ת יהא ג לו גמ p שראשיתו מגיגה על אתריתו). אמרא משתכחין. עקיבא ל ו ן ת ב א לו אלישע: חבל ד רבד לא היה דורש בך. אלא ״והי ברד את אהרית איוב מראשיתו״, בזכות מצות ומעשימ: ומה טובימ שהיו בידו מראשיתו. אמר לו היית דורש שוב ז אמר לו: ״טוב אחרית דבר: ומה אמדת מראשיתו״ (קהלת ז, ח). אמר לו: יש לד אדם שלמד תורה ז אמר לו ו ב

ו תתואיס־ והאמוראים ו ידו תו

ר שלד (334) י א י מ ב שלג(333) ר

אדם עונה לו. בבוקר קם רבי מאיר והתיר אתpvr t חמורו שילד לו. אמר לו אותו פונדקאי * הוא אחיד שאמרת ז אמר לו? הרי הוא כ שנאמר (בראשית א, ד): ״וירא אלהים את

האור כי טוב״ (בראשית רבה צב, ו). ומכאן שאפילו באותה שעה שהיה רביp מאיר מתבדח על חשבון הפונדקאי, היה גם נזהר שלא לחוציא דבר שקר מפיו, וקרא לאור

אחיו, כי שמו היה מאיר. ובזה גם קיים מה שאמר: מותר לשנות מפגי השלום. כלומר: מותר רק לשגות, אבל

לא לשקר. כי שקר אסור מכל מקום. ולפי שיטתו זו, להיות זהיר מאד בבני־ אדם, היה רבי מאיר מדקדק, כאמור, גם בשמו של חאדם. וכד אמרו חז״ל: רבי מאיר היה

מדייק בשם (יומא פג ע״ב). וזהו גם כן שאמר: אשרי מי שגדל בשם

טוב וגפטר בשם טוב (ברמת יז ע״א). ומאמוגתו החזקה בחשגחת הבורא קשר את השם עם האדם והיה מדייק בכד• השם הוא אורגאגי לאדם ולתכוטתיו. לא לחגם גיתן שם

זה לאדם זה דוקא. חבל בידי שמים. ודרש: ״אלישמע״ — אלי שמע יוסף,

ולאדוגתו לא שמע. ״עמיהוד״ — עמי היה הודו ולא עם אהד. ״גמליאל בן פדהצור״ — אמר יוסף: ״גמליאל* — גמל אל עמי גמולים טובים. —ת המוהר מ י צור מצרתי מ ת p פדהצור״ — פ ״

(תגחומא נשא במדבר כה).p דרש: ״אלימלד״ — אלי תבוא מלכות. ו ״געמי״ — שהיו מעשיה גאים ונעימים. ושם בגיו: מחלון וכלימ. ״מחלון* — שגמחו מן העולם. ״כליון* — שכלו מן העולם (רות רבח

פ״ב, ה). וכגון זה דרש: ״ערפה״ — שהפכה עורף לחמותה. ״רות״ — שראתה בדברי חמותה

(שם ט). וכן: ״ברע* — שהיה בן רע. ״ברשע״ — שהיה בן רשע. ״שנאב* — שהיה שואב ממון. ״שמאבר״ — שהיה פורח ומביא מממ(בראשית

רבה פמיב, ה). ומעשה ברבי מאיר ורבי יהודה ורבי יופי שהיו מהלכין בדרך ובאו לפונדקאי. שאלו חחכמים לאותו פונדקאי: מה שמד ז ענה להם: כי־דור. אמד רבי מאיר לחבריו: משמע מכאן

כשחטאו. וכד אמרו באמת: תלמיד חכם אף על פי שסרח אין תורתו גמאםת (הגיגה שם). ומתוך השקפתם זו של רבותינו ז״ל השאירו לנו לפליטה משמו של אלישע אילו מאמרים בספרות התלמודית, כפי שראינום מאותן השיחות שלמעלה. וזהו שאמר רבי מאיר:. מצילין . . ר פ ס מצילין תיק הספר עם ה לאלישע־אחר בזכות תורתו (ירושלמי חגיגה

פ״ב ה״א). ועל מה שרבי מאיר למד תורה אצל אלישע גם לאחר שיצא לתרבות רעה אמרו חז״ל: רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל וקליפתו זרק (שם). כלומר: למד ממגו את הטוב ואת הגאה בלבד. ואולי למד רבי מאיר מידה זו אצל רבו רבי ישמעאל. ששגו בבית מדרשו של רבי ישמעאל: הואיל והלך זה וגעשה כומר לעבודה זרה, אימא לידחי אבן אחר הנופל ז (קידושין

כ ע״ב). גוהגו זה של רבי מאיר הוא־הוא השקפת מופר היהתת. שיש ללמד זכות ולדאות תמיד

את הטוב והמועיל באדם.

טביעת עינו בתכונות האדםא על מידותיו התרומיות גראה ה בפרקגו ל כיצד היה רבי מאיר משתדל תמיד לעשותהם תי שלום בין איש לרעהו ומטפל כתבו ומדגיהם. ומתוך כך הכיר יפה־יפד• את תכוגות בגי האדם וידע תמיד להזהר מהם. זהירותו* וכאן היה י ב הצילה אותו, לפעמים, מאסוגות ר חושו מפותח מאד עד להפליא. והיה קורא בפרצופו של אדם ואף בשמו של האדם וידע

מהו בפגימיותו ומהו אופיו. ומעשה בפוגדקאי אהד שהיה עומד בלילה ללוות את אורחיו, והיה הפתדקאי הזה שותף לכת גזלנים, שחיו באים וגתלים את האורחים ומהלקים את השלל ביניהם לבין הפונדקאי. פעם אחת נזדמן רבי מאיר לאותו פונדק. אמר לו הפתדקאי לרבי מאיר: קום וצא ואלווה אותך. אמר לו רבי מאיר: יש לי אח ואני יושב וממתין לו. אמר לו: היכן הוא? אמר לו: בבית הכנסת. אמד לו: ומה שמו, ואני: כי טוב שמו. כל אלך ואקרא לו. אמר לו אותו הלילה הלך הפונדקאי וצווח בשער בית הכנםת: כי טוב, כי טוב! ולא היה שום בן

שלו(336)

ומכאן אותה הזהירות הקפדנית לדבי מאיר. כשהיה רואה אחד יוצא לדרך, היה אומר: לך, שלום עליך בר־מו* כי הוא מתחייב בנפשו. כשיצאו שנימ לדרך׳ היה אומר! שלום לכמ בעלי הקטט* שלשה היה אומר להם! שלום עליכמ בעלי השלו* כשיריבו שנים יבוא השלישי ויכריע ביניהם (קהלת רבה פ״ד, י״ד — על הפסוק ״טובים השנים מן

האווד״).

ומכאן מאמרו : כופין ללויה וכו׳ כל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דפים(פומה מו ע״ב). ומתוך הכרתו העמוקה בתכונות בני האד* היה אומר t אין לך בכרכים רע כפדום: כשאדם רע קוראים אותו ״מתמי״. ואין לך בעממין קשה מאמורי 5 כשאדם קשה קוראים אותו

* י). ׳ פ ״אמורי״ (בראשית רבה פ

האדם כאמור׳ לא היה כמוהו שיכיר כל כך את תכונות האדם ,ואף ישתמש בכך הלכה למעש* בחייו ובהליכותיו. והוא אף טיפל ותקר והאזין בהכרת תכונותיו של האד* וכדאי הדבר. כי לדבריו: הביב האדם שנברא בצלם אלקים, שנאמר (בראשית ט, ו): ״כי בצלם אלקים עשה את האדם״ (אבות דרבי נתן פרק לט). ומכאן אמר: אל תרצה את הברך בשעת כעמו ואל תנחמהו בשעת אבלו ואל תשאל לו בשעת נדרו ואל תבוא לביתו ביומ אידו ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו (אבות דרבי

נתן בראש פרק כס). וראוי לשים לב לשינוי שחל כאן במפכת אבו* שם לא נאמר: ״אמד רבי שמעון בן אלעזר משום רבי מאיר״, אלא סתם אמר רבי שמעון בן אלעזר ולא בשם רבי מאיר. ונראה, מכיון שרבי שמעון p אלעזד תלמידו של דבי* מאיר היה וידעו טלם שדברי רבי מאיד ה כמו שאמרו: יהושע יושב ודורש מתם והכל יודעין שתורתו של משה היא (יבמות צו ע״ב). ולא רק כאן. גם אותו מעשה עם אשד, אתת שנשאה לחבר וכר הובא פעם בשם דבי שמעוןם מ p אלעזר עצמו (עבודה זרה לט ע״א) ו בשם רבי שמעון בן אלעזר משום רבי מאיר

(בכורות ל ע״נ^

ועוד אמר: במידה שאדם מדד מודדין לו,

שלה (335)

א שנאמר (דברימ לב, p : ״כי שאדם רשע הו דור תהפוכות המה״. רבי יהודה ורבי יופי הפקידו אצלו בערב שבת לפנות ערב את כספם למשך יום השבת, ואילו רבי מאיר לא הפקיד אצלו את כפפו, אלא שם אותו כמקום נפתר. אהד השבת אפרו לו רבי יהודה ורבי יופי לפונדקאי: תן לנו את כפפנו. אמר להם* אמר להם ל ו ע הפונדקאי: לא היו דברים פ רבי מאיר׳: למה לא תבדקו בשם (יומא פג

ע״ב)ז ומכל מקום תמוה הדבר: פוף־םוף מנין ידע בו רבי מאיר שרשע הוא ז וכי רק משום ששמו היה כי־דור ז אלא יש לזכור מה שנאמר כבר במקומות שוגימ בגמרא: בשעה שרצו רבותיגו ז״ל לברר לעצמם איזה עגין שלפי טבעו הוא כמום וגעלם, היו גוהגים לשאול לילד: ״פפוק לי פסוקיך״. ולפי תשובתו של הילד בפסוק או במימרא, היו רבותיגו פותרים על* זהו הגורל ה ידי משמעותו את העגין הקשה ל לה׳, שהיו מופרים את פפקותיהם להשגח*

* ר ת פ שהיא ת וכמסופר ברבי יוחגן שרצה לרדת לבבל כדי להקביל את פגי שמואל, אמר לו ליגוקא: ״פסוק לי פפוקיך״. אמר לו: ״ושמואל מת״* ג). אמר רבי יוחגן: משמע (שמואל א׳ כ

שגפטר שמואל (הולין צה ע״ב). וכן מסופר מרבא, שעלה לגג ושמע תיגוק אחד שאמר: שמעתי ותרגז בטגי(חבקוק ג, טז) אמר משמע שמת רב הסדא (יומא עה ע״ב).י החכמים לברד ל מ וכך היו גוהגימ ג לעצמם עגיגים שבאיפתכםיא. וגם לפי הפסוק שגקלע בפיהם או שעלה במחשבתם במקרה בעת הקרם באיזה עגין געלם וקש* זה היה לסימן־מה ולרמז למשהו, ועל פיו היו מחליטים

למעש* וזהו שקרה בענין דבי מאיר והפוגדקאי* פ פ בידור. היתד, התלבטות pvi להפקיד את כר תהפוכות המה״ וכאשר נזרק הפסוק ״כי מp רמז לעצמו, שאין להאמין לתוך פיו, הבין ב

לאיש זה, וכך נהג. ובאמת קרו לו לרבי מאיר עוד מאורעות כאלה בחייו. הנה אותו סיפור עם הפונדקאי,י* שמרוב חכמתו לנ שהיה שותף לכת גז והאינטואיציה הגמלה שלו ניצל רבי מאיר משוד או ממות, על ידי האח ששמו ״כי טובי —

כמפופר למעל*

תולדות התואיגו והאמוראיגו

ר שלח (338) י א י מ ב שא (337) ו

מידותיו וצדקותו: ה ח י ת פ

כאמור למעלה. היה חריף ושבון מאין כמוהו. כולו מוח ושכל. אך יחד עם זה היה רך לב ורגש, רהמן שברהמנים. הלב והמוחה כל עיקר״ אלא היים לא התנגדו זה א בהרמוניה יפה. וזה, אמנם, דבר לא כל כך תדיר בטבע האדם. אותו אדם שחותך באיזמל הבקורת מתוך הדיפות יתירה יהא גם רך כקנה, טוב לב וגדיב דוה. עגיוות וצגיעות, יושר לבב ואמת

גדולה כל אלה גתמזגו בתוכו והיו לאחד.ה ד ו גם אופן שימושו הרב במשל ובציור מ פיוטית הפשית מראה על מידות טובות של גדיבות, הסד ורהמים, רכות הלב ואצילות

הנפש, גמישות פלאסטי* צגיעות ועגור- וכמה נפלא הוא אותו כלל שקבע: ״והוה

שפל דוה בפני כל אדם* (אבות פ״ד מ״י). ועד היכן הגיעה ענוותנותו יש לדאות פזה״ שאף שלא היה אוהב כלל וכלל את עמייהאדץ, כאמור לעיל, מכל פקום היה קם אפילו בפגי זקני עמי־הארץ, ואמר: לא אזנם הוא מאריך

ימים (ירושלמי בכורים פ״ג ה״נ). ורכותו התבלטה גם בזה, שהיה משתדל בכלם בין איש לרעהו א כוהותיו תמיד לעשות ש ובין איש לאשתו. ואף ששלום זה עלה לו

* ו ב לעצמו בהרבה בזיוגות ואי־געימויות ר והוא שאמר: גדול הוא השלום שלא ברא הקדוש ברוך הוא מדה יפה מן השלום (במדבר

רבה יא׳ יז). ומעשה בשגי בגי אדם שגתגרה בהם השטן וכל ערב שבת עם חשכה היו מריבין זה עם* ועצר אותם שלשה ל צ זה. גזדמן רבי מאיר א ערבי שבתות שלא יהיו מריבין. וכך געשה שלום ביגיהם. — ואמרו שם על דרך המליצה, שהשטן צווח: ווי שהוציאגי רבי מאיר מביתי

(גיטין גב ע״א). ומתוך מדתו זו לעשות שלום בין אדם להברו היה רגיל לתאר בחיבה ובאריכות אתם ורודף א ה הכהה שהיה אוהב ש ה מדתו של א שלום ומשים שלום בין אדם לחברו. כיצד היה אהרן אוהב שלום ז — כשהיה רואה שגי בגי אדם רבים ביגיהם היה הולך לכל אחד שלא: ראה חברך איך הוא מדעת חברו ואומר א מתחרט ומכה את עצמו על חטא שחטא לך והוא

שכתוב (ישעיה מ): ״בסאםאה בשלחה תדיבגה* (תוספתא סוטה בראש פ״ג ! סנהדרין ק ע״א).

כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא.ת מ ומי שאין לו בושת פגים בידוע שלא ע

גי(בראשית רבה). אבותיו על הר סי

יש לך חברים פקצתם מוכיחין אותך וםקצתם משבחין אותך! אהוב את המוכיח אותך ושנא את המשבח אותך. פפגי שמוכיחךי העולם הבא והמשבהך מוציאך מן ד מביאך א

העולם (אבות דרבי נתן בראש פכ״ט).

שלשה דברים שינה הקדוש ברוך הוא בבני אדם: מדאה פנים, ודעת, וקול (ירושלמי

סנהדרין פ״ד ה״ט).

והוא אמד: כשם שיש דעות במאכל ובמשתה, כך דעות באנשי* יש אדם שיורד זבוב בכוסו תורקו ושותהו. זה בשאר כל אדם שהוא רואה את אשתו מדברת עם שכניה ועם קרוביה ומניחה. ויש לך אדם: זבוב פורח על נבי כוסו והוא נוטלו ושופט ולא מועמו. זה. . . ה ש ר ג הלק רע באנשים שנתן עיניו בה לו והוא ס ת נופל לתוך ט יש לך אדם: זבוב פ נוטלו ומוצצו ושותהו. זהו הרשע שרואה את. וזו מצוד. p התורה . . ה י ד ב ע אשתו לבה גס ב

* ח). י לגרשה (בפדבר רבה פ

תה שהיה רבי עקיבא רבו אומר: כל הנושא אשד. שאינה הוגגת לו עובר משום חמשה לאוין: לא תקום, ולא תטור, לא תשנא את אחיך בלבבך, ואהבת לרעך כמוך, וחי אחיך עמך. ולא עוד, אלא שמבטל פריה ורביה מן

. העולם (אטת דרבי נתן פרק ט)

ואמר רבי מאיר: מפני מה אפרה תורה:* אמרה גדה לשבעה ז מפגי שרגיל בה וקץ ב תודה: תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה (גדה

לא ע״ב).

וכן אמר: כשאדם בא לעולם ידיו הן* א שלי הו קפוצות״ כלומר: כל העולם ט אני נוחלו. וכשהוא גפטר מן העולם ידיו פשוטו* כלומר: לא נחלתי מן העולם הזה* כא — על הכתוב י כלום (קהלת רבה פ

בקהלת * יד: ״כאשד יצא מבטן אמו*).

שמ (340)ת כולם וכתבו לה גט כריתות ונתנו לה מ ע (םגהדרין יא ע״א). בכדי שלא לבייש אותו תלמיד שקידשה בביאה, כתב לה רבי מאיר גט

כריתות.

ה י ח ב. רבי מאיר לבלר היה והיה מ שלשה םלעימ בשבוע והיה אוכל ושותה באחד ומתלבש באהד ובשלישי היה מפרגם תלמידי הכמימ. אמרו לו תלמידיו: רבגו, בגיד מה תהא עליהמ ז אמר להם: אמ יהיו צדיקימ — יהא להמ, כמו שאמר דוד המלד (תהלימ לז, כה): ״לא ראיתי צדיק געזב תרעו מבקש לחם״: ואמ לאו — מה אגי מגיה את שלי

לאויבי המקומ (קהלת רבה פ״ב׳ כב).

ג. מימיו לא עבר רבי מאיר על דברי הבריו. אף ע> פי שהוא אמר כד וחבריו אמרו כך, אולמ כשבא מעשה לידו לא עבר על דברי הבריו ועשה כמו שאמרו המ (שבת קלד ע״א: ״מימי לא מלאגי לבי לעבור על דברי חברי״). ומכאן מאמרו: ״רואה אגי את דבריהם

מדברי״ (משגה כלאים פ״ב סוף מי״א).

נזידת חסידות

ראינו בפרק זה עד כמה היה מתאמץח ובין ב ה להרבות שלומ בעולמ, בין אדם ל איש לאשתו ,עד כדי השפלת עצמו• אד הואי וכהגון א ב עשה כל זאת מתיד שראה כל אדם מך מידת המידות דבקה בו לםגגר על ישראל. כ ל כי גדולה היתד. בו אהבת האדם ואהבת הבריות. מרוב תיבתו אליהמ היה אומר: בזמן שאדם מצטער, שכיגה מה הלשמ אומרת׳ כביכול. קלגי מראשי קלגי מזרועי. אם p המקום מצטער על דממ של רשעיפ שגשפד׳ קל ותומר

על דממ של צדיקיפ (םגהדרין פ״ו מיה). והוא אמר על הכתוב (שמות לג׳ ימ): ״והגותי את אשר אחת״ — אף על פי שאינו הגון: ״ודחפתי את אשר ארחם׳" — מ* על פי

שאיגו הגון (ברכות ז ע״א). ובין בזמן שאתם גוהגים מגהג בגים וביןם קרויים מ בזמן שאין אתמ גוהגימ מגהג בגים ז

בגימ (קידושין לו ע״א).ד הוא למשה: ח ומכאן אמרו: צוה הקדוש ב מה אגי משלם טובה תהת רעה אף אתה הוה משלט טובה תהת רעה (שמות רבה פכ״ו,

ב — על הפסוק ״ויבוא עמלק״).

שלט (339)

אמר לי שאביא אליד שתמהול לו. ומחיר כף כשהיו פוגשימ זה בזה היו מגשקימ זה את זד- וכיצד היה מקרב את הבריות לתורה ז כשהיה יודע באדם שעבר עברה, היה מתהבר עמו ומראה לו פגימ צהובות והיה אותו אדמ מתבייש ואומר: אילו היה יודע צדיק זה מעשי הרעים כמה היה מתרהק ממגי. מתיד כד היה התר למוט* הוא שהגביא מעיד עליו (מלאכי ב, 0: ״בשלומ ובמישור יילד אתי ורבימ השיב

פעמי (אבות דרבי גתן בתהלת פרק יב).

ורבי מאיר לא היה רק גאה דורש אלא גם גאה מקיימ. כד היה גוהג הוא עצמו בכל הליכות חייו. וכאמור,אף שזה עלה לו בבזיוגות הרבה.

כמפופר להלן:

מעשה בדבי מאיר שהיה יושב ודורש בבית הכגםת של המת. היתד. שם עומדת אשה אהת ומקשיבה לדרשתו. ובבואה הביתה כבה כבר הגר. אמר לה בעלה: היכן היית עד עכשיו ז אמרה לו: שומעת הייתי בדרשת רבי מאיר. כעם עליה בעלה וצווח עליה: אין את גכגםת לביתי עד שתלכי ותירקי בפגיו של הדורש. יצאה אשד. זו מביתה. כעבור שלשה שבועות גודע הדבר לרבי מאיר. עשה עצמו רבי מאיר הושש בעיגיו ושלה אהר אשה זו שתלתש לו בעיגיו. אמרה לו: רבי, אין אגי יודעת ללהוש לעין. אמר לה: אף על פי כן רוקי בפגי שבע פעמיפ ואתרפא. עשתה כף. אמרק ח י לה: לכי אמרי לבעלד: אתה אמרת ל פעפ אהת בפגי הדורש ואגי רקקתי שבע^ את : רבי׳ p־ מ ו ח י מ ל פעמימ. אמרו לו ת התורה ז אלו אמרת לגו׳ חייגו מביאין את בעלה ומלקין אותו על העמוד והוא מתרצה ומתפיימ לאשתו. אמר לתלמידיו: לא יהא כבוד מאיר גדול מכבוד קוגו. ומה אמ שמ הקודש שגכתב בקדושה אמר הכתוב שיימהה על המימ בשבילוכבוד מאיר להטיל שלומ בין איש לאשתו —׳ לא כל שכן(ירושלמי סוטה פ״א היד: במדבר

רבה פ״ט, יט).

ועוד אגו יכולימ לעמוד על צדקותו הרבה מאותמ שלשת הדברימ המםופריפ פה משמו של

רבי מאיר:

א. לבית מדרשו של רבי מאיר באה אשה אתת ואמרה לו: רבי, אחד מכם קדשגי בביאה.* עמד רבי מאיר וכתב לה גט כריתות וגתן ל

תולדות תתואים והאמוראים

ר שמא(342) י א י פ ב שמא (341) ר

והשקהו. כששמע המלד — לא כועס עליו?j (ויקרא פד* נב) ואתם קרמים עבדים ,שנאמר ״כי לי בני ישראל עבדים״. אמר לו רבי? ה מ עקיבא: אמשול לך משל, למה הדבר מ למלך בשר ודמ שכעס על בנו וחבשו בבית האםורימ וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אהד והאכילו והשקהו. כששמע המלך — לא דורון משגר לו ? ואנחנו קרויים בנים שגאמר (דברימ יד א): ״בגיס אתם לה׳ אלהיכמ״. אמר לו טורנוםרופום הרשע: אתב קרמימ בנימ וקרמימ עבדימ. בזמן שאתם עושין רצונו של מקום אתם קרמימ בנימ ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום אתם קרמים עבדים. ועכשיו אין אתם עושים רצונו של מקומ. אמר לו רבי עקיבא: הרי הוא אומר (ישעיה נח, ז): ״הלא פרופ לרעב לחמך ועניימממ תביא בית״ — אימתי עניימ מרודימ מרו תביא בית? בזמן הזד- והרי הוא אומר: הלא

פרומ לרעב לחמך (בבא בתרא י ע״א).

מדברי רבי עקיבא שהשיב לטורנופרופופמ בזמן מ ב הדשע משמע שהוא המכימ שאנהנו ע הזה, ובכל זאת נאמר: פרומ לרעב לחמך. אולמ לדברי רבי מאיר משמע שאף על פי שהטאגו וגלינו מארצנו עדיין הננו בנים למקום. וכך הרי אמר רבי מאיר: בין שישראל עושימ רצוגו של מקומ ובין שאין עושימ רצוגו של מקום קרמים בנים (קידושין לו ע״א). ודומה לזה דרש רבי מאיר: אף כשישראל מלאים מומים קרמים בנימ (ספרי האזינו פיפקא שח). וכן דרש: ״מכעס בניו ובנותיו״ (דברים לב, יט) — הדי דברימ קל וחומר: ומה בזמן שמכעיםימ נקראימ בנימ אילו לא היו מכעיםימ

על אחת כמה וכמה (שמ).

אמור מעתה שמי שמאכיל את p המלך, אף על פי שהמלך כעמ עליו, דורץ הוא שולח לו כשהוא שומע זאת. ולדברי רבי מאיר תמיד אנו קרמימ בנימ. ומתוך השקפה תמידית זו זכהת זו, שלא זכה לה אף תנא אחד ו כ רבי מאיר א מלבדו, שקופמות הצדקה בגולה לתמיכת הישובמ שיז« מעולף זר בציץ נקראות על שמו, ות מתברך תושע, ב אגדות, שהמתפלל על ק* ו ך ה ת ת של הקמש ב ר מ כלומר: זהו הo c a שגותן לו בזכות מצות צדקה (שמעתי

מרי).

םצות צדקה הוא החשיב מאד מצות צדקה. ופעם אחת בא למקום אהד שאנשיה איגן מאריכים ימים,: רבי, התפלל עלינו. אמר להמ: לכו אמרו לו טפלו בצדקה ואתם זוכימ לזקנה (בראשית רבה

פנ״ט, א). והוא עצמו היה נאה מקיים בענין זד- הוא היה מרבה לחלק צדקה. בשליש מהכנםתו היה מפרנמ תלמידי הכמימ (קהלת רבה פ״ב, כב).ת מ וכדאי להעיר, שזכה רבי מאיר א* שצדקת ארץ מאת, שאף תנא אהד לא זכה ל ישראל תקרא על שמו. שליחי ארץ ישראל הגהיגו בסל תפוצות הגולה קופמות לצדקה על שמו של רבי מאיד לשמ תמיכת הישוב בארץ ישראל, ואלו הן קופסאות רבי מאיר בעל הגפ.מ זכה גס לפרםומ האמוגה שקברו גחצב ו בטבריא ,מקום בית מדרשו, אף כי שנאמר במפורש שנפטר באםיא (ירושלמי כלאים פ״מ

היג).ת ממביב לקברו של מ ת ר מ ג וכן גארגו א רבי מאיר בעל גפ, שכל המתפלל שמ נענה

וכדומד- מגין בא כל זה?

יש הרוצים להםביר את הדבר משום שהיה מרבה לדבר כל כך בשבח הצדקה תמי הוא עצמו היה מרבה לפזר לצדקה מרווחיו המצומצמימ

ת הכמים. י מ ל ת ל אך אין בכך משומ תשובה המגיהה את הדעת. הרי גמ רבי עקיבא היה מרבה לדבר כל כך בשבח הצדק* וכן היה הוא בעצמו גבאי צדקה ועושה ומעשה לדברימ שבצדקה (דאה

בערמ). אך יש כאן גימוק אחר. ובכדי לבררו ראוי

להקדימ מה שגאמר בגמרא: תניא היה רבי מאיר אומר: יש לו לבעל הדין להשיבך ולומד לך: אם אלהיכם אוהב עגיימ הוא מפגי מה איגו מפדגםמ ז — אמור לוה של גיהגם. תו ג ת כדי שגיצול אגו בהן ממ שאלה ששאל טורגוסרופוס הרשע את רב* שהבאנוה ב* והוא עגה א אותה תשו עקימ מאיר. אך הרשע אמר לו שוב: כאן בשם ר אדרבה, זו שמחייבתן לגיהנו* אמשול לךה ז למלך בשר ודם שכעס מ משל, למה הדבר תת האסורים וצוד, עליו שלא מ על עבדו וחבשו ב להאכילו ושלא להשקותו, והלך אחד והאכילהו

שמד(344)

­ * ה ״אשדי משכיל אל דל״ (תהלים מ זה הממליך יצר המוב על יצר החן (ויקרא

רבה פל״ב, א). ״השבעתי אתכם בנות ירושלים מנבאות״ץ הוא ח (שיר השירים ב״ ז) — אמד הקדוש ב לישראל: אם תשמרו את שמעתי אעשה אתכם כצבא של מעלה, ואם לאו אעשה אתכם כצבא של ממה (שיר השירים רבה פ״ב יה, על

אותו פסוק). לדבריו: מעלין בקודש ולא מורידין —

ם פ״ג ה״ג). (ירושלמי במדי ועל הכל, על קיומ מצוות ומעשים טובים, הוא מחשיב אהבת ה׳. ואף כאן, כדרמ, הוא

: ם י ק ת נותן מממנים ב ״ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך״ — כאברהם, שנאמר בו (בראשית יה, יט): ״כי׳ ״. ״ובכל נפשך״ — כיצהק, שעקד מ ידעתיו ו עצמו על גבי המזבה. ״ובכל מאודך״ — הוה מודה לו כיעקב, שגאמר (בראשית לב, יא): ״קטגתי מכל ההםדים״ וכר, (פפרי האזיגו).מ מאיר בדמו ובגפשו, כפי וכל זה קיים ר

שפופר וכפי שעוד יפופר להלן.

גנבת דעת הבריות לדעת רבי מאיר אפור לגגוב דעת הבריות. והוא שאמר: אל יםרהב אדם לחברו למעוד אצלו ויודע בו שאיגו סועד; ולא ירבה לו בתקרובתת ו מ ויודע בו שאיגו מקבל; ולא יפתה לו ה׳ (תולין צד ע״א; תוספתא מ המכורות להגוגי ו, הואיל בבא בתדא פיו), כלומר, שלא יפציר מ ויודע שלא יעשה משום דגונב דעתו להחזיק לוp טובה בחיגם ,כפבור שמן הלב מםרהב לו ולשיטתו זו הודה רבי מאיר: הגותן דיגד לעגי ליקה לו הלוק לא יקה בו טלית: טלית — לא יקה לו הלוק, מפגי שמעביר על דעתו שלמ הגומל בעל הבית (בבא מציעא עה ע״ב). ו מלפגיו וגותן לבן בעל הבית הרי זה מגוגה

(דרך ארץ זוטא פ״ח).

: ם ו י ממ מאיר מרבה לקגופ ומרוב צדקותו היה ר את מי שהיה עובר על איזה איפור ועל כלה האיפור. כגון: לא ישא העגיגים הגוגעים מת ומיגקת חברו, ואם גשא ב אדם מעוברת ח* דאה י יוציא ולא יחזיר עולמית (יבמות לו ע

משגה מומח פ״ד מיג).

שמג(343)

מצוות ומעשים סוביס רבי מאיר אומד* אין לך אדם מישראל, שאיגו עושה מצוות בכל יום* קורא את שמע מברך לפגיה ולאחריה, אוכל את פתו מברך לפגיה ולאחריה, מתפלל שלש פעמים של שמוגה עשרה ועושה שאר מצוות ומברך עליהן. וכן היה רבי מאיר אומר* אין לך אדם מישראל שאין שבע מצוות מקיפות אותו* תפילין בראשו ותפילין בזרועו, מזוזה לפתחו, ארבע ציציות

. מקיפות אותו וגר (תופפתא פוף ברמת)מ אמר * עשה אדם מצוד. אחת גותגין לו ו מלאך אחד, מצוות הרבה נותגין לו מלאכים* יא)* ״כי מלאכיו * שנאמר (תהלים צ ב ר ה יצוד, לך לשמרך* — ולמה ? — כדי לשמרו מן

המזיקים (ועחומא ויצא).ת מ ר מ אמר: חייב אדם לברך מאה ב ו בכל יום, שנאמר(דברים י, יב): ״ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך* (מגחות מג ע״בא

כלומר: מה=מאה (רשיי שם). ועוד אמר: אשרי אדם שמרהק מן העבירה וקרב לחכמה, שמתוך שהוא קורא לחכמה נענה

בתבונה (מדרש משלי פח). ״וראיתם אותו* — וראיתם אותן לא כתוב כאן אלא וראיתם אותו — מגיד, שכל המקיים מצות ציצית כאילו מקבל פגי השכיגד, (ירושלמי

ברכות פ״א ה״ב). שגים שעלו לממד. והליץ שוה, וכן שגיםם ודיגם שוד* זד. ירד תה לא ירד, ת ר ג שעלו ל זה גיצל מה לא גיצל, זה התפלל וגעגה תה התפלל ולא געג* מפגי מה זה געגה תה לא געגה? — זה שגיצל התפלל תפלה שלמה

וגעגה (ראש השגה יה ע״א).חן י לפי שהיהיד גידון אהד רובו והעולם ג אוזר רובו, לעולם יהא אדם רואה את עצמו הציו זכאי והציו תייב ואת העולם הצי ו זכאי והציו הייב. עושה אדם מצוד. אתת אשריו* עבר ו כ שהכתע את עצמו ואת העולם זיכף ז עבירה אתת אוי לו שהכריע את עצמו ואת העולם לכף הובה (תופפתא קיתשין פ״א׳ יד). ולפיכך אמר רבי מאיר: גתלד. תשובה, שבשביל יהיד שעשה תשובה מותלין לכל, שנאמר (הושע יד, ה): ״ארפא העולם מלו

משובתם אוהבם נדבה* (יומא פו ע״ב).ה בסתר והקדוש ד מ מ אמר * אדם עובד ע ו

(סוטה ג ע״א). י ברוך הוא מכריז עליו בגלו

תולדות התואיגז והאמוראים

ר שמו(346) י א ז י 1 ב שמה (345) ו

יפלא עוד מאמרו, שמשה דבנו לא שיבר אתה מפי ו הלוהות מדעת עצמו, אלא כך מטו הגבורה, שנאמד (דברים י, ב) 8 אשד שבדת — יישר כחזו ששברת (אבות דרבי נתן מ״ב). ודומה לזה אמד דבי מאיד: נצטוה משה

ושיבר את הלותות (ילקוט בהעלותך בטוף).ה הלך דבי מאיד בשיטת רבו הגדול מ ו דבי ישמעאל, שאמד: הקדוש ברוך הוא אמד לו למשה שישבור את הלוחות ,שנאמר ז ״אשד: יפה עשית ששברת שבדת* — אמד לו

ד היה). (ירושלמי תענית פי וכדאי להעיד כאן על התמיהה שבדבר:י מהיכן למדו לומד זאת? הדי אלה הם דמי נבואה? ורש״י השיב על כך: משלא אמד בלשון כעפ, שמע מינה שהםכימה עמו דעת

השכינה (מנחות צט בראש ע״ב). ולי נראה, שדרשו: •״אשר* — ״יישר״.מ אדם משום שדויד ארץ הוא שלא להזכיר לו ל אם עשה משהו שלא כהוגן ושלא כהלכה. אלא מזכירים לו דברים אלה שעשאם כהוגן. ומשלא נאמר שה׳ אמד: ״כלוחות הראשוגים* — ודי, ומשום מה ד״וםיף גם את המלים ״אשר שבדת״? מכאן למדגו: ״אשדי — ״יישר

* י ש מחד* יפה ע וגדולה הית* כאמור ,אמוגתו בהשגחת הבורא(כבד גגעגו בכד למעלה בקשר עם גוהגו לדייק בשמו של האדמ) עד שהיה רגיל לומד תמיד: ״כל מה דעביד רחמגא למב עביר״

(ברמת מ ע״ב),מ אמד: מגין שכשם שמבדד על הטובה ו כך מבדד על הדעה, תלמוד לומד (דברים ח, י): ״אשד נתן לד ה׳ אלקיד* דייגד — בכל דיןמ מדד, טובה ובין מדת פורעניות, שדגה ב

* ע״ב). (ברמת מ ומכאן מאמרו: ״שימני כחותם על לבד*ת ישראל לפגי פ (שיד השירים ח׳ ו) — אמרה מ* מה שחשבת ל ו ו של ע ג מ הקדוש ברוך הוא: ר בלבך לעשות לגו עשה (שיד השירים רבה פיח, ג — על הפסוק הזה). הוא דורש ״כחותם*ת ישראל פ ה שגחתם. ומה שאמרח מ מ — לדבוגו של עולם: עשה מה שחשבת בלבך לעשות, מ בדוד שמה שה׳ עושה לישראל הוא

ב* מצח ישראל לא ישקר. לטו וכמו שגאמד: אמד הקדוש ברח־ הוא למלאן• המות: אף על פי שמגיתיד קימקליטוד

והיה אומר: החשוד לדבר אהד השוד לכל* — ראה י ת ל ע״א« לה ע ו ד מ ב ) ה ל התורה מ

שם במשגה).ד ומדאה את מומו, דבי מ ב השוחט את ה מאיד אומד: הואיל ונשהט שלא על פי מומההת פ*ד מ״ג). תהו לשיטתו, אסור (משגה במדו

שאגו חוששים למיעוט (יבמות םא ע״ב). שטר שכתוב מ ריבית קוגסין אותו ואיגוא מציעא ב ב ) ת מ י ר גובה לא את הקרן ולא את ה

עב ע״א). ומעשה באדם אהד שגדד ובא לפגי דבי מאיד ולא רצה דבי מאיר להתירו ושלחו לרבי יהודה וצוה לומד לדבי יהודה שהוא שולחו: מ יופי ואמר לו ד אליו. דבי יהודה שלחו ל אמוד שהיית אצל רבי מאיד ושלחך אלי ואנימ מאיד. ד שלחתיד אליו. עד שלבפוף חזר ל מפגי כשראו חבריו שדבי מאיד אינו פתירו איד יתירו הם? בא אותו אדם לפגי דבי מאיד בטענה על שהטריחו כל כו הרבה בשעה שלא רצה להתירו. אפר לו דבי מאיר בחריפות:ם, אמדתי להחמיר ו שאתה מקל מדדי ראיתי

ו בטדהות (ירושלמי נדרים פ*ב ה״ה^ עלי, ו ואף על פי שבדברים אלה החמיר כל כ אף היו דברים שבהם היה הוא מקל אף שאחרים* כגון: אף על פי שאחדים אומרים ה החמירו ב לדבר בדברי תודה בבית המרחץ, ואפילור הוא לדבר י ז להדהד בהם אפוד ,מכל מקום מ בהלמת בית המרחץ(ידושלפי שבת פ״ג ה״ג^מ הקל ואפר: אפילו דאה את הפת ואמרן ו ברוך אשר ברא את הפת הזו ,כמה ma פתת פ״ד). מ ר זו — הרי זו ברכתה (תופפתא ב התחברותו עם אלישע בן אבויה ואבגימום* גרמה בודאי להדהד אחריו. ט י הנוצרי מתוך ש ולכן העידו עליו גדולי הדח־ שנשאר רבי מאיר

בקדושתו ובצדקותו.מ מאיד רבי יוסי ברבי הלפתא העיד על ר בצפורי שהוא אדם גדול, אדם קדוש ואדם

צנוע (ירושלמי מועד קטן פ״ג ה״ה). וריש לקיש אמד עליו: ״פה קדוש*

(סנהדרין כג ע״א: כד ע״א).מ העידו עליו, בקשר עם התחברותו עם וא תוכו צ י* שרבי מאיר דמון מ אלישע p אבו

אכל וקליפתו זרק (חגיגה טו ע*ב). ועוד חץ־ יפה היתד, א לרבי מאיר. הואמ לא ל היה רגיל ללמד זכות על כל אחד ואחד. ו

שמח(348)

כתוב (קהלת ב׳ יד): ״החכם עיניו בראשו׳ —והכסיל במה? ברגליו? — אלא החכם עד שהוא בראשו של דבר הוא יודע מה יהא בסופו

(ירושלמי סוטה פיח היי). לפי גתלתו של גחש היה מפלתו. ערומ מכל — ארור מכל (בראשית רבה פייט, א). דוק בככי ותשכח בגיגרי(שבת קגב ע״א), כלומר: לעס בשיגיך, אכול הרבה׳ ותמצא כוח

ברגליך (רש״י שם). מגיה וביה אבא גיזיל ביה גרגא (סגהדרין לט ע״ב), כלומר: מעצי היער עושין בית יד

לגרזן לקצץ בו את היער (רשיי שם). המשל אומר: עלת לקרתא — הלך בגימוסיא (בראשית רבה פמ״ח, טז), כלומר:

גכגסת לעיר גהג כמגהגד- הדין המרא כד עלל בבר־גש הוא מערבב ליה (שיר השיריפ רבה פ״ב, יג — על הפסוק ״הביאגי אל בית הייד (שיר השידיס ב, ד). תהו לשיטתו שאמר: אין לך דבר שמביא

ין(ברכות מ עיא). יללה על האדם אלא י הגשמה היא ממלאת כל הגוף. ובשעה שהאדמ ישן היא עולה ושואבת לו חיימ

מלמעלה (בראשית רבה פי״ד ,יא). רבי מאיר אומר: אל תסתכל בקגקן אלא במה שיש בו (אבות פ״ד מיכ). ואולי גאמר גמ זאת בקשר עמ רבי מאיר, שלא רצו להכיר בסמיכותו, שגסמך עוד בהיותו צעיר מאד על ידי דבי עקיבא (סגהדרין יד ע״א). וכן בקשר עט הקטרוג הגדול גגד רבי מאיר על שהוא שמע תורה מפי אלישע בן אבויד- גם לאחר שיצא לתרבות רעה, ועל שהוא מתרועע עם אבגימוס הגדדי הגוצרי (ראה למעלה). ובלי ספק, כאמור, שהיו כאלה שהרהרו אחריו בגלל זה. ומכאן המאמר: אל תסתכל בקגקן וכוי. יש. . . ן ק גורסיס: רבי מאיר אומר אל תסתכל בקג

וכך היא הגירסא גמ בסידוריס עיי״ש.

וכן על המשגה (בבא מציעא פ״ב מי״א): ״אבדתו ואבדת רבו — שלו קודמת; אבדת אביו ואבדת רבו — של רבו קודמתי. אומר רבי מאיר: רבו זה הכווגה היא לרבו שלימדו חכמה ולא רבו שלימדו מקרא ומשגה (בבא מציעא לג ע״א). כלומר: לא רבו זה שלימדו כשהיה עדיין קטן ולימד רק מקרא או משגה, אלא רבו שלימדו כשהוא כבר היה גדול ולימדו חכמה.

שמז(347)

(=שליז0 על כל בריותי אין לך עסק באומה זו(שם).

ושוב: מתוך אמוגתו החזקה בהשגחת הבורא אמר: לעולמ יהיו דבריו של אדמ מועטין לפגי הקדוש ברוך הוא, שגאמר (קהלת ה, א): ״אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפגי האלהימ. כי האלהיפ בשמים. ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטיפ׳

(ברכות סא בראש ע״א). וכדאי לציץ מה שהקשה המהרש״א על כך! מה הוסיף כאן רבי מאיר על לשון

המקרא ? ועיין שמ מה שהשיב על כך. ולי גראה שרבי מאיר הוסיף כאן הרבה. שכן אין המקרא ח אלא במבהל פיו, אבל המוציא דבר לפגי האלהימ במתיגות ובישוב הדעת, הייתי אומר שמותר. ועוד הרי אמרו: איןב טז ע״ב). ומכאן אגמור (בי אדס נתפס על צערו היה ללמוד שהמהרהר אהרי מדותיו של הקב״ה וקורא עליהן תגר בעודו שרוי בצער אינו בד עונשין. הלכך בא רבי מאיר להשמיענו שלעולם יהיו דבריו של האדם מעטימ, אהד השרוי בצער ומבהל את פיו ואחד המיושב בדעתו והיא

צלולה עליו — כולמ במשמע.

והנקל לשער, כי רבי מאיר היה משנן לעצמו כלל זד* שהרי צרות ופגעים עברו עליו

למכביר (ראה להלן: ״פרשת ודיו״). מרוב צדקותו וקדושתו של רבי מאיר חולק היה על חבריו שאמרו, ששמוגת הפמוקימ בסוף ספד דברימ, יהושע כתב. הוא אמר. אפשר שגאמר (דבריס לא, ט): ״ויכתוב משה את התורה הזאת׳ — ונתן תורה חפרה, אפילו אות אחת ז — אלא פלפד שהיה כותב פה שאמר לו הקדוש ברוך הוא. כענין שנאמר (ידפיה לו, יח): ״ויאמר להמ ברוך: מפיו יקרא אלי את כל הדבריס האלה׳ (ספרי דברימ לד, ה). וכמו כך, על יסוד פירוש המלה ״כלו תפילות׳ (תהליפ עב, p מפרש רבי מאיר, שכל מזמורי תהיליפ נכתבו על ידי דוד הפלך

(פםחימ קיז ע״א).

פתגמים ואמרים

גם בפתגמיו ואמריו הקצרים והקולעים משתקפת דמות דיוקגו הגעלה: חכמת־חיים

יתירה, ביגה ופופר־אבות עליון.

גו ווראי ת גזתואיגו והאנ ו ד ל ו ת

ר שנ(350) י א י מ ב שמט(349) ר

בגיס ובין שאין גוהגים מנהג בנים — קרמים בגים (קידושין לו ע״א. ראה לעיל).

ולא הסתפק בזד״ אלא העלה את עם ישראל למדרגה יותר גדולה ממלאכי* תהו שדרש (תהלימ צא׳ יא): ״כי מלאכיו יצוה לך לשמרן* — רבי מאיר אומר: מי גדול ז השומר או הנשמר ז ממה שגאמר: ׳״כי מלאכיו יצוד. לך לשמרך״ — הרי הגשמר גדול מן השומר

(בראשית רבה פע״ח, ב).

ובוא וראה עד כמה היתד. אהבתו לישראל מגיעה, עד שאמר: אמר הקדוש ברוך הוא: חביב עלי יותר גרות שאהרן מדליק מן המאורות

שקבעתי בשמיפ (תגחומא תצוד״ ב). ולמעלה כבר היתד. לגו הזדמגות במקומות שוגימ להכיר את רוב חיבתו ואהבתו לישראל.

אהבת ציון וכך היתד. גמ אהבתו לציץ רבה מאד, והיח מחבב את אדמתה אף בזמן חורבג* והוא שאמר: ללמדן־ שאיו ארץ ישראל חסדה כלומ, שגאמר (דבריס ח׳ ט) * ״ארץ אשד לא במסכגות תאכל בה לחס, לא תחסר כל בה״. ומשפע אהבה היה משתפך בהלל ושבח: אגי ראיתי בבקעת בית שאן בית סאה עושה

שבעיס כורין(כתובות קיב ע״א). וכן אמר: כל היושב בארץ ישראל — ארץ ישראל מכפרת עליו (ספרי דבריס סימן שלג). וכן אמר: בל מי שהוא קבוע בארץ ישראל. מובטח לו שהוא פחיי . . ש ד ו ק ומדבר לשון ה העולם הבא (ספרי שם: ירושלמי שבת פ״א

ה״ג). וביחוד אהב רבי מאיר אהבה עזה את ירושלימ. ולדבריו: אבגי ירושלימ כולן קודש

הן (קידושין גד ע״א). ובמותו באסיא צוה כך: אמרו לבגי ארץ ישראל: הגה משיחכמ שלכס. כלומר: שתשגיחו על רבכמ להביאו לארץ ישראל. ואמ אדוגו יהיה עוד באסיא, צוה, שמכל מקומ ישימו אח מיטתו על שפת הימ, כדי שימה של ארץ ישראל ילחך את ארוגו (ירושלפי כלאים פ״ט ה״ג). וכאן אגו רואים בעליל עד היכן הגיעה אהבתו לציץ, שלפחות ימה של ארץ ישראל ילחך את ארונו לאחד מותו, כל עוד שלא תהיה אפשרות

להעבידו לארץ ישראל.

וראיה לכך שזאת היא הבונה, כי אמדו שם (בבא מציעא לג ע״א), שרב חסדא שאל לרב הוגא: תלמיד וצריך לו רבו — מהו ז — אמד לו: חסד* חסד* אני איגי צריך לך, אתה

צריך לי עד ארבעין שנין. אגב כדאי להעיר על דרכו המיוחדת בשימוש הלשון שבצורת ההבעה בפתגמיו. דרכו של רבי מאיר בשיפוש פתגמיו ואמריו היתד, מיוחדת בצורת ההבעה, כדרך שאמרו בעלי התוספות (כתובות ב ע״ב — ד״ה: ״פשיט רב אחאי״), שלכל חכס וחכם היה לו דרך סגנון מיוהד משלו, שהוא משתמש בו. רבי מאיר

היה רגיל להרבות בשימוש המלה ״כל״.

כל המשיא בתו לעמ הארץ כאילו כופתה(פסחימ מט ע״ב). ומגיחה לפגי ארי

כל שפיסולו קודס שחיטה לא קדש הלחס, פיסולו לאחר שחיטה קדש הלחמ (מגחות עח

ע״ה. כל מקום שיש מכד אין קגס (חולין כו

עיב). כל מלאכה שהיא לצורך המועד גומרה

. (פסהיס גה בסוף ע״א). . . ר ש בארבעה ע כל המשגה ממטבע שטבעו חכמיס בגיטין

הולד ממזר (גיטין פ ע״א). כל לשון הרע שאין בו דבר אמת בתחילתו

איגו מתקייס בסופו(סוטה לה בראש ע״א). וכן הרבה.

אהבת ישראל גדולה מאד היתה אהבתו לישראל, עד שאמר: כל המברך את ישראל כאילו מברך את

השכיגה (תבחומא ויחי). והוא דרש את הכתוב (דבריס לד, ו): ״הוא עשך מכוגגך״ — כרכא דכולא ביה, ממגו כהגיו, ממגו גביאיו, ממגו שריו, ממגו מלכיו (ספרי דבריס סימן צט: חולין גו בסוף ע״ב). כלומר: הוא דרש את המלה ״ויכוגגך״ מלשון ״כגון״, שעגיגו כריכה, שעשה הקדוש ברוך הוא כריכה והבילה שהכל בה. ואין עפ ישראל

* כל רבד יש בו. צריך לשום דבר בלעדי

ומרוב אהבתו לישראל אמר: אף כשהם מלאים מומים גם אז קרמים בגים (פפרי האזינו

פסקא שח). וזהו לשיטתו שאמד: בין שגוחגיפ מנהג

שנב(052

ברוך הוא מייחד שמו על הצדיקים בחייהם (תנתומא תולדות) ואם p איך אומר דבי מאיד לאותו שומר שיאמר בשעת סכנה: ״אלהי מאיר ענני״ ז ומכאן ראיה באמת, ששמו האמיתי לא היד. מאיר, אלא כינוי. וייחוד כינוי מותר. וכמו שאמרו: לא מאיר שמו אלא נהוראי שמו. ועוד אמרו: לא נהוראי שמו אלא ר׳ נהמיה שמו. ויש אומרים רבי אלעזד בן ערך שמו(עידובין

יג ע״ב). וכנראה, שכל השמות הללו באו לו מתוך הכרה. לשם הסוואה. כי הרבה פעמימ היה עליו לברוח מפני הרומיים הרשעים והיד. צריך

לשנות את שמו. ואולי משום כך, מחמת צרותיו וצרות עמו על ידי הרומיים הרשעים, מצאו כתוב בפפדו* של רבי מאיר במקום ״משא דומה׳ (ישעיה כ יא) — ״משא רומי* (ירושלמי תענית פ״א ה״א). וכן קרה לו אסון איום, ששני בניו שהיוpra וט י גדולים בתורה ובדה־ ארץ מתו שנ אהד, בשעה שישב דבי מאיר בבית המדרש בשבת לעת מנחה ודרש לפגי הצבור (מדרש

משלי לא). וחוץ מצרות משפחתיות ואסונות פרטיים וצבוריים, סבל גם מסביבתו החברותית, התורגית שלו. הגה אותו מעשה של רבי שמעון בן גמליאל הגשיא, שהוציא את דבי מאיר מבית מדרשו, ואחר כך קגסו שלא יאמרו הלכה בשמו, אלא במקום שמו יאמרו: ״אחרים

אומרים״ (חוריות יג בסוף ע״ב). וכגראה שעל אותו זמן נאמר: בקשו לנדות את רבי מאיר. אמר להם: איגי שומע לכם עד שתאמרו לי את מי מנדין ועל מה מגדין ועל כמה דברים מנדין (ירושלמי מועד ?0ך פ״ג ה״א). כלומר: כמו שהתגהגו עם דבי אליעזר הגדול בתגורו של עכגאי, p רצו להתגהג עמ רבי מאיר, מפגי שלא יכלו לעמוד על פוף דעתו. אבל הוא אמר להם, שאינו שומע להם, כי קיים לנו כלל, שאין מנדין בפרהסיא לנשיא או לאב־בית־דין, ורבי מאיד הכמ היה (הוריות יג ע״ב). ובאמת כשם שלא נידוהו, כך לא קראוהו בשם ״אחרים״. ובכל מקומ שנאמר ״אחרים״ נראה בעליל, בי אין* ״ ה לדבי מאיר (ראה תוספות סוטה יב ע המנ ד״ה: ״אחרים״). ואולי באותו ?p, שסבל כל כך הרבה מבית הנשי* אמד דבי מאיד את

שנא (351)

ותמוה הוא במקצת הביטוי: אמרו לבניד קרא צ ארץ ישראל, שהנה משיהכם שלכם. מ לעצמו ״משיה* ז אולמ, כנראה, זהו רק על דדך שאמדו: מה שמו של משיה ז — רבי הנינא אמר: הנינא שמו; רבי ינאי אמר:

ן צח ע״ב). י הדר סנ ) מ׳ ינון שמו ו

פרשת חייו כל הייו של רבי מאיר הם שרשרת ארוכה של פגעים ויסורים. טרגדיות פרטיות וצבוריותו אתר זו. ואלמלא אותו רצון עוברות עליו מ הזק של אישיות מוסדית דגולה, מי יודע אם

אפשר היה לעמוד בכל אלה.

כשישב עוד לפגי רבי עקיבא בבית המדרש ראה כבר את שבר עמו. וכמו שהוא מפפר בעצמו: כשהייגו יושבים לפגי דבי עקיבא בבית המדרש היעו קורין את ״שמע״ ולא חייגו משמיעין לאזגיגו מפגי קסדור אחד שהיה

ת פ״ב). מ ר עומד על הפתח (תוספתא ב

מ ר ואהר כך קרה לו האפמ האיום, ש הגדול רבי עקיבא גהרג ביםורים כל־כך איומים

(ברכות פא ע״ב).* על ב וכן הרגו את רבו רבי יהודה p ב שסמך אותו והבריו בין אושא לשפרעם, וגעצו בו שלש מאות הגיתות ועשו גופו הקדוש ככברה

(סגהדרין יד ע״א). ואהרי כך ראה כיצד כורכים את גופו של הותגו הגדול רבי הגיגא בן תרדית בתוך גוילי ספר תורח וגשרף יחד עמו(עבודה זרה יה ע״א).p הרגו את חמותו, ואת אחות אשתו ו הושיבו בקובה של זוגות, והוא הלך ומסר את גפשו בשביל לפדותה (שם). וכשהלך אצל השומר תתן לו תרקב של דיגרים הפציר בור פחד השומר לעשות ש מ לשהרר אותה. ו זאת, אמר לו רבי מאיר שגאמד בשעת סכנה:י — וינצל. והשומר הסכים ע אלהי מאיר ע לכך. וכך הציל רבי מאיר את אחות אשתו. וכשנודע הדבר לשלטון, הקקו את צורתו של רבי מאיר על שערי דומי והכריזו כל מי שיראה פרצוף זה יתפםהו. ופעם אחת כבר רדפו אחריו וכמעט שגתפפ, וגיצל דק בדרך גפ.

ואז ברח לבבל (שם). וכאן, אגב כדאי להעיד על עגין מוקשה אהד. הרי דבותיגו ז״ל אמדו, שאין הקדוש

פ י א ר ו ז ז א ה פ ז י א ו ת ז ת ז ו ד ל ו ת

ר שגד(054 י א ז י 1 ג שגג(353) ו

* דק בר ספדתי דברימ של מיתה: דספד י יקברוגי* דידל (הרים קולו בבכי ובמפפד — רשיי שם) ידלוגיה וכו׳ (כתובות עב ע״א).* ולפגי פטירתו רבי מאיר גפטד באפי צוד. להעלות את עצמותיי לארץ ישראל, ואמר: אמרו לבני ארץ ישראל הדי משיחכם שלכם — אפילו כן אמר להם, שיתגו עד אז את מיטתו על שפת הים, כדי שימה של ארץ ישראל ילחך את אדוגו, שנאמד (תהלים כד, ב): *כי הוא על ימים יסדה ועל גהדות יכועה* (ירושלמי

פ״ט ה״ג). ונסיים את פרשת חייו במאמרו, שדיבר בשמו של הקדוש ברוך הוא: גמור בכל לבבך ובכל גפשך לדעת דרכי ולשקוד על דלתי תורתי, גצור תורתי בלבך וגגד עיגיך תהיה יראתי. שמור פיך מכל חטא ומהד וקדש עצמך מכל אשמה יעית ואגי אהיה עמך בכל מקום (ברכות יז ע״א). ולתשומת לב: הבטוי *ואגי אהיה עמך בכל מקום״ מזכיר את בטויו של

רבי מאיר: ״אלהי מאיר עגגי״.

ברוריה היא היתד. אשת רבי מאיר ובתו של התגא הגדול רבי חגיגא בן תרדימ, אחד מעשרה

הרוגי המלכות. היא האשד. היהידה שזכתה שדבריה יהיו נשמעים בהלכה כדברי אהד התנאים הגדולים.

* ולפעמים אף למעלה מז רבי יוהנן מעיד עליה שהיתה בקיאה בהלכות יוחסין, שהיתה לומדת בכל יום שלש מאות הלכות משלש מאות הכמים גדולימ במשך

שלש שגימ (פסתימ סב ע״ב). ואם נלך בשיטת רבי מאיר, כאמור, שהיה מדייק בשם (יומא פג ע״ב) ומצא םמוכין תמיד בין שמו של האדם לתכוגותיו, אפשר לגו לומר בבטחה, כי לא לחנם גקראה בשם ברודיה, כי היתד. באמת ברורה בחכמה ובמדע וברורה* י ב ונבחרת מכל נשי תכמי ישראל שבדורות ר היא היתד. לוקחת חלק גדול במשא־ומתן הלכתי עם תגאי־הדוד. ודעתה גשמעת בכל

* ו ק מ אמרו: תגור מאימתי טהרתו ז — אפר רבי הלפתא איש כפר חנניא: שאלתי את רבי שמעון בן חנניא ששאל את רבי חנינא בן

מאמרו: מפני מה ניתנה תודה לישראל ז — מפגי שעזים הם(ביצה כה ע״ב). כלומר: לולא הכלל שקיים לגו שאין מגדין וכוי, כג״ל —

היו מגדין אוחו.ל ביותר, מ ג ולבסוף קדה לו האממ ה שאשתו הדגולה בדוריה הגקה את עצמה (כפי שיסופר להלן), ומחמת בושה ברת רבי מאיר פעם שגיה (עבודה זרה יח ע״ב. — ראה שם בדש״י. ודאה להלן בפרק הבא: *ברוריה״). תהו שאמר רבי שמעת בן אלעזד: משרת רבי מאיר הייתי בברחו שגים (ירושלמי מועד קמן פ״ג היא). והמפרשים שם אומרים: פעמ אחת ברה במעשה של ברוריה, ופעמ שגיה כשסמכו

רבי יהודה בן בבא (מגהדרין יד ע״א). ומשום שסבל כל־כך יםוז־ים מאחות אשתו ואשתו, לכך דרש רבי מאיר את הכתוב (בראשית כד, א): *וה׳ ברך את אבדהמ בכל״ —שלא היתה לו בת (בבא בתרא טז ע״ב). וכן תקן לברך ברכה מיוחדת: *שלא עשגי

אשד,״ (מגתות מג סוף ע״ה. וכל הצרות הללו השאירו בקרבו משקע גדול של תוגה תמידית, וצל קודר גסוך תמיד עליו, והוא מבצבץ ועולה ממאמריו הדוויימ פסימיזמ ויאוש. ובתודתו של רבי מאיר מצאו כתוב במקומ *והגה טוב מאד״ (בראשית א, לא) — ״והגה טוב מות״ (בראשית רבה פ״ט ה).* ו ומצאגו שהיה מרבה לעסוק בספר אי כשיצא לקראת אלישע, ששאל אותו במה הוא* וכדאי לצייד, שאז ו עוסק, עגה: בספר אי עסק בכתוב (איוב מב, יב): *וה׳ ברך את אחרית איוב מראשיתו״ — שכפל לו את כל ממוגו. ומכאן יש רמז, שגם רבי מאיר היה

מקוזז לזה והרהר בזה בדרשותיו. ומהסגגון ״כי מסיים רבי מאיר ספרא דאיוב״ (ברכות יו ע״* בגמרא כתוב ״רבין יעקב היא *רבי מאירי) י , והגירםא מ ד ע ת י — משפע שהרבה פעמים היה מםיים פפר איוב.

בו הגה תמיד ומצא את עצמו. ובמה תוגה ועצב בוקעים ועולים מהערתו זו. כשהיה מסיים פפר איוב היה אומר: פוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה (ברכות יז

ע״א). ומכאן דרשתו על הכתוב (קהלת ז ב): *מוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו״ —

שנה(355) תולדות התואיגז וה&\ווראיגז שנו(356)

מעשה ברבי מאיר שהיה יושב ודורש בבית המדרש במנחה בשבת ומתו שני בניו. ידעה האם מה עלול להתחולל כאן בבוא בעלה הביתה. מה עשתה האם השמלה ז הניחה שניהמ על המיםה ופרשה סדין עליהם. והיא הבליגה על הצער המכרסם ואף לא העלתהה ר מ * ג ל ע דמעה, כדי לא לעורר חשד בלב ב

אל־אגושית.

במוצאי שבת, כשבא רבי מאיר מביתמ בגי ז אמרה י המדרש לביתו, אמר לאשתו: ה: לבית המדרש הלכו. אמר לה: הבטתי לו בבית המדרש לראותם ולא ראיתים. נתנה לו כוס של הבדלה והבדיל. הזד ואמר לה: היכןמ למקומ פלוני ועכשיו ל הבנימ? אמרה לו: ה המ באיפ. הקריבה לפניו לאכול. לאחר שאכל,: רבי, שאלה אחת יש לי לשאול. אמרה לו: רבי, אמר לה: אמרי שאלתך. אמרה לו קודמ היומ בא אדפ אחד ונתן לי פקדון ועכשיומ או בא ליטול אותו — אתזיר לו את הפקיז ו לאו ז אמר לה: בתי, איזו שאלה היא ז מי שיש לו פקדה צריך להחזיר. אמרה לו:

ח לדעתך לא הייתי מתזרת אותו. ת מ

מה עשתה ז תפשה אותו בידו והעלתו להדר והקריבה אותו למיטה, נטלה הפדין מעלה ודאה שניהט מוטלימ מתים על י גוויות מ, י ת מ ר ־ י , מ י המיט* התתיל בוכה ואומר: מד ארץ, ורבותי שהיו מאיריט י בדי רבותי. מ עיגי בתורה. באותה שעה אמרה לו: רבי, לא כך אמרת לי, שאגו צריכימ להחזיר את הפקדון לבעליו. ה׳ גתן והי לקת — יהי שמ ה׳ מבורך. אמר רבי חגיגא: בדבר זה התגחם וגתישבה* י): ,אשת חיל מי דעתו. לכך נאמר (משלי ל ימצא״ (מדרש משלי לא: ילקוט שמעוני משלי

רמז תתקםד). הה, כפה הרפתקאות ויםודים עברו עלז ואחרי הכל היא עוד ניחפה ו ראש אשה ז את בעלה והחזירה לו את שווי־משקלו הגפשי

לבל יתערער וימוט.

היא היתד, ,איפו* באמת אשת בריתו ותומכת גורלו ועזר לו בכל אשר הלך.

כי מלבד אסה זה עבדו עליה עוד צרות ורעות רבות.

היא ראתה בעיגיה איך אחיה גהרג במיתה משוגה עיי לםטים (שמחות פי״ב).

ה ואמר: משיסיענו ממקומו. ובתו ברוריה י י ח ת אומדת: פשיפשטו את תלוקו. כשנאמרו הדבריםמ יהודה בן בבא אמר: יפה אמרה לפני ר בתו מהוא (תופפתא כלים בבא קמא פ״ד, יז).: קלופטדא — רבי טרפון וכמו כן אפרו מטמא ותכמים מטהרין. וברוריה אומר*• שומטה מן הפתח הזה ותולה בתברו בשבת. כשנאמרו דבריה לפני רבי יהושע, אמר: יפה אמרה ברוריה (תופפתא כלימ בבא מציעא פ״א 0• זאת אופרת, שרבי יהודה בן בבא ורבי* י ר ח יהושע בן תנניא הכריעו כדעתה של ב ברוריה אף היא היתד, מרבה להתווכח עפ הצדוקי* מין אחד אמר לברוריה: כתוב (ישעיה נד, א): ״רני עקרה לא ילדה״ — משומ שלא ילדה — רוני ז אמרה לו: שוטה, השפל לפוף הפפוק: ״כי רבימ בני שוממה מבניי נ ו בעולה״. אלא מהו ״עקרה לא ילדה״ ן — ר כנסת ישראל שדומה לאשה עקרה שלא ילדה

בגימ לגיהנומ כמותכמ (ברמת י ע״א). ברוריה מצאה לתלמיד אהד שהיה לומד בלחש, בעטה בו ואמרה: ולא כך כתוב (שמואל ב כג, ד.): ״ערוכה בכל ושמורה״ — אט ערוכה ברמ״ח אברימ שלך משתמרת, ואמ לאו איגד. משתמרת (עירובין גג ע״ב בסוף: גד ע״א

בראש). בשכגותו של רבי מאיר היו בריוגים והיו מצערים אותו הרבה. התפלל עליהם שימותו. אמרה לו אשתו ברוריה: מה דעתך ז משום שגאמר (תהלימ קד, לה): ״יתמו תמאימ״ז מי כתוב ״חוטאים״ — ״חטאימ* כתוב! ועוד השפל לפוף המקרא: ״ורשעים עוד אינם״, כיון שיתמו חטאים — ורשעית עוד אינם ז אלא בקש רחמימ עליחמ שיחזרו בתשובה ורשעים עוד אינם. בקש רבי מאיר רחמים

ע וחזרו בתשובה (ברכות י ע״א). ו עלי ועל תריפותה היתירה מעידה מעשיה זו. פעשה ברבי יופי הגלילי שהיה פהלך בדרך* אפר לה: באיזו דרך גלך ח ו ר ב ומצאה ל: גלילי שוט* ה י ד ח לעיר לוד ז אמרה לו בח תכמימ (אבות פ״א מיה): ״אל מ וכי לא א תרבה שיחה עם אשה״ז היה לך לומר בלשון קצרה: באמו דרך ללוד(עידובין גג פוף עיב).* כמעט ח ו ואין ערוך לאומץ לבה ולעת ר שאין להשיגם בשכל אגוש. והגה הסיפור

המזעזע: *

שנח (058 וגדוליגו״ ואמר לה: חייך. סופך להודות לדבריד&. דבי מאיר צווה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שגתדצת. וכשנודע לה על דבר התחבולה והנסיון שאן עמדה בו חנקה עצמה״ ורבי מאיר ברח מרוב בושה (עבודה זרה יח ע״ב ברש״י).

ורבי מאיר הצטער אחר כך מאד על כל אותו מעשה״ וכמימן חרטה היה רגיל בפיו תמיד לומר: שמור פיד מכל חטא ועוץ(ברכות

יז ע״א).

רבי מאיר וברוריה הם חמויות־עגק בגאלריה הגדולה של עגקי הדוח בכל הדודות.

הטראגדיה איחדה אותם ועשתם לםמל בישראל. כי הם גצלו בכור האש של הםבל האנושי• אד טדאגדיה זו מירקה אותם והעלתם למעלת מופת — כיצד צריך אדם מישראל

לחיות בחוד ימורי מות.

ענקים ברוח״ ענקים בחומר — כזה ראה וקדש.

שנז(357)

ואיד גהרג אביה התגא חקדוש רבי חנעא בז תרדימ על קידוש השם. הרומים כרכו את גופו בגוילי פפר התורח שגמצא בחיקו״ והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן אש והביאו פפוגים של צמר ושראום במים והגיחום על לבו כדי שלא תצא גשמתו במהרה (עבודה זרח יח ע״א). וכן גהרגה גם אמה על ידי הרומיימ (שם). ואת, אחותה הושיבו הרומיים בקובה של זוגות. וכשרבי מאיר בעלה חלד בעצתה לפדותה באה צרה אחרת. חרומיים חקקו דמותו של רבי מאיר על שערי רומי והכריזו: כי מי שיראה פרצוף זה יתפסהו. וכמעט שנתפס ודק על פי נם ניצל וברח לבבל (שם וראה למעלה). וכל אותו סבל שגגרם לו על ידי אחותה ציערו את

ברוריה לאין ערוד. וכגראה שכל הצרות הללו לאין פפור העבירו אותה על דעתה. באשר היא הראתה אומץ־לב עוד יותר מבעלה, לגלגה על מה ששמעה מפי רבותיגו: גשים דעתן קלה(קידושיןרבי מאיר״ שדברי רבותיגו היו כל ו פ ע*ה. כך חביבים עליו ויקרים בעיגיו״ רצה לחוכיח לה עד כמה גכוגים כל אמדי־פיהם של חכמיגו

ד י א ו י ג ב ד

רבי עקיבא (רבי עקיבא p יוסף)

: ן כ ו ת ה

א. פתח דבר 365 ב. אביו של רבי עקיבא 365 ג. תחילתו של רבי עקיבא 367 ד. אשת בריתי 369 ה. על האשה בכלל 371 ו. עשרו של רבי עקיבא 374 ז. רבותיו 375 ח. התמדתו בתורה 375 ט. גדלו בתורה ובשאר החכמות 377 י. ההערצה אליו 382 יא. בין הנשיא לרבי עקיבא (פרק מוסגר) 384 יב. צדקותו ומידותיו 386 1. עסקי צדקה 389 2. ביקור חולים 391 3. ממון ישראל !39

4• לשון הרע 392 5. טרחא דצבורא 392 6. איש האמת 392 7. ענותנותו 393 8. פתגמי־מוסר 396

9. צואתו 397 יג. מלחמתו גגד המיגים 398 יד. אהבתו לישראל ולציון 401 טו. וכוחיו עם טוראגוס ״שחיק עצמות״׳ 402ם 403 ש ה ש מ י ק ל טז. ע יז. תלמידיו !41

שסה (365) שסו(366)

רבי עקיבא

והמקור לדברי חרמב״מ האלה הוא בחז״ל,י בניו של סיסרא למדו תורה נ ב מ . . . : ו ר מ א ש בירושלים ומאן אינון רבי עקיבא (נימין נז ע״ב; סנהדרין צו ע״ב; כך היא גירסת בעל דקדוקי סופרים וגם רבנו נסים גאה, ברבות

בז ? וגמ במגודת המאור פ״ג בלל גי). ודרך אגב׳ כדאי לשימ לב במיוהד למה שגאמר שמ בגמרא: ״געמן גר תושב היה. גבוזראדן גר צדק היה מבגי בגיו של סיסרא וכר. מבגי בגיו של המן למדו תודה בבגי בדק

סגהדדין צו ע״ב, גיטין גז ע״ב). וכבר טרחו דבימ להשיב על זה שגאמד כאן: ״מבגי בגיו של המן למדו תורה בבגית מ א ברק״. כידוע, המן הוא מצאצאי עמלק, ו חז״ל, שהקדוש ברוך הוא גשבע בכסא כבודו שלא יגיח כל זכר לעמלק תחת השמימ, שגאמר (שמות יז, טז): ״כי יד על כס יה* — ״כל זמן שזרעו של עמלק בעולמ לא השמ שלמ ולא הכסא שלמ אבד זרעו של עמלק מן העולמ — הכסא שלמ והשמ שלמ* (תגחומא הקדוש תצא 5 ספרי פרשת תצא). ועוד שגיגו: רבי אליעזר אומד: גשבע הקדוש ברוך הוא בכסא כבודו שאמ יבוא מי שהוא מכל אומות העולמ להתגיירח מעמלק ובגי ביתו שלא — יקבלוהו ח יקבלוהו. כי לכך גאמד (שמות יז, טז): ״מדר דר* חסר וי״ו ודרש דר חסד וי״ו בחילוף האות ד׳ לאות ג׳ — והרי זה ״גר״; ומשמע מכאן, שאפילו גר לא יקבלו ממגו (מכילתא פרשת בשלח). ואמ כן, כיצד זה גאמד: מבגי בגיו

של המן למדו תודה בבגי ברק ז וכבר השיבו תשובות רבות על כך. ומאבא מרי שמעתי בשמ מורו ורבו הגאון רבי יוסף שאול, מבעלי מפרשי הימ, שלדעתו גפלה כאן טעות קטגה, וצריך לגרוס: מבגי בגיו של געמן למדו תורה בבגי בדק. ולראיה היא התחלת

״ . . ה. הברייתא: ״געמן גר תושב הי גחזור לעגיגגו. אביו של דבי עקיבא זכהר ליקדה, שרבי עקיבא בגו, ת לזכיה שאין ע גדול התנאימ יקרא על שמו: דבי עקיבא בן יוסף. ומכאן ראיה חותכת שהיה אביו בעל מידות תרומיות. שאלמלא כן אין לתאר שיהו

מייהסימ אותו תגא דגול על שמ אביו.

פתח דברד לדור י רבי עקיבא, התנא הגדול׳ ש השלישי של התגאימ. גדול היה בחייו, אך עוד גדול יותר היה במותו. שרשרת אחת של גדלות

אופפת את הדמות״ל היה בהייו, כי ממגו באה לגו כמעט ת ג כל התורה שבעל־פה. כאשר אמרו: ״סתמ מתגיתין רבי מאיר, סתמ תוספתא רבי גחמיה, סתמ ספרא רבי יחודח, סתמ ספרי רבי שמעון—וכולהו אליבא דרבי עקיבא* (סגהדרין פו ע״א). מפגי שכל אלה היו תלמידיו, וכל אשר ידעו מכוחו בא להמ. ואף רבי יוסי בן חלפתא, בעל הבחיתא ״סדר עולמ״ (יבמות פבת של רבי עקיבא היד- כגאמר: י מ ל ע״ב), ת רבי יוסי בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה(פסחימ

יח ע״א). וגדול היה מכל חכמי ישראל שבכל הדודותד שהמשילוהו למשה רבגו אדון כל הגביאימ ע

(מגחות כט ע״ב). אך, כאמור, גדול עוד יותר חיח רבי עקיבא במותו. במותו הטראגי והמופלא בעוז רוח ובגבורה גפשית עילאית, שאין ערוך להמ ואין משלמ בהיסטוריה האגושית לגובה מוסרי. כי במותו הגציח את תורת ישראל. הוא שחוכיח מופת כיצד מוסרימ את הגפש עליה, ורבימ הלכו באמת בעקבותיו והצילו את תורת ישראל מכליה ח״ו. ולפיכך אין תימה בדבר שגתיחד לו מקומ־כבוד כל כך בכסא הכבוד של האומה הישראלית. לזכר שמו בלבד עובד רעד בעצמו* האגדה התלמודית בכללה היא בעלת גווגימ מרובימ, ובהתקבצמ יהד המ יוצדימ ציור גהדד ושובה לבבות מהגושא המדובר. ועוד למעלה פזה הן האגתת המטפלות בחייו ובמותו של התנא המופלא רבי עקיבא. בכל־כך הרבה חיבה ואהבה והשתתפות בצער! ובכל־כך הרבה

ציוריות וקסמ!

אביו של רבי עקיבא כדאי לציין שלדברי הדמב״ם היה יוסף אביו של דבי עקיבא גד צדק(בהקדמתו למשנה

תורה).

שסח(368<

ך — אלמלי היתה ידי משגת הייתי נותן ל עדי־זהב, שעליו הקוקה ירושלים בידתגו.

בא אליהו הגביא וגדמה להם כבן אדם, ועמד על הפתה וקרא אליהם:

— תנו לי קצת תבן, שאשתי ילדה ואין לי במה להשכיב*

וכאן מצא דבי עקיבא שעת כושר לנחם את אשתו, ואמר אליה:

* רהל. אדם זה אף תבן אין לו. — ראי נ ודהל עמדה על קיום התנאי עיביניהם. הלך דבי עקיבא ללמוד תורה בבית המדרש, וישב שם שתים עשרה שנה לפני דבי אליעזר

ורבי יהושע. ועוד מסופר באגדה בקשר עם התתלת

לימודו. הוא היה עומד על פי הבאר בלוד וראה אבן אתת הקוקה, אמד: מי הקק אבן זו ? אמדו לו: עקיבא, אי אתה קורא (איוב יד, ים)* ״אבגים שהקו מימי? המים שגפלו על האבן תמיד בכל יום הם שהקקו את האבן הזאת. אמרי מ א ה דבי עקיבא לעצמו: וכי לבי קשה מ

אלך ואלמד פרשה אתת מהתורה. הלך לו אל בית־הםפד והתהיל קורא בלוח הוא ובגו. רבי עקיבא אהז בראש אהד של הלוה, ובגו— בראש השגי. כתב לו אלף־בית — ולמדה. כתב לו תורת כהגים — ולמדה. וכך היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה והיה לגדול הכמי הדוד (אבות דרבי גתן פ״ו). לאהד שתים עשרה שגה עמד והזר לביתו. שמע שזקן אחד אומר לרחל אשתו: עד מתי תהיי כאלמגה בהיי בעלך ז — אמדה לו: לוזו שמע בקולי היה יושב עוד שתים עשרה שגה

בבית המדרש. כשמוע דבי עקיבא הסכמת אשתו, תזד לבית המדרש וישב עוד שתימ עשרה שגה

* ר ו ולמד ת לסוף שתים־עשרה שגה השגיות עמד וחזר לביתו והביא עמו עשרים וארבעה אלף תלמידים ויצאו כל בגי העיד לקראתו. שמעה דתל שהכמ גדול בא לעיר. אמדה אף היא לצאת

לקראתו. אמדו לה שכגותיה: — שאלי לך בגדים ולבשי והתכסי.

אמרה להם: — ״יודע צדיק נפש בהמתו*.

ויצאה בבגדיה הישנים והבלים.

שסז(367)

ומכל מקום לא זכה דבי עקיבא לגשיאות מפגי שלא היתד. לו זכות אבות וגבהד דבי אלעזר בך עזריה במקומו (עיין על כך להלן). תכה אביו לראות את בגו בגדלותו השלימה ובכל שיעור קומתו הדגולה — שד התורה בכל הדודות. כמו שאמדו: מעשה כשמת אביו של דבי עקיבא וכו׳ (שמהות פ״ט). מכאן אגו למדים, שאביו של דבי עקיבא זכה גם לאריכות* ולא לחגמ אמד דבי עקיבא: האב זוכה י מ י לבן בכוח ובשגים (עדויות פ״ב, מימ). והוא למד זאת מגסיון עצמו. כי גם הוא האריך ימים. כל שגותיו של דבי עקיבא היו מאה ועשדימ* ארבעים שגה היה רועה: ארבעים שגה ג ש למד תודה: ארבעים שגה פידגס את ישראל

(ספדי פרשת ברכה).

תחלתו של רבי עקיבא האגדה מספרת, שרבי עקיבא היה רועה אצל כל בא שבוע, אהד משלשת גדולי העשירים בימים ההם. ראתה בתו דהל את הרועה כי צגוע הוא ותכוגותיו געלות, אמרה אליו באחד

הימימ: — אם אתקדש לך תלך לבית המדרש

ללמוד תורה? תמה הרועה: הוא ובתו של כלבא שבוע!

אך עגה מיד: — כן!

ורהל קיימה את הבטהתה וגתקדשה לו כצגעא.

כשהגיעו הדברים לכלבא שבוע נזדעזע עד היסוד.

ואין תימה בדבר. הרי רבי עקיבא היה אז עם־הארץ גמור. וגם אשד. היתה לו כבד קודם לכן. והוא הרי העשיר הגדול ומיקירי

ירושלים.

ו הוציאה מביתו והדירה ס ובגבור עליי מ הנאה מכל גכסיו.

ההורף, כשגברה הצינה, היו ישנים ב0תבך. הלכה דהל ונישאה לו בימי הסתו. בימות גתמלאו שערותיה של רתל תבן, והיה בעלה מלקט את התבן מתוך שערותיה בכל בוקר.

אידיליה!

וכדי לעודדה היה מדבר אליה דברי ריצוי ופיוס ואומד לה:

תולדות תתואיגו והאמוראים

א שע(370) ב י ן י ג ג *שסט(369) ד

וכל זה מפני שנתברך באשה מופלאה מאת, יפת הנפש והדוח, שאינה חיה אלא לטובת הזולת ולמען אידיאלים נשנביס כאהבת

התורה ועניני צדקה וחמד. ודרך אגב אנו גם למדים מכאן על מדת האהבה האצילה והטהורה שבישראל, שאיןה לה בספרות העולם היפה ביותר. גשוה מ ת גא, למשל, פיפוד־אהבה זה שבין דבי עקיבא לבין רחל לזה שמפופד — גאמד — ב״יוליהל* אל־ ורומיאו״ מגתלי הפופדימ בספרות העו אלהימ, כמה דמיפ גשפמ שמ עד שגתפייםו הצדדימ. ולא נתפייסו הצדדימ עד שאבי הכלה העמיד מצבה גתלד. על קברו של החתן ואבי* ל כ חחתן העמיד מצבה גתלד. על קברה של ה ואילו כאן גתפייסו הצדדימ כשרבי עקיבאת התודה מכפרת על ע ת ר* י געשה לגדול בתו

הכל.ה גרקמת ג מ ו ל ג ה של אהבה מ ל ת עלילה ג על רקע אהבת־התורה בלבד, ללא כל תערובת

כ* חולין בתו ורקע זה יצרה אותה אשד, גפלאה בגשימ

. ל ח ר - וכשגתעשר רבי עקיבא שמד הבטחתו בשעות המצוקה האיומה ועשה לאשתו עדי־ זהב וידושלימ חקוקה עליו. וכן יצאה בקדדיטון

של זהב, כאמור (אבות דרבי נתן פ״ו). והואיל ואין אשד, מתקגאה אלא בירך חברתה (מגילה יג סוף ע״א), היו גשותיהפ של חבריו ותלמידיו מתקגאות ברחל והציקו

לבעליה* אמרו לו: — דבי, מישתגו בעיגי גשותיגו, שאין להן

תכשיטימ כאלה. אמר להמ דבי עקיבא:

— הרבה צעד גצטעדה עמי בתורה (שמ באבות דרבי גתן).

וגמ אשתו של רבן גמליאל הגשיא התקגאה בה ואמרה זאת לבעלה. אמד לה«

— וכי כך היית עושה גמ את לי כמו שעשתה אשתו של דבי עקיבא לבעלה, שהיחד, מוכרת מתלפות שערותיה וגותגה לו והוא היה יושב ועוסק בתורה (ירושלמי שבת פיו ה״א).ת שהיא י כ תו היתד, דעת הכל. הכל ה

יציר מיוחד במינו, מעל הכל. ואשה גדולה זו נשאר שמה לשם ולתהלה בספרות התלמודי* כי היא שנתנה לנו את

-כשהגיעה אצל דבי עקיבא נפלה על פניה והיתד,-מגשקת את דגליו. דחפוה תלמידיו. אמד להמ

דבי עקיבא רבם:* ל — הגיחו* שלי ושלכם — ש

ל בא לעיר, אמד: ת כששמע אביה שאדם ג אלך אצלו: אפשר שיתיר גרדי.

* אמד לו דבי ט ר בא אצלו למצוא פתח ח •עקיבא:

, — אילו ידעת שיהא בעלה אדם גתל היית מדירה?

אמד לו אביה: — אפילו היה יודע רק פרק אהד, אפילו

ד* הלכה אחת, לא הייתי מדי: אגי הוא. ו אמד ל

וכשנודע לו שחכמ זה חתגו הוא, גפל על פגיו וגשק לרבי עקיבא על דגליו ונתן לו ־מהצית הוגו(כתובות סב ע״ב, םג ע״א ? גדדימ

1 ע״א). ועוד מפופד באגדה אהדת, שרבי עקיבא* .בראשית דרכו היה מביא חבילה של עצי חציה היה מוכר ומתפדגם ובהציה השגי היה

: ו י מ מסתפק לצרכיו. אמרו לו שד לגו את מ — עקיבא, אבדתגו בעשן. מ

העצים וקגה לך שמן ולמד לאוד הגר. אמד להם:

— איגי יכול. כי הרבה סיפוקים אגי* אחד שאגי לומד לאורם: אחד ה מסתפק מ* ואחד שאגי יכול לישון ד ג שאגי מתחממ מ

עליהם (אבות דרבי גתן פ״ו).

.אשת בריתו וכל גדלותו של דבי עקיבא באה לו ללא •ספק מאשתו הטובה והצגועה, שמסרה גפשה עלגות ו אהבת התורה וסבלה עוגי ומחסור, מי ועלבונות, על אף היותה מחונכת בבית עשיר מופלג כאביה כלבא שמע. ולא להנם היה דבי עקיבא עצמו רגיל לומד: ״איזהו עשיר, כל מי שיש לו אשד. גאה במעשים״(שבת כה ע״ב). והוא אמר זאת מתוך גפימ עצמו. וכי מה היתה תחילתו ולמה הגיע בסופו? — מעם־הארץ גמור ועני ואבית, היה לראש חכמי ישראל בכלת ולעשיר גדול כל־כך, ששולחנותיו של ת ת ה

>סף תהב היו.

שעא(371) תולדות המילים ווואגווראינו שעב(372)

אדם: תן לי זמן להשיג כסף. ונתן לו רבי עקיבא זמן. שמר האיש לאותה אש ה כשהיא עומדת על פתח ביתה. הלך ושבר פך שמן* גלתה האשה את ראשה ומאספת השמן י בפג וסכה בו את ראשה. ואותו אדם העמיד לו עדים ובא לפגי רבי עקיבא ואמר: רבי. איגי גותן לה ד׳ מאות זוז. הרי בעצמה גילתה את ראשה בשביל מעט שמן. הרי שאיגה צגועה כל־כך. אמר לו רבי עקיבא: לא אמרת כלום. צללת במים אדירים והעלית חרס בידך — החובל בעצמו פטור. אף־על־פי שאיגו רשאי. ואהרים שחבלו בו הייבים (בבא קמא צ ע״ב: אבות

דרבי גתן פ״ג).

וכן מצאגו: הזקגים הדאשוגים אמרו, שלא תכחול אשה ולא תתקשט בימי גדתה, עד שבא רבי עקיבא ולימד: אם p אתה מגגה אותה על בעלה וגמצא בעלה מגרשה (שבת סד ע״ב:

ספרא מצורע ועוד מקומות). לדעת רבי עקיבא, אשד. גאמגה להביא גיטה מקל וחומר (גיטין כג ע״ב? תוספתא

גיטין פ״ב? יבמות קכב ע״א).

אשה אחת באה לפגי רבי עקיבא ואמרה: רבי, גבעלתי בהיותי פחותה מבת ג׳ — מה לו אגי לכהוגהז אמר לה רבי עקיבא: כשרה את

לכהוגה (גדה מה ע״א).

ומעשה באשה אחת שבאה לפגי רבי עקיבא* אמר לה: שמא מכה ת : ראיתי כ ואמרה לו. וטהרה . . י ת י א ר היתד, בך. אמדה לו: הן — ו רבי עקיבא. ראה תלמידיו מסתכלים זה בזה ומתפלאים. אמר להם: קשה בעיגיכם מה שהכשרתי אותה, הרי לא אמרו חכמים הדבר

להחמיר אלא להקל (משגה גדה פ״ח, מ״ג). לדעתו, הנותן עיניו באשתו שתמות ויידשגה או שתמות וישא אחרת וכו׳ סוף שקוברין אותו בהייה. עליו הכתוב אומר (קהלת י, ח): •חופר

גופץ מ יפול״ (אבות דרבי נתן פ״ג).

ס גתקיים ל אבל אף הוא ידע שלא אצל מ בהם ׳״מצא״. ומשום כך הזהיר את האדם שיבדוק היטב באשה שנושאה, שתהא מהוגגת לו. ואמר: כל הנושא אשד, שאינה מהוגנת לו, עובר משום •׳חמשה לאוין: לא תקום, לא תטור, לא תשנא את אחיך בלבבך, ומשום ״ואהבת לרעך כמוך״ ומשום ״וחי אחיך עמך״ (אבות דרבי נתן פרק כ״ו). כלומד: אם הוא

רבי עקיבא. על ידה הגיע רבי עקיבא בעלה למדרגה כה גדולה בתורה עד שגעשה לאבי כל בעלי המשגה ובעלי התלמוד אחריו — ״וכולהו אליבא דרבי עקיבא״. לא היתה אשד, במדרגתה, שכה תרבה לעשות למען התורה כמותה. באיזו מסירת־גפש ובכמה אהבה וחיבה!

על האשה בכלל ורבי עקיבא לא רק שהעריך את פעלה של אשתו על ידי זה שקגה לה תכשיטין יקרים, אלא דעתו והשקפתו בכלל על האשד, היו שוגות

משל אחרים — ולטובה ולהערצ** וזה א ואין פלא בדבר. מבשרו חזה ז השפיע בהרבה גם על ההלכה ועל הדין, ועל

אמרות־הערצה ואמרי־שפר שלו. ובשעה שחלקו רבגן: מי הוא גתשב לעשיר ז — אחד אומר: כל שיש לו גחת רוחת ת בעשרו, ואחד אומר: כל שיש לו מאה ש וכו׳ — אמר רבי עקיבא לא חא ולא דא, אלא: כל שיש לו אשה גאה במעשים (שבת כה ע״ב^

כאמור. ומכאן מאמרו: איש ואשה זכו — שכיגה שרויה ביגיהם(סוטה יז ע״א. להלן באותו הפרק

גתן כל המאמר וביאור0• ואשתו הטובה השפיעה עליו כל כך הרבה עד כדי להיות דואג ומיצר בגורל האשה ותובע

תמיד עלבוגה ולהיטיב מצבה בחיים. והוא שדרש: ״בבגדו בה״ — כיון שפירש טליתו עליה שוב איגו רשאי למכרה (קידושין יח ע״ב). כלומר, הוא דרש את המל* ״בבגדו״

מלשת ״ותתפשהו בבגדו״.״ (שמות• ר כ ועל ״כי יפתה איש בתולה ו כב. טו) — אפילו גתארסה וגתגרשה (מכילתא

ת לח ע״א). מ ו ת משפטים? כ ומעשה באדם אחד שהדיר לעצמו הגאה, ן מאשתו. כתובתה היתה ארבע מאות תגרי וחייבו רבי עקיבא לשלם לה כתובתה ארבע. וכאשר אותו אדם התאונן שאין ן רי מאות תנ לו כל־כך הרבה כסף לשלם, אמר לו רבי עקיבאז אפילו אתה מוכר שערות ראשך אתה נותן לה

כתובתה (נדרים סה ע״ב במשנה).

ושוב מעשה באשה אחת. שאדם אהד פרען לאשר. .וחייבו רבי מ ל ראשה בשוק ,שזהו ע עסיבא לתת לה ארבע מאות זת. אמר אותו

א שעד(374) ב י ן ן י מ ב שעג(373) ר

י* שהיו נ ד המי גמ כאן היתד. הפגנה מכוונת ע מזלזלים במצוה זו.

ומצאנו את רבותינו שבכדי לעשות םייג, ו לדבר, נתנדה אלעזד בך חנוך ומת בנימים והניחו אבן על מ על זה שזלזל בנמילת י

אדונו(עדיות פ״ה מ״ו). וכאשר שמעו חכמימ שדבי עקיבא רוצהל בנמילת ידים למות מיתת עצמו ולא אלז הבינו תיכף את הכוונה בדבר, כמלחמה במינים, אמדו: ומה בזקנותו כך — בילדותו על אחת כמה וכמה. ומה בבית האסורימ כך — בביתו

על אחת כמה וכמה (ערובין כא ע״ב). ובעוד מקומות נמצא שדבי עקיבא עשהד הכרתו ודעתו, כמלחמה דברים, אם גם ע

ד המיגים (עיין להלן). ע ומשומ כך הגגו מגיחימ, שגמ מאמרו האמור, על ההקלה הגדולה בעגיגי גירושין, בא

* י נ י ד הפ בכווגה כפלחפה וכהפגגה ע אבל אין כפוהו להערצה ולהכרת מובה

לאשה על כל מה שעשתה למעגו.

עשרו של רבי עקיבא אמדגו למעלה, שדבי עקיבא היה לעשירל כל־כך עד ששולחגותיו היו של כפף תהב מ ג ואשתו היתה יוצאת בקדדימון של זהב ובעיר

של זהב (אבות דרבי נתן פיו). ומהיכן עשה דבי עקיבא את כל החיל

הזד.ז — סיבות אחדות היו לעשרו. א) משל כלבא שבוע חותנו, שהיה משלושת העשירים הגדולים ביותר בידושאם בימים ההם״ ומזזצית ממונו נתן לדבי עקיבא לאחר

שנודע לו מי הוא, כאמור (ראה לעיל). ב) דבי עקיבא מצא איל של ספינה ששכהוהו על שפת הימ (זהו מין איל של עץ שהיו פםלאים אותו ביפים קדוםים בדינדיו תהא מ זחב ושימש לניחוש. כי האמינו שעל י

הספינה קלה כאיל).* פעם אחת הוצרכו ח ג) מן מטרוניתא א החכמימ לממון הרבה לצרכי בית חמדרש. שלחו החכמים את דבי עקיבא אצל מטרוניתא אחת ולוה ממנח ממון הרבה וקבע לה זמן: מי יהיה א ערב בדבר ו פרעון. אמדה ל שתעמוד בדבורן־ ז אמד לה: מי שתרצי.* כי ביתה י ה אמרה לו: הקדוש ברוך הוא ו

שונא אותה רוצה הוא שתמות, והתודה אמרה: ״וחי אהיך עמך*.

ועוד בהרבה מקומות אט מוצאים עד כמה היה דבי עקיבא מרבה לתבוע את עלבון האשד, ומיצר מאד, כאמור, לגודל* ומשומ כך תמוה מאמרו זה: מגרש אדם את אשתו אמ מצאי בסוף המס׳). אהדת גאה הימגה (גימין פ״מ מי אך תשובה לדבר: גם כאן התכוון דבי עקיבא לטובת האש* תהו לשיטתו. דבי עקיבא אמר: איש ואשה זכו — שכיגה ביגיהם(היו״ד שבמלת ״איש״ והה״א שבמלת ״אשה״ מצמדפות לשם ה׳ — יה)« לא זכו — אש אוכלתן(באין היו״ד במלת ״איש״ והה״א במלת ״אשה״ _ הרי נשארת הפלה ״אש״). והפירוש לעגיגט הוא: אמ זכו אין הבעל דואה אשד. אחרת נאה ך כ יותר מאשתו ושלום שודד בבית ואז שכינה* לא זכו — אז הבעל כבד דואה נשימ ה י ע ב יפות יותר מאשתו ופורצת מחאקת ביניהמ ואש אוכלתם (םוטה ת ע״א. עיין שם ברש״י). ופכיון שלא פצא הקדוש ברוך הוא כלי םחזיק ברכה לישראל אלא השלום (סוף עוקצין), לבך פסק דבי עקיבא, שאם אדם כבד דואה אשד. יפה יותר מאשתו לא יהא כבד השלום שודד בםעונם ומומב לגרשה ולא למדד את חייה במריבותמ כך את השכיגה מהבית ואש ולגרש על י

תהא אוכלתם (כך שמעתי מאבא מדי).

, אם גשים אל לב את דרשותיו י אולם למד הרבות שהיה דבי עקיבא מדשן מתוך כוגהד המיגין, לא יקשה כלל עליט מאמרו האמור עד בעגין האש* גם זו היתד. הפגגה במכוון ע המיגין. כי המיגים היו פחםידים פאד בעגין גירושין. ומשומ כך היה דבי עקיבא מעמידפ קולא יתירה: שאפילו אפ מצא אחרת ד ע

גאה היפגד. מגרש*

וראיה לכך נביא כאן דוגמא אחת:

כשהיה דבי עקיבא חבוש בבית האפודימ לא היו א םים כדי נטילת ידים ושתי* כי שופד הבית שפך חציים (ראה להלן ביתר הרחבה). ואז דבי עקיבא לא הניח םים לשתיה ואמד: מומב שאמות מיתת עצמי ולא אעבוד על דברי חברי (ערובין כא ע״ב). והדי קשה הדבר: הרי כאן פיקוח נפש היה, ודבי עקיבא עצמו פופק: אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש וכו׳ (תוספתא שבת סוף פרק טז). אולם

שעו(376)

ובערב יום הכפורימ כדי שיאכילו rat בניהם (פסחים קט ע״א^

ועד כפה היתד. התמדתו גדולה יש לראות מהמסופר כאן. כשהלה בגו רבי שפעת לא ביטל בית מדרשו, אלא פקדו ביד שלותו. בא הראשץב* שמחלת בגו געשתה קשה ואמר לרבי עקי ביותר. וגם אז לא ביטל בית מדרשו. ואמר להם לתלמידיו: שאלו! ורק לאחר שהודיעו לו שמת, עמד וחלץ תפיליו וקרע בגדיו ואמרר* מכאן לתלמידיו: עד כאן הייגו חייבים בתות (פפ׳ שמחות ואילך אגו חייבים בכבודו של פ

פ״ח). איזה אומץ לב והתמדה! וגם כשהיה חבוש בבית האסורים

יכלו רבוחיגו לחיוח בלי תודח רבם הגדול* ד ו ועשו בערמה בכדי לעמוד אתו בקשרי ח והוא מתוך התמדתו והיבתו לתורה עשה את רצוגם ברצץ, על אף הסכגה בדבר ומצבו הקשה בבית הפוהר. פעם אחת שלחו את רבי חגיגא איש אוגו והעלה הלכה פבית האפורים משפו של רבי עקיבא שהיה חבוש שם (גיטין פ״ו ם״ז. עיין שם בפירוש הברטגורא: ״משמו של

רבי עקיבא שהיה חבוש בבית האםורין״).

וכן מצאגו שרבי יוחגן הפגדלר עשה עצםו רוכל, עבר לפגי בית האפורים שבו ישב רבי עקיבא, והיה מכריז ואומר: מי מבקש םחטים זםז חלצה בינו לביגה מהו רי ו מי מבקש צגת רבי עקיבא מן החלת ואמר לו« צ (הדין)? ה? כשר (ירושלמי . . . ך יש לך כושין? יש ל

יבמות פי״ב ה״ה). וכן מפופר, שרבי שמעון בן יוחאי נכנס לבית האפורים שבו ישב רבי עקיבא ואמר לו:: איני פלמדך. אמר * אמר לו ר ו י ת ת מ רבי, ל לו: אם אין אתה מלמדנו אני אומר ליוחאי אבא

ומוסרך למלכות (פםחים קיב ע״א). ואם אנו מתבונגים לפופו הטראגי עלת הגיעה י ר* גבין גם p עד ה מזבח אהבתו לתו* זו שהיתה דברי התמדתו לתורה ללא אומר ו

ל* לי שאיפת חייו ובה הגה יומם ו ומכאן גם נבין את השקפתו על למוד התורה העול* לדעתו, על הכל. לדבריה תלמוד גדול ממעשה, מפגי שהלימוד מביא לידי מעשה

(קידושין מ ע*ב^ תהו לשיטתו על לימוד התורה ואהבת התורה בכלל. כי הוא עצמו פפר את נפשו* תהו פעגל־קםמימ: מה שאדם מוסר י ל ע

שעה(375)

ב* לימים * הםכימ דבי עקי י אצל הימ ה הגיע זפן הפרעת וחלה רבי עקיבא ולא יכול היה להביא לה אח הפפון. יצאה אוחד, מטרוניתא אל שפח הים ואמדה: רבוגו של. ראה שאתה והים ערבים בדבר. טיד . . ם ל ו עם הקדוש ברוך הוא רות שטות בלבו של המיס לבית האוצר וגטל ארגז מלא מ ג הקיסר ו* י אבגים טובות ודיגרי זהב והשלימ לתוך ה ולכפוף פלטו הים אל פתח ארמוגה של אותהגית* תו לקחתו לעצמה. ליפים נתרפא מטרו רבי עקיבא ובא אצל מטרוגיתא זו להחזיר להב* אמרה לו: יהא הכל שלך, שחזרתי את חו אצל הערב והוא פרע לי כל החוב. וגתגה לו מתגות גדולות ופטרתו לשלום (גדרים ג בפוף

ע״א ברש״י).

ד) הון רב ירש מן קטיעא בר שלום, שגתגייר ונדון למיתה, וכל גכםיו הוריש לרבי עקיבא וחבריו (גדרים שמ ע״ב« עבודה זרה

י ע׳׳ב). ועוד ממקורות זולת אלה רכש את הוגו.

רבותיו כאמור, ארבעים שגה למד תורה בהתמדה

ר* ל* ועסק רק בתו דו ג שלש עשרה שגה למד תורה אצל רביו ה״ג) אליעזר ורבי יהושע (ירושלפי פםחים פי ועשרים ושתים שגים אצל גחום איש גם זו

(ברכות בב ע׳״א: חגיגה יב פוף ע״א). מרבי אליעזר למד גם עגין כשפים

(מגהדרין פח ע׳׳א). מרבי יהושע למד גם מעשה מרכבה

(הגיגה יד ע״ב). אצל גחום איש גם זו למד רבי עקיבא לדרוש את כל התודה בריבוי ומיעוט, וגם לדרוש את כל ה״את״ין שבתורה (חגיגה יב

סוף ע״א). וביחוד הרבה ללמוד מעצמו ברוב התמדה

והיבה.

התמדתו בתורה* ל ת התמדתו בתודה היתה כל כך ג שמימיו לא אמד: הגיעה עת לעמוד בביתמ פסחים וערב יום־הכפודי* ר ע המדרש, חוץ פ בערבי פסחים בשביל תינוקות שלא יישנו

תיולרות התיואיגו ווזאגווראיגו

א שעח(378) ג י פ 3 י ג שעז(377) ג

ומכאן אותם המאמרים בהרבה מקומות בשים 5 עד שבא רבי עקיבא ולימד (פסחים כב ע״ב ז מעשר שני פיה, מיה! ראש השנה יז פוף ע*ב ז

נדרימ מ ע״א ועוד רביפ כיוצא באלה). וכך היתה שיטתו של רבי עקיבא בלימודו. העיקר היתד. אצלו ההלכה. שאותה הניה כיסוד. ואחר־כך ביקש לה אממכתא בפסוק. הוא נהג כאן כרבי אליעזר רבו, שאמר לפסוק : ״שתוקי

עד שאדרוש (תורת מזנים תזריע פי״ז). ואולי לזה התכוונו הזיל באמרם: דברים שלא נגלו למשה דבנו נגלו לרבי עקיבא (במדבר רבה יד, ואדר״נ 0, כי הוא לא דרש את התורה בתהילה. אלא מקודמ, כאמור, הניה לו כלל ידוע בהלכה, כפי שעלתה במוחו ולצורך השעה והדרישה. ורק בכדי לתת תוקף להלכה

זו התאמץ למצוא לה םמוכין בתורה.

ש על כל VP יקוץ תלי תלים ר הוא היה ח של הלכות (ראה סוטה ג ע״א? בבא בתרא קיא ע״ב? יבמות מה ע״א: מגהות גח ע״א; שמ כט ע״ב ועוד). וזד. היה גדדש לו, כאמור,

מקודמ.

וכן דרש כפל לשון. לדבריו» בכל מקום שגאמר ״לאמורי איגו אלא לדרשה(ספרי גשא). וכן היה מחליף אפילו את האותיות כשהדדשה היתד. צריכה לכך (סוטה יז עיא), ונותן אותיות אהרות במקומן הדומות להן במספר (נדריפ פז ע״ב). והוא שאמר: סרס את

המקרא ודרשהו (יומא ם ע״ב).ש כל אותם ד ובדרכו זו היה רבי עקיבא ח שלשת הדברים שצוה עקביה בן מהללאל להסתכל בהפ (אבות פ״ג מ״א) ממלה אחת* ״בוראך״(״וזכור את בוראך׳ — קהלת יב, א) — בארך, בורך, בוראך. כלומר: בארך — ממקום שבאת; בורך — למקומ שאתה הולך? בוראך —(ירושלמי ן וחשמן שלפגיו אתה עתיד ליתן ח

סוטה פ״ב ה״ב).

ולפעמימ היה משגה לשפ הדרשה אפילו יסודי הדקדוק של השפה העברית. כשהשעה

היתד. צריכה לכך (בבא מציעא מג ע״ב).מ זו היתד. בגויה על יסוד שיטה ד ד ו שלימה מהושבת בדעת ובהגיון, והיתד. לד, השקפה מלאה כיצד לעשות זאת ומתי לעשות זאת, וגעשתה מתוך מוגה ידועה וצודך השער*

. כאמור, ודרישות הצמד

את נפשו עליו, הוא הביב עליו ביותר; ומה שחביב ביותר אצל האדמ, עליו הוא מוסר את גפשו. השתלשלות חייו, מעם הארץ גמורל ההכמים, בתנאים קשים, מסמנת אף היא ח ג ל גודל מםירות־הגפש והתמדה עצומה בלימוד

התודה. ולדעתו: זמר בכל יום — זמר בכל יום (םגהדרין צם ראש ע״ב), כלומר: אף על פיה התורה בפיך כזמר׳ הוה מסדר למודך ד ח פ ש

י,דש״י שם). ולפי זה אמר: למד תורה בילדותו —חם בילדותו ד תורה מקגותו, היו לו תלמי מ לם בזקגותו, שגאמר (קהלת ח י מ ל — יהיו לו תר זרע את זרעך ולערב אל תגה ק מ ב * ו): ״ י

״ (יבמות סב ע״ב). ך ח י

ולדעתו, חייב אדם לשגות לתלמידו עד שילמדגו, עד שתהא התורה סדורה בפיהם,. (עירובין גד ע״ב). . . ם י ג וחייב להראות לד& פ

רוב גדלו בתורה ובשאר החכמות רבי יהושע מהללו ומשבהו הרבה על עומק פלפולו (ירושלמי פםהים פ״ו ה״ג: סוטה מ

ע״ב). רבי יהודה הגשיא היה מבגד. את רבי עקיבא בשם ״אוצר בלום׳ (יש שם גידפה אהדת: ״אוצר בלום״)). למה היה רבי עקיבא דומה ז — לפועל שגמל קופתו ויצא לשדה. מצא הטיס — מגיה בד.; מצא שעורים — מגיה בה: מטמין — מגיה בה: פולין — מגיה בה: עדשים — מגיה בה. כיון שגכגם לבית מברר הטיפ בפגי עצמן, עדשים בפגי עצמן. כך עשה רבי עקיבא כל התורה טבעות־

ת (אבות דרבי נתן פ׳ יה). ו מ מ כאן ישנה שיטתו של רבי עקיבא בלימוד התודה. הוא לא היה גוהג ברירה בבהירת ההומר. הוא היה סופג הכל. מכל הבא ביד.ל ובתפיסתו ח ג ולאחר כך סידר דגל במוהו ה הכבירה. העיקר היה הלימוד. רק ללמוד ללאת עצומות בכל שטהי התורה ו ע ח הרף. לרכוש י והברירה כבר תבוא מאליה. ובאמת אנו דואים התמצאותו העצומה בכל אשר נשאל

ותשובותיו הקולעות והנפלאות.מ עקיבא קיים מה שאמר: אני אתקן ר שיהיו דברי חכמים קיימים (שבת יז ע״א).

שעט (379) תולדות ה\זואי1ז והאפוראי1ו שפ(380)

שהגיע לדבר אחד א״ל תלמידיו : רבי, מנין לד ז אמר להם : הלכה למשה מסיגי. גתישבה דעתו., ו של עולם, יש לד אדם מה ג מ אמר לו* ד

ואתה גותן תודה על ידי(מגהות כמ ע״ב) ז ומכאן שרבי עקיבא נחשב לאהד תקופת הגביאים לגדול ביותר בין כל חכמי ישראל שבכל הדורות. ואיגם הוסכים כל עמל בכדי להגדילו ולפארו (על כד עוד נראה להלן

בדברגו על ההערצה אליו). דרד אגב, כדאי להעיר כאן על זה, הרי התורה מעידה על משה רביגו ״וומיש משה עגו מאד מכל אדמ״. ובכן קשה׳ למה גתישבה דעתו של משה דוקא, בזמן שאמר רבי עקיבא ״הלכה למשה מסיגי״, הרי אין זה מעיד על מדת העגוה

הגדולה שהצטיין בה משה ו תשובה לדבר* כשראה משה שאיגו יודע מה המ אומרים, היה הושש שמא איגם דורשים הס ושלום לפי התורה שקבל מסיגי, ותשש כהו על זד- אבל כששמע את רבי עקיבא שאמר להם לתלמידיו* ״הלכה למשה מסיגי״, ראה כבר שכן הם דורשים על פי התורה שקבל

מסיגי — ועל זה גתישבה דעתו. רבי עקיבא היה כמעין המתגבר והיה מחדש בכל יום תמיד בכל מקצועות התודה, מדרש הלכה ואגדה. ולא להגם היה רבי עקיבא מתאוגן שלא בא לידי מדת רבו רבי אליעזר, שלא אמר מעולם דבר שלא שמע מפי רבו, (סוכה כה ע״א? בכורות כ ע״ב). ואילו רבי עקיבא לא היה יכול לעצור ברוהו ולהמצא במסגרת רבותיו, אלא היה כמעין המתגבר

ומחדש תמיד׳ ועל כד היה מצטער הרבה.

ואף בהכמת הגסתד היה הגדול ביותד מכל הכמי דודו. וכשהוא גכגס לפרדס עם הבריו, היה הוא היהידי שגכגס בשלום ויצא בשלום (הגיגה יד ע״ב). והקדוש ברוד הוא בכבודו אמר: כדאי זקן זה לשמש בכבודי (שם). כי רבי עקיבא ראה באספקלריה המאירה. ומכאןמ לא ידאגי דרשתו על הכתוב (שפות לג, כ)* ״ האדם והי״ — אף ההיות הגושאות את הכסא איגן רואות את הכבוד (במדבר רבה פ׳ יד, לו). (השוה זה למה שאמרו רבותיגו: כל הגביאים גסתכלו באספקלריה שאיגה מאירה, ומשה דבגו גסתכל באספקלריה המאירה (יבמות ממ ע״£. ודש״י פירש שם: כל הגביאים נסתכלו באספקלריה שאינה מאירה וכסבורים

מתוד אותו שפע של הידושים וחריפות יתירה, לא יכלו הבדיו בתהילה לרדת לפוף דעתו. ויש אפילו שקמדגו. דבי ישפעאל, למשל, אמר: אמדו לו לעקיבא, עקיבא מעית (יומא עה ע״ב). ורבי אלעזד p עזריה אמד לו: אם: p אמר לו כל היום תדרוש לא אשמע לד• ו מה לד אצל הגדה׳ כלד מדברותיד אצל גגעים ואהלות (הגיגה יד ע״א ? סגהדרין סז סוף ע״ב). ואהדים היו שאמרו לו: עד מתי אתה עושה שכיגה הול (שם): עד מתי אתה מעקם עליגו את המקרא (מדרש תהלים פי״ב, ה: ויקרא רבה דאש פרשה לב): עד מתי אתה מעוות

עליגו את הכתובים (ספדי ריש דברים). אד לבסוף גצה רבי עקיבא. והכל הכירו בגדלו. ושמו היה גדול כל כך, שרבי דוםא בן: אתה הוא עקיבא בן יוסף ו הרכיגס אמר ל ששמד הולד מסוף העולם ועד סופו (יבמות

טז ע״א). ולא עוד אלא, כאמור״ העמידו אותו בשורהט ועזרא הסופר. והלכותיו ב אהת עם משה רמת ישראל היו מקובלות אצל כל העם והיו הלי בחיים בכל הדורות. תהו שאמרו: הלכה כרבי

עקיבא מחבריו (עירובין מו ע״א).מ של כל ישראל וכד געשה דבי עקיבא ד

שבכל הגלויות. וכבר מגו וספרו שרבי עקיבא מכר בש״ס המש מאות וששים וארבע (564) פעמים, והלכה כמותו בשלש מאות ושבעים והמשה מקומות (הגאון בעל ״מצפה איתן״ בהגהותיו למסכת

יבמות טז). תזע שאמרגו שגעשה אהר כד לפלא בעיגי

הבריו, והכל הודו בגדולתו. ועד היכן הגיעה הערצה זו יש לראות מזה: כשרצו לתאר לגו את דבי עקיבא כבוגד, תורת היהדות לא מצאו תיאור אהר אלא זה: בשעה שעלה משה למרום מ*או להקדוש ברוך הוא שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפגיו: רבוגו של עולם ,מי מעכב על ידך (מלמסור את התודה בלא תגין ולמה לך לקשור כתרים לאותיות)? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא p יוסף שמו,ח וקוץ תלי תלים של שעתיד לדרוש על כל ק: הראהו לי. אמד לו* הזור הלמת. אמר לות ולא ח ו לאהודיך. הלך וישב לסוף שמוגה שן ו . מ היה יודע מה הם אומחם. תשש מחו

י >ועיבא שפב(382) ב שפא (381) ר

עבה בשר״. ענה לו רבי עקיבא: זה פתרונך, שיבוא ההג ויהא לך בשר הרבה.

ושוב מסופר, שתלמיד אהד ישב לפני רבי עקיבא ועצבות גדולה שרויה על פניו. אמרז אמר לו« ך י לו רבי עקיבא: למה גפלו כה פג ראיתי בהלומ שלשה דברים קשיפ ורעיס:

א) ראיתי כי בהודש אדר אגי מת: ב) ראיתי כי הודש גיסן אין אגי רואה: ג) ראיתי שמה שאזרע לא אקצור ולא

אאסוף. אמר לו רבי עקיבא: כל אותם שלשת הדברים שראית בהלומך טובים הם לך. וזה פתרוגם: מה שראית שבהודש אדר אתה מת — לסימן שבהדרה של התורה אתה מתגבר ומתהדר (כלומר: הוא פירש על דרך שאמרו: אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר (במדבר יט׳ יד) ״אדם כי ימות באוהל״). וזה שראית כי הודש ניסן אין אתה רואה — הוא לסימן, שאין הקדוש ברוך הוא מביאך לידי נסיונות (כלומר: ״ניסן״ מלשון ״גסיון״). ומה שראית כי מה שאתה זורע אין אתה קוצר — זהו לסימן שהבנים שאתה מוליד אין אתה קוברם (ירושלמי מעשר שני פ״ד סוף ה״ו).

ההערצה אליו רבי עקיבא זכה להערצה מאת, שלא זכה לה אף אחד מהכמי ישראל. והיה, כאמור, לרבן של כל הגלויות בכל הדורות. הלכותיו, כאמור, היו להליכות היים של ישראל בכל דור ודור. מרוב גדלו בתורה ובהכמה השווהו למשה רבגו. וכבר הבאגו לעיל את שאלתו של משה רבגו בעצמו: יש לך אדם כזה, ואתה גותן את

התורה על ידי ? ויש להשואה הזאת גם סימגים היצוגיים ופגימיים. רבי עקיבא מהיותו רועה פשוט אצל הותגו עלה לדרגת מגהיג ורועה לעמו, ומ משה רבגו, רועה הגאמן של ישראל, אף הוא לקה מאהרי הצאן אצל יתרו הותגו לעמוד בראש העם ולתת תורה לישראל. ואף רבי עקיבא הי מאה ועשרים שגה כשגות הייו של משה רבגו. ואף סמליות יש בהשואה זו. כשם שמשה רבנו מסרו לנו רובי נ ת י ! ך את התודה הכתובה לישראל, כ התודה שבעל־פה מידי רבי עקיבא כמו שאמרו: ״סתם מתניתין רבי מאיר, מתס תוספתא רבי

לראות ולא דאו, ומשה רבנו נסתכל באספקלריה המאירה וידע שלא דאהו בפגיו. ועיץ גם מה

שכתב הרמב״ן בהידושיו על זה).

ורבי עקיבא, שהיה בקי בהכמה זו, ידע שיש להזהד בה מאד. ומשומ כך אמר: אין דורשים במעשה בראשית (פרשה ראשוגה של בריאת העולם) בשגים ולא במעשה מרכבה (פרשה ראשוגה שבספר יחזקאל) ביהיד, אלא אם כן היה הכם ומבין מדעתו(הגיגה פ״ב, מ״א ותוספתא הגיגה ב, א). ולא להגם גקראים ספר

האותיות או מדרש האלפא־ביתא על שמו.

וכן היה בקי בהכמת הרפואה (מדרש שמואל פ״ד, א: אבות דרבי גתן פכ״ו בסוף).

להלן גראה הוראותיו בעגיגי אוכל וכדומה.

וכן בקי היה בהכמת הטבע, וביהוד ידע טבע האדם בכלל. ומעשה באותו מלך הערביםת ששאלו לרבי עקיבא: אגי כושי ואשתי משי וילדה בן לבן. אהרגגה שזיגתה תהתי ז אמר לו רבי עקיבא: צורות ביתך שהורות או לבגותו. ורבי עקיבא הסביר לו אמר לו: לבגות ומי סיבת אותה תמיהה (במדבר רבה פרשה ט׳, מג).

ומרוב הכמתו של רבי עקיבא ברכו עליו. שגילה סודו . . ך ו ר ב הבריו ברכה מיוהדת: ״ לרבי עקיבא בן יוסף״ (מס׳ כלה רבתי פ״ב, א).

רבי עקיבא היה אהד מאותם הארבעה (השאר: רבי אליעזר ורבי יהושע ושמעון התימני) בסנהדרין ביבגה שידעו שבעים לשון (סנהדרין יז ע״ב). ולפיכך נסע עם רבן גמליאל ועוד הכמים לרומי להשתדל לבטל את הגזירות הרעות שגזרו הרומיים על היהודים יום יום (סוכה כג ע״א: תוספתא ביצה פ״ב? ספרי

פ׳ עקב ? מעשר שגי פ״ה מ״ט ועוד).

וכן היה מומהה גדול גם בעגין הלומות. פעם אתת ישב תלמיד אהד לפגי רבי עקיבא ופגיו עצומת. אמר לו רבי עקיבא:: ראיתי למה אתה דואג ופגיך זועפות ז אמר לו בחלומי ש״דגלי היתה קטגה״. אמר לו זה הוא פתרת הלומך, שיבוא ההג ולא תהיה שמחתךז יהיה לך בשד לאכול, ואין שמחה שלמה, מ א אלא בשר (כלומר: הוא פתר ״רגל״ במובן

״חג״).ה מסופר על אחד שבא ואמר לו ודומה א לרבי עקיבא: ראיתי בחלומי ש״דגא היתד,

שפד(384)

רבי דוסא בן הרכיבם אמר לרבי עקיבא: אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולמ ועד סופו? שב, בגי, שב — כמותך

ירבו בישראל (יבמות טז ע*א). ואמרו: לבן של ראשוגימ כפתהו של

אולמ — זהו רבי עקיבא (עירובין גג ע״א). ואילו לא עמד שפן בשעתו ועזרא בשעתו ורבי עקיבא בשעתו, לא היתד, תורה משתכהת

מישראל (ספרי עקב). משמת יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוהגן איש ירושלימ בטלו האשכולות — ולא עמד אשכול עד שעמד רבי עקיבא (ירושלמי

סוטה פ״ט ה״י).

הערצה אליו היתד. כה גדולה עד שגתגוהו אפילו לבעל מופת. שעסק בתורת הגסתד — כבר רמזגו על כך למעלה. אך אין הוסכים שום סיפור בכדי להעלותו לשיא הגדלות. והתאורים

הם מרובי גווגים.

ומספדים עליו: רבי אליעזר ירד לפגי התיבה ואמר כ״ד ברכות ולא געגה, וירד רבי עקיבא אהריו ואמר: אביגו מלכגו׳ אין לגו* אביגו מלכגו, למעגך דהם עלים­ ת מלך אלא אירדו גשמימ (תעגית כה ע״ב. — ראה להלן —ו

על כך ביתר באור).

ורבן גמליאל מרוב אהבתו לרבי עקיבא קראו ״בגי״. ורבן גמליאל מספר: פעמ אהת הייתי מהלך בספיגה וראיתי ספיגה אהת שגשברה, והייתי מצטער על תלמיד הכמ שבה, ומגו רבי עקיבא: כשעליתי ביבשה בא וישב: בגי, מי העלך ן ודן לפגי בהלכה. אמרתי לו

(יבמות קכא ע״א).

היחס בין הנשיא לרבי עקיבא(פרק מומגד) אגב הזכרתגו כאן בסוף לפרק הקודמ את רבן גמליאל, כדאי להזכיר בכלל את היחסימ

שביגו, כגשיא, לרבי עקיבא.

אמנם רבי עקיבא אהב את הנשיא אהבה* ותמיד עמד לימיגו, כגת: במחלוקתו עם ב ר רבי יהושע. רבן גמליאל גזר על דבי יהושע שיבוא אליו במקלו ובמעותיו ביום הכיפורים שחל לפי חשבתו של רבי יהושע. לא קשה לתאר, באיזה פצב גפצא אז רבי יהושע. זוהי החלטה שיש בה משום טראגיות רבה לאיש בשיעור קופתו של רבי יהושע. ומעגין,

שפג(383)

גהמי* סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון—וכולהו אליבא דרבי עקיבא-(סגהדרין פו ע״א). תהו שדרשו: ״לכן אחלק לו ברבים ואת עצופים יהלק שלל״ (ישעיהו גג, יב) — זה רבי עקיבא שהתקין מדרש הלכות והגדות (ירושלמי שקלים פ״ה ה״א). וכשם שהעידה התורה על משה רבגו שלא קמ כמותו בישראל, כך אמרו הז״ל על רבי עקיבא: ״הגה רבי עקיבא שלא הגיה כמותו בארץ ישראל (ברכות

סג ע״א). ועוד אמרו: דברימ שלא נגלו למשה רבגו

נגלו לרבי עקיבא (במדבר רבה יד בסוף). והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו משבהו

לפגי מלאכיו(הגיגה יד ע״א). וכשהראה הקדוש ברוך הוא לאדמ הראשמ דור דור והכמיו, דור דור ודורשיו, דור דור וסופריו, לא התפלא אדמ הראשון על אהד מהמ בכל הדורות עד שהגיע לדורו של רבי עקיבא. אז שמה בתורתו וגתעצב במיתתו (עבודה זדה

ה ע״א). וגאמר שרבי ישמעאל ורבי עקיבא המ מאבות העולמ (ירושלמי ראש השגה פ״א היא). וכששמע רבי טרפון את רבי עקיבא מיסד הלכה אהת על יסוד כתוב, קרא בשמהה גדולה ובהתרגשות: העבודה, אתה לא הטית ימין ושמאל, אגי שמעתי ואין לי לפרש, אתה דורש ומסכימ לשמועה, בלשון הזה א״ל: ״עקיבא כל הפורש ממך כפורש מהייו״ (זבהימ יג ע״א:

קידושין סו ע״ב). ועוד אמר רבי טרפון על הכתוב (דגיאל ה, ד): ״ראיתי את האיל מגגה ימה וצפוגה וגגבה וכל היות לא יעמדו לפגיו ואין מציל מידו ועשה כרצוגו והגדיל״ — זהו רבי עקיבא

(ספרי הוקת). ועוד אמר רבי טרפון: עקיבא, עליך הכתוב אומר (איוב גוז, יא): ״ותעלומה יוצא אור״ — דברים המסותרים מבגי אדם הוציאם

רבי עקיבא לאורה (אבות דרבי גתן פ״ו). ופעם אהת גשקו רבי טרפון לרבי עקיבא על ראשו ואמר לו: רבי בחכמה ואלופי בדרך

ארץ (פמכת כלה ובעוד מקומות). ופעמ אחת ראה בן עזאי את רבי עקיבא שהוא מנצח את רבו רבי אליעזר בוכוח, קם ואמר: חבל עליך בן עזאי שלא שמשת את

רבי עקיבא (גדדימ עד פוף ע״ב).

ווולוות התגאים והאמוראים

א שפו(386) ב י ן ן י פ ג שפה (385) ו

מכל מקום, דבר אהד ברור, כי אהבתו את הנשיא לא העבירה אותו על דעתו. הוא כאיש המופת והםגולה לא הת אף מפני הגשיא. הוא, אמנמ, כאמור, איש המשמעת, אבל לא כשהיא עוברת את המדה הדרושה. זהו לבפ יושר המפכה טוב ונדיבות, אבל יהד עפ זה ג

וצדקות.

צדקתו ומלותיו כבר ראינו איך הז״ל לא יכלו לגמור עליו את ההלל. ובכל מיני צורות הבעה עשו זאת. אפ כגדול התורה וכגדול הצדקות. לא הפכו שבהיפ ותאריפ, ספורימ ואמרות, השוואות והערכות בכדי להגדיל את שמו של רבי עקיבא

ולהאדירו. הז״ל מתארימ אותו כצדיק גמור השולט

ביצרו עוד יותר מיוסף הצדיק. ומספריפ, שפעמ אתת נמצא רבי עקיבא באתת הארצות בהוץ־לאדץ. שלה לו המושל שתי נשים יפות מקושטות ככלות, והיו הנשימ הללו מתנפלות על רבי עקיבא כל הלילה. זאת אומרת: הזור אצלי, וזאת אומרת: הזור אצלי. ורבי עקיבא לא ברה החוצה כיוסף בכדי להפטר מהן, אלא היה יושב ביניהן ומרקק ולא פנה אליהן. הלכו להן וקבלו לפני המושל ואמרו: שוה לנו המות משתתננו לאיש הזה לו המזלזל בנו. שלה המושל וקרא לרבי עקיבא ואמר לו: מפני מה לא עשית עפ הנשימ הללו כדרך שבני אדפ עושיפ לנשימ? לא יפות הן, לא בנות־אדמ כמותך הן ? מי שברא אותך לא ברא אותן ז אמר לו: ומה אעשה שדיהן בא אלי מבשר נבלות וטרפות ושרצימ (אבות

דרבי נתן פט״ז).

ומעתה לא יפלא עוד על רבי עקיבא שהגיע עד לידי התפשטות הגשמיות והיה עצור מאשתו כ״ד שנימ במרחקימ וישב בבית המדרש ולן

בעומקה של הלכה. ואולי לזה התכוון בן עזאי באמרו: כל הכמי ישראל דומיפ עלי כקליפת השומ הוץ מן הקרה הזה (בכורות נה עיא). כלומר: הוץ מרבי עקיבא שהוא קד בקרה. ובזה רמז על מידת פרישותו המופלגת. כי אי־אפשר לומר,ת כל כך את רבי עקיבא יאמר ר ע ה שבן עזאי, ש על רבו ״קרח״ על שם קרחתו, אם אפילו לשפ

שבסכסוך זה עמד רבי עקיבא לצד הגשיא והוכיה לרבי יהושע בראיה מהתורה שצריך לקיים גזירת הנשיא ולילך אצלו, אם כי לדעתו לא צדק ר״ג. אותה המשמעת הנפשית היתה מעצמ הוויתו של רבי עקיבא, איש האמת והצדק ואיש הסדר והטאקט (ראש השנה

כה ע״א). וכן במעשה של דבי אליעזר בתנורו של עכנאי, שאמרו: מי ילך ויודיענו? אמר רבי עקיבא: אני אלך. שמא ילך אדמ שאינו הגון ויודיעו ונמצא מהריב את כל העולמ כולו. מה עשה רבי עקיבא? לבש שהורימ ונתעטף. . . ת ו מ שהורימ וישב לפניו ברהוק ארבע א

(בבא מציעא נט ע״ב). אולמ באותו מעשה עמ תלמיד שבא לבית המדרש ושאל: תפלת ערבית רשות או הובה, ועל ידי זה שרבן גמליאל העמיד את רבי יהושע על רגליו באותה שעה, הועבר מכס נשיאותו, כאן עמד רבי עקיבא לימין רבי יהושע. ובאותו זמן היה כבר רבי עקיבא גדול מאד בתורה ובהכמה עז־ שאמרו למנותו אז לנשיא במקומו של רבן גמליאל שהודה, אלא שזכות אבותיו לא עמדו לו, כי אביו של רבי עקיבא, כאמור, היה גר. ונתמנה רבי אלעזר בן עזריה לנשיא, שהיה הדור העשירי לעזרא (ברכות כז ע״ב). ועל כך היה רבי עקיבא יושב ומצטער ואמר: לא שהוא בן תורה יותר ממני, אלא שהוא בן גדולימ יותר ממני. אשרי אדמ שזכו לו אבותיו, אשרי אדמ שיש לו יתד במי להתלות בד״ וכי מה היתה יתידתו של רבי אלעזר בן עזריה להתלות בה? — שהיה דור עשירי

לעזרא (ירושלמי ברכות פ״ד סוף ה״א).ב זוכה לבן ועל כך אמר רבי עקיבא: מז בטי ובכה ובעושר ובהכמה ובשגיפ — ובמספר

הדורות לפגיו(עדויות פ״ב מ״ט). לכאורה משנה זו תמוהה מאד. ורוב המפרשים טרחו לישבה. אך לדידי אין כל .קושי בדבר ישוב הדבריפ. יש לזכור, כי ממכת עדויות גתחברה בו ביומ שהודח רבן גמליאל ונתמנה רבי אלעזר בן עזריה לנשיא במקומו (ברמת כה עיא). ומיד נרגיש שלא התכוון רבי עקיבא אלא לאותו מעשה של מינויו של הנשיא החדש, שזכות אבותיו — עזרא הכהן — עמדה לו לכד. תוהו שאמר: ״ובמספר חדורותר* לפגיו״, כלומד: עשרה דודות לפניו עד עז

שפז(387) הולרוה ההגאים והאגווראים שפח(388)

יושב ודורש בלשון העברית והמתורגמן עומד על גבו והוזר על דבריו לקהל בלשון הארמית בכדי שיבינפ ההמון. ולפיכך בשעה שדברו רב גחמן(במסכת כתובות) ורבי עקיבא(במסכת ברכות) לפשוטי העפ לא דברו אלא בשפה הרווחת בפי ההמון. וכשדברו לתלמידי החכמיפ דברו עברית צחה• וכדאי לציץ, שרבי עקיבא, כשהיה עפ הארץ לא דבר עברית אלא ארמית. ואחר כך לא דבר אלא עברית. ולכן לא נשאר ממגו כמעט שומ מאמרימ בארמית אלא מעט

מזעיר. גחזור לעגיגגו. מרוב אמוגתו של רבי עקיבא בהשגחת הבורא היתד. תקותו הזקה כל־ כך בגאולה שלמה ובבגין בית המקדש. ותקותו זו גרמה לו שמחת־גפש כה גדולה, שאפילו אט ראה חבריו בוכיפ באותה שעד״ היה הוא שוחק. ומעשה בחבריו, שהיו רואיפ את המטרופולין של מחריבי בית המקדש על תלה בגויה, הומיה ועליזה, בכו מרוב צער. ורבי עקיבא היה משחק,. אם הקדוש ברוך הוא עושה כך ת מ א ב למכעיםיו, קל וחומר לעושי רצוגו. וכן כשבאו חבריו וראו אותו שועל יוצא מבית קדש הקדשימ, בכו מכאב, ורבי עקיבא שוב משחק. אמרו לו: עקיבא, מפגי מה אתה משחק ז ביחמ אותפ בדבריפ כאלה עד שאמרו לו: עקיבא,

גחמתגו, עקיבא גחמתגו (סוף מכות).

ומתוך אמוגתו זו ובטחוגו בתקומת מלכות ישראל ובגין בית המקדש, כשראה את בר־ כוכבא לראשוגה, אמר: זהו מלך המשיח, וקרא עליו את הפסוק (במדבר כד׳ יז): *דרך כוכב

מיעקב״ (ירושלמי תעגית פ״ד היה). לדברי הרמב״ם (בסוף הלכות פלכים) היהכב* ואחרי רבי עקיבא נושא כליו של בר כו שנוצח בר כוכבא ונעשה בן כתיבא, נשאר רבי עקיבא אותו רבי עקיבא כמקודם, וכנראה שאז דרש רבי עקיבא את דרשתו על הפסוק (שמות כ, כ): ״לא תעשון אתי* — לא תעשון* כשהטובה אתי כדרך שגוהגים במריטת אחרו באה עליהן הן מכבדות את אלהיהן׳ וכשבאה הפורעטת מיד הן מקללות את אלהיהן. אבל ישראל אם אביא עליהם הטובה יתגו הודיה ושבת, וכשאביא עליהם את הדעה והימורים

ט הודיה (מכילתא פ״י לא). ת גם כן י ודומה לזה דרש רבי עקיבא « ״ואהבת את ה׳ בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדן*״ —

בדיחותא בעלמא. כי על כגון זה אמרו: הדחק מן הכיעור ומן הדומה לו(חולין מד ע״ב). ובן עזאי הרי הוא בעל המאמר (אבות פ״ד מ״ג): אל תהא בז לכל אדם (ועיין מה שכתבתי בעגין זה בערך ״רבי יהושע בן קרחה״. ובקשר עמ זה עיין גפ בתוספות פסחים קיב ע״א: ד״ה:

״צוד. רבי עקיבא״). ומרוב צדקותו היתד. אמוגתו בהשגחת הבורא יתברך כל כך גדולה עד שהיה אומר: ״כל דעבד רחמגא לטב עביד״. ואפילו לרע.

כי אגחט איגגו יודעים מהו רע בשבילט. ומסופר בקשר עם זה: פעם אחת היה רבי עקיבא מהלך בדרך. הגיע למקום אחד, ביקש אכםגיה ולא גיתגה לו, אמר: כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא לטובה הוא עוש* הלך ולן בשדה והיו עמו חמור ותרגגול וגר. בא אריה ואכל את החמור ? בא חתול ואכל את התרגגול: בא רוח וכבה את הגר. אמר: כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא לטובה הוא עושח. בו בלילה באו גייסות ולקחו את כל בגי העיר בשבי. ואמר רבי עקיבא: וכי לא אמרתי לכס: כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא לטובה הוא עושה ו (ברכות ם ע״ב). ורש״י מפרש: אילו היה הגר דלוק היה הגיים רואה את רבי עקיבא, ואילו היה החמור גוער או התרגגול קורא היה הגיים

שובה אותו(שט). וכדאי להעיר כאן על מה שהגמרא חוזרת על כך פעמיים. פעמ מביאה הגמרא את דברי רבי עקיבא במקורם בעברית ופעם בתרגומם לארמית. ובדומה לזח מצאגו: אמר רב גחמן: הכגיםו לו עז לחלבה ורחל לגתתה ותרגגול לביצתה ודקל לפירותיו, אוכל והולך עד שתכלה הקרן. ועל יד זה גשגה הדבר שגית בארמית (כתובות עט ע״ב). ועל כד תמה המהר״ם שיף שם בכתובות ואומר: בהשתטת הלשון לא ידעתי כעת, דכל המימרא הראשוגה היא לשמ המקרא והמימדא השגיה תרגום. אולם מסתבר, שיש למצוא סיבת הדבר ביחסים ההדדיים שבין העבדית והארמית בתקופת חז״ל. השפה השלטת ברחוב, שרוב העם גזקקו לו בחייהם היום• יומיים, היתה זו הארמית שדחקה וחצרה את רגלי חברתה העברית, שלא היתה עוד כי־אם שפתמ של תלמידי חכמים, בגי העליה בלבד. המוגי העם היו שומעימ ומדברים אד ודק* ולפיכך מצאגו גם זה, שהיה החכם בארמי

שצ (390) את כל אשר לך ופזר אותו לעניים, ועל ידי כךר בשמים. ולכן כשראה רבי עקיבא מ יהא לך א שרבי ישבב רוצה לבזבז את רכושו לא הניחו לעשות כך בכדי שלא לתת פתחון־פה לדעות

המינים, והוראת שעה היתר-

ומרוב אהבתו למצוד. זו של צדקה, כשניתנה לו ההזדמנות לדרוש בגודל ערכה של מצוד, זו* ומעשה בחםיד אחד שהיה ב ר היה שמח ה רגיל לתת הרבה צדקה וטבעה פפינתו בים. רבי עקיבא ראה בטביעתה של הפפיגה, והוא בא לפגי בית־הדין להעיד על כך, כדי שאשתוא לכל מי שתדצ* ש מ של אותו חמיד תוכל ל ובתוך כדי עדותו הופיע אותו חמיד ועמד לפגי בית־הדין. אמר לו רבי עקיבא: אתה הוא זה: בך. אמר לו: ז אמר לו מ י שטבעה פפיגתך ב ומי העלך* אמר לו: צדקה שעשיתי. פתח רבי עקיבא ואמר: ברוך אלהי ישראל שבחר בדברי תורה ובדברי חכמים שהם קיימים* א): ׳״שלח לחמך על לעולם, שגאמד (קהלת י פגי המים וכו׳״, וגאמד (משלי י, ב): ״צדקה

תציל ממות״ (אבות דרבי גתן פוף פ״ג).

וכמו כן אירע לבתו של רבי עקיבא עצמו, שגיצלה מגחש על ידי זה שהחזיקה ביד עגי, שגתגה לו לאכול וייטב לבו ויברך אותה בשם ה׳. ואז יצא רבי עקיבא ודרש: וצדקה תציל ממות — ולא ממיתה משוגה בלבד כי אם אף

ממיתה עצמה (שבת קנו ע״ב).

מ נאמר ,שרבי עקיבא היה כופה על ו הצדקה (ירושלמי פםחים פפ״ד).

ת מפופר על רבי טרפון, שהיה עשיר ו גדול ולא היה נותן צדקה לפי עשרו. פעמ אתתב* אמר לו: רבי, רצוגך שאקגה מצאו רבי עקי: כן. מיד עמד לך עיר אחת או שתים. אמר לו* ה רבי טרפץ וגתן לו ארבעת אלפים דיגרי ז גמלם רבי עקיבא וחלקם לתלמידי חכמים: היכן עניים. לימים מצאו רבי טרפה, אמר לו העיירות שלקחת לי ז תפםו בידו והוליכו לביתו בפניהם והיו ח י מ המדרש, והביא פפר תחלים ו קוראים עד שהגיעו לפסוק זה: ״פזר נתן: זוהי לאביוגים צדקתו עומדת לעד״. אמר לו העיר שקגיתי בשבילך. עמד רבי טרפון וגשקו: רבי ואלופיו רבי לדבי עקיבא ואמר לוו ממון בחכמה ואלופי בדרך ארץ — והוסיף ל

לבזבז(ממכת כלה).

שפט(389)

בכל מדד. שהוא מודד לך בין במדת הטוב ובין במדת הפורענות.

עסקי צדקה רבי עקיבא עמק הרבה בעניני צדקה וראה בה עיקר גדול. הוא עצמו היה גבאי־צדקה (ירושלמי פאה פ״ח ה״ו). ותמיד היה דורשמ דרש על הכתוב (משלי בגודל מצות צדקה. ו י, ב): ״וצדקה תציל ממות״ — לא ממיתה משוגה בלבד, אלא אף ממיתה עצמה (שבת קגו ע״ב). ומצוה זו היתד. חשובה כל־כך בעיגיו עד שהוא עצמו היה הולך לקבץ גדבות(ירושלמי פמחיפ פוף פ״ד). תהו שאמר רבן גמליאל: עשור אחד שאגי עתיד למוד גתה לרבי עקיבא בן יוםף שיזכה בו לעגייפ ומקומו מושכר לו (מעשר שגי פ״ה, מ״ט: קידושין מ בראש ע״א). ולא לחגם גקרא רבי עקיבא בגמרא שהוא ״יד עגיים״ (״שאגי רבי עקיבא דיד

עגיים היד.״ — קידושין מ ע״א). כדאי לציק, כשרצו למגות את רבי עקיבא לגבאי־צדקה, אמר: אלך ואמלך באגשי ביתי. הלכו אחריו ושמעו שאשתו אומרת לו: אפילו אם יבזו ויקללו אותך תקבל עליך להיות גבאי (ירושלמי פאה פ״ח ה״ו). זו האשד. יפת הגפש, שכל חייה מוקדשים אך ורק למען הזולת ולשם אידיאלים גשגבים, כאהבת התורה ועםקי צדקה וכדומ* ושום דבר לא לטובתה הפרטית

ולדרישות האש*

ומכאן מאמרו: כל מי שאיגו עוםק בתורה גורם עגיות לבגיו. מה יעשה אדם ויהיו בגיו עשירים ויקיימו יעשה חפצי שמים וחפצי אשתו. ואלד. הם חפצי שמים: יפזר מעותיו לעגיים, שגאמר (תהלים קיב, ט): ״פזר גתן

לאביוגים צדקתו עומדת לעד״ (מםכת כלה). ולפי דעתו זו גם אמר: מעשרות םייג

לעשירות (אבות פ״ג, מי״ג). ואם כה גדולה היתד, אהבתו לצדק* לעזרה הדדית, תמוה הדבר על מה שאמרו בגמרא:מ לצדקה יותר מ מעשה ברבי ישבב שבקש ל מחומש ולא הגיחו רבי עקיבא (כתובות ג ע״א$ ערכין כח עיא). אך התשובה היא בפי שכבר דברגו על כך. רבי עקיבא עשה לפעמים מעשים רבים במטרה להפגין גמר המיגים, זמ* שדעתו היסודית לא היתה גומה למעשיו. מ המיגיםד מ מ אמרו: אם רוצה אתה להיות צדיק, לך ו

א ג י ן ן י פ ב ר

שצב(392)

עבוד עבודה זרד״ והילד ועובד (אבות דרבי נתן פ״ג).

ובדומה לזה אמר: יצר הרע בתחילה דומה להוט של עכביש ולבסוף נעשה כקלע של

ספינה (בראשית רבה פכ״ב, יא).

ועוד אמר רבי עקיבא: ראה היאד הקדוש ברוד הוא הס על נכסיהם של ישראל (תנחומא

אתדי־מות יא).

לשו! הרע

וביהוד היה מתרתק רבי עקיבא מלשון־ הרע. ורבי יוהנן בן נורי ספר: מעשה בזקן: אחד ומגילת סממנין בידו, אמרתי לו: מבית אבטיגס אגי. — מאין אתה ? אמר לי ומה בירד ז . . . וכשבאתי וסתתי דברי לפני: מעתה אסוד לספר בגגותן רבי עקיבא אמר לי של אלה (יומא לח ע״א. וראה את המסופר

על העגין הזה בירושלמי שקלים פ״ה ה״א).

טרחא דצבורא

היה הס מאד על טרתת הציבור. וכד היהב* כשהיה מתפלל עם מגהגו של רבי עקי הציבור היה מקצד ועולה מפגי טורה הציבור,ט לבין עצמו אדם מגיהו וכשהיה מתפלל בי* וכל כד למה ז — ר ח בזוית זו ומוצאו בזוית א

מפגי בריעות והשתחויות (ברמת לא ע״א).

איש האמת

ת מ ל מ אמרו לפגי דבי עקיבא: יהודה זכה ל מפגי שהודה בתמר. אמר להם רבי עקיבא:: מפגי ת לו מ וכי טתגים שכר על העבירה? א שהציל את אתיו מן המיתה, שגאמר: ״ויאמר״ אמר . . . ג יהודה אל אתיו מה בצע כי גהדו להפ: דיה להצלה שתכפר על המכיר* אמרו* אמר להפ רבי עקיבא: ולא ט ע : מפגי ה לו. . . ו ת מ ר ערב הוא וסופו של ערב לצאת ידי ע

(תוספתא ברכות פ״ד).

וזהו לשיטתו, שלא לשאת פגים אפילות יוסף, והוא שהרהיב עוז ר מ להשבטים על מ בנפשו לדבר דברים שאיש אחד לא היה מעיזמ לדבר. ולו חיו סולחים על הכל. מ מטוב לה ומוסריותו הנעלה אמד מה שאמד. ובדומה א אמר: בשעה שאמר שלמה המלך לבטת אתת המקדש היו השבטים רצים ומדייגים אלו מ* תה אומר: מ י עמ אלו. זה אומר: בתחומי י

שצא(391)

ט רואימ עד כמה היה רבי ומכל זה א עקיבא שקוע במצות צדקה לעגיים. אלא בכדי שלא לתת מקום לדעות המיגים בעגין זה, כאמור, גאזם גם כאן גגד בזבוז יתיר ולא הגיה לתת צדקה יותר מתומש, אף כי גם כאן עשה

מעשה זה בגיגוד להשקפתו ולהכרתו.

בקור חולים

ולא רק לדברים שבצדקה היה עושה ומעשה, אלא עסק הרבה גם במצות בקור הולים.

ומעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבאס רבי מ ג שהלה ולא גכגסו ההכמים לבקרו, ו עקיבא לבקרו. ובשביל שכיבד וריב? את הבית לפגיו, אמר אותו תלמיד: רבי, החייתגי. יצא רבי עקיבא ודרש: כל מי שאיט מבקר תולים

כאילו שופד דמים (גדרים מ ע*א).

ויש להדגיש את המעשה, שרבי עקיבא עצמו כיבד וריב? לפגי תלמידו. כי בכלל היה דבי עקיבא מעביר על מידותיו (תעגית כה ע״ב). ואולי משום כד אמר רבי עקיבא: העבודה אם יש בדור הזה יודע היאד מוכיחים

(תורת כהגים קדושים פ״ד, ט). לדעתו: פיקוה גפש דוהה את השבת (יומא פה ע״ב? מכילתא תשא אי). ואפילו ספק גפשות דוהה את השבת (תוספתא שבת טו, טז).

ממון ישראל

הוא היה הס הרבה על ממוגן של ישראל. ומעשה בפידן(שם כפר) של בית מגהם שמיעד ולא יצאה, וגשהטה וגמצאה דבוקה בכסלים. והתיר רבי עקיבא ואסר רבי יוהגן בן טרי :ואמר לו רבי עקיבא: עד מתי אתה מכלה «מוגם של ישראל (בכורות מ ע״א. בתוספתא בכורות פ״ד ישגם שיגויים במקצת. עיין שם).

ומעשה בחסיד אחז^שלקת משגי בגי אדם ולא ידע מאיזה לקח. בא לפני רבי טרפון אמד: הנח דמי מקחן• ביניהם והסתלק. בא לפני ו ל רבי עקיבא אמר לי» אין לד תקנה עד שתשלם .דמי מקחן־ לכל אחד ואחד (בבא קמא קג עיב).

ועוד אמר רבי עקיבא: חקורע בגדו .בחמתו והמשבר כלים בחמתו והמפזר מעותיוה זרה. שכך ד מ בהמתו יהא בעיגיד כעובד ע: עשה אומנותו של היצר הרע: היום אומד א >ך ולמחר אומר לו עשה כד עד שאומד: לך

תולרגוז ו!תו&יגו גוזאגזגר&ינו

שצד(394)

למד דבי עקיבא לדרוש כל ה״את״ין שבתודה זר לו לרבי עקיבא! מ הרי מצאנו שדבי ישמעאל ז* י נ ב ש אתה שש משת את נחום איש גם זו כיר* ״אתי פלוני ש כל ה״את״ין שבתו ד שהיה חש בו (הגיגה יב« בראשית רבה ר פה היה חז או מדוע לא דרש ״אתי של *את ה׳ ( גג, טו אלהיך תיראי רבי שמעת העמסתי, שאף הוא,p ואם * ב ר דרש כל ד״את״ין שבתורה ז וכן ה למה היו צריכים לחכות עד שבא דוקא דבי עקיבא ולימד וברז וכבר השיבו על זה תשובות: שום חכם אהד ך ח נראה לי כ י ד ל שונות. ו לא הרהיב עת בנפשו עד כדי כך לדמות את פוראו של פי שהוא, ויהא זה תלפיד־הכם הגדול* ודק דבי ו ש ברוך ה ח ק ביותר, לפודאו של הא הוא ז ק עקיבא ההין לעשות זאת. ומדוע ח אך יש לשים לב למה שאמדו בעלי התופפות (תעגית כ ע״א, דיה: ׳״וגעתרות גשיקות׳):* וכך. ז ל מ ח אוהב שהפך אויב אין לך אויב ג כפובן, להפך: אויב שהפך אוהב, אין לך* י אוהב גדול מפגו. והואיל ורבי עקיבא ה* כאמור, שוגא כל כך גדול לתלמידי הכמי ואחר כך געשה לאוהב גדול לתלמידי הכמים,p דק הוא, ל ל ממגו. ו ח מובן שלא היה אוהב ג כאוהב קיצוגי מה, העיז לדרוש ״את ה׳ אלהיך

ת תלמידי הכמים״). מ ר תירא — ל

רבי עקיבא אף לאחד שהגיע למדרגה הגבוהה ביותר שבידי ילוד אשד, להגיע, לא גבה לבו, כאמור, ולא דמו עיגיו, אלא זכר עוד. ובשעה ל ח את ימיו הראשונים בכאב־לב ג שלימד את תלמידיו היה נותן שבה והודיה לקדוש ברוך הוא ואומד בגלוי! מודה אני לפניך ה׳ אלהינו ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות (אמת

דרבי נתן פרק כא).

ולולא דמפתפינא הייתי אופר, שפטעם זהה בהגיעו לכתוב (ויקרא ד­ כ היה דבי עקיבא מ ת) : *ולא ידע ואשם תשא עוגו״ (קידושין פאי על לבו זבד ילדותו. א ד ע״ב). כי עלה מ

ומרוב עגותבותו היה אומד: כל המגביהה ז — לנבלה מ עצמו על דברי תורה למה הוא ח מושלכת בדרך, כל עובד ושב מגיח ידו על חוטמו ומתרחק מגעה והולד, שנאמר (משלי ל,ם נבלת בהתנשא tan זמות יד לפתי א לב): .מ נתן יא! ילקוט שמעוני משלי ל). ד (ומות ד

שצג (393)

בתחומי ייבנה. אמר להם הקדוש ברוך הוא:ם כ ל * מ י ט ב ם ש כ ל ז מ ן שבטים, למה תרצדו צדיקים — אלא גבגוגים. מהו גבגוגים ו — גנבים — כולכם הייתם שותפים בממדתו של יוסף, אבל בניפין שלא נשתתף בפכידתו של יוםף, ההר המד אלהים לשבתו (בראשית רבה

צט, א). והדרשות הללו הן מםוג דרשותיו שהיה* וחבריו לא י ג ש בלי משוא פ ר דבי עקיבא חה תמיד היתה דעתט גוהה מזח, מאופי מוצק מ

והוט־שדדה יציב.ה מצאנו דרש נועז, ללא תת פפגי ה א פ ח ו כל, והוא על הכתוב (איוב לב, ב): ״אליהו בן׳ — אליהו זהו ם ברכאל הבתי ממשפחת ד בלעם. בן בדכאל — שבא לקלל את ישראל. הבוזי — שהיתה גבואתו בזויה, . . ן כ ר ב ופפשפהת רם — מן ארם מפל וגלוי עיגים . יגחגי בלק. אפר לו אהד פהבריו: אם אמת שאליהו הוא בלעם, כבר כיפה עליו המקום: ואם לאו — הוא עתיד להתווכח עפך (ידושלפי

פוטה פוף פיה).

ענוחנותו של רבי עקיבא עט כל גדלו בתודה ובהכפה ובתודת הגסתד ועט כל ההערצה אליו פצד כל שדרות העט, לא גבה לבו במאופ* הוא היה מתג בעמתמת יתירה. והוא לא התמיש בגילוי־

הלב שבו. הוא היה אומר: כשהייתי עם־הארץ אמדתי: מי יתן לי תלמיד הכם ואגשכמ כחמור.* אמד ל כ ת לו תלמידיו: רבי, אמור: כ מ א להם: זה משך ושובר עצם תה משך ואינו

שובר עצט (פםחיט מט ע״ב^ (דרך אגב, כדאי להעיד משהו על האמור* נאמר בגמרא: בגמרא בקשר עט ענין זש כל ״אחיין שבתודה, ר שמעון העמסתי היה ח כימ שבא ל״את ה׳ אלהיך תיראי פרש ואמר: כשם שקבלתי שכד על הדרישה, כך אגי פקבל שכד על הפריש* עד שבא דבי עקיבא ולימדת תלמידי מ ר *את ה׳ אלהיך תיראי — לם מדתו כבר מ ד חכמים (פסחים כב ע״ב). וד זה לא ידע אף אחד, חוץ צ להשיב על כך. מב* לדרוש *את ה׳ אלהיד תירא״ — מ עקי ר לת תלמידי ועמים ז ומדוע לא דרש דרשה מ ר לב* גחוס איש גם זו, שממגו מ עקי מ של ר זו ד

א ב י ? ן י > ב ר

שצה(395) תולדות ויתואינו והאמודאינו שצו(396)

כן׳ איר אמר זאת רבי עקיבא על עצמו ז והירושלמי מתרץ ׳שלכבודו של רבי אליעזר הוכרח לומר כך, בכדי לא לחלל את שמו של רבי אליעזר׳ שיאמרו בני אדם שמחמת זה שרבי אליעזר חיו אינו הגון משום כך לא נענה. ומשום כך שיגה גם הזוהר את חמשל

הזה לכבודו של רבי עקיבא). ורואים אגו מכאן עד היכן הגיעה ענותנותו של רבי עקיב* תהו לשיטתו שאמר: ״סייג לעגוה — יראת חטא״ (אבות דרבי גתן פרק

מ בתחלה). ולא לחגם אמר רבי שמעת בן יוהאי לתלמידיו: שגו מדותי, שמדותי תרומותו של רבי עקיבא (גיטין סז מתרומות ממתי

ע״א). פתגמי־מוםר

וכאן עוד מעט מאמרות־המוסר של רבי. עקיבא לשלמות תאור דמות מוקגו

המאמר הכולל לכל שיטתו המוסרית יש לראות במאמר זה: הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו וקרב לדבר המתקבל ולכל הדומה לו. הוה זהיר מן היועצך לפי דרכו (ירד ארץ זוטא פ״ח). כלומר: ממי שבא לתת לך עצה בזמן שלא שאלת לעצתו, מפגי שזה מיעצך לטובתו. כל המידבק בעוברי עבירה׳ אף על פי שלא עשה כמעשיהם — הרי זה מקבל פורעגות כיוצא בהן. וכל המידבק בעושי מצוד״ ואף על פי שלא עשה כמעשיהם — הרי זה מקבל שכר

כיוצא בהן(אבות דרבי גתן ל). וכן אמר: אל תבוא לבין הליצגים שמא? ו תלמד ממעשיהם (אבות דרבי גתן פרק כ: ״אף מי שאינו ה ובסוף פרק לו יש גוסח מ משמש לתלמידי־חכמים אין לו חלק לעולם

הבא״). כי הוא היה מקפיד על הסביבה ועל המסיבות שבהן גאמרים הדברים. כל דבר שבקדושה ,בפיוחד, יש לגהוג בו זהירות יתירה. אם אפילו אין אתה נמצא בין ליצים אין זה מספיק עדיין. שלילה בלבד איגד, מחגכת.מ חכמים י מ ל מ ת אלא עליך גמ להיות ב

ולשמש* זהו חיגוך רצוי. על פפר שיד השירימ אמר: שאין כלם שגיתן מ שיר השירים ו ו כדאי מ ל העולם ממם קודש, ושיר השירים — לישראל, שכל הכתום פיג, מיה). ומכאן מאמרו: מ י קודש קדשים (

והוא שהזהיר כל כר על הגאוה, היה לא דק גאה דורש אלא גם גאה מקיי*

כשגפמד בגו של רבי עקיבא גתקבץ קהל. אמר להם רבי גדול והפפידוהו הפפד גמל עקיבא :הוציאו לי ספסל. עמד רבי עקיבא על הספסל ואמר: אחיגו בגי ישראל, שמעו! מגוחם אגי בשביל כבוד שעשיתם לי. לא שאגי חכם, יש כאן חכמים ממגי: לא שאגי עשיר,. אם בשביל עקיבא באתם, . . י ג מ יש עשירים מ כמה עקיבא ישגם בשוק. אלא יודע אגי שלא גצטערתם ובאתם אלא לכבוד תורה ולשם מצו*מ לביתכם לשלום, מגוחם אגי ל מגוחם אגי , (מועד קטן כא ע״ב: שמחות פ״׳ח. ישגם כמה

שיגויים בין שגי המקורות. עיץ שם). ומעשה ברבי אליעזר שירד לפגי התיבה ואמר כ״ד בדכות ולא געגה. ירד רבי עקיבא אחריו ואמר: אביגו מלכגו אין לגו מלך אלא

אתה — וירדו גשמים (תעגית כח עיב). עד כאן סיפרגו כבר למעלה בקשר עם ההעדצה אליו עד כדי סיפורי מופתים ומעשי־ גסים. אולם כאן גביא גם סופו של הסיפור בקשד עם עגיגגו כאן על עגותגותו של רבי

עקיבא. דבי עקיבא הבין שיש במעשה זה לדכא רוחו של רבי אליעזר. ובכדי לפייס אותו אמר דרך משל: רבי אליעזר הוא אוהבו־ידידו שלמ זה מ המלך, והמלך רוצה להשתעשע עם י תמיד ולא להפרד ממגו לעולם ולכן איגו ממלא את בקשתו מיד. ואילו אגי הגגי עבד המלך ואין הוא רוצה לקבלגי, ולכן הוא עושה בקשתי

מיד שלא יראגי עוד (זוהר שמות מו). (וכדאי להעיר, דרך אגב, על מה שהקשו כבר בקשר עם המקור של אותו משל p הזוהר: מהיכן לקח זאת הזוהר t אמגם גמצא מקור זה בירושלמי (תעגית פ״ג ה״ד), אבל שם המשל, אתת הצופה ואתת ת ו הוא במלך שהיו לו שתי מ כשרה. וכשהחצופה רצתה לבוא לפגי המלך, אמר: תגי לה מה שהיא מבקשת ובלבד שתלך לה, אבל כאשר באה הכשדה היה מאריך עמה המלך לדבר מרוב אהבה וטעה לשמוע את בקשתה שבפיה באריכות. אך שגי המשלים* וללא פפק שהזוהר שיגר, את המשל אהד ה* כי ת כ הזה משתי בגות לעבד ופלך בר מ ר לאדם א ת מ ש הירושלמי שואל שם: וtan ז ר ש ז כלומד להחזיק עצמו לבלתי כ י מ

& שצח(398) ׳ 1 p י ב שצז(397) ר

א) אל תשב בגובה של עיר ותשגה (מפגי שהרבה עוברים ושבים שם לבטל אותו מלמודו). ב) אל תדור בעיר שראשיה תלמידי הכמים (כי טרודים הם בעסקי תורה ואין דעתם פגויה' להתעסק בצרכי ציבור. ואם גם מבטלים עצמם מלימודם, איגם מומחים בצרכי ציבור כאלה שעוסקים במיוהד בהם. מבט הריף וגועז

לאישיות זו!). ג) אל תכגס לביתך פתאום! כל שכן לבית

תברך. ד) אל תמגע מגעלים מרגליך.

ד.) השכם ואכול; בקיץ מפגי התמד״ ובחורף מפגי הציגה.

ו) עשה שבתך הול ואל תצטרך לבריות. ז) הוה משתדל עם אדם שהשעה משתקת

(פסהים קיב ע״א). לו ועוד אמר: לא תבשל בקדירה שבשל בהו זה שימש לו להרבה רמזים, חברך (שם). מ

והרבה הוראות. ולדעתו: אין תלמיד הכם רשאי לגור בעירת ח י שאין בה מיגי פירות שוגים. מפגי שמיגי פ מאירין את העיגים (סגהדרין יז בסוף ע״ב). ובעגין זה אמר: האוכל אוכלין שאיגם עולין על גופו עובר משום ג׳ לאוין: א) שביזה את עצמו; ב) ביזה את האוכלין; ג) ומברך ברכה שאיגה כהלכה (אבות דרבי גתן בסוף

פרק כו).* ד א ל בטבעו של ה ח ובכלל היה בקי ג והיה רגיל לומר: כל צרה שהיא של יהיד — היא צדד״ וכל צרה שאיגה של יהיד איגה צרה (דברים רבה פרשה ב, יד). ומכאן הפתגם

השגור: ״צרת רבים הצי גהמה״.

מלחמתו נגד המעין ראיגו כבר למעלה (בפרקים ״על האשד, בכלל״ ו״צדקתו ומדותיו״) עד כמה גדולה היתד, מלהמתו במיגים. ויש שהיה עושה מעשים לשם זה אף אם היו בגיגוד לדעתו והשקפת־עולמו, ובלבד לעשות פומבי גגד דעות המיגים, שהיו כספהת לבית ישראל. ובאן גדבר

על כך במיוחד. רבי עקיבא אומר: ״ואהבת לרעך כמוך* —ר* ובן עזאי אומר: ״זה ספר זה כלל גדול בתול מזה(ספרא ויקרא ח תולדות אדם״—זה כלל ג

ימ, ידו).

המגעגע קולו בשיר השירים בבית המשתה ועושה אותו כמין זמר אין לו הלק לעולם הבא

(תוספתא סגהדרין פרק יב). ועוד אמר: שתוק וקלות ראש מרגילה את* מסודת סייג לתורה. מעשרות האדם לעדו סייג לעושר. גדרים סייג לפרישות. סייג להכמה

שתיקה (אבות פ״ג, מי״ג). ובשיגויים: סייג להכמה שתיקה, סייג* סייג לטהרה קדושה. סייג לגדרים — פרישו לעגוה — יראת הטא. אין עם הארץ הסיד.ח מלמד (אבות דרבי פ ק ולא הבישן למד, ולא ה

נתן פכ״ו). הוא היה אומר: הביב אדם שנברא בצלם.... (אבות . . ם ו ק מ הביבין ישראל שנקראין בנים ל פ״ג, מי״ד). הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם גידה והכל לפי רוב המעשה (שם מט״ו). הכל גתמ בערבון ומצודה פרושה על כל ההיים. ההגות פתוחה וההגוגי מקיף והפגקס פתוה והיד. וגפרעין מן האדם מדעתו ושלא . . ת ב ת ו כ מדעתו ויש להם על מה שיסמוכו. והדין דין

* והכל מתוקן לסעודה (שם משגה טז). מ א ומפגי שההגות פתוחה וההגוגי מקיף, אסור* והוא פסק להלכה: גזל לרמות את מי שהו עכו״ם אסור מן התורה (בבא קמא קיג בסוף

ע״א). לדבריו: אין מרתמין בדין(כתובות פד ע״א).ם י והיה רבי עקיבא רגיל לומר לבעלי החג העומדים לפגיו: דעו לפגי מי אתם עומדים,. ולא לפגי . . ם ל ו ע לפגי מי שאמר והיה ה עקיבא בן יוסף (ירושלמי סגהדרין פ״א ה״א). לדבריו: אמרה תודה טבה ומכר משלם תשלומי ד׳ וה׳ מפגי שגשתרש בהטאו (בבא

קמא סז בסוף ע״ב). ועוד: אין לך עגי בישראל אלא רשע ערומ והמשתה בתו בוגרת (סגהדרין עו ע״א). תה לדעתו שאמר: כל מי שיש לו בת בוגרת

* ז). ילד וישיאה(ויקרא רבה כ וכל השופך דמים הרי זה מבטל את הדמות

(תופפתא יבמות פ״ח). והמחלל שם שמים בסתר מחסכין עליו,

בגלוי גפדעין ממבו (תוספתא סוטה פ״ו). צוואתו

ב* ומכאן צוואתו של דבי עקי שבעה דברים צוד, רבי עקיבא את יהושע

בגו:

שצט (399) תולדות וזתואיפ והא1ווראיפ ת(400)

הוא, שיש לעקרו. כל מה שאפשר להציל — יש להציל.

וביחוד יש לשים לב להדגשה המפורשת! *וביד אחד מהם קיתון של מים״. משמע מכאן שקיתמ המים היה של אחד בלבד, ואז אמרד קודמים לחיי הברך״. אבל רבי עקיבא: ״הי אם היו המים של שניהם — אז נוהג פרינציפ אהד: ״מה תזית דדמא דידך סומק מפי, דילמא דמא דההוא גברא מומק מפי (פסחים כה ע״ב.. מי יאמר שגפשך חביבה . . עיין שם ברש״י: ״ לפגי המקום יותר משל זה. דילמא של זה חביבה מפי עליו וגמצא עבירה געשית וגפש אבודה״). וכן היה עקיבא מפריד בפסוק (בראשית ג, כב): ״הן האדם היה כאחד ממט״, את המלה ״אחד״ מהמלה ״ממט״ (מכילתא בשלח י, ו $ בראשית כא, ה). וכתדטם אוגקלום (שם) עשה רבי עקיבא כך בכדי שלא לתת פתהמ־פה

למיגים, שהאדם הוא כאלהים. ובדומה לזה עשה רבי עקיבא במאמרו! חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתירה נודעת לו שגברא בצלם (אבות פ״ג משנה יד), כלומר!ה בין המלה ״בצלם״ ובין גם כאן הפריד במג המלה ״אלהים״. וכמו שתרגם יוגתן בן עוזיאל

(שם). ולשם מלחמה זו במיגים,דרש רבי עקיבא!י חכמים״ ד מ ל ״את ה׳ אלהיך תירא — לרבות ת (פסחים כב ע״ב), שלא לתת פתחון פה למיגים

לדרוש כאן את שיסתם. ומכיון שהחזיקו המיגים בדעה שעד שלא בא גואלם ומיהר את בני האדם בגפשמ לא יכול שום בן אדם להיות טהור, דרש רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפגי מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכםז אביכם שבשמים, שנאמר (יחזקאל לו, כה): ״תרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם״! ואומר (ירמיה יד, ת): ״מקוה ישראל״ — מה מקוד. מטהר את הטמאים אףד הוא הוא מטהר את ישראל (יומא ר הקדוש ב

פ״ח מ״מ בטון*).ו מקום ובמפורש אמד בעצמו: אל תתנ למינין לרדות (יומא מ ע״ב! תוספתא שם

פ״ב).: מגרש וכמו שאמרט כבד, גם מאפרוק מצא אחרת הימנה, אדם את אשתו אפילו אם ר(דאה לעיל בפרק ״על ומשה ו בא לשם מטרה ז

בכללי).

גם כאן מה שרבי עקיבא איט דורש כבן עזאי הוא שלא לתת פתחת פה להמינים, שהיו אומרים שיש כלל גדול יותר מ״ואהבת לרעך כמוך״, והוא: ואהבת לשוגאך כמוך. שעל האדם לאהוב גם את השונא כאת עצמו. זו תורת הגצרות הידוע* אך לדעת רבי עקיבא׳ל הדור בתורה ובצדקות, תורתט היא תורת ח גמ בחיים ולפי מבע החיים ת י חיים. וכל מה ש על כך צותה התורה לעשות והזהירה את האדםם י ד עליו. אבל דבר שאי־אפשר לעשותו מ ואיגו מבעי, כגת: אהבת השוגא, על כך לאת* מ אין לעשות דבר הזהירה התורה ולא צוד המבע. כי הצורים לא גיתט למלאכי־השרת ע דרי־מעלה, אלא לבגי האדם היושבים עלי

אדמות ויש בהם יצרים.

ועוד: בהמלה ״רעך״ כבר משמע אפילו גוי ואפילו שוגא. כמו שמצאט אצל הירה העדולמי שהיה רעו של יהודה (בראשית לה, יב)? וכן המצרים אף שהיו שוגאים את היהודים גקראים ״רעך״, כמו שגאמר (שמות יא, ב): ״דבר גא באזגי העם וישאלו איש מאת

רעהו ואשה מאת רעותה״.

וזהו שהדגיש רבי עקיבא ואמר: ״ואהבת״ — זהו כלל גדול בתורה, ואין ד מ לרעך כ

צריך לכלל יותר גדול מזה.

ועוד ראיה, שעשה הכל להוציא מלבם של המיגים. אף על פי שרבי עקיבא, כאמור, דרש!ל בתורה״, ח ״ואהבת לרעך כמוך — זהו כלל גה ודין הגה בכל זאת מצאט בברייתא מעשה מ בצדו: שגים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים. אם שותים שגיהם מתים 5p ע מגיע לישוב. דרש ז ואם שותה אחד מ פמורא: מומב שישתו שגיהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: ״ו^י אחיך עמך״ (ויקרא כה,ד קודמים לחיי חברך (בבא מציעא י לו) — חגת םב בראש ע״א). וגם כאן היתד. הפגנה ממוגי* שימת בן פטורא היא אלטרואיסטית ד המי עה לדעות המיגים, מ כל כך הרבה עד שהיא ח שאיגמ מוקירים חיי אדם כשהם לעצמם, וטחח שתי ב א י להם בגלל אתה פרינציפ מתחסד שן שאין הכרח אלא לגפש אחת. מ נפשות מ ומשום כך בא רבי עקיבא ולימד, שכל דבר שיש בו משום איבוד גפש אדם לחנם — דע

« תב (402) ג י ן

בתקוני שבת ואיני יודע היכן המקור לזה בש״ס).

ומרוב תבתו לישראל דרש! אן״ אם יש ביד אדם אך מצוד. אתת יש לו חלק לעולם

הבא (ירושלמי קידושין ספ״א). ולכן כשאמר פעם דבי עקיבא: דור הפדבד אין לו חלק לעולם הבא (סנהדרין קת ע״א), תמה דבי יוהנן מאד ואפר: עזב דבי

ן קי ע״ב). ז(סנהדרי עקיבא את תסידותו

וכך היתד. גם אהבתי לארץ ישראל. הוא היה אומר«• • • אלא כך אמד דוד: כל המגיח ארץ ישראל ויוצא לחיז־לארץ מעלה עליו הכתוב כאילו עובד עבודה זדה (אבות

דרבי גתן פרק כו). ומאהבתו לארץ ישראל אמד: מדגלימ אין להמ חלק לעולמ הבא (םגהדדין קח ע״א:

תוספתא םגהדדין פי״ג). ומכאן מאמרו: כל העושה מלאכה בתשעה באב איגו דואה סימן ברכה לעולמ (תעגית ל ע״ב). כי על כל אהד להשתתף באבל החורבן. ודרש דבי עקיבא« לד ה׳ הגדולה — זו: ת ו ד מ קריעת ימ־םוף: והגבורה — זו מכת ב והתפארת — זה מתן תורה: והגצת — זו ידושליפ: וההוד — זה בית המקדש (ברכות

גה בסוף ע״א).

מכל האמור אגו דואימ ששלש מתגות נתן הקדוש בדיד הוא לדבי עקיבא: אהבה, שגאה וכוח. אהבה לישראל ולתורתו ולארצו. שגאה לגלות ולמבשי הארץ. וכוח — למסידת־גפש על קידוש השמ, האומה והתודה. אולמ על כך

עוד גדבד במיוהד להלן.

וכוחיו עם טוראנום ״שחיק עצמות״ ומרוב חבתו לאומה ושנאת הגוימ המצידימ לישראל היה מתוכח הרבה עם טודנוסדופוס הרשע (נקרא בפי הכמי ידושלימ בשפ טוראגוס־עריץ, לקללה, על שגרש את יהודי ידושלימ והרש את מקוס ההיכל) והיה מקפהו ומקגטדו בדבדימ (עיין גדדימ ג בראש ע״ב בר״ן ודש״י) מבלי לשימ לב למכגה

הגדולה שהוא מביא בזה על עצמו.

מם אחת שאל טודגופדופוס את דבי ו עקיבא: למה הקדוש בדיד הוא שונא את עשו, שנאמר (מלאכי א׳ ג): ״ואת עשו

י ג תא(401) ך

אהבתו לישראל ולציון אין תימה בדבר, שאצל איש מדות כזהה כל כד אהבתו לישראל, הדי הוא ל ח היתד. ג שראה את הכלל הגדול בתורה ב״ואהבת לרעך כמיך״. והוא גמ שתס על מרתת הציבור, כאמור, ופהד וקיצר בתפלתו בהתפללו בצבור״ מתוך

גיפוק גפשי של אהבה. אד גמ מסיפודימ ומאמרים פעמים נראים הדבדימ באד היטב. שהיתה מפכה מ אהבה

גדולה לעמו. מטעמ זה היה דבי עקיבא שולה את העם ביומ הכיפודימ להאכיל את ילדיהמ (תוספתא

יומא פ״ד). לדבריו, אפילו עגיימ שבישראל דואימת מגכסיהפ, ד י אותמ כאילו המ בגי הודין ש שהמ בגי אברהמ יצתק ויעקב. ולפיכד אמד רבי עקיבא: כל ישראל בגי מלכימ המ (שבת

קבה ע״א). ומרוב צעדו על שישראל בגלות דרש על, כב): ״הקול קול יעקב — הכתוב (בראשית מ והידימ ידי עשו״ — קולו של יעקב מצווה ממהמ של עשו (ירושלמי תעגית ת י שעשו לו ה פ״ד ה״ה: בראשית רבה סה, יז. במדרש גמצא רבי יהודה בד אלעאי בשם רבו דבי עקיבא). וכן מאהבתו לישראל שמ בפי משה דבגו את הדבדימ האלה על הכתוב (שמות ה, יג): ״והצל לא הצלת את עמד״ — יודע אגי שאתה עתיד להצילם׳ אלא מאי איכפת לד באותם הגתוגים תתת הבגין(שפות רבה פרשה ה״ כז). ודומה לזה דרש על הפסוק (הושע ז, יג):מ עמנו ״והמה דברו עלי מבימ״ — אמרו: ו היה עסוק>לגאול אותנו)? עמ עצמו היה עפוק. לעצמו פדה, ולא פדה אותנו, שנאמר(שמואל ב׳ ז, כג): ״מפני עמד אשד פדית לד ממצרים

גוימ ואלהיו״ (שמות רבה מב. ב). הוא היה מצטער הרבה על גודל האומה הישראלית ואמר: ״אין להם מזל לישראל״ אולם על ידי תפלה וצדקה משתגה מזל ישראל

לםובה (שבת קגו ע״ב).ה כ מ מ עקיבא יושב ו נמנם אחת היה ר בשבת (מבלי פמק התעצב אז על גודל האומה). אמרו לו תלמידיו: רבגו, למדתגו ״וקראת לשבת עוגג״. אמר להם: זהו העוגג שלי (מובא בשבלי הלקט פכ״א ובמידת־ ״דדך החייתי

תג(403) תולדות התגאינו והאפוראיגו תד(404)

בועדה בפרהסיא. והוא לטעמו, שאמד ז איןח מעבודה לך דבר שעומד בפני פיקוה־נפש ח* גילוי־עריות ושפיכת דמים,׳ במה דברים ר זזיר* אבל בשעת אמורים, שלא בשעת הנ הגזירה אפילו מצוד, קלה שבקלות אדם נותן

גפשו עליה (תופפתא שבת פוף פרק טז). ומסופר* פעם אהת גזרה מלכות הרשעה שלא יעפקו ישראל בתודה. בא פפופ בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועומק בתודה. אמד לו! עקיבא, אי אתה מתירא מפגי המלטת ? אמד לו * אמשול

ה וכר. מ לך משל, למה הדבר ח אמרו: לא היו ימים מועטים עד שתפפו לדבי עקיבא וחבשוהו בבית האפורים (גתפם ה׳ תשרי), ותפפו לפפופ בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמד לו : פפופ, מי הביאך לכאן ז אמר לו* אשריך דבי עקיבא שבתפפת על דברי תורה, אוי לו לפפופ שגתפס על דברים בטלים

(ברכות פא ע״ב).ג* בשעה שהוציאו את דבי עקיבא להדי זמן קריאת שמע היה, והיו פורקין את בשרו בממדקות של ברזל — והיה מקבל עליו עולת שמים, עד שיצאה גשמתו באהד (שם). מ ל מ

ו של דבי ת ל ח כבר דאיגו למעלה את ג עקיבא בחייו', אך — כפי שאמדגו כבר — גדול וגעלה עוד יותר היה במותו. איזו גבורה גפשית ומפירת־גפש לתודה וליראת שמים! ואלמלא הקרבתו העצמית של רבי עקיבא ברגעי חייו האחדוגימ על מזבח אהבתו היוקדת לאלהי עמו ולערכי עמו הגבהר, היתד. פפיגת ישראל הטרופה בים הזועות והפודעגות בכל הגלויות הרבות צוללת תהומה הם ושלום ולא היה בשאר יד ושמ לעמגו ותודתו, ובכלל — מי יודע —ח שוגאיהם של ישראל י אם היה נשאר שריד מ על ידי הריגה וטמיעה וכל מיני מלאכי חבלה.

ם אהדיו. ח ה א והוא שהתוה את הדרך לחעתו בתורה עלתה לו ב* שי מי כדבי עקי בעמל כל־כך ויגיעה עצומ* מי כמוהו ידע שדק התורה היא המשמרת את ישראל לבל יטמע בגדים ולבל יאבד זכרו חם ושלום מקרב הארץ. מי טיבי עקיבא ידע שיותר ממה* התורה שומרת ר ו ת שבני ישראל שומרים על ה

עליה*

שנאתי״? אמר לו* למהר אני משיבך. למחרב* מה חלמת הלילה ומה אמר לו: דבי עקי דאית? אמד לו דבי עקיבא: הלילה דאיתי* אחד שמו רופום ואהד י ב ל בחלומי שני כ שמו רופינא. מיד כעפ אותו רשע. אמר לו: לא מצאת שם לקרוא את כלביך אלא על שמי ושם אשתי? גתהייבת הריגה למלטת. אולם דבי עקיבא לא גדתע מכעפו, אלא אמד לו: ומה ביגך לביגיהם? אתה אוכל ושותה והם אוכלים ושותיפ, אתה פודה ורבה והם פורים* אתה מת והם מתים. ועל שקראתי שמם י ב ר ו בשמך כעמת, והקדוש ברוך הוא גוטה שמים ויופד ארץ, ממית ומהי* ואתה גוטל עץ וקורא אותו אלהים כשמו, לא כל שכן שיהא שוגא לכם. הווי: «ואת עשו שגאתי״ (תגהומא

תרומה ג).ו עפ טודגופדופופ השיב לו ובכל וטהי תשובות הדיפות מאד (תגהומא תזריע ה, ובעוד מקומות). היה בזה במקצת משום התגרות באותו רשע וגם להשקיט במקצת אותו כעמ

עצור בעצמות על כל תעלוליו ורשעתו. פעם אתת שאל טודגופדופופ הרשע את רבי עקיבא* מה יומ מיומים (כלומר: יום השבת במד. שהוא תשוב יותר מימים אהרים) ז עגה לו דבי עקיבא: ומה גבר מגוברין(כלומד: ומה אתה חשוב יותר מאגשים אהדים ,שבחרו דוקא בך להיות לשד עליהם)? אמר לו* אדוגי רצה לגדלגי. אמר לו דבי עקיבא: שבת גם כן רצה הקדוש ברוך הוא לקדשו יותר מימימ. (פגהדדין פה ע״ב$ בראשית רבה . . ם י ר ה א

•0 * י וכן היו עוד וכוחים רבים ביגיה*

על קידוש השם , וטדגופרופום הרשע שמד את עברתו ושנאתו לדבי עקיבא בלבו על שנצחו תפיד* י וכאשר גזרו ו פ ח בתשובות עוקצניות חהוחם שלא יתעפקו בתודה הרומים על הי ובעבודה, אז מצא אותו רשע מודנופדופוםב* והעמיד שעת־־בושר להתנקם מ ברבי עקי שומרים בבית־מדרשו להשגיח עליו ועל תלמידיו שלא יעברו על מצוות המלך (תוספתאת פ״ב). ודבי עקיבא לא רק שלא בשמד ט ד ב כדבעי, אלא עוד הקהיל קהילות ברבים ועפק

י >ז!ןיבא תו(406) ג תה(405) ו

אף הוא על היותו יהודי ולא על לימוד תודה וגהבש בבית האסורים יהד עם רבי עקיבא) ההל להעריצו הערצה רבה ופגה אליו בהוקרה ובהיבה« ״אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה וכו׳ ״ . הוא התהיל להבין את פעלו של האיש הדנול, שכאן יש שמירה על קיום

האומה.t ואולי פפוס זה הוא אותו רבי פפייס שאמר ננאי הוא להזקיה וסיעתו שלא אמרו שירה עד שפתהה הארץ ואמרה שידה וכר. גנאי הוא למשה רבגו וששים רבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה׳(סגהדרין צד ע״א). אך בלי ספק אין זה רבי פפוס שהי עוד בזמן שבית־המקדש היה קיים (משגה עדויות פ״ז מ״ו! וראה ירושלמי שקלים פ״ד ה״ד, שהכריע רבי פפייס במהלוקת אהת שבין רבי

אליעזר ובין רבי יהושע).** *

ובשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגהה וגבורה עילאית כזו, שאין ה מ הראה עוז ת. רעד דומה להם בהיסטוריה האנושית מלה

עובר בעצמות למשמע התיאור בלבד. היו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל, והוא, הישיש, לא הסיה גם אז את דעתו מקוגו והיה מקבל עליו עול מלכות שמים בדבקות. ואהבת . . של התפשטות־היש* שמע ישראל. בכל לבבך ובכל גפשך, ומקבל עליו . . ׳ את ה את הדין ואומר (דברים לב, ד) t ״הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמוגה ואין עול,ת סא ע״ב! שמהות מ ר צדיק וישר הוא״ (עיין ב פ״ה). אגב, אם העולם מביט בהשתוממות כזאת על עת רוהם של סוקרטס וגליליי, האין עוז רוהו של רבי עקיבא עולה כמה וכמה מוגים

על זה שלהם ז ומסופר, כי רבי עקיבא כשהיה עומד וגידון לפגי אותו רשע טורגוסרופוס, הגיעה עוגתה של קריאת שמע והתחיל לקרות בשמחהז או שאתה מכשף לעשות ו ושהק. אמר ל כישוף ביסורין שלא תרגיש בהם, כי אתהה משהק, או שאתה מבעם ביסודין ושותק במג להכעיסני. אמר לו רבי עקיבא־ לא מכשף, אלא כל ימי הייתי ק ר ו ס אני ולא מבעט מ מצטער על הפסוק: ואהבת את ה׳ אלהיך וכרת פ״ט ה״ה). אם p באותה מ ר (ירושלמי ב

ולפיכך רבי עקיבא לא שם לב לגזירתלסמה האיומה הכרוכה בדבר, ת הרשעה ו מ ל מ אלא היה עושה מעשה־דורות, ובגיגוד לרצמ שונאי ישראל הארורים. הוא לעג לגזירותיהם ולאיומיהם. כי ידוע ידע, שאם לא יהיו צעירי ישראל רשאים לעסוק בתורה, סופם שיינתקו ממנה כליל ויתהילו להשפיק בילדי נכרים ויעסקו בספרות הרומית וכדומה. וכידוע, מהד. של הסטרא־אהרא הזק יותר, מושך יותר. הרי הספרות וההיסטוריה של העמים מטפלות בצד הליגנדארי של האומד״ בציצים ופרהים, במשעשע והמעגג, ובכל מה שהוא גשגב וגעלה ומלהיב ומרומם את הרוה, בכדי לשובב את הגפש ולצודד״ זהו מין סם משכר. לרהף בעולם* וכשאגשים צעירים, הדמית ולהדקיע שחקי שאין לפגיהם אלא פגי הדברים, גדמה להם אזו אושר, מל שהם גמצאים בעולם שכולו טוב ו רק בעולם הגבורים וההכמים והמאושרים. הפפרות היא ספרות של גבורים והכמים, וההיסטוריה על אהת כמה וכמה, שהיא מלאה עלילות גבורה ומעשי אצילים ופרשים ואבירים.

בעוד שספרות ישראל ותודתה איגן רק ספורט ושעשועים. הן עוסקות בעיקר בשאלות מהותיות ושרשיות. הן מטפלות גם בצד המציאותי של הודים, בשפיר ושליא, ואיגן מעלימות שיש בהיים צורות שוגות של תמורות ותליפות, ואין להתעלם גם מהצללים כשםו טוב. ל שאין מתעלמים מהאור. העולם איגו מ ויש גם גקודות קודרות ומלאות יאוש. ההייםק* על כל גווגיהם. אהדת, זהו זיוף, מטבע פהו ואם גערי ישראל לא יהיו שקועים ראשם ורובם בתוך תורתם וספרותם וירכשו לעצמם השקפת־עולם בריאה ושלמה, מילא יהיו בטלים

בפגי עצמם ומזלזלים במקור מהצבתם.ה הגדולה ע ס מ עקיבא את ה ובזה ראה ר* של טמיעה והתבוללות ושל כליה, חס ושלו לאומה. ויש לעמוד בצר לעצור את המגפה. ואז החליט להקריב את עצמו על מזמז התודה,

ולהביא בכך ישע ופדות לטובת האומה•* והמעשה משך אליו תשומת־לב ש וכך ע* החלו להבינו ולהעריצו• אף אגשים ב ו ר מ כפפום p יהודה, שבראשונה (כשפגש לרבי עקיבא ברחוב כשהוא מקהיל קהילות ברבים)* אי אתה מתירא ב י ק שאלו בלשון־לענ* ע? ואילו לאחר כך (כשגתפפ ׳ מ ת ו מ ל מ מפני ה

תז(407) תולדות התואיגז והא&ווראיגז תח (408)

העמיד אותה במדדנה אהת עם משה רבנו אדה הנביאים (מנהות כט ע״ב). ורב שהתפעל כל כך מאופן מפירת־נפשו של רבי עקיבא הוא גפ בעל המאמר: אלמלי נגדוהו להנניא מישאל ועזריה פלהי לצלמא (כתובות לג א), וכאן אצל רבי עקיבא סרקו את בשרו וכו׳ והוא עוד שותק וקורא קריאת שמע בשעת מעשה וכוי. איש כזה הוא בודאי יציר בלתי רגיל, ופשופ כך הוא העמידו בדרגא אתת עפ משה רבגו.

כי אהדת לא יתואר ולא ייאמן.

וכדאי להעיר על המסופר בגמרא, כשהיה רבי עקיבא הבוש בבית האסוריפ היה רבי יהושע הגרסי משרתו. בכל יום ויום היה מכגיס לו מים במדד,. יום אהד מצאו שומר בית האםוריפ. אמר לו: מפני מה היום מימיךר בית האסורים אתה ו מרוביפ? שפא למז צריך ז שפך הצייפ והניה הצייפ. כשבא אצל רבי עקיבא אמר לו: יהושע, אין אתה יודע שזקן אני והיי תלדיפ בחייך? סה לו אותו המאורע. אמר לו: תן לי מיפ שאטול ידי. אמר לו: לשתות אין מגיעין, ליטול ידיך מגיעין? אמר לו: ומה אעשה? מוטב שאמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת הברי(עירובין

כא ע״ב).

ולכאורה תמוה הוא הדבר. הרי רבי עקיבא ידע שהוא יוצא להורג על ידי מלכות הרשעה ומיתת בית־דינה היא מיתה מתוך עגויים קשים, והיא קשה יותר ממיתת עצמו. ואם כן, מה זה שאמר: מוטב אמות מיתת עצמי ? אלא, כאמור, היה רבי עקיבא שוחק בשעת הענויימ מתוך שהשתוקק כל־בך למיתה כזו, למסור את הנפש על קדושת השפ והתורה ולהורות בזה לכל הדודות פסירת־נפש מה היא. ואילו במיתת עצמו אין לו אותה הנאה* ואין כאן, י ב של מסידתינפש ביפודימ ר איפוא, בשבילו עוגש כל כך גדול. ומשום כך היתד, מיתת עצמו קשה בעיניו יותר ממיתה על ידי עינויימ בידי מלכות הרשע* ומשומ כך אמר: מוטב שאמות מיתת עצמי, כי מיתה זו תהא לי לצער רב, כי אליה לא השתוקקתי. אני השתוקקתי דק למסירת־נפש על ידי מלכות* ווזה מתאים למה י ל ח הרשעה מתוך ענויים ג שאמר: כל ימי הייתי מצטער: מתי יבוא

לידי ואקיימגוז

שעת־יסורים גדולה רבי עקיבא משהק. וכך גם נראה מבין השיטין שבתלמוד בבלי. שאם לא p, מהי שאלת תלמידיו בשעת מעשה: רבנו, עד כאן? ועל כך הוא עונה: כל ימי הייתי מצטער על הפסוק: ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך״ — אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו. ועכשיו כשבא לידי לא אקיימנת ורואיפ מדבריו שנהנה על כך שמצוה זו באה לידו. ועוד: אפ נאמר שרבי עקיבא שתק בשעת מעשה — אז יש הגיון בדברי טורנוםרופוס לרבי עקיבא:

סבא אתה מבעט ביסורין(ירושלמי שפ). ואולי התכוונו רבותינו, שאמרו ששתקה שנאמר: כשראה רבי עקיבא בשעת מעש* א משה רבנו ששוקלין את בשרו של רבי עקיבא במקולין, אמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולמ׳ זוהי תורה וזה שכרה? אפר לו הקדוש ברוך הוא: שתוק ׳ כך עולה במהשבה לפני (מנחות כט ע״ב. כלומר: כך עלה לפני מה שהיה במחשבתו של רבי עקיבא תמיד למות

על קידוש השפ. ועד כמה גדול היה עוז רוהו של רבי עקיבא וכמה גדולה גבורת נפשו, יכוליפ אגו ללמוד מדברי רבי הייא בר אבא, שתיאר את יסודי המוצאימ להורג בשעת השמד ואמר: אפ יאמרו לי תן את נפשך על קידוש שמו של הקדוש ברוך הוא, אני נותן, ובלבד שיהרגוני מיד. אבל בדור של שמד איני יכול לסבול. ומה היו עושין בדור של שמד? היו מביאין כדורי ברזל ומלבינין אותם באש ונותנים אותם

תחת בית שחיים וכו׳(מדרש חזית פ״ב).

והלא הדברים קל והומר. ומה כדורי ברזל מלובנים באש המקרבים את המיתה והמקצרים את העינויים אמר רבי חייא, שלא היה יכול לעמוד בהם — מסרקות של ברזל המשתיתים את הגוף קמעא קמעא ומאריכים את יסודי

המות לא כל שכן. אך רבי עקיבא לא רק שעמד ביסוריו, אלא שבאותה שעה שהיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל היה קורא שמע בגחת ומקבל על עצמו, כאמור, עול מלכות שמים ומצדיק עליו את הדין וגם בת־שחוק מרחפת

על שפתותיו ונהנה ורב התפעל כל כך ממפירת־נפש זו עד שבהערצתו את האישיות המופלאה הזאת,

א תי(410) ב י ן י ע ב תט(409) ר

ולדעת המקובלים היה רבי עקיבא ״העשירי קודש לה׳״. כי השבטים במכרם את יוסף שיתפו את הקדוש ברוך הוא לתוך עדתם כדי שלא יגלה את הםוד ליעקב אביהם. היה רבי עקיבא ״העשירי קודש לה׳ ״, בבחינת: ״הביא־ עלי כפרה״. וזה שבהרו דוקא ברבי עקיבא שהוא יהיה ״העשירי קודש לה׳״, מפני שהוא היה המקורב ביותר להקדוש ברוך הוא, עד שדרש, כאמור, את הכתוב: ״את ה׳ אלהיך

תירא״ — לרבות תלמידי הכמים. הנשמעה עוד הערצה כזאת לאדם ילוד

אשה! והיה רבי עקיבא מאריך באהד עד שיצאה נשמתו באהד, בערב יום הכיפורים. (סוף מגילת תענית! שמחות פ״ח ן מדרש משלי פט! בבא מציעא קיד ע״א תוספות). יצאה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד. לרמז, כי כל ימי חייו של רבי עקיבא עד נשימתו האחרונה היו הקרבה עצמית בעד

הרעיון של אהדות הבורא יתברך שמו,

ואמרו: משמת רבי עקיבא בטל כבוד התורה, בטלו זרועי התורה ונסתתמו מעינות

החכמה (סוטה מט ע״א וע״ב).

וכדאי להעיר, שאין אף אצל אחד מרבותינו שבו נאמר הבטוי: בטלו זרועי התורה. אצל רבי יוהנן בן זכאי היו אומרים: משמת רבי יוהנן בן זכאי בטל זיו ההכמה, אצל רבן גמליאל נאמר: משמת רבן גמליאל בטל כבוד התורה (שם: מגילה בא ע״א). אצל רבי מאיר גאמר: משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים, וכן משמת בן עזאי בטלו השקדגים, משמת בן זומא בטלו הדרשגים, משמת רבי הגיגא בן דוסא בטלו אגשי מעשה (שם: ירושלמי סוטה שלהי פ״ט). ואילו ״זרועי תורה* לא מגו רבותיגו אלא אצל רבי עקיבא בלבד. ללמדך שנתאחדו בו ברבי עקיבא תורה וגבורה כאחת. בידו האהת אהז את התורה ובידו השניה את ההרב השלופה למלחמת עמו הדווי, כי עניני המדד, תעמולתו וטכפיפיו במדד בר כוכבא, הרי על פיו ישקו. וזוהי פרשה ארוכה רבת

מעללים.

וכך שימש רבי עקיבא מורה לעמו בדורו ובדורות הבאים. לא רק בחייו אלא גם, ואולי בעיקר, במותו. ודמות דיוקגו הזכה גקבעה

ובמיתתו צוד. רבי עקיבא לעם ישראל את. ״ואהבת . . הצוואה הקדושה של ״שמע ישראל״ את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל גפשך״, אפילו

גוטל את גשמתך. וכל אותם הקדושים והטהורים, שהועלו על המוקד על ידי תלייגים אכזריים בקריאת שמע על שפתותיהם, הרי קיימו בכך את הצוואה* ובשעה רו שהשאיר להם רבי עקיבא לדו שאותם הקדושים והטהורים קפצו לתוך מדורותד עיגיהם דמות דיוקגו ע האש, בודאי עברה ל של רבי עקיבא, איש המופת ומורה־הדרך״

והיתד. להם לעידוד ולגחמ* וכבר הרגישו בכך הז״ל שאמרו: וכשגהרג רבי עקיבא בקיסרי באה שמועה אצל רבי יהודה בן בבא ואצל רבי חגגיא בן תרדיון, עמדו והגרו שקים את מתגיהם וקרעו את בגדיהם ואמרו: אהיגו, שמעוגו. לא גהרג רבי עקיבא שגהשד על הגזל ולא על שלא עמל. לא גהרג רבי עקיבא אלא בתורה בכל מהו למופת (מפכת שמחות פ״ח). כלומר, להיות

איש המופת ומורה הדרן/ ומכאן שאיש אהד לא היה מסוגל לעמוד בגסיון קשה כזה, בהרה ההשגחה העליוגה ברבי עקיבא, שדוקא הוא יהיה מורה־הדרך לכל הדורות למסירת־גפש ולהקרבה עצמית על

אידיאל התורה וקידוש השם. ומכאן אותו מאמר גפלא של הז״ל: כשראה משה רבגו את סופו המר של רבי עקיבא, אמר בתרעומת גלויה לפגי הקדוש ברוך הוא: זו תורה וזה שכרה? אבל הקדוש ברוך הוא גער בו ואמר: שתוק! כך עלה במחשבה לפגי. כלומר: כך הביגה ההשגחה, שיש כאן לבהור דוקא באיש המתאים, שיוכל למלא תפקידו באמוגה עד הסוף. ושבאמת יוכל על ידי כך לשמש איש המופת לדורות. ואין להטיל תפקיד

ה על אהד. מ וכדאי גם לציץ את הערצת הדורות אליו נם במה שנאמר באגדה, שעשרת התנאים האלה גהרגו על קידוש השם מעין שווי המשקל על עוץ עשרת השבטים שמכרו את יוסף. והקדושת צדיקים ו ד ח ברוך הוא לא מצא בכל אותם ה וחסידים שיהיו ראויים לבוא בעוגש במקום עשרת השבטים, עד שהגיע לדורו של רבי עקיבא. ומשהגיע לדורו של רבי עקיבא נפרע

* ה מ

תיא (411) תולדות התואיגו ווזאתוראיגו תיב(412) כך נאמר: ״סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון — וכולהו אליבא דרבי

עקיבא״ (סנהדרין פו ע״א).

רבי אלעזר בן שמוע (יבמות סב, ע״ב: בראשית רבה פ׳ ס״א): רבי יוסי בן הלפתא (פסהים יה ע״א); ה^ינא בן הכינאי (הגיגה יד ע״ב) ויקרא רבה פכ״א, ה); רבי יוהנן הסנדלר (ברכות כב ע״א : ״רבי יוהנן הסנדלר תלמידו) וכו׳ וכר, וכן הרבה . . . של רבי עקיבא אומר

כאלה.

בכסא הכבוד של האומה הישראלית כסמל הגדולה והגבורה, הקדושה והטהור*

אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד.

תלמידיו הוא העמיד תלמידיפ לאלפיט ולרבבו*

אולט הגדוליפ ביותר היו:

ת בב ע״א,׳ סב ע״א). מ ר ב ) י א ז בן ע

רבי מאיר, רבי שמעון בן יוהאי, רבי יהודה בן אלעאי, רבי גהמיה העמסוגי. הרי

רבי שמעון בן יוחאי

: ן כ ו ת ה

א. מורו ורבו 417

ב. עוז רוחו ואומץ לבו 420

ג. ישיבתו בצידון ובמידון 421

ד. אהבת התודה 422

ד- שימושה של תורה 423

ו. קיום מצוותיה 425

ז. אהבתו לישראל 427

ה. היבת ציון 429

ט. במצוד ובמצוק 430

י. גדלותו בתודה 434

יא. דמות דיוקגו 436

יב. השקפותיו במילי דעלמא 441

ב איש המסתורין והמופת 442 י

תיז(417) תיח(418)

רבי שמעון בן יוחאי

הדי גם הוא נסמך על ידי דבי עקיבא׳ כנאמר במפורש בירושלמי שם: ״ודבי עקיבא ממנה

את דבי מאיד ואת דבי שמעון״?). דבי שמעון היה דבוק מאד ברבו דבי עקיבא. היה דבוק בו כל כך, עד שאפילו באותה שעה שהיה דבי עקיבא חבוש בבית האסורים, בא אצלו ללמוד תודח (פסחים קיב

ע״א: אמד לו: ״דבי למדני תודה״. ודבי עקיבא רבו מדוב אהבתו לתלמידו דבי שמעון קראו ״בני״ (שם: אמד לו ״בני יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה

להיגיק״). ובאן כדאי להעיד על תמיחח אחת: מסופר שם בגמרא: כשנכנס דבי שמעת לבית האסורים שבו ישב דבי עקיבא, אמד לו: ״דבי למדגי תודה״, א״ל דבי עקיבא: ״איגי מלמדך״, א״ל: ״אם אי אתה מלמדגי, אגי אומד ליוחי אבא ומוסרך למלכות״, א״ל: ״בגי, יותר ממה שהעגל

רוצה ליגוק, הפרה רוצה להיגיק״. ואין אלו אלא דברי תימה, וכי אפשר שדבי שמעת p יוחאי, שאהב כל כך הרבה את רבו הגדול, יאיים עליו שימסור אותו למלכות? ועוד הדי דבי עקיבא היה הבוש בבית האסורים דק משום שלמד תודה, ומה זה שאמד שימסור אותו למלכות ״מפגי שאיגו

רוצה ללמדו תודה*?

אולם המתבוגן היטב במאמר זה יראה ויבין שדבי שמעת בן יוהאי אמד את דבריו: בכווגה דק דדך בדיחה בעלמא״ וכך אמד לרבוז אגי אומד ליוחי אבא ומוסרך איגך מלמדגי למלכות שאיגך רוצה לעסוק בתודה, חלא אתה גתפסת על דבדי תודה ואיגך רוצה לעסוק בתורה. ועל דברי בדיחה אלה היתה תשובת דבי עקיבא דדך חבה ואהבה: ״בגי יותר מפה שהעגל רוצה ליגק, הפרה רוצה להיניק״, ומדוע באמת לא רצה דבי עקיבא ללמדו? כי לא רצה להעמיד בסכנה את תלמידו שמרוב

״. אהבה וחבה קראו ״מיח י מ ל ל של ת מ ג ו ה ת מ מ זה הכיר ב ד ו: ״דייך שאגי מ שמעת, ופעם אזזת אמד לו דן בחזך״ (ירושלמי סנהדרין פ״א י ומראך ממר

סתם דבי שמעת הוא דבי שמעת בן יוחאי: דש״י שבועות ב ם י ע ר (הדמב״ם בהקדמתו א ע״ב: ״וסתם דבי שמעת הוא דבי שמעת בן

יוחאי״).ד לדוד הדביעי של התנאים, ונקרא י הוא שמ שמעת בן יוחאי או דבי שמעת בן יוזזי. ר כמו שאמד דבי שמעון בעצמו: אילו היה יוחאיד לו תן בנך מ ם אתם א מלי אבא קיים י להריגה (מעילה יז ע״ב) וכן אמד: אני אומדחי אבא ומוסרך למלכות (פסחים קיב ע״א). או

מורו ורבו רבו המובהק היה דבי עקיבא. וזהו שאמדו: דבי אלעזד בדבי שמעון בשיטת דבי עקיבא רבו של אביו אמדה (מגחות עב ע״א), דבי שמעון תלמידו של דבי עקיבא (שם בדש״י,

דאה גם יבמות סב ע״ב). הוא למד בישיבת דבי עקיבא שלש עשרה שנה ביחד עם דבי חנינא בן חכיגאי (ויקרא רבה כא, ז), ואילו במסכת כתובות ישנם שינויים, שם נאמד ״חנניא״ ושם מדובר על שתים עשרה שנה, ולא בדוד שם אם זה עולה גם על דבי שמעת בד יוהאי, (דאה שם סב ע״ב).מ למד אצל דבי עקיבא ביחד עם דבי ו מאיד, ודבי עקיבא סמכמ לדבי מאיד ודבי שמעת (ירושלמי סגהדרין פ״א היב). אולם אחד כך הוצרכו לסמיכח מחדש, משום שבשעה שגסממ על ידי דבי עקיבא היו עדיץ צעירים לימים, שסמיכת דבי מאיד בצעידתו לא נתקבלה על ידי התנאים — נאמר במפורש (סנהדרין יד ע״ב): ודבי מאיד דבי יהודה בן. דבי עקיבא סמכיה, אלא . . א ה * ו בבא סמכי פמכיה דבי עקיבא ולא קבלו, לפי שהיה עדיץ בחוד. דש״י שם: סמביה דבי יהודה בן בבא

וקבלו.

ה לא קבלו החכמים גס סמיכת א ר כך ממ מ מ ס ל ב* ו מ שמעון על ידי דבי עקי ד דבי יהודה p בבא שגית בשעת הגזרה, ש״כליהרג״(ש* דק תמוה הסומך ייהרג וכל הגסמך י הדבר למה אין הגמרא שם שתילת אותה הקושי* שעל דבי מאיד גם על דבי שמעון,

תיט(419) רבי 0זגו«ו\ u יו\זאי תכ(420<

בצור. ידועה (תוספתא מנהות פ״י ג); זה הכלל כל דבר שנדר ונדב (תוספתא הולין פ״ב ז)* שני כללות נאמרו בבת כהן (סנהדרין דף נ עיב): ד׳ כללים בקדשים (זבהים קיט ע״ב), וכן הרבה. אלה הן רק דוגמאות מועטות מתוך

רבות מאד.

עוז רוחו ואומץ לבו בעל עוז דוה שאין דוגמתו, היה רבי שמעון בר יוהאי. לבו היה כלב הארי, וכשהשעה היתה צריכה לכך לא תת מפגי כל. הוא היה אותו תלמיד ידוע, ששאל את השאלה קודם לרבי יהושע ואה״כ לרבן גמליאל, ושאלה זו הביאה לידי כך, שהעבירו את רבן גמליאל מנשיאותו, והושיבו במקומו את רבי אלעזד בן עזריה, שהיה הכם ועשיר ודור עשירי לעזרא (ברכות כה עיא). לו היה עוז רות להלוק אפילו על רבן גמליאל הגשיא ודבי אליעזר הגדול ורבי יהושע בן הגגיא (שביעית פ״ב מ״ג, פ״ט מ״ה). ופעם אתת הלקו דבי אליעזר ורבי יהושע, והשיב דבי יהושע תשובה ואמר רבי שמעון על זה: ״אין זה תשובה, אלא כך צריך להשיבו״ (תוספתא אהלות פ״ג ד< ועל תשובת בית הלל לבית שמאי אמר: ״לא

היו זקוקים לדהק זה״ (שם פט״ו ה).

ולא זו אלא אף זו, אף שהוא היה תלמיד מובהק לרבי עקיבא, וקבל ממגו כל ההלכות שאמר בשם רבי אליעזר (תוספתא מעשר שגי פ״א), ובשם רבי יהושע (תוספתא פסהים פ״ת),ן(תוספתא ב״ק פ״א), אעפי״כ ובשם דבי טדפו לא הסכים עם דבי עקיבא בכל דבר. רבי עקיבא דרש אתין, ודבי שמעון איגו דורש

״את״ (מגהות יא ע״ב).

שוגה היתד. דרכו של דבי שמעון בהלכה לזו של דבי עקיבא, ופעם אתת אמד מפורש: איבעה דברים היה רבי עקיבא דורש, ואין אגי דורש כמותו ודברי גדאים מדבריו שאגי אומר על ראשון ראשון ועל אהדת אהרון, והוא אומר על ראשון אהדת ועל אהדת ראשת (ר״ה יה ע״ב,׳ ספרי ואתהגן פל״א, בהעלותך פצ״ה). ומעגין מאד שאף שהיה ד׳ שמעת כל כך גדול בתודה ובהכמה, לא רצה לשמש בכתר ההוראה והיה מברך: בדיך רהמנא דלי נא חכים מידון

(ירושלמי סנהדרין פ״א ה״א, פ״ז ה״ב).

ה״ב). ושוב פעם אתת הוא משבהו הרבה על זה שרבי שמעון היה דורש בהגיון הותך ובהריפות גדולה את ההלכות והזר להיות שוגה

כדברי רבי שמעון (תוספתא זבים פ״א ב). תמיד היו עיגיו ולבו של רבי שמעון על טעם הדברים, בין בהלכות ובין במדרשות, מפגי מה ציוותה התורה כך, ומפגי מה קבעו הכמים כך. ולא להגם אמרו רבותיגו: רבי שמעון דרש טעמא דקרא (קידושין סה ע״ב,

גיטין מט ע״ב). וכן אמרו: מי זה שמצא פגים גאה למקרא לדרוש בו יותר מהביריו, רבי שמעון בן

יוהאי (ירושלמי הגיגה פ״ג ה״א). כל דבריו של רבי שמעון בין בהלכות ובין בדרשות מלאים הגימ הותך, ומחת־מוסר

והכמת היים עמוקה. ולתשומת לב הקורא כדאי להעיר כאן, כשם שרבי עקיבא רבו של רבי שמעון תקן כללות ופרטות, ועשה כל התורה טבעות טבעות (ירושלמי שקלים פ״ה ה״א! אבות דרבי גתן יה), כלומר עשה כל התורה כללים ומדות קבועות, כך תקן גם רבי שמעון תלמידו כללות ופרטות לתורה שבעל פה ועשה כל התודה שבעל פה סימגים סימגים וספורות ספורות (זבהים קיט ע״ב), וכל אלה סייעו בידו להרהיב את גבולות

התורה. על פי דוב היה דרכו של רבי שמעון לתת מספדים מספרים בלימודיו, כגון: ארבעה מעגיקים להם״ (קידושין טז ע״ב): ״המשה דברים הם שהעושה אותם מתהייב בגפשו״ (נדה יז ע״א); שלשה םימגים גתגו באשה (שם מז ע״ב): ״שבעה דברים התקיגו ביתך (שקלים פ״ז מ״ו)! ״ל״ב שעירים קרבים י ד לצבור״ (תוספתא שבועות פ״א וירוש׳ שבועות פ״א ה״א): ״ד׳ הקב״ה׳שונאן ואני איני אוהבן״ (נדה טז ע״ב) ? ״שלש מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל״ (ברכות ה ע״א) ן ״שלשה כתרים הם: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהם״ (אבות ד, יב)! וכן הרבה

כיוצא באלה.

כמו p היה רבי שמעון משתמש בלשון ״זה הכלל״, ולפעמים אמדו בשמו: ״כלל אמר דבי שמעון״. וכך אמדו: ״כלל אמד דבי שמעון: כל שהלידה קודמת לגשואין(יבמות יט ע״א) ? כלל אמד דבי שמעון: כל הבא על עברות

תכב (422) זהב, (ראה שם). ומכאן באה, כנראה, אותה דעה האומרת שמירון היא תקוע, שבה למד רבי יהודה הנשיא תורה אצל רבי שמעון בן יוחאי,: ״כשהיינו למדין תורה אצל רבי שאמר רבי״ (שבת קמז ע״ב׳ עירובין . . ע. שמעון בתקו

צא ע״א). גם אותו ספר הלכה לתומש ״שמות״, שנקרא בשם ״מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי״

מבית מדרשו בתקוע יצא.

אהבת התורה התמדתו בתורה היתה כה גדולה עד שאמרו עליו: תורתו אומגותו (שבת יא ע״א). ומכאן מאמרו: שלשה שישבו על שולתן אהד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבהי. אבל שלשה שאכלו על שולתן אחד . . ם י ת מ ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משולחגו של מקום (אבות פ״ג מ״ג). או מאמר אתר: המהלך בדרך ושוגה ומפסיק משגתו ואומר: מה גאה אילן זה, מה גאה גיר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתהייב בגפשו (שם פ״ג מ״ז). כל העוסק בתורה זוכה לגתלת שגי שבטים (בבא קמא יז, ע״א). תלמיד חכם שפירש מן התורה זהו מעוות לא יוכל לתקון (הגיגה ט, ע״ב, תוספתא הגיגה פ״א ה). כל מי שיש לו בן יגע בתורה כאילו לא מת (בראשית רבה

מט, ת).

וכל כך היה דבק בתורה עד שאמר: אפשר אדם תורש בשעת הדישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורההז אלא בזמן בשעת הרות, תורה מה תהא עלי שישראל עושין רצוגו של מקום מלאכתם געשית

. (ברכות לה, ע״ב). . . ם י ר ת על ידי א ומשום כך כאשר יצא מן המערה ודאה בגי אדם כשהם הורשים וזורעים, תמה ואמר: ״מגיהין היי עולם ועוסקין בהיי שעה״, כל מקום

שגתן עיגיו בו מיד גשרף (שבת לג, ע״ב). לדעתו: מכת אסכרא על שם מה היא באה? על עוון ביטול תורה (שם). ועוד אמר: אמר הקדוש ברוך הוא לאדם: ״תורתי בידך ונפשך בידי, אם שמרת את שלי, אגי משמר את שלך, אם אבדת את שלי, אני מאבד את שלך״. (דברים רבה ד, ד). ככר ומקל ירדו כרובין מן השמים, א״ל הקב״ה לישראל: אם תעשו את התודה הדי ככד לאכול, ואם לאו

הדי מקל ללקות (ספרי עקב פ״מ).

תכא (421) ישיבתו בצידון ובמירון

יש לשער, כי עוד בהיי רבו התיישב בצידון ויסד לו שם ישיבה, וזהו שאנו מוצאים את שמו של רבי שמעון נזכר פעמים רבות בקשר עם צידון, כגון: אמר רבי שמעון לחכמים בצידון (גיטין יא ע״א, ועיין גם בתוספתא תרומות פ״ז יב: תוספתא אהלות י״ח ב; ועוד גאמר: אמר רבי שמעון, מצאגי תגיגא בן הכיגאי בצידון ואמר: ״כשאתה מגיע אצל רבי עקיבא אמור לו, עד מתי הבת ממאגת״ (גדה ג״ב ע״ב). ומעשה בצידון באילן׳ א״ל רבי שמעון: בדקו את הגל הזה (ע״ז מה ע״א). וכן אמר: אגי ראיתי גתש ששתה ציר בצידון (חולין מט ע״ב). והדרך לצידון היתד, גהידא כל כך לרבי שמעון, עד שאמר בעצמו: יכול אגי שיהו עולין מטבריא לציפורי ומצור לצידון מפגי מערות ומגדלות שביגיהם (ירוש׳ עירובין פ״ה ה״א, תוספתא עירובין פ״ד, בירושלמי שם

יש קצת שיגוי מגוסה זה שבתוספתא). ומעשה באשה אתת בצידץ ששהתה עם בעלה עשר שגים ולא ילדה. באו אצל רבי שמעון בן יוחאי בכדי להפרד זה מזה כדת וכדין, אמר להם: חייכם, כשם שגזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה, כך אי אתם גפרדים זה מזה אלא מתוך מאכל ומשתה. הלכו ועשוו לבעלה ת ר כ סעודה גדולה, ואותה אשד, ש יתר על המידה, וכטוב לב בעלה ביין אמר לה: בתי, כל חפץ טוב שיש בבית טלי אותו ולכי לבית אביך, מה עשתה אותה אשה? לאחר שישן בעלה שיגה עמוקה, אמרה למשרתיה, שישאו את בעלה במיטתו לבית אביה, כיון שפג ייגו בהצי הלילה גגער ואמר לה: מה לי ולבית אביך ? אמרה לו: ולא כך אמרת לי אמש: כל הפץ טוב שיש בבית טלי אותו ולכי לבית אביך, אין לי הפץ טוב יותר בעולם ממך. בבוקר הלכו לרבי שמעון ועשה שלום ביגיהם והתפלל עליהם וגפקדו (שה״ש רבה א, לא). וכאן גהג כדעתו: ״גדול השלום, שכל הברכות כלולות בו״ (ויקרא רבה ט, ט). ״גדול השלום שדברה תורה דברי בדאי בשביל שלום״

(תגתומא תולדות ם, א). ישיבה גדולה היתד, לו גם במידון (תקוע ב.) תהו שיפופר להלן (בפרק ״היבת ציון״), כאשר תלמידיו קינאו באותו תלמיד שיצא לחוץ לארץ, הוציאם דבי שמעון לבקעה שבמירון ואמר: בקעה, בקעה, המלאי דינרי

תולדות התואיגו גה«צז\ר«יגו

תכג(423) תוגידות וזתואיס ווזאמוראיפ תכד(424) ולן באותה העיר, צריך להפמר ממנו בפעם אחרת, (מועד קמן, מ עיא). ואפ כן, <מ» כי התורה ולימודה היו כה חשובימ בעיניו, מכלל עוד יותר, כי הוא מהגך ח מקומ שימושה ג למידות מובות, כמו שאמרו הז״ל: אמרו לו תלמידיו: ״רביגו, שגה לגו פרק אתד בהלכות דדך ארץ״ (ברכות כב ע״א), ורש״י הקדוש מפרש שמ: ״כגת: דרכמ של תלמידי הכמים״. כי לדבריו ישגמ ג׳ כתרימ: כתר תודה, כתר כהוגה וכתר מלכות, וכתר שמ טוב עולה על גביהם (אבות פ״ד). לדבריו: הביב שם מוב מארון הברית — שם םוב הולך מפוף העולםפו(קהלת רבה פ״ז ג). ולשם טוב אפשר ועד סו להגיע רק כשלומדים דרכי תלמידי הכפים ומתאבקים בעפר רגליהם, כי ההסתכלות במעשי גדולים מאלפת ומהגכת. החגמא והסמל מלמדים יותר מעצם הלימוד, הם הכל, תהו ״שימושה של

תורה״.

מכאן, איפוא, גבין למה הגיע רבי שמעון בן יוהאי למדרגה כה גדולה של קדושה ומוסר (ראה להלן בפרקים ״דמות דיוקגו״ ו״גדלותו

בתורה וביראה״). דרך אגב כדאי לספר כאן, שלרבי שמעון היו לו שגי תלמידים שהיו זהירים הרבה בדברי רבמ, שאמר: תלמיד שגפמר מרבו ולן באותה העיר צריך להפמר ממגו פעם אחרת. פעם אחת באו התלמידיפ האלה לעירו של ד״ש, אמר* ר״ש לבגו: בגי אדמ הללו אגשימ גדולימ ה* שאביו ה לך אצלמ שיברכוך. הלך ואמר ל שלה אותו אצלמ שיברכו אותו. אמדו לו: ,,יהי רצת שתזרע ולא תקצר, תכגיס ולא תוציא. תוציא ולא תכגיס, יהרב ביתך ויתקייס מלוגך, ותבלבל שלהגך ולא תראה שגה חדשה״. בא: ״לא ח שלא ברכוגי, אלא אל אביו ואמר לו אף צערוגי״. א״ל: ״מה אמרו לך״. א״ל כל מה שאמרו לו. א״ל אביו: ״כל אלו ברכות הן:ם ולא ימותו: י תזרע ולא תקצור — תוליד מס כלות לביתך ולא י מ ס ולא תוציא — ת י מ ה: תוציא ח י ת ו ב ימותו בעליהן ויזמרו לבית אס — תשיא בגותיך ולא ימותו בעליהן י מ ולא תך ויתקיים מלוגך ־¬ ת ויחזרו אליך: יחרב מך מ א : ותבלבל ש ת העולם הזה מלון והקבר מאו תראה ו ו ד ת שיהיו ל ו מ מרוב בגים ו שנה חדשה — שלא תמות אשתך ותשא אש ה

אחרת״. (מו״ק מ ע״א).

ועוד כמה מאמרים בקשר עמ ענין זה: אמ ראית עיירות שנחלשו ממקומן בארץ ישראל דע שלא ההזיקו בשכר פופדים ומשנימ, (ירוש׳ הגיגה פ״א ה״ז). כלומר, מלמדי תינוקות למקראקרמ העדה). והמפרש השגי ״פגי משה״: ומשגה( ״להרביץ תורה ולהגדילה״. תלמוד תורה הביבה לפגי המקום מעולות, שאדם ״שלמד תורה יודע

דעתו של מקום (אבדר״ג ראש פ״ד). כמה היה הביב עליו לימוד התורה יש לראות מעובדא המסופרת להא, שאפילו מצוות ביקור הולים, שהיא אהת המצוות הגדולות ביותר, והיתד. הביבה כל כך על רבו רבי עקיבא, עד שאמר: ״כל מי שאיגו מבקר הולים כאילו שופך דמים״ (גדרים מ׳ ראש ע״א), גםפ א מצוד. זו בעיגי רבי שמעון איגד. ולא כp ביהס לדברי תורה. ״ומעשה ברבי שמעת יוחאי שהיה מבקר הולים, ומצא אדמ אהד שהיה תפוח ומוטל בחולי מעיים ואומר דברי גידופין לפגי הקדוש ברוך הוא. אמר לו: ריקה, היה לך שתבקש רחמים על עצמך ואתה אומר. (הטיה אותו איש איזה דברים כלפי . . ן פי דו י ג רשב״י). אמר רבי שמעון: יפה עשה לי הקב״ה שהגהתי דברי תורה והייתי מתעסק בדברים בטלימ*(אבות דרבי נתן פמ״א). והמפרש ״בנין יהושע״ אומר שם: אף על פי שרבי שמעון. ולא דבר בטל . . p יוהאי היה מבקר הולד,ד כולם, ורבי ע הדא, מכל מקום תלמוד תורה כ שמעת בן יוחאי תורתו אומנותו היה (ראה שם). ולא בכדי תמה רבי שמעץ ואמר: אפשר. תורתו מה תהא . . ה ש י ר אדמ הורש בשעת ה עליה ז מניחין חיי עולפ ועוםקין בהיי שעה,

(ראה למעלה באותו פרק).

שימושה של תורה אך עוד יותר גדל בעיניו שימושה של תורה. הוא שאמר ״גחל שימושה של תורה יותר מלימודה׳ (ברמת ז, סוף ע״ב). ודבר זה מקובלל רבי עקיבא שאמר: ״מי שלא ח ג לו מרבו ה שימש הכמימ תייב מיתה״ (ירושלמי גזיר פ״ד ה״* שמחות פ״ד עיין שם בפירוש ״נחלת יעקב״). והוא שביקש מתלמידיו שיפגלו לעצמםת רבו הגדול (ראה להלן ח י מידותיו, שהן מ בתחילת הפרק ״דפות חוקגו*, ובגיטין פז ע״א).ל היה בעיגיו כבוד הרב ח ומשום כך ג עד שלימד את תלמידיו: תלמיד שגפטד מרבו

תכה (425) רבי פ\גזעו\ 1\ יוזזאי תכו(426)

סל על כתפו ואומר: ״גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה׳ (נדרים מט ע״ב), והיה עושה זאת

* בו להעלות את המלאכה למדרגה ג ומכאן מאמרו: שלא חרב דור המבול ולא נחתם גזר דיגם על שאר עברות, אלא עד שמלאה הארץ חמם מפניהם, ובכל זאת פועל, התירה לו התורה לאכול בשל אחרים, ואינה ריאה בזה גזל, מפני שהוא עושה במלאכתו, ועתה צא וחשוב כמה גדולה מלאכה, (ירושלמי

כעשרות פ״ב היד). ומכאן הננו להסיק כפי שאמרגו כבר לעיל, שרבי שמעון בהעמיקו לחשוב בהוויות העולם בא לידי הכרה, שהעולם לא ניתן למלאכי השרת אלא לבני תמותה פשוטים. ויש פרנסה הקשה כקריעת ים סוף, ויש לקיים את העולם מכל מקום, ויש צורך איפוא בבסיס חיוני לכך. והוא שאמר: ״אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים כבר ״לא ימוש״ (מנחות צט ע״ב). כלומר, אותו איש קדוש היתד. לו תפיסה כה ריאליסטית, והוא שהעמיד את מצות לימוד התורה, שגאמר בה! והגית בה יומם ולילה, ואת קיום מצותיה, על מיגימום שבמינימום, שהוא אמנם כולל הכל, מועט המחזיק את המרובה, את התמציתי ביותר, את

הנחוץ ביותר. ובאמת שלש הפרשיות שבקריאת שמע הן בבחינת הכל — כל התורה, מיסודות האמונה הישראלי* פרשה ראשונה יש בה משום קבלת עול מלכות שמים והאפונה באחדותו יתברך, שהוא אחד ואין עוד מלבדו, הוא המנהיג את עולמו והמשגיח על כל ברואיו. זהו שכתובו ״שמע ישראל, ה׳ אלקינו ה׳ אחד. ואהבת את״ פרשה . . . ד אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך שניה יש בה משום קבלת עול מלכות שפיםמ המהדו שם בני ועול מצוות המעשיות, ו ישראל: ״השמת לכם פן יפתה לבבכם וסרתם* פרשה . . . כם י נ . ולמדתם את ב . . ם ת ד ב ע ו שלישית, פרשת יציאת מצדים, זוהי הירות ישראל, החזית הגדול של עצמאות העם, ושוב. . הוזהרו אף בה: ולא תתורו אחדי לבבכם .׳ ובתוך שלש . . . ם כ והייתם קדושים לאלקי פרשיות אלה מקופלים עיקרי היהדות, שעליהם עלו היהודים על המוקד, ועל מה שהיהודים* ה * על הקדוש ועל היקר ל ש פ פפרו את נל מ י הוא אשר ממלא את תוכן החיי* והוא ש

קיום מצוותיהמ ז אם רבו רבי ר ומצוות התורה מה רב ע עקיבא אמר: ״אין לך כל מצווה ומצווה שבתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמונה בריתות׳, הוסיף עליו רבי שמעון ואמר: ״אין לך כל מצווה ומצווה שבתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמונה בריתות של שש מאות אלף ועלשת אלפים וחמש מאות וחמשים׳ (סוטה

לז ע״ב), כלומר כמנין בני ישראל במדבר.

לדבריו צריכים בני אדם לקיים את הפסוק ,,לא ימוש ספר התורה הזה מפיך״ דברים(ברכות לה ע״ב). וכאשר ראה בני אדם ככתבן כשהם חורשים וזורעים אמר: ״מניחין חיי עולם ועוםקין בחיי שעה*. וכל מקום שנתן עיניו

בו מיד נשרף, (שבת לג ע״ב). אבל לבסוף נוכח, שאין העולם יכול להתקיים אם כל בני אדם יצטוו לקיים ״לא ימוש׳ ככתבו וכלשונו, לא כולם יוכלו לעמודר* בדרישותיו הקיצוניות ביחס ללימוד התו אין העולם מתבסס על מלאכי־שרת, על יחידי

ל* ו פג

תהו שאמר אחר כך: ״אפילו אם לא קרא אדם אלא קריאת שמע, שחרית וערבית, קייםת בפני עם מ א ״לא ימוש׳, ודבר זה אסור ל הארץ״ (מנחות צט ע״ב), כלומר שלא יאמר בקריאת שמע סגי ולא ירגיל בניו לתלמוד

* ראה גם זוהר חיג רכ״ח). הודה (רש״י ש

מ אמר: אמר להם הקב״ה לישראל, אפילו ו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית

אין אתם גמסרין בידם (סוטה מב ע״א). ועוד אמר: ״לא ניתנה תורה לדרוש אלאד (מכילתא בשלח), כלומר לאלה מ לאוכלי ה שפרנסתם מצויה תמיד ודעתם פנויה לכך. איזו

תפימה מעמיקה מציאותית.

ואלה שפרנסתם מצויה ויכולים להקדישל* ו ת סג י ח זמניהם רק לתורה הם מועטים, י וזהו שאמר: ״ראיתי בני עליה והם מועטים״ת פ״ט ה״ב), מ ר (סוכה מה ע״בן ירושלמי בם י ל מ כלומר, מועטים הם בני אדם אשר י לעמוד בצו ״לא ימוש״ ככתבו וכלשונו. ואילומ שמעון * ולמיס־ החל ד י ל מ ם י נ י הרבים ז להטיף בשבח המלאכה, וכדי להודות עלמ שמעון בעצמו טוען השיבות המלאכ* היה ר

תכח (428) נקרא אלקי כל האומות אלא אלקי ישראלי,; רות רבה א). *גדולה (שמות רבה כט, ד היבתן של ישראל שעלה הקדוש ברוך הוא במקום עבודה זרה, ובמקום טגופת, ובמקום טומאה בשביל לגאלן״ (שמות רבה טו, ה). *כל ישראל בני מלכים הם״ (שבת סז ע״א, קכה ע״א). *מדד הקדוש ברוך הוא כל האומות ולא מצא אומה שהיא ראויה לקבל את התורה

אלא ישראל״ (ויקרא רבא יג, ב).

וכן אמר: בין עושין תשובה ובין אין עושין תשובה, כיון שהגיע הקץ מיד נגאלין, שגאמר אני ה׳ בעתה אהישנה (תנחומא בהקותי א, ג). ועוד אמר: *משל למלך שהיה לו בן יהיד, בכל יום היה מצווה את בן ביתו: *האכל את בני, השקה את בני, אזל לבית הספר, אתא מבית הספר, כך בכל יום ויום הקדוש ברוך הוא מצווה את משה ואומר לו: *אמור אל בני ישראל, צו את בני ישראל״ (ויקרא

רבה, ב, ד). עוד באותו ענין: *משל למלך שהיה לו בגד יקר והיה מצווה את עבדו ואמר לו: קפלו ונערו ותן דעתך עליו. אמר לו עבדו: אדוני המלך מכל הבגדים היקרים שיש לך אי אתה מצווה אותי אלא על זה. אמר לו: שאני מדביקו לגופי והוא הביב לי במיוחד. כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, משבעים אומות וממשלות שיש לך בעולמך אי אתה מצווה אותי אלא ״צו את בני ישראל״, ״דבר אל בני ישראל״, *אמור אל בני ישראל״. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:

שהן דבוקין לי״ (שם). וכן אמר: אדם אם יש לו קרוב, אם עשיר הוא מודה בו, ואם עני הוא אינו מודה בו, אבל הקב״ה אינו כך, כשישראל בירידה קורא אותם אחים ורעים, כדכתיב: למען אהי ורעי אדברה נא שלום בך, וכתיב: לבני ישראל

עם קרובו(מדרש תהלים ד, ג). ועוד אמר: ״מי גברא בשביל מי, התורה בשביל ישראל, או ישראל בשביל התורה 1 לא התורה בשביל ישראל, התורה שגבראת בשביל ישראל הדי היא קיימת לעולמים, ישראל

שגבראה התורה בזכותם על אהת כמה וכמה״ (קהלת רבה א, ט: ספרי עקב מ״ז).

רבי שמעת בן יוחאי שאל את רבי אלעזר: בעטרה ברבי יוסי: אפשר ששמעת באביך מהו

תכז(427)

לשמש אותו בסיס רוחגי מיגימאלי ההכרחי, שעליו יושתת בית ישראל.

אהבת ישראל לאהד סבלו הגדול במערה ויסוריו הנפשיים והגופגיים (ראה להלן בפרק ״במצור ובמצוק״), אמר רבי שמעת ״יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין, מיום שנבראתי ועד עתה״ (סוכה מה ע״ב). כלומר, בצרותיו כבר נאל את ישראל, הוא סבל את עוון כולם, ודי בכך.ת ״כל העולם מ א אין ספק שכוונתו היתה ב כולו״ לישראל בלבד. הוא ראה רק את עמו כעם סגולה וממלכת כהנים, והוא השאור שבעיסת העולם, והוא אומר מפורש: ״אתם קתיין אדם ואין העכו״ם קרויים אדם״ (יבמות סא ראש ע״א), כי הוא שראה את עמו הנרדף, הדווי והסהוף על ידי העכו״ם, צרות תוכפות עוברות על ראש עמו, גזירות איומות והרוגות אכזריות הדשות לבקרים, הרי גם את רבו הגדול והקדוש, רבי עקיבא, הרגו בעיגויים סאדיסטיים כל כך וסרקו את בשרו במסרקות של ברזל (ברכות סא ע״ב). ואף הוא עצמו ובנו היו מוכרהים לברוה ולהתהבא במערה

במשך י״ג שנה מפני המת הרומיים. והרי לעיניו ממש בלט אותו הבדל גלוי וניכר בין ישראל לבין אהרים. ומכאן כאמור מאמרו הקשה על העכו״ם: ״הטוב שבעכו״ם בשעת מלהמה הרוג, וטוב שבנחשים רצוץ מיהו״ (מכילתא בשלה: סופרים ט״ו). ותמיד היה מתפלל ומקווה למפלת הרומיים ולגאולת ישראל. ומכאן מאמרו: ממקום שהיתר, מפלתו של המן משם היתד, גתלתו של מרדכי

(ירושלמי מגילה פ״ב ה״ד). וכשגאתו העזה.,את הגרים, כך אהבתו העזה לעמו הסובל והנדכא. והוא שאמר: ״כל העוזר את ישראל כאילו עתר את השכינה״ (תנהומא ויהי ה). ועוד אמר: ״בוא וראה כמה הביבין ישראל לפני הקתש ברוך הוא,. שנאמר . . ם ה מ שבכל מקום שגלו שכינה ע (דברים ל׳) ושב ה׳ אלקיך את שבותך, והשיב לא נאמר אלא ״ושב״, מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהם מבין הגליות בבבל״ (מגילהך הוא ת כט ע״א). ועוד אמר: אמר הקתש ב לישראל: ״אלקים אנכי לכל באי עולם ולאק אני יתדתי שמי אלא על עמי ישראל, א

תולדות ה\זואי1ז ותאגווראיגז

>תכט(429) רבי פיגועוז u יוגואי תל(430)

שמעת מאד נגד אלה העוזבים את הארץ ויוצאים לחדן־לארץ, *ף לזמן מה. הוא שאמר: בזמן שמוצאין ליקה אפילו עמדה סאה בסלע אין יוצאין, אלימלך מהלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו ז מפגי שיצאו מארז ישראל להד׳ן־לארז(בבא בתרא צא

ע״א, ועיין גמ בתוספתא ע״ז פ״ה).

ומעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בן יוחאי שיצא מארץ ישראל לחוץ לארז והזר עשיר, והיו התלמידימ רואין אותו ומקגאין בו והיו מבקשים אף המ לצאת לחוץ לארז, וידע רבי שמעון והוציאם לבקעה אהת של בני מירון והתפלל ואמר: בקעה, בקעה, המלאי דינרי זהב. התהילה מושכת דינרי זהב לפניהן. אמר להם: אפ זהב אתמ מבקשימ, הרי זהב טלו לכם, אלא היו יודעין כל מי שהוא נוטל עכשיו את הלקו בעולם הבא הוא נוטל, שאין מתן שכר התורה אלא לעולם הבא. (שמות רבה

נב, ג, ילקוט שמעוני משלי לא).

והוא שאמר: ״כל זמן שאתם בארז כנען הריני לכם אלוקה, אין אתם בארז כנען, כביכול איני לכס אלוקה״ (תוספתא ע״ז פ״ה). וזה שהתגגד כ״כ לצאת לחוצה לארז, זהו לפי שיטתו שדרש: ובגוים ההם לא תרגיע ולא היה מנוה״, הא אלו מצאה מנוה לא היו חתרים

(בראשית רבה לג, ו). מרוב אהבתו לארצו ולעמו בא לידי שגאה כבושה ללא מצריפ לכובשי ארצו ולרודפי עמו.ז וזהו שאמר: אפ יאמר לך אדמ ״מתי ק הגאולה״, הווה אומר ״יופ נקמ בלבי״ כתיב (איכה רבתי א). ועוד אמר: ״אימתי שמו של הקדוש ברוך הוא מתגדל בעולמו, בשעה שעושה מדת הדין ברשעימ״ (ויק״ר כד, א). ומרוב אהבתו לעמו וארצו, כאמור, לא נזהר מלהביע דבריפ קשימ גגד מהריבי ארצו, אף שידע כי בנפשו הדבר. הרי הוא שאמר: ״מותר להתגרות

ברשעים בעולפ הזה״ (ברכות ז ע״ב).

במצור ובמצוק אי זהירתו זו היא שגרמה לו צרות רבות ויסורים גדולים עד שלבסוף היה צריך הוא ובנו להסתתר במשך שלש עשרה שגה במערה אהת מעיני השלטון העוין. וכך היה המעשה: פעם אהת ישבו רבי יהודה ורבי יוסי ורבי

: הן. משל למלך שעיטרה לו אמו. אמר לו שהיתה לו בת יהידה והיה מתבבה ביותר, .והיה קורא אותה ״בתי״, לא זז מהבבה עד שקראה ״אהותי״ ועד שקראה ״אמי״. כך הקב״ה .בתהלה קרא לישראל בת, שנאמר (תהלים מה) •שמעי בת וראי והטי אזנך ושבתי עמך ובית .אביך. לא זז מהבבן עד שקראן אתותי, שנאמר >שיר השירים ה) פתהי לי אהותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה. לא זז מחבבן עד שקראן אמי, שנאמר (ישעיה נא) הקשיבי אלי עמי ולאמי אלי האזינו כי. וכששמע רבי שמעון בן יוהאי . . . י ת א רה מ תות דברי רבי אלעזר ברבי יוסי התרגש מאד, א יעמד ונשקו על ראשו, ואמר: ״אלו לא יצאתי לעולמ אלא לשמוע טעמ זה מפיך דיי״(שהש״ר .ג, כא: שמות רבה נב, ד: במדבר רבה יב, י).

!זיבת ציון כבר ראינו למעלה, שמהמת אהבתו לישראל ־הפ נהשביפ בעיניו ככל העולמ כולו, כך ארז ישראל מרוב תיבתו אליה, נהשבת אצלו כתבל בולו. וזהו שאמר: ״תבל, זו אוץ ישראל, ולמהו שהיא מתובלת בכל, שכל ל ב נקרא שמה ת •הארצות יש בזו מה שאין בזו, ויש בזו מה שאין בזו, אבל ארז ישראל אינה חסרה כלומ, •שנאמר •י ארז לא תהסר כל בה (ספדי עקב פ׳

•לז) והיא איפוא ארז הארצות.

והוא דרש: ״וליוסף אמר מבורכת ה׳ ארצו, אדם מעמיד ספינתו בהלקו של יוסף ואין צריך •חרן ממנה כלום (ספרי דברים לג, טז). ועוד: ״מדד הקדוש ברוך הוא כל הארצות ולא ר מ א מצא ארז שראויה להנתן לישראל אלא ארז

•ישראל״ (ויקרא רבה יג, ב). וכשראה רבי שמעת את האוץ בהורבנה ואת העם בשעבודו, אמר: ״אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר (תהלים קכו) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי ז בזמן שיאמרו בגרים: ״הגדיל ה׳ לעשות עם

אלה״ (ברכות לא, ראש ע״א). ולדבריו: מה ידיחו מארץ כנען, אף הירדן •מארץ כנען״ (בקירות נד, ע״א; ספרי מסעי פ׳ קנ״ט), כלופר, הגדיל ה׳ לעשות עם אלה, זהו ארץ ישראל לעם ישראל בשני עברי הירדן. מרוב אהבתו לארץ ישראל התנגד רבי

תלב(432)

כנראה, מתוך שכל הצרות באו לו מזה שיהודה בן גרים, שישב ביניהם והלך וסיפר את אשר דברו ביגיהם, עד שגשמעו הדברים למלכות, מכאן השמיע את פתגמו הקצר והחריף רב המשמעות: ״מגיה וביה אבא (=יער), ליזול ביה גדגא״ (סגהדרין לט סוף ע״ב). כלומר, ממגו ובו — מתוכו ומעצמו של יער, יבוא הגרזן ביער, כי מן היער עצמו לוקחים קת בשביל הגרזן לכרות בו עצמו עצים, ביער.־ ומכאן לימד את מאמרו הידוע: קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג

ומגוג, (ברכות ז ע״ב).

ומתוך שהצרות באו עליו מתוך אי־זהירות ומלשיגות ולשון הרע, לפיכך אמר רבי שמעון בן יוחאי: ״אילו הייתי אגי עומד על הר סיגי בשעה שגיתגה התורה לישראל, הייתי מבקש מלפגי המקום שיברא לאדם שגי פיות, אחד לעסוק בו בתורה ובמצוות (דברים שבקדושה). ואחד לעשות בו שאר צרכיו״ (דברים שבחולין) אך לאחר מחשבה רבה חזר בו ואמר: ״ומה כשיש לאדם רק פה אחד אין העולם יכול להתקיים בו מפגי הדילטורא שבו, ואילו היו לו שגי פיות על אחת כמה וכמה״ (ירושלמי

ברכות פ״א ה״ב). וכן אמר: ומה מרים הצדקת, שלא נתכוונה לומר לשת הרע, כך הגיע אותה, — הרשעים שמתכוונים לומר לשון הרע על חבריהם לתתוד את חייהמ, על אתת כמה וכמה שיחתוך הקב״הו ו). מספר לשת את לשונם (דברים רבה פי הרע נגעים באים עליו(אז־ר״ג פ״א ב). הנחש פרץ גדרו של עולם, לפיכך נעשה פפקלמור לכל פורצי גדתת. אמרו לנחש למה אתה,גושן* באבר אחד וארפך הולך בכל האברים. 'א״ל: אין יתרת לבעל הלשמ היושב ברומי והורג בסוריא, בסוריא והורג ברומי, והורג שלשה: האומר, והמקבלו, והנאמד עליו (ויקרא רבה

ו ב). כי

ועוד אמר: אם נכסים (של עיר הנדחת)* על י דבר שאינן לא רואין ולא שומעין ואו מ שהן גרמו לצדיקים לדור בין הרשעים, זמנו•ו מדרך החיים עד המקום ישרפו, המטה את ו לדרך המוות על אחת כמה וכמה שהוא בשריפה

(תוספתא סנהדרין פי״ד א). ומתוך סבלו הרב ממלשינות עוד אמר: ״אפילו דור רשעים שאת אביהם יקללו ואת

תלא (431)

שמעון בצוותא אחת, וישב אצלם גם יהודה בך גרים. פתח רבי יהודה ואמר: ״כמה גאים מעשיזש של אומה זו (רומא), תקגו שווקים

ותקגו גשרים ותקגו מרהצאות. רבי יוסי שתק.

געגה רבי שמעת בן יוחאי ואמר: ״כל מה שתקגו לא תקגו אלא לצורך עצמם. תקגות ע שווקים להושיב בהן זוגות; מרחצאות ל בהם את עצמן: גשרים ליטול מהם מכס. וזהו לפי השקפתו ״אפילו טובתם של רשעים רעה היא אצל צדיקים״ (הוריות י סוף ע״ב). הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם בבית הוריו, וגשמעו דבריהם למלכות. אמרה המלכות: ״יהודה ששיבח יתעלה, יוסי ששתק יגלה

לציפורי, שמעון שגיגה ייהרג ׳״. ואז הלך רבי שמעון עם בגו והתחבאו בבית המדרש, וכאשר תקפה גזירת המלכות, חשש רבי שמעון שלא יצערו את אשתו ותגלה מקום מחבואם, הלכו והסתתרו במערה. געשה להם גס וגבדאו להם שם חרוב ומעיין שמהם גתפרגסו. ובכדי שבגדיהם לא יקרעו מעליהם, היו פושטים אותם ויושבים עד צוואריהם בחול. כל היום עסקו בתורה, בזמן התפלה היו לובשים את בגדיהם, ולאחריה שוב פשטום. ישבו שתים עשרה שגה במערה, וכשיצאו וראו בגי אדם כשהם חורשים וזורעים אמרו: ״מגיחין חייי שעה*, כל מקום שגתגו ד עולם ועוסקין מ עיגיהם בו מיד גשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: ״להחריב עולמי יצאתם, חזרו למערתכם״. חזרו והלכו וישבו שנים־עשר חודש, אמרו: משפט רשעים בגיהגם שנים־עשר חודש. יצאהישמ בת קול ואמרה: צאו ממערתכם 1 יצאו ו על פתח המערה. דאו ציד עומד וצד צפרים ופורש מצודתו, וכאשר שמע רבי שמעת בת קול האומרת ״דימומה דיפוס״ (״חפשי, חפשי״) הצפוד גצולת, וכאשר שמע הבת קול אומרת* ד כ ל ״פפקולא* (חייב מיתה) היתה הצפוד נ: צפור וכאשר שמע זאת רבי שמעון אפר קלילה לא גצודת בלי גזרת שמים, נפש האדם לא כל שכן. (ירושלמי שביעית פיט ה״*

ועוד מקורות).

מ שמעת התמון בכך לעצמו: שעל אף ד הגזירה התקיפה והרדיפות הרבות אחריו, מכל מקום לא נתפס וגיצל, כי מן השמים לא רצו

תפ* שי

תולדות תתואיגז ותאגווראיגז

תלג(433) דבי פזפפוו ב\ טזזאי תלד(434)

עד שגעשה לגדול הדור. הוא בעצמו הדגיש בתמיהה זו, ומכאן מאמרו על אברהם אבינו: ״אב לא לימדו ורב לא היה לו, ומהימ למד תודה ז אלא זימן לו הקדוש ברון• הוא שתי כליותיו כמין שגי דבגימ והיו גובעות ומלמדות אותו תודה וחכמה״ (בראשית רבה סא, א). אם כן יש שאדם גובע מתוך עצמו ללא כל השפעה מן החוץ, וביחוד גובע זה מתוך יפודי גוף וגפש גדולים, הם הם רבותיו הגדולימ.ד וכמו שאמדגו כבד, שכל מה שהסבל שלי, הגהו על פי דוב יקד עדך שאין מגמתו ערך גצחי, כי בכל מקומ שלפגיך כאב וסבל, דע שלפגיך אדמת קודש. לסבל ישגה המגולה המיוהדת להרעיד בלבותגו בעצמה שאין דוגמתה, את הגימים הדקימ והגסתדימ ביותר, ורעידת נימים אלה מולידה את מיטב המתשבות. מתחת לשכבה העליונה של הסבל אין למצוא דבר אחר מאשר אמת וצדק, התרוממות הנפש והתפשטות הגשמיות, בקיצור ערכים נצחיים, ודק על ידי הסבל בלבד מגיעימ לידי דרגתה

העליונה של האמת האבסולוטית.

גדלותו בתורה כבד גאמד: אמ דצוגך לעמוד על גדלותו של אדמ גדול בתודה לך אל תלמידיו, אל

חבריו ואל ספריו״. כבד אמדגו למעלה (בפרק ישיבתו בצידון ובמידון), שדבי יהודה הגשיא(דבי) היה תלמידו של דבי שמעון בן יוחאי, והבאגו גמ מאמרו של דבי בעצמו, שאמד: ״כשהיינו למדין תודה״ (שבת קמז ע״ב, . . ע. אצל דבי שמעון בתקו

עידובין צא ע״א). מלבד רבי יהודה הגשיא למד אצלו גמ דבי אלעזד בגו של דבי שמעת בן יוחאי, תהו שאמר דבי אלעזר בדבי שמעון לדבי : ״שמשתי את אבא עומדות (=דרך ארעי) מה שלא שמשת ישיבות״ (=דדך קבע). (ירושלמי שבת

פ״י ה״ה).מ היה רבי שמעון בך יהודה תלפידו, ו והוא אומד תמיד דברי פ בשמו של רבו דבית פ״א שמעון בך יוחאי(מכות פ״ג מיו, שמעו מיא, תוספתא פרה פ״ד ועוד). וכן היו לו חברים גדולים בתורה. והקרוב אליו מכל חבריום י ח מ י * ומכרים ת ת פ ל היה דבי יופי מ ח

אפם לא יברכו אל תלשין עליהם״ (פסחים פז, ע״ב).

כפה מבל במערה יש לראות מזה, כשיצא מן המערה הכגיסו חתמ הגדול דבי פגחס בן יאיר לבית המרחץ לגקותו, והיה מחליק ומתקן, ראה שכל מפו מלא בקיעימ וסדקים כשד מפומ ישב כל הימימ. בכה דבי מחמת החול, ש פנחס p יאיר מאד, והיו דמעותיו משדות ומפלות על גופו של רבי שמעון בן יוחאי, והיה מצווח מכאב, כי הדמעות מלוחות הן: אוי ו והכאימ מאד לדבי שמעון. אמד חתנ לי שראיתיך בכך. אמד לו דבי שמעון: אשריך שראיתגי בכך, שאלמלא לא ראיתגי בכך, לא מצאת בי כך, (שבת לג, ע״ב), כלומד, משום

כך גדלתי בתודה ובמדות וכדומה.

ל מ ודבריו אלה מתאימים למה שאמד! י אגי לפטור את כל העולמ כולו מן הדין, (סוכה מה, ע״ב), כלומד, יסודיו מספיקים כבד בשביל כולם. ועוד: על ידי יסוריו אלה, הממדקין עוומתיו של האדם, גתעלה וגתקדשל בתפלתו לפטור כולם מן הדין. מ עד שהוא י מכאן גמ מאמרו: שלש מתמת גתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא גתגן אלא על ידי יסודין, ואלו הן: תודה וארץ ישראל והעולמ

הבא, (ברכות ה, סוף ע״א). כל זה למד דבי שמעון מתוך גםיון עצמי. בבית ספדו הוא. מתוך אהבתו הגדולה, כאמור, לישראל וארצו, בא לידי שגאה גדולה להרומיים ולאדצמ, ולכן גדדף על ידי השלטומת הדומיימ והוכרח להתחבא במערה וסבל יסודימ דבימל של תקופת חייו. מ כל־כך במשך חלק ג הימורים אף הם כמעט שגעשו לו כבד חלק* ל ו ת הייו, הם כבד היו אצלו להשקפת ע י מ ת מ אך יסודימ אלה היו לו גמ לתועלת לעצמו, כאמור, בכדי להתעלות ולהטהד ולהתקדש בקדושה של מעלה, וגעשה כל כך גדול בתודה זבמעשימ עד שהיה בו מז לפטור כל העולמ: ת מ א ם לעולמ הבא. ו ת מ א ו מן הדין ו ל מ, ו זכותו של דבי שמעת הגיגה על כל בגי מד ועל ידי כך לא נראתה קשת בימיו, (בראשית

רמי, לד* ב). ואף שהיה רחוק מחביריו במשך שנים רבות ולא היה לו עם מי להשתעשע ולהתפלפל בדברי תודה, מכל מקום לא רק שלא שכח משהו מתלמודו, אלא עוד עלה בתורה ובחכמה

תלה (435) תולדות \ז\זו«ימ \\»*\ז\\י1*ים תלו(436<

הלבנות של רבי. אמר: ״מלאך המות בביתו של זה, ואני אסעוד אצלו. שמע רבי, יצא: ״ולפני־ לפניו, אמר לו: ״אמכרן*. אמר לו עוור לא תתן מכשול״ (ויקרא יט׳ יד). אמר לו: ״אפקירך. א״ל: ״תרבה נזקים״. א״ל: ״אעקרך. א״ל: ״יש כאן צער בעלי חיים״.. א״ל: ״אהרגן״. א״ל: ״יש כאן לא תשתית״ (דברים כ, ים). היה מפציר בו רבי הרבה מאוד שיסעוד אצלו. עלה הר גבוה והפסיק. ביגיהם. בכה רבי ואמר: ״מה בהייהם כך,. כלומר, עושה להם הקב״ה כל כך גסים לצדיקים* במיתתם על אתת כמה וכמה״ (חולין ז ע״א,

ירושלמי דמאי פ״א ה״ג).

ואז כשקרה זה לא היה רבי שמעון בן יוהאי הי מזמן, כי רבי ורבי אלעזר ברבי שמעוך כשהיו עדיין צעירים, ישבו אתר פטירת רבי שמעון לפגי רבן שמעון בן גמליאל, ורבי יהושע בן קרהה על גבי הקרקע, (בבא מציע*

פד ע״ב).

ל בעיגי דורו ת רבי שמעון היה כל כך ג שרבן שמעון בן גמליאל הגשיא, בהשוותו את רבי אלעזר ברבי שמעת לבגו, רבי יהוד* הגשיא (רבי) היה אומר על ראשון שהוא ״ארי בן ארי״, ואולי השגי ״בגו״ הוא ״ארי בן שועל״ (שם סוף ע״ב). ורבי יוסי בן חלפתא המליץב על רבי שמעת את הכתוב: שפתים ישק משי

דברים גבוהים, (מובא לעיל באותו הפרק).

דמות דיוקנו הוא היה, כאמור, תלמיד מובהק לרבי עקיבא, וסיגל לעצמו דרכיו וירש ממגו אתר מ ו הגעלות של רבו. רבי שמעון א כל מתתי לתלמידיו: בגי, שגו מדותי, שמדותי תרומות מתרומות מדותיו של רבי עקיבא (גימין סז ע״א). כלומר, למדו מדותי שבהרתין ותרמתין מתוך עקרי משנותיו של רבי עקיבא, והיינו *

ברירה אהד ברירה (רש״י שם). וביתר יהוד מורגשים הדברים בפתגמיו* ר ה ומאמריו, שבהם מתגלית האישיות בכל ז אמרותיו משקפות דמות מוסרית געלה. כמת גימוסי אצילות וגיגוגי קדושה הופפים עליהן,

והן מדברות בפגי עצמן. והגה מעמ מהן:

״עין תחת עין, ממת״ (ב״ק פד ע״א)1 ״בושת, לפי המבייש והמתבייש״ (שם פו ע״א)..

ביגו ובין רבי יוסי (תוספתא תרומות פ״ה, בכורים א, ז). רבי יוסי מרבה לשבחו, וכשגאמרו דבריו של רבי שמעון לפגי רבי יוסי אמר: ״שפתים ישק משיב דברים גבוהים״ (תוספתא

פאה סוף פ״א). לרבי שמעון מיוהס אותו ספר הלכה להומש שמות הגקרא בשם ״מכילתא דרבי שמעון בן יוהאי״. וכן גאמר: ״סתם ספרי רבי שמעון״ (סגהדרין פו ע״א). והמעגין ביותר הוא, כי אותו ספר קלאסי לתורת הסוד, אף הוא מיוחס לרבי שמעון בן יוחאי. הוא הספר הידוע בשם ״ספר הזוהר״, הספר הראשון לתורתר הרבה מאוד ב ת הקבלה, ושם בספר הזוהר מ על אודות רבי שמעון וההבריא קדישתא שלו.

אין השיבות גדולה בעצם השאלה: אם הוא מהברו או לא, אלא ברור שרבי שמעון בן יוהאי הוא אבי הכמת תורת הה״ן, וגתיבות הזוהר גמשכות מן אותה מערה מסתורית, שבה ישב ועסק בתורה ובהכמה י״ג שגה, עד היום הזה, ולא להיגם תולים את הזוהר באילן רברבא

זה ולא באהר.

התגא הקדוש רבי פיגהס p יאיר, שעליו מספרים כל כך הרבה גסים (ירושלמי דמאי פ״א ה״ג, הולין ז ע״ב, ועוד) היה התגו של רבי שמעון בן יוחאי(שבת לג ע״ב). ולפי ספר הזוהר יוצא שהיה חותגו, כי כך גאמר שם:p ״ותגל יולדתך״ היא בתו של רבי פיגהס

יאיר הסידא, (זוהר פיגהס). אך מקובלים יותר דברי הגמרא, כי מצאגו את רבי פיגהס בן יאיר ביתד עם רבי באותו סיפור יפה עליהם, שאמרו עליו על רבי פיגהס בן יאיר: מימיו לא אכל פת להם שאיגו שלו, ומיום שעמד על דעתו לא גהגה מסעודת אביו. פעם אתת היה רבי פיגהס בן יאיר הולך לפדיון. שמע ו*בי, יצא לפגיו, אמר לו: . ם. י י שבו: ״הן*. צהבו ״רצוגך לסעוד אצלי״. אמר לו פגיו של רבי מרוב שמהה, אמר לו רבי פיגהס:ז י כמדומה אתה שמודר הגאה מישראל אג ישראל קדושים הם, יש רוצה ואין לו, ויש שיש לו ואיגו רוצה, וגאמר: אל תלהם אתה ויש מ להם רע עין (משלי כג, ל), ואתה ר לך, אלא עכשיו בהול אגי, שבדבר מצוה אגי

מורה, בהזירתי אכגס אצלך.

בחזירתו קרה לו לרבי פיגהס בן יאיר שנבגס באותו הפתה שהיו עומדות שם פרדותיו

תלז(437) דבי טז1זמג\ u יווואי תלח(438)

שאל לו שלום מימיו, ועל שלווה ממנו הקדים לו שלום הדי זה דבית״ (ירושלמי בבא מציעא

פ״ה ה״ח בסוף), ״כך ענשו של בדאי, שאפילו דובר אמת אין שומעין לו״ (אבות דרבי נתן סוף פרק ל). ״כל אדמ שיש בו גסות הדוח, כאילו

עובד עבודה זדה״ (סוטה ד ע״ב). ״אדם אומד שבחו בקול גמוך, וגגותו בקול

דם״ (סוטה לב ע״ב). ״מי שפדע מאגשי דוד המבול עתיד ליפדע ממי שאיגו עומד בדיבורו. והגושא והגותן בדברים אין לו עליו אוגאה, אבל אמדו חכמים * כל המבטל את דבריו אין דוח חכמים גוזזה הימגו״ (תוספתא בבא מציעא פ״ג י״ד; ב״מ

מח ע״א). ״כשם שההרים כובשין על התהום כדי שלא יציף את העולם, כך צדקה כובשת על מדת. צדקתך כהדדי אל . ת. ו י הדין ועל הפודעג

על תהום רבה (תגחומא הקדום סי׳ ג״ח). ״כל היושב ולא עבד עבירה גותגין לו שכד כעושה מצוד,״ (ממת כג ראש ע״ב במשגה). ״כי יסיר בגך מאחרי״ — בגך הבא מן הישראלית קרוי בגך, ואין בגך הבא מן הכותית

קרוי בגך אלא בגד,״ (יבמות כג ע״א). ועוד אמד: ״נוח לו לשלמה שיהא גורף ביבין, שלא נכתב עליו המקרא הזה (מלכים א, יא) ״ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את

לבבו״ (שמות רבה פרשה ו, א). ״מלמד שכפאתו אמו על העמוד ואמדה לו:: מה בדי ומה בד בטני, ומד בד נדדי, מה בדי הכל יודעים שאביך ירא שמים הוא, עכשיו״ (סנהדרין ע ע״ב). . . . ו יאמרו: אמו גרמה ל ״אפילו צדיק גמור כל ימיו ומדד באחדוגה. ואפילו רשע גמור כל . גות. איבד את הדאשו ימיו ועשה תשובה באחדוגה, אין מזכידין לו״ (קידושין מ, ע״ב, תוספתא . . . שוב את רשעו

קידושין א׳ יד). ״שאלו תלמידיו את דבי שמעת בן יוחאי: ״מפגי מה לא ירד להם מן לישראל פעמ אחת בשנה ז אמד להם: ״אמשול לכם משל, למה הדבר דומה, למלך בשד ודם שיש לו p אחד, פסק לו פזוגותיו פעם אחת בשגה, ולא היה מקביל פגי אביו אלא פעם אחת בשגה. עמד ופסק מזוגותיו בכל יום, והיה מקביל את פגי אביו כל יום. אף ישראל, מי שיש לו ארבעה

״גוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פגי חברו ברבים. מגלן ז

״ (ברכות מג ע״ב). . . . מתמר ״מפגי מה חקגו תפלה בלחש? כדי שלא

לבייש את עובדי עבידה״ (סוטה לב ע״ב). ״שכיד שעות דיופ גובה כל היומ, שכיד שעות דלילה גובה כל הלילה וכל היופ״ (בבא

* ע״א). י מציעא ק ״מצוד, מן התודה לפרוק בחגמ ולטען

בחגם* (ב״מ לב ע״א). ״אלמגה עשירה ממשכגין אותה, עגיה אין ממשכגין אותה, שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם דע בשכגותיה״ (שם קטו ע״א), כלומד, על ידי שאתה יוצא ונכנס אצלה, שחרית לקחת את המשמן, וערבית להחזירו לה, אתה

מביאה לידי שם דע בין שכנותיה. על הכתוב (ישעיה סא): ״כי אני ד׳ אוהב משפט שונא גזל בעולה״, אמד: ״משל למלך בשד ודם שהיה עובד על בית המכמ, אמד: והלא לעבדיו: תנו מכם למוכסים. אמדו לו כל המכס כולו שלך הוא. אמד להם: ממני ילמדו כל עובדי דרכים, ולא יבריחו עצמם מן המכס. אף הקדוש ברוך הוא אמד: ״אני ד׳ שוגא גזל בעולה״, ממנו ילמדו בני ויבריחו

עצמם מן הגזל״ (סוכה כט ע״ב).

״גדולה אוגאת דברים מאוגאת ממון, שזה גאמד בו (ויקרא כה) ״וידאת מאלקיך״, וזה לא גאמד בו ״וידאת מאלקיך״ (בבא מציעא

גח ע״ב). ״כל שאיגו אומד דבר בשם אומרו, עובד בלאו, שגאמד: אל תגזל דל כי דל הוא״

(ילק״ש משלי תתקס). ״כל המלוה בדבית, גכסיו מתמוטטיך (שם עא ע״א), כי לדבריו ״מלוי דבית יותר ממה

שמדויחין מפסידין״ (שם עה ע״ב). ״אוהבי ממון והגזלגיפ ומלוי דבית אוהבין זה את זה, למי גאה ליפדע מכל אלו, אגי הוא, שאין בי אחת מכל אלו״ (מכילתא פ׳

משפטים). ועוד אמד בעגין זה: ״מגין לגושה בחברו מנה, ואיגו רגיל להקדים לו שלום, שאסור להקדים לו שלום, תלמוד לומד (דברים כג) ״גשך״ בל דבר אשד ישך, אפילו דיבור אסור״ (שם). או בלשון אחרת קצת: דבי שמעון אומד: ״קשה הרבית, שאף שאילת שלום דבית, לא

תמ (440)

* והגרים הקדוש בדול הוא ו של הקדוש ברח־ ה* שגאמד: ואוהב גר וכו׳״ (מכילתא ת ו אוהב א* משפםים פ׳ יה). כמה הומגיות יש במאמרו ז.זה מתאים למה שאמד רבי שמעון: ומאמרו ״לעולם מקבלים את הגרים ומלמדים אותם״

(תוספתא דמאי פ״ב י). על הכתוב (שמות לב) ״חדות על הלוהות״* והשם הגדול חקוק ה אמר: ״כלי דין גתן ל עליו, וכל הימים שהיה בידם לא היה מלאן* המות יכול לשלום בהם״ (שמות רבה נא, 0.

״ארבעה דברים הקב״ה שוגאן, ואגי איגי: הגכגפ לביתו פתאום, ואין צריד לומר מ ה ו א

״ (גדה םז פוף עיב). . . . ו לבית חבר ״מימי לא עלתה קללת חברי על ממתי״

ג פ״ה). ד (כלה רבתי פ״ג,׳ זהר ו ״גדול הוא כיבוד אב ואם שהעדיפו הקדוש בדיד הוא יותר מכבודו״. ״כבד את אביך ואת אמד, אפילו אתה מפבב על הפתחים* (ירושלמי פאה פ״א ה״א, ועיין גם כריתות כח ע״א וזוהר ח״ב צ״ג). ומכל מקום גהג כדין, כשראה את אמו מרבה שיחה יתירה בשבת, העיר לה: ״אמ* שבת היום״ (ירושלמי שבת פמ״ו ה״ג), כי זה מתאים למה שאמרו חכמים: ״אף על פי שהזהרתיד על מורא אב ואם, אם יאמר לד חלל את השבת, אל תשמע לו*. ואצל רבי* אין זה ב ש שמעץ אפילו שיחה יתירה ב שמירת שבח כהלכה. וכל זה מתוך חרדתו לשבת לבל תתהלל. הוא שאמר: ״אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין, שנאמר(ישעיה גו) כה אמר ה׳ לפריםיםת את שבתותי, וכתיב אחריו: מ ש אשר י(שבח קיח ע״ב). ׳ כו והביאותים אל הר קדשי ו

לדעתו של רבי שמעון ״כל מעודה שאינהנ תלמיד חכם רשאי ליהנות ממנה* של מצוד. אי

(פםחים ממ ע*א). ״מעשה באחד שאמר לאשתו: קונם שאי את גהגית לי עד שתטעימי תבשילד לרבי* אמר: ע יהודה ולרבי שמעון. רבי יהודה מ קל וחומד, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו* שמי שגבתב בקדושה ימומז על ר ו אמדה ת* ג מ המים הםאררים בפפק, ואני על אחת כמה וי רבי שמעון לא טעם, אמר: ימותו כל מ אלמגה ואל מוז שמעון ממקומו, כדי שלא יהיו

״ (גדדים פו ע״ב). ם י ד ד רגילים מ וכל זאת מתון״ עקביותו לשיטתו, כגאמר

תלט (439)

והמשה בגים היה דואג ואומר, שמא לא ירד* גמצאו ע ר מן למחר, ונמצאו כולם מתים בנים את לבם לאביהם שבשמים״ ם ממו ל מ

(יומא עו ע״ב).ל לעמוד בפחות מ לדבריו ״אין העולם י משלשים צדיקים כאברהם אבינו״ (בראשית

רבה לה, ב). הוא היה מתאונן ואומר: ״ראיתי בני עליה והם מועםים״ (מוכה מה ע״ב: ירושלמי

ברכות פ״ם ה״ב). ״בכל מקום שהצדיקים הולכים, השכינה

הולכת עמהם״ (בראשית רבד. פו, ז). ״כי לא יראני האדם וחי, אף מלאכים שחייהם חיי עולם אינם רואים את הכבוד״

(תו״כ פ׳ ויקרא). ״אין לו להקב״ה בבית גנזיו אלא אוצר

של יראת שמים״ (ברכות לג, פוף ע״ב). ״הטי והכוח והעושר תזכבוד והחכמה

והשיבה והבגים, גאה לצדיקים וגאה לעולם״ (אבות פ״ו מיו).

״עד שלא חטא אדם הראשץ, היה שומע קול הדיבור ועומד על רגליו, ויכול לעמוד בו, משחטא היה שומע קול הדיבור ומתחבא״

(במדבר רבה יא, ה). על הכתוב(במדבר טז): ״האיש אחד יחטא״ אמר: ״משל לבגי אדם שהיו יושבין בפפיגה, גמל אחד מהן מקדח ומתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה? אמר להם: מה איכפת לכם? לא תחתי אגי קודח?: שהמים עולים ומציפים עליט את אמרו לו* כך אמר איוב (איוב יט) ״ואף אמנם נ הפפי שגיתי אתי תלין משוגתי״. אמדו לו חבריו (שט לד): ״כי יופיף על חטאתו פשע ביגיט יפפוק״, אתה מפפיק ביגיט את עווטתיד״

. ( f ,ויקרא רבה ד)

מ ר : ד ן ו וכן היה רגיל להמשיל משלים, מ של איש לחזור על אשה׳ ואץ דרכה של אשה לחזור על איש. משל לאדם שאבדה לו אבדה, מי חוזר על מי, בעל אבדה על אבדתו(קדושין: שם מ ראה משליו: ויק״ר פ״ב ד ב ע״ב). ו: ספרי עקב מ״ח: מכילתא : שם לא, ד יג, ב* ל א א ב צ ו מ הרבה מ ת דר״ב א: ו מ שמות: א ועוד אמר: נאמר ואוהביו כצאת השמש, מי גדול, מי שאוהב את המלן•״ בגבורתו ומי או מי שהמלך אוהבו. כך הצדיקים הם אוהביו

תולדות התגאינו ותאפוראיפ

תמא(441) רבי u wmm יתואי תמכ(442)

לדבריו: ״במקום שיש חכמה יש בינה, ובמקום שיש בינה יש חכמה״ (מדרש שמואל

א, א). עוד אמד דבי שמעון: ״כל שהכסף בידו, ידו על העליונה״ (בבא מציאה מד, ע״א: מז,

ע״ב). ״כשם שאי אפשר לבד בלא תבן, כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים״ (ברכות

נה, סוף ע״א). ״אף בגמד דבריו אדם מתפיס״ (מנחות

קג ע״ב). ועוד רבים כיוצא באלה. גראה כאן גם כשרון עצום שלו לממשיות,

אף שהיה מדחף בעולמות העליוגים. העדכגו פרשה גדולה של פתגמים ואמרות מוסד ללא כל באוד ומיון, ובמכוון עשיגור ת א זאת, למען יעמוד הקורא בעצמו על ה הבלום הגגוז הזה. הם הם גופי הלכות והליטת חיים שיבור לו האדם. עיגו פקוחה היתה על כל עגפי החיים, לא דק בעגיגים שבין אדם למקום, אלא גם בעגיגים שבין אדם לחברו. בעגיגים דוהגיים כבעגיגים גשמיים, בכל הוא מטפל אדמ גאוגי זה, ועל הכל יתן את מעיגי לבו, זוהו גדלות של תשומת־לב ואת הגיגי תהו

מיוחדת גם לפכים קטנים.

איש המסתורין והמופת גדלותו התבטאה גם מבחינה אחרת, מבחי׳ הגסתרות והרזין. הוא כאמור, אבי הקבלה ותורת הסוד, והוא שמיוחס אליו הספד הקלאסי ביותר בתורת הזז״ן, פפר ״הזוהר״, והוא נחשב גם לאיש המופת׳ המלומד בגסים. הגדות מופלאות רבות מפופדות עליו מעת שבתו במערה עם בנו דבי אלעזד ועסקו בתורת הנגלה והגםתר עד יומו האחרון, ואותן האגדות נמצאות בתלמוד בבלי וירושלמי, ובספרות שלאחריה* הוא אחת האישיות שהאגדה הרבתה לטפל בד» ועד היום הזה מגהג הוא בל״ג בעומר, שהרבה אלפים מעריצים עולים לקברו הקדוש במידת ועורכים הילולא, והם רוקדימ ומזפרים: ״בר יוהאי, בר יוהאי, גמשהת, אשריך, שמן ששון מחבריך, בר יוחאי שמן משחת קודש גמשחת ממדת הקודש״, ומדליקימ גרות בכל תפוצות ישראל ביום הזה. מפגי שזמתו יום פשט דבי שמעון p יוחאי את פלבושיו של בשר ודם,

בפסקא הקודמת שאין ליהגות מסעודה שאיגהל להתכחש מ של מצוה. כלומד, אין הוא י להשקפתו ולהכדתו. ועוד הדי צריכים לחגך. את העם שלא יתרגלו לגדדים, כמו שאמד בעצמו, כי לולא זאת היה בוודאי עושה הכל בכדי לעשות שלום בין איש לאשתו כמו שעשה בצידון, (דאה לעיל בפרק ״ישיבתו

בצידה ובמידון״). כל אותם הגימוסים האמורים מעדגים את האדם, מחגכים אותו ללכת בדרך הישרה, והם מביאים לידי שם טוב, ושם טוב לדעתו הוא תשוב לאין ערוך. ״כתר שם טוב עולה על שאד שלשת הכתרים״ (כתר תודה, כתר כהוגה וכתר מלכות, ראה לעיל ובמסכת אבות פיח. ״וחביב שם טוב מאדון הברית, שארה הברית לא הלך אלא שלשה ימים, שגאמד (במדבר י) ״ואדון בדית ד׳ גוסע לפגיהם שלשת ימים׳, ושם טוב הולף מסוף העולם ועד סופו. מגלן? מדוד שגאמד (דברי הימים א, מד): ״ויצא שם דוד בכל הארצות וד׳ נתן את פחדו על כל הגויים״. חביב שם טוב מכהונה ומלטת, שכהונה ומלטת

בטלו ושם טוב לא בטל. (קהיר ז, ג).

השקפותיו במילי דעלמא, לדבריו: ״שלשה דברים שקולים זה מה. ללמדך שאם . . ר ט ואלו הן: ארץ, אדם, מה ארץ, אין ארץ אין מטר, ואם אין מטר א ואם אין שניהם אין אדם (בראשית רבה יג. ג). ״אי אפשר לבריות לדעת אם גלגל חמה ולבנה פורחין באויר, אם שפין ברקיע, ואם

מהלמן כדרמ״ (בד״ד פיו ח).

״יותר ממה שהאיש רוצה לישא, האשה רוצה להגשא״ (גיטין מט ע״ב).

״אהבה מקלקלת את השורה ושנאה מקלקלת את השורה׳ (בריר נד״ יא).

״תולין את הקלקלה במקולקל״(בבא בתרא קט• ע״ב).

״מתיחד אדם עם אמו ודר עמה, עם בתו ודר עמה, עם אחותו ואינו דד עמה״ (ירושלמי

פוטר, פ״א היא). ״כל פרצה שאיגה פן הגדולים אינה פרצה״ (בראשית רבה ברח). כלומר, שמתוך שהגדוליםם עושים אחריהם ככה*, ל פורצים הגדר ט

(שם ״מתגות כהוגה*).

תמג(443) תולדות חתואים ו\«&צזוראים תמד(444)

כל מה שאתם רוצים לקחת. נכנסו ומצאו אותה גזרה, לקחוה וקרעוה (מעילה ת ע׳׳ב).

וכמו כן מסופר, שרבי יהושע בן לוי מצאו לאליהו עומד על פתח המערה של דבי: •״האם אגי בן העולם שמעון בן יוחאי. אמר לו הבא?״ אמר לו: ״אם ירצה האדון הזה״. אמר רבי יהושע בן לוי: ״שגים ראיתי, וקול שלשה שמעתי״ (השכיגה היתד. ביגיהם — רש״י שם). אמר לו: ״אימתי יבוא משיח?״ אמר לו^״לך״ ? . . . ב ש ו ושאל אותו״ (למשיח). ״והימ הוא י

(סגהדרין צח ע״א). ועוד מעשה ברבי יהושע בן לוי ואלית הגביא, וגתקשה רבי יהושע בן לוי בדבר הלכד- אמר לו אליהו: ״מבקש אתה לשאול לרבי שמעון בן יוחאי, בוא ואגי מעמיד אותו לך,: הלך ולא רצה רבי שמעון לעגות לו. אמר לו ״כדאי הוא רבי יהושע בן לוי לראותך, צדיק הוא״. אמר לו: ״אילו היה צדיק לא היה נראה

קשת בימיו״ (מדרש תהילים סימן לו־ח). והשווה אגדה זו עם אותה האגדה המספרת, שרבי שמעון בן יוחאי היה יושב על שלשה עשר תכתקי־פז, ואמר לו לרבי יהושע בן לוי:: ״הן״. אמר לו: ״אתה הוא בן לוי ?״ אמר לו ״גראתה קשת בימיך?״ אמר לו: ״הן״. אמר לו: ״אם כן אין אתה בן לוי״ (כתובות עז ע״ב). ובספר הזוהר ישגן הרבה אגדות פלאיות על רבי שמעת בר יוחאי. אך ישגם גם מאמרות

שהם לכאורה, תמוהים ביותר. א) פתח האי סבא דסבין ואמר: שמעון, שמעון, אמר לחברו: ודאי האי קודשא בדיך הוא, דאתאמר ביה ועתיק יומין יתיב (זוהר בראשית כ״ב על הפסוק: ויאמר אלקים געשת

אדם). ב) ״יראה כל זכורך את פגי האדון ה׳״, מאן פגי האדון ה׳ ? דא רבי שמעון בר יוהאי,

(זוהר שמות פרשת בא). מימרא שגיד, זו, ביחוד, היא לכאורה תמוהה ביותר, ואף זרה לרוח היהדות הצרופד- אולם אם נסיר ממנה את צעיף האגדה, אז לא יקשה כלל למצוא בה גרעין ריאלי שתוכו רעית ידוע, עליגו לזכור מה שדרשו רבותיגו על הבטוי ״ואגוהו״ (שירת משה בפרשת בשלח), הוי דומה לו: מה הוא חטן ורחום וכד (שבת קלג ע״ב). כלומר, לשץ ״אגוהו* אגי והוא, אעשה עצמי כמותו להדבק בדרכיו(רש״י שם).

ולבש מלבוש של אור תוהר, וכל חייו הם שרשרת אחת של מעשי פלאים וגסים.

במערה קרה לו הגס, שגבראו לו לשימושו הפרטי, מעיין מים ועץ חרוב. כשיצא מן המערה אמר: הואיל וגעשה לי גס, אלך ואתקן תקגה. אמר: יש דבר שצריך תיקון? אמרו לו: יש כאן מקום של ספק טומאה, והכהגים

מצטערין שעליהם להקיפו. מה עשה רבי שמעון? כל מקום קשה באדמה טיהרו רבי שמעץ, ואילו מקום של עפר תחוח ורפה, צייגו כמקום קבר, היה שם כותי אחד, שאמר לשחק ברבי שמעון, ואמר: כלום לא אלך ואשחק, י ת באותו זקן של היהודים. מה עשה אותו מ גטל מת וטמגו באותו מקום שטיהרו רבי שמעון בכדי להכשילו. אחר כך פגה לרבי שמעון: ״וכי לא טהרת אותו שוק ?״ אמר לו: ואמר לו: ״ומה תאמר, אם אוציא לך ״כך. אמר לו מתים אחרים משם?״ אמר לו רבי שמעת: ״הוצא״. הוציא והראה לו. צפה רבי שמעון ברוח הקודש, שאותו כותי גתט שם, אמר רבי שמעון: ״גוזרגי על העליון שירד ועל התחתון שיעלה״. וכך היה. (ירושלמי שביעית פ״ט ה״א, בראשית רבה עט, ו, ועיץ גם שבת לג ע״ב). כלומר, רבי שמעון גזר על הכותי שירד,

ועל המת שיעלה, וכך הוה.

יצא רבי שמעון לשוק וראה את יהודה בן גרים שעל ידו טדעו הדברים שאמר למלכות. אמר: ״עדיין יש לזה בעולם?״ גתן בו עיגיו,

וגעשה גל של עצמות (שם). ומעשה שגזרה מלכות גזירה על ישראל, שלא ישמרו את השבת, ושלא ימולו את בגיהם.מ אמרו: מי ילך ויבטל את הגזירה ז ילך ר. יצא . . ם י ס ג שמעון בן יוחאי שהוא מלומד ב לקראתם בן להמליץ (מין שד ולץ), אמר: רצוגכם אבוא עמכם ? בכה רבי שמעון ואמר: ״שפחה של אבא (כלומר, הגר שפחת אברהם) גזדמן לה מלאך שלש פעמים, ואגי אפילו לא פעם אחת, יבוא הגס מכל מקום״ (אפילו על ידי לץ). הקדים בן תמליץ וגכגס לתוך בתו של הקיסר (וגשתגעה והיתד, צועקת ואומרת: הביאו לי את רבי שמעץ בן ין־ןןאי _ רש״י שם). כשהגיע רבי שמעץ לשם, אמר: ״בן תמליץ צא, בן תמליץ צא״, והוא יצא. אמר לו הקיסר ולאלה שהיו עמו: ״שאלו כל מההמסו לאוצרותי וקחו שיש לכם לשאול ממט ו

תמה 44$) רבי פזגזע\\ ב\ יוגואי תמו(446)

מ אמדו: כלום הגענו לסוף דעתו של ו ד׳ שמעת (מנחות ד ע״א).

ממכת כבא מציעא (קיט ע״א) מסתיימת במלים אלה: *אפריון נמטיה לדבי שמעון״, ודש״י שם מפרש את המלה: ״אםרימ* «חן שלנו״. ודברי דש״י אלה מוקשים הס״ וכבדת על זה״ ונראה לי לפרש מ מת ר השיבו תשו בעזרת החונן לאדם דעת, שבאשמת המיפיםים נתחברו כאן ברש״י שתי מלים לאחת, *חן שלנו* בא במקום *חן של נוי׳, כלומר: חן של

י נניש לדבי שמעת• מ

ולא לחנם נעשה שמו כה קוסם ומושך בכלמ קשורות תורת הדודות כשם פלאי ואגדי ש* כי תודתו היתד. ח א הגגלה ותודת הגפתד כ* ובפי כל הדודות ח ר אומגותו, והיד• קדוש מ

יזומד ויהולל בדבקות ובהתלהבות:

בר יוחאי, בר יוחאי, נמשחת, אשרין,

שמן ששון מחבריך, בר יוחאי, שמן משחת קודש,

נמשחת ממדת הקודש. ברוך הוא מ3י עליון,

₪ הוא מהריון, ד ק מאור גליל העליון, אדוננו בר יוחאי, יבנה גליל העליון,

יחוס על דל ואביון,ת רבי שנועון, ו כ מ

רבי שמעון בר יוחאי.

מ ל ודומה לזה אמרו: אחדי ה׳ אלקיכם ת (דברים יג), וכי אפשד לו לאדם להלך אחד שכיגהז . . . אלא להלך אחד מדותיו שלם הקדוש ברוך הוא״ מה הוא מלביש עממינת ה ע*א). אמוד מעתה שמו וכר, (מוטה י הזוהר היתד• לומד, שדבי שמעון בן יוהאי* ך הו מ הדביק עצמו במדותיו של הקדוש ב במדרגה העליונה ביותר ועשה עצמו כמותו

במדותיו. ולא לחנם אמדו: לאו ד׳ שמעת כשאר בגי* דמלהו קמיה בשאר נביאי לקמיה דמשח ש נ (זוהד ח״ג ד׳ רצ״ח). כל ימיו של דבי שמעון לא גדאתה הקשת בעגן, כלומד, זכותו הגיגה עלי דודו, ולא היה צריך להראות קשת כל מ

ת פ״מ ה״ב). מ ד (ירושלמי ב ומאבא מדי שמעתי״ בשם גדול אחד, שהזוהר מתפרש כאן על דדך שדרש דבי עקיבאמ על הכתוב: «את ה׳ אלקיך תירא* (דברים ד י) לדבות תלפידי חכפים (פסחים כב ע״ב). מדוב גדלו של החגא הקדוש והפלאי הזה, הוא היחידי מכל התנאים והאמוראים ששמור עשוי־סוד ואגדה לא דק לשעתו ו ב נשאר מ

* ז ם אחד־כך עד היום ה מ אלא לדודות ד ושמו נשאר לתהלד. ולברכה בכל הדודות, רבא אמר: כל שאמו יולדת תבקש רחמים: יהי דצוין שיהא כדבי שמעת (ממת יז ע״ב,מ אמדו: כדאי דבי שמעון לסמוך ורש״י שם). ו עליו (בדמת מ ע״א: שבת מה ע״א: גיטיןמ נאמר(חולין לו ע״א): בואו וגממוך יט ע״א). ומ שמעת מ יוחאי. ודב אדא בר על דברי דת על מ ר אהבה אמד: ימחו לו לדבי שמעת ב

ראשו (עבודה זרה מ ע״ב).

רבי שמעון בן לקיש (ריש לקיש)

: ן כ ו ת ה

א. רבותיי 453

ב. התמדתו בתורה 453

ז לימודו 454 פ ו • א ג

ד. גדלותו בתודה 455

ה. כיבוד גושאי התורה 456

ו. חוש בקדתו 457

ז. לשון הרע 459

ח. אהבתו לצית 460

ט. . אהבתו לישראל 462

י. אהבת דיע 462

יא. אומץ לבו 463

יב. תלמידיו 473

תנג(453) תנד(454)

רבי שמעון בן לקיש

לבטל רגע מגירסא. היה יושב במערה זו של מבריא, והיה עמל ויגע בתורה, והיה שם איש אהד שהיה גוהג להכין לו צפהת מים, וכשנתייגע ריש לקיש מאד מרוב הגותו בתורה, היה גכגס וגומל את הצפחת ושותה את מימיה (קהלת

רבה פ״ג יא). ובשעת הגותו בתורה היה שקוע בה ללא הרגשה לעצמו. ופעפ אהת היה הוגה בתורהח לתהומ שבת, ולא חן הנפש יצא ח ומרוב פז הרגיש בדבר, לקייפ מה שנאמר: באהבתה תשגה תמיד (ירושלמי ברכות פ״ה היא). ולא להגפ דרש ריש לקיש: ״אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה״(ברכות

סג ע״ב). ואף את תלמידיו עורר להרבות בלימוד התורה ולהגות בה יוממ ולילד- ״אמד רבי שמעון בן לקיש: במגילת הסידימ מצאו כתוב: יומ תעזבגי — יומימ אעזבך״ (ירושלמי ברכות

סוף פ״מ).

וכאמור, היה הוא בעצמו לא רק גאה דורש, אלא גפ גאה מקייפ. ואפילו בעת הליו לא פסק פומיה מגירסיה. וזהו שגאמר: ״רמי ריש לקיש על מעוהי בי־מדרשא ומקשי״ (זבהיפ ה ע״א) כלומר, ״שוכב על במגו פגיו למסה כלפי

קרקע״ (רש״י שם).

אופן לימודו כלל זה היה גקומ בידו: ״כל מי שאומר דברי תורה ואיגן ערבין על שומעיהן ככלה זו שעריבה על בעלה בשעת הופתה, גוה לו

ר (שיר השיריפ רבה פ״ד כב). ר מ שלא א ומשומ כך, מדאה, היה ריש לקיש מפדרד ארבעים יומ ע משגתו ארבעים פעמיפ כ שגיתגה תורה, וגכגס לפגי רבי יוהגן. והוא שאמר: ״אמ ראית תלמיד שלימודו קשה עליו כברזל, בשביל שמשגתו איגה סדורה עליו״ח קודפ לפלפלן(ירושלמי ד פ (תעגית ה ע״א). ה פ״ג־ה״ה). ו״היה יודע לחרוז ולקדוח׳, כלומר, להבר ולפדר דברי תורה, ולגקוב ולרדת לעומקםה שגוקב במקדח (שיר השירים ם מ ח ב ד של ה

רבה א).

רבי שמעון בן לקיש, או בשמו המקוצר ריש לקיש, היה גיסו של רבי יוהגן בר גפהא* — ראה גם חולין יח י (בבא מציעא פד ע

בדש״ש. רבי יוהגן קראו גימא). הוא היה בגם של גדולימ. ״אמר ריש לקיש לרבי יהודה גשיאה: כך מקובלגי מאמתי (ואמרי לה: מאבותיך): כל עיר שאין בהמ מהריבין אותה״ (שבת תיגוקות של בית ר קימ ע״ב). ומזה שגסתפקו רבותיגו אם אמר זאת בשפ אבותיו או בשפ אבות רבי יהודה

גשיאה, מוכה שבן גדוליפ היה.

רבותיו הוא למד תורה ביהד עפ רבי יוהגן אצל רבי. אמרו רבי יוחגן וריש לקיש: ״אגו לא זכיגו לתורה אלא בשביל שראיגו אצבעותיו של רבי יוצאות מבית־יד שלו״ (ירושלמי ביצה פ״ה ה״ה׳ כלומר, מפגי שהיו שגיהפ אז עדיין צעיריס, למדו מעם מרבי, כי ישבו בשורות

האהרוגות של תלמידי רבי. אהד כך למדו שגיהפ אצל רבי הגיגא, ושפ היה רבי חגיגא פותח ורבי יוחגן וריש לקיש הותמין(לדרוש בהלכה), (ירושלמי ראש השגה פ״ב ה״ה, ירושלמי סגהדרין פ״א ה״ב).. . . ן רי ועוד גאמר: רבי הגיגא היה שרי בציפוץ ח וחוץ רבי יוהגן ורבי שמעון בן לקיש ש תמן(ירושלמי גדה סוף פ״ב), ורבי יוחגן וריש לקיש אמרו על רבי הגיגא: ״הכיס הוא ההוא

ד (שפ). פי י הרי ו סבא, דפחל הוא למד תורה גפ אצל רבי אפס (עירובין סד, ע״ב), ורבי אפס ״לא הי אהד רבי, אלא שתי שגיפ ומחצה׳, (ראה תוספות שפ ד״ה

ריש לקיש ותלמידי רבי חגיגא). הוא למד תורה גפ אצל בר קפרא, ובשמו גזכריפ דבריפ (בזבחיפ צב ע״א: ירושלמי

תרומות פ״ז ה״ג! ועוד במוצא באלה).

התמדתו בתורה התמדתו בתודה היתה לאץ ערוך, ומכאן: ״לא איברא סיהדא אלא לגירסא״, ת מ א מ (עירובין סה ע״א). הוא לא הבין כיצד אפשר

תנו(456)

מכל האמור אנו רואים ברורות, שריש לקיש היה נחשב לגדול הדור עוד בטרם שנשא לאשה את אחותו של רבי יוחגן (עיין תוספות, בבא מציעא פד ע״א, ד״ה ״אי הדרת בך׳ פירוש יפה על ״ליפטיותו״ כביכול של ריש

לקיש). ריש לקיש היה הריף מאד בלימודו. הדואה את דיש לקיש בבית המדרש, כאילו עוקרן כד ע״א). וכאשר הרים וטוהגם זה מה(סגהדרי רבי יוהגן בר מהלוקתו היה אומר איזה דבד, היה ריש לקיש מקשה עליו ברוב הריפותו עשריפ וארבע קושיות והיה מתרץ עשדים וארבעה תירוציפ, והשמועה גתרווחה מאליה,: (בבא מציעא פד ע״א). לפעמים גמצא בבבלי ״איתיביה רבי יוחגן לריש לקיש״ (יבמות י

ע״ב, הולין קכו ע״א).

עד היכן הגיעה הריפותו של ריש לקיש יש לראות מסיפור זה. פעפ אתת אמר רבי אלעזר שמעתתא של ריש לקיש, ולא אמר בשמו, הקפיד ריש לקיש והקשה על דברי

עצמו (מגהות צג ע״ב).

ולאמתו של דבר היה ריש לקיש מפורסס כאדפ גדול גפ בבבלי. כשבא רב כהגא לארץ ישראל, שאל: ״ריש לקיש היכא״ (בבא קמא קיז ע״א). ריש לקיש היה מתקיפי ארץ ישראל

(יומא ט ע״ב).

כיבוד נושאי התורה אמרגו שאהבתו לתורה היתה עזה מאוד, עד שאמד: ״כל העוסק בתורה יסורים בדלים ממגו״ (ברכות ה ע״א). ומתוך שאהב את התודה כל כך, היה מרבה לכבד את דבותיו ואת לומדי התורה בכלל, והוא שפסק ״כיח בפגי רבו תייב מיתה״ (עירובין צט ע״א). פעפ אה תמ אדם אהד לריש לקיש על כתפו, י כ ר ה להעבידו שלולית מים, וכשגודע לריש לקיש שאותו איש קרא ושגה ארבעה סדרי משגה, אמר לו: ״תצבת לך ארבעה טורים, ואתה טוען את בר לקישא על כתפך, הטל את בר לקישא במים״ (מגילה כה ע״ב). כשאיש אחד בייש את רבי יהודה בר חגיגא, קגסו ריש לקיש ליטרא דדהבא, (ירושלמי בבא קפא פיה היו). ועל רבי חייא ובגיו אמד מתוד הערצה: ״הריגי כפרת דבי חייא ובגיו״ (פוכה

תנה(455)

גדלותו בתורה כבר בישיבתו של רבי הושעיא הוקירו והתשיבו מאוד את גדלותו בתורה (ירושלמי יבמות פט״ז היה). וכן מצאגו: ״בעי רבי יוחגן. לסוף אתא . . ה י מרבי הושעיא, ולא פשיט ל גברא רבה אהריגא ובעא מיגיה מילתא אהריתא, ופשיט ליה, ומגו ז ריש לקיש״ (יבמות גז ע״א). מכאן שבימי רבי הושעיא היה כבר ריש לקישל בתודה. ואף דיש לקיש היה ח נחשב לאדפ ג מתשיב מאד את רבי הושעיא וקרא אותו: ״אבי המשנה״. (״אמד דיש לקיש: כך פידשה דבי הושעיא אבי המשנה״, ירושלמי בבא קמא פ״ד ה״ו). זה היה כנראה, בעת עריכת הטקס של הנהת אבן־הפינה של ישיבת רבי יוהנן

בטבדיא. וכן מצאגו את ריש לקיש בצוותא גמ עס רבי יוגתן (ירושלמי עירובין פ״ו היד). וקראו לרבי יוהגן ולריש לקיש גדולי עולפ, (״אמר רבי ברכיה: כך דרשו שגי גדולי עולם, רבי יוחגן וריש לקיש״ (ירושלמי ברכות פ״ה ה״ו). וקראו להפ גפ אריות שבתורה (מדרש איכה א). ורבי יוחגן בעצמו מכגה את ריש לקיש כ״צד שכנגד״ שלו (״מה אעשה שכגגדי חלוק עלי״, כתובות נד ע״ב). ובכך הוא רוצהל הוא כמותו, ולא ח להדגיש שריש לקיש ג בכדי מצאגו הרבה פעמיפ ״רבי יוהגן וריש לקיש דאמרי תרווייהו״(ברכות לג ע״א, פסהים כט ע״ב, ראש השגה טו ע״ב, הגיגה כז, ע״א, שבועות כא ע״א, מגתות סה ע״א, גדה כב

ע״ב, ועוד). פעם אתת כפה ריש לקיש את דעתו על רבי יוהגן, עד שהזר דבי יוהגן מדעתו בהלכה ועשה כריש לקיש(ירושלמי עירובין פ״א ה״א). ופעפ אתת נאמר מפורש: ״אמר רבי יוחגן אמר ריש לקיש* (שבת טו ע״ב). ורק כשלא היה מתניתא בידו של ריש לקיש, אז היה מבטל דעתו מפני דעתו של רבי יוהנן(ירושלמי

גיטין פיג ה״א). קדה לפעמים כשרבי יוחגן רצה להוכיהח ריש לקיש איזה עגין מאיזו ברייתא, העמימ יוחגן על האמת, שאין צריכים לזה, מפגי ר ל שכבר גשגית הלכה זו במשגה. (ירושלמי כלאים פ״א היו), ובבבלי בבא קמא נד. ע״א, עיין שם). ולא לחנפ קרא רבי יוהנן לריש לקיש ״מרי

(״אלא מר מהיכא יליף לה׳, יומא ג ע-ב).

וזולדות התואים והאמוראים

תנח (458)

״קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחדים״ (בבא מציעא קז ע״ב).

׳״המגביה ידו על חברו׳ אף על פי שלא הכהו גקדא רשע״ (סגהדרין גה ע״ב).

״ויקס משה וילך אל דתן ואבירם, מכאן שאין מהזיקין במהלוקת״ (שם קי ע״א).

׳״כל אדם שכועס, אם הכם הוא הכמתו מסתלקת ממט, אם גביא הוא גבואתו מסתלקת ממט״ (פסהים סו ע״ב), כלומר, הכס הכועס•p סימן שהכמתו מסתלקת הימגו, שאלמלא

לא היה כועס, וכן הדין בגביא. ,״אין אדם עובד עבירה, אלא אם כן גכגס

בו דוה שטות״ (סוטה ג ע״א). וכמו כן אמר: ״יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו״ (סוכה גב ע״ב). ולכן יעץ* לעולם ירגיז אדם יצר טוב על

יצר הרע״ (ברכות ה ע״א). ,״בזמן שבית המקדש קיים מזבה מכפר על האדם, עכשיו שלהגו של אדם מכפר על האדם״ (הגיגה כז ע״א). וכפירש״י: בהכגסת

אורהין (שם). ,״כל המתלוצץ גופל בגיהגם״ (עבודה זרה

יה ע״ב). ״רשעים אפילו על פתהו של גיהגם איגס

הוזרין בתשובה״ (עירובין יט ע״א). ״גדולה תשובה שזדוגות געשות לו כזכיות״

(יומא פו ע״ב). ״תלמיד הכם צריך שלא יהא בו שום

דופי״ (שיר השירים דבר. פ״ד ופ״ז). ״תלמיד הכם צריך שיהא צגוע ככלה, ומפורסם במעשים טובים ככלה זו שהיא

מפרסמת את עצמה״ (שם). ״כל המלמד את בן הברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו״ (סגהדרין צט ע״ב). ״מי שמגהיג שררה על הציבור בישראל. ואיגו גותן דעתו איך הוא מגהיג את ישראל,א מתהת ידם״ סוף שהוא גופל וגוטל את ש

(שיר השירים רבה פיו יז). ״המעמיד דיין על הצבור שאינו הגון כאלו

נוטע אשרה בישראל״ (סנהדרין ז ע״ב). ״שנים שבאו לדין, אחד רך ואחד קשה, כשתשמע דבריהם, ואתה יודע להיכן הדין נוטה, אינך יכול לומר 8 איני נזקק לכם, שנאמר

״לא תגורו מפני איש״ (שם ו ע״ב).

תנז(457)

ב ש כ ע״א). לדבריו: אין תלמיד הכם רשאי א בתעגית, מפגי שממעט במלאכת שמים, (תעגית יא ע״ב), ״עליך הורגגו כל היום״, אלו תלמידי הכמים (גיטין גז ע״ב). ״שגי תלמידי הכמים הנוהין זה לזה בהלכה הקב״ה מקשיב להם״ (•עבת סג ע״א). ״כל העוסק בתורה בלילה, הקב״ה מושך עליו הוט של הסד ביום״ (הגיגה

יב ע״ב).

כדאי לציץ כאן, שמלבד גדלו בתודה ידע גם לשץ יווגית ורומית, והיה משתמש בלשוגות אלה למעשה בשעת הצורך. הוא אמד: ״שכן בלשון יווגית קודין לכלב ״למס״ (שבת סג ע״ב). וכן השתמש ברומית, כגון ״ברברים״ (שמות רבה כ), ״אתליטים״ (תגהומא ויגש). היה בקי גם בארכיטקטורה (בבא בתרא עה). והיה משבה גם את הפילוסופיה, (ירושלמי

ברכות פרק ״הרואה״). ובכל גדלו בתורה ובהכמה, לא עשה מהן קרדום להפור בו, ולא גהגה בהן כלל, ככל רבותיו, אלא שהיה מתפרגס מיגיע כפו. הוא היה בעצמו שומר פרדסים (מועד קטן יז ע״א). ועוד אמר: ״אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה ישבע להם, ואם לא לא ישבע להם״ (סגהדרין

נח ע״ב).

חוש בקרתו הוא היה הראשון שהרהיב עוז בנפשו לומר: ״אף שמות המלאכים עלו עם עולי הגולה מבבל״ (ירושלמי ראש השנה פ״א ה״ב). והוא שהעיז לומר: ״איוב לא היה ולא עתיד להיות״ (ירושלמי סוטה פ״ה ה״ו). אלא שכל הווכוה בין ד׳ לבין השטן איגו אלא ציור

פיוטי למשל. בכלל כל מאמריו הם הגיוגות עמוקיםם הכמה דבה וגסיוגות היים. ממאמרו: סי תפו ״הוא היצר הרע, הוא השטן, הוא מלאך המות״ (בבא בתרא טז ע״א) נתפעל הרמב״ם כל כך הרבה, עד שאמד ברוב התפעלות: ״ביאר כל ספק וגילה כל מכוסה, והראה רוב פתרי

תורה״ (מורח נבוכים ה״ג פכ״ב).

מאמריו המלאים הגיץ הותך, ומדות מוסר וחכמת חיים עמוקה, משקפים דמות דיוקגו

של העגק הזה באור פלאות. וכאן דק מעט מזעיר מפגיגים אלה:

דבי פיהפון ב\ מיפי לדיפי לןיפי.)

פ תס(460) י א ר ו פ א ה ו ו ג י א ו ת ת ת ו ד ל ו תנט(459) ת

דילטודא על ישראל (שיר השירים רבה א, למ). גם כאן היתד. תרעומת על עצם לשון הרע,

וגם מחמת חיבת הארץ.

אהבתו לציון אף שהיה נזהר כל כך מלדבר לשון־הרע, אולם אהבתו לצימ העבירה אותו על דעתו, במקום שיש חילול כבוד צימ לא עצר ברומי * וכאן הרשה לעצמו לדבר דברים קשים כגידין. גגד בני בבל שלא עלו לארץ ישראל בימי עזרא התרים קשה, לאחד מחכמי בבל אמר: ״אלהא םניגא לכר* ומ״, כי לא עליתם בימי עזרא״ (יומא ט ע״א). משנאתו לבבל בכלל אמר: ״למה נקרא שמה מצולה? שכל מתי בבל נצתללו לשם״ (זבחים קיג ע״ב). ״ולמה נקרא שמה שנער ? שכל מתי בבל ננערו לשם״ (שבת קיג ע״ב). ומשום כך לא היה מדבר אפילו עם רבי אלעזר בן פדת, מפגי שהיה בבלאה(יומא ט ע״ב), ואמר עליו בתמיהה ״זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא?״ (זבחים ה ע״א). וכאשר אמר רבי יוחנן אליו: ״דאיתי לבן פרת שיושב ועוסק בתורה כמשה מפי הגבורה״, אמר לו: ״דידיה היא ? מתניתא היא״ (יבמות עב ע״ב). וכל זה, כאמור, מפני אהבתו

היוקדת לארץ ישראל.

עד כמה כעם ריש לקיש על בני בבל יש לראות ממאמריו אלה: ״בני בבל לא שבו מבבל לארץ ישראל אלא לחיות חיים שלווים ושאננים מפחד הגלות, כי רק בעת אשר לא מצאו מנוח מהגויים, אז הזרי לארץ ישראל, ואילו היו מוצאים שם מנוח לא היו חתרים״

(איכה רבה א, ל). ״ואמר ריש לקיש: אילו היו כל ישראל עולים ביחד כחומה בימי עזרא, היו משוליםת ו צ מ ככסף שאין רקב שולט בו, עכשיו שעלו ק קבוצות כדלתות, גמשלו כארז שהרקב שולט

בו״ (יומא ט ע״ב). ודומה לזה אמר: ״בעלותכם לא נעשיתם הומה, וכאן באתם לעשות חומה״ (שיר השירים

רבה, ד״ה אם חומה). ״ועוד אמר ריש לקיש: אם יאמר לי אדם שיש דברי הימים בבבל, הרי אני הולךו נ י ת מ ומביא לו, עכשיו אם מתכגשין כל רם להביאו משמי (ירושלמי סנהדרין מלי ת י א

״המטה דיגו של גר, כאילו מטה דינו של מעלה״ (חגיגה ה ע״א). תהו לשיטתו שאמד: ״חביב הגר לפני הקדוש ברוך, מן אותמ אוכלוסים שעמדו על הד פיגי״ (תגחומא פ׳

לד לח• ״יהא חביב עליד דין של פרוטה כדין

של מאה מנה״ (םנחדרין ח ע״א).ל המלוה יותר מן העושה צדקה״ ח ג ״ (שבת םג ע״א). מפני שהנותן צדקה פוחת והולד, אם נותן היום מאה זת, נותן מחר רק חמשים, ומחרתיים עוד יותר פחות, אבל המלוה מוסיף והולך אם משלמים לו היום כהלכה,מ גדול המלוה ל הוא מלוה מחר פי שנים וכוי, ו יותר וכר. אולם הזהיר ש״כל מי שיש לו מעותם גורם קללה לעצמו״ ח ע ומלוה אותם שלא ב

(בבא מציעא עד. ע״ב). ״כל המגדל כלב רע בתיד ביתו, מונע חסד מתיד ביתו״ (שבת םג ע״א), וכפירוש

רש״י: ״שאינו מניח העניים לבוא לפתחו״. ״אל תדור בשכונתו של עם הארץ הסיד״

(שם).

לשון הרע הוא היה מקפיד מאד בענין זד- אמר ריש לקיש: ״זאת תורת המצורע״ — זאת היא תורתו של מוציא שם רע* (ערכין טו ע״ב).ל עוונותיו עד ח ג ״כל המספר לשון הרע מ

לשמים״ (שם). ״אומרים לנחש ארי דורם ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לד ? אמר להם:

ואין יתרץ לבעל הלשון״ (תענית ח ע״א). ״לא נהתם גזר דין של אבותינו במדבר עד שדברו סרה על הארץ״ (ערכין טו ע״א). כאן היה כועס 1ם על לשון הרע וגם מחמת חיבת הארץ, ועיין שם (במסכת ערכין) ותמצא

הרבה ממאמריו בענין מ­­ הוא היה נאה דורש ונאה מקיים, ״ונאין הדברים היוצאים מפי עושיהם״. כמסופר שפעם אחת נכנסו רבי אבהו וריש לקיש לאותה מדינה של קיםרין, אמר לו רבי אבהו לרבי שמעת בז לקיש: ״מה לנו שנכנסנו למדינה זו של לחרפים ומגדפים? ירד ריש לקיש מחמורו,: זה מהו ז יאמר כינפ הול ונתן בפיו, אמר לו: אין הקדוש ברון• הוא רוצה במי שאומר לו

0 תסב(462) 0 י ג ל?י0ו ודי&ז מ ג ב ו פ ם ז י ט ג תסא(461) ד

אלא משתשוב אל ארץ אבותיד אהיה עמד*רד א). (בראשית רבה פ׳ ז

מרוב אהבתי לארץ ישראל לא מילא שחוק פיו מימיו בעולם הזז״ כי שמע מרבי יוחנן משום רבי שמעת p יוהאי שאמר: ״אפור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: אז ימלא שהוק פינו ולשוננו רנה, אימתי, בזמן שיאמרו הגויים: הגדיל ד׳ לעשות עם אלה*

(ברכות לא ע״א).

אהבתו לישראל כאהבתו את ציון כך אהב את עם ישראל. וכבר הבאגו למעלה את דבריו: ״אין הקב״ה רוצה במי שמדבר לשת הרע על עם ישראל*. וכן אמר: ״בשר ודם יש לו קרוב, אם היה. ר מ פ עשיר הוא מודה בו, ואם היה עגי מ אבל הקדוש ברוך הוא איגו כן, אלא אפילו ישראל גתוגין בירידה התחתוגה הוא קורא. בשר ודם יש לו קרוב. . . י ע ר אותם אחי ו אם היה פילופופומ אומר, ההן פלן מתקרב לו, אבל הקב״ה קורא לכל ישראל ״קרובים*.ח לעמו וגר, עם קרובו*. ההוא דכתיב: וירט קת פ״ט ה״א). ועוד אמר: מה מ ר (ירושלמי ב חטים הללו פםולת שלהם גמדדת עמהן, בך״ ישראל מחוטב עציך עד שואב מימיך, (שיר השירים רבה פ״ז ז). וכן אמר: ״אין הקב״ה מכה את ישראל אלא אם p בורא להם רפואה

תחלה* (מגילה יג ע״ב).

ומאהבתו לישראל אמר ריש לקיש: אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה: ״רבש״ע אדם נושא אשה על אשתו ראשונה, זוכר מעשה הראשונה,״ (ברמת לב ע״ב). . . . י ואתה עזבתני ושכחתנמ הגיע באהבתו את ישראל יש י ועד ה לראות מזה שאמר: ״פושעי ישראל אין אור

של גיהגם שולטת בהם* (חגיגה כז ע״א).

אהבת ריע היתד• בו בריש לקיש מדה גדולה של מפירת גפש בעד כל פרט ופרט, חבר וריע. פעם אחת נתפס רבי אימי בםיפםופא (על ידי אנםים) אמר רבי יונתן ״כרך המת בפדינו*, כלומר, צריך הוא להכין לעצמו תכריכים. כי אין לו עוד כל תקוה וכל הצלה. אמר רבי שמעת בן לקיש: ״עד שאני הורג ״אהרגי,

פ״י היא). כלומר, היו יחםנין אבל עכשיו אין עוד יחםנין שם.

ביחוד יש לדאות כעםו של ריש לקיש על בגי בבל מזה שמפופר בגמרא: ״כשעלה רב חייא בר יוסף מבבל לארץ ישראל, מצא את רבי יוחגן וריש לקיש שהיו יושבים ואומרים:ד בגי מעיים. ע דרוסה שאמרו, צריכה בדיקה כ אמר להם: האלקים, הורה בה רב וטי. אמר ריש לקיש: מי הוא רב? ומי הוא רב שאיני יודע אותו? אמד לו רבי יוחנן: ואין אתה זוכר אותו תלמיד ששמש את רבי ורבי חייא, והאלקים כל אותן השנים ששימש אותו תלמיד בישיבה, אגי שמשתי בעמידה, ומי גבר? הוא גבר בכל, (בתורה ובחסידות — רש״י), מידר אותו האיש מ פתח ריש לקיש ואמר: ״ברם זת שמועה מפיו* (חולין גד ע״א). מ א לטוב, ש

מ אפשר לומר שריש ן רבה התמיהה: ו מ ו לקיש שלמד תודה עם רבי יוהגן אצל רבי, (דאה לעיל בקטע ״רבותיו״) ורבי יוחגן היה משמש ״בעמידה* ורב ״בישיבה* לא הכיר כלל את רב? היתכן? ועוד: הלא רבי יוחגן בעצמו העיד, שרב היה גדול כל כך, דגפקין זקוקין דגורא מפומיה דרב לפומיה דרבי, ומפומיה דרבי לפומיה דרב, והוא רבי יוחגןp לא הבין מה ד& אומרים (שם קלז ע״ב) וכמו מציגו ש״כל שגותיו של רב היה רבי יוחגן: ״לפגי רביגו שבבבל* (שם צד, ע״ב). ב לו ת ממ איר יכולים אגו לשער, שריש לקיש שהיה ב ו תמיד ביחד עם רבי יוחגן לא ידע את רב שהיה כל כך גדול וחשוב בעיגי רבי יוחגן?: מי הוא רב, ומי ת א ואיך שאל בתמיהה מ

הוא רב שאיגי יודע אותו?

אלא בלי פפק כל זה בא מתוך תרעומת על רב שהיה גר בבבל ולא בארץ ישראל, ומתוך כעם, כאמור, על בגי בבל, עשה עצמו: רב ת מ א כאילו שאינו יודע את רב, אף כי ש תגא ופליג (עירובין נ ע*ב, חולין קבב ע״ב).~י אהבתו היתרה לארץ ישראל. ורק מ וכל זה מ לאחר שרבי יוחנן שיבח כל כך את רב, הפתפק ריש לקיש בכד בעל כחזו, ואמר: ״ברם זכור

**תו האיש לטוב שאמר שמועה מפיו״.

אצל ריש לקיש היתה שלילת הגלות מתח־ק* ועל ידי כד שגא* ומשנאת הכרה עמו הגלות אמר ״נכסי הוץ לארץ אין בהם ברכה,

הםג(463) תולדות התגאיגו והאגזודאיגו תםד (464)

ריש לקיש: ״לא כד אמרתי לך, לא תטול מבן אדם כלוט, ולא תהא צריך לתת כלום*.

(בראשית רבה פע״ה). ועד היכן הגיע אומץ לבו של ריש לקיש אפשר לראות מעובדא זו: פעם אהת דרש ריש לקיש! ״נשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של שלשה*. שמע רבי יהודה נשיאה מה שדרש ריש לקיש, וכעס על זה, ושלח גדוד לתפומ את ריש לקיש, וברח ריש לקיש למגדל. למחר עלה רבי יוחנן לבית הועד, ועלה אף רבי יהודה נשיאה לבית הועד. אמר הנשיא! ומפני מה אין רבנו אומר לנו דברי תורה? התחיל רבי יוחנן מספח בידו אחת. אמר לו הנשיא:ך ? אמר לו רבי יוחנן: ״לא, ״וביד אחת מטפחי אם אין ריש לקיש מטפחין רק ביד אחת״, (כלומר, הריני כמו שחסר לי יד אחת ואיני יכול לומר דברי תורה). אמר לו: ״היכן הוא: ״למחר ואתירגו״ אמר לו: ״במגדל״. אמר לו

אני ואתה נצא לקראתו״.

שלח רבי יוחנן לריש לקיש לומר: ״התקן לך דבר תורה, שהנשיא יצא לקראתך״. יצא ריש לקיש לפני הנשיא ואמר: ״דוגמא שלכם דומה לבוראכם, כשבא הקדוש ברוך הוא לגאול את ישראל לא שלח לא שליח ולא מלאך, אלא הוא בעצמו, שגאמר (שמות יב, יב) ״ועברתי בארץ מצרים״ הוא וכל חיל צבאו*. אמר לו הנשיא: ומה ראית לדרוש, נשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של שלשה, ולפגוע בכבודי״? אמר לו ריש לקיש: מה אתם סבורים, שמא מפני היראה מפניכם אמנע תורת אלקים ? הרי אמר רב שמואל בר יצחק: ״אל בני, כי לא סובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם ד׳(שמואל א׳, ב כ״ד) מעבירים אותו(ירושלמי

סנהדרין פ״ב ה״א! הוריות פ״ג ה״א).

ויש לשער שהמקרה הזה קדה באותה שעה שהעמידו דיץ שלא למד מבית הנשיא ומתורגמנו של ריש לקיש היה מפרש דברי הדיק הזה להצבור, והמתורגמן גחן להדיין לשמוע מה שיש לו לומר, ולא אמר כלום, אז פתח המתורגמן של ריש לקיש ואמר: ״הוי אומר לעץ הקיצה, עורי לאבן דומם, הוא יורה? הנה הוא תפוש זהב וכסף וכל רוח אין בקרבו (חבקוק ב יט), ועתיד הקב״ה ליפרע ממעמידם, שנאמר: והי בהיכל קדשו, הפ מפניו כל הארץ*

(שם) — פנהדרין ז ע״ב).

(כלומר, אהדג ולא אמסור אותו לאנסים להריגה), אלך ואצילנו בכוח. הלך ופיס את ;האגסים והחזירוהו לו את רבי אימי. (ירושלמי

ותרומות פ״ח ה״ד). ושוב מסופר שם: ״רבי יוחנן נשדד על ידי בעלי קניה, עלה לבית הוועד של חכמים, והיה ריש לקיש שם שואלו איזה דבר והוא אינו משיבו. אמר לו: מהו כך? אמר לו: כל האברים תלויים בלב, והלב תלוי בכיס, (כלומר, רמז לו בזה שחסרון כיס מאבד את הלב). אמר לו: ומה קרה לך? אמר לו: נשדדתי על ידי בעלי־קניה. אמר לו: הראני את הפנה להיכן הלכו. יצא והראהו. ראה אותם מרחוק, התחיל מצלצל, אמרו לו: אם רבי יוחנן הוא, יטול מחצה. אמר להם: חייכם, הכל אני נוטל,

ונטל הכל״. (שם בירושלמי תרומות).

אומץ לבו לבו של ריש לקיש היה כלב הארי, ובעת •שהשעה היתד. צריכה לכך, לא חת מפני כל. הוא היה משמיע דבריו אף בפני הגדולים בתורה, ולא נשא פנים לאיש. הוא קרא לרבי חייא בר זרניקא ורבי שמעון בן יהוצדק בשם רועי בקר (סנהדרין כו ע״א), וכאשר אמרו לרבי יוחנן שריש לקיש קרא להם רועי בקר, והוא לא אמר לו כלום, אמר להם רבי יוחנן: .״ואילו קרא לכם רועי צאן מה אומר לו״(שם).

כן לא נשא פנים אפילו לרבי יוחנן ואמר:-״טבא דנפחא מדבר נפחא״ (=מובים דבריול רבי יצחק נפחא משל רבי יוחנן שנקרא ש

ר נפחא), (שם צו ע״א). ב פעם אחת עלה ריש לקיש לשאול בשלומוi ל הנשיא (רבי יהודה נשיאה) אמר לו הנשיא ש ״התפלל עלי, שהמלכות הזאת רעה הוא ביותר״, אמד לו ריש לקיש: ״לא תטול מבן אדם כלום ולא תהא צריך לתת כלום״. בשעה שישב אצלו •קרה שבאה אשד. אחת והביאה להנשיא קערה וסכין בתוכה, עמד ונטל את הסכין וההזירה את הקערה. בא שליח השלטון מן ל המלטת, ראה את הסכין והמדד. ונטלה. לעתותי ־ערב בא ריש לקיש לשאול בשלום רבנו. ראה: ״למה אתה שוהק?״ אותו שוחק, אמר לו אמר לו: ״אותה סכין שראית, בא השליח :השלטון, ראה אותה וחמדה ולקחה״ אמר לו

תםו(466) .

וכמה קשה להבין כל זאת! 1. דיש לקיש ימכור עצמו ללודים ברברימ אוכלי אדם שיאכלו אותו ז ויותר מזה, כיצד הסכימו הפראימ הללו, שאותו איש העומד ליהרג על ידם יהא כופתס להכותמ?

היתכן ז 2. אם באמת היה דיש לקיש בד־נשח מתיד שנדמה לו כי ר י כזה, שקפץ לתיד ה רבי יוהנן הנהו אשה, כיצד יתכן שרבי יוחנן, שעליו נאמר ״לית דין בר־איגש״ (שבת קיב ע״ב) אלא מלאך, יאות לתת את אחותו לאיש

כזה ז וכי אפשר דבר כזה ז 3. אפ ריש לקיש עשה כבר תשובה והגיע למדרגה כל כד גדולה עד שגעשה בר פלוגתא של רבי יוהגן, ושגיהפ אף אמרו שמועות בצוותא ״אמרי תרווייהו״) ורבי יוהגן אף ראה בו את ה״צד שכגגדי׳ שלו וקראו ״מר׳׳ (ראה לעיל), כיצד זה יעליב רבי יותגן את גיסו הגדול, וימיה בפגיו מימרא כה פוגעת! ״לםטימ בליםטיותו יודע?, והרי אמרו! ״אין אומרים לו לאדם, זכור מעשיד הראשוגים״(בבא מציעא

גה ע״ב). 4. התמיהה הכי גדולה היא זו, כיצד השוה ריש לקיש, שכבר היה מפורסם אז לאהד מגדולי הדור, את התואר ״רבי להכמים״ לתואר ״רבי לגזלגימ״, ויעלה שגיהם בחדא מתתא? האם יעלה על הדעת, שריש לקיש יקל דעת כל כד בתורה, שאותה אהב, הוקיר

וכבד כל כד (ראה לעיל). 5. כבר תמהו הקדמוגים! מדוע כמעט בכל התלמוד הירושלמי גקרא הוא בשם רבי שמעון בד לקיש, ואולי בבבלי גקרא ריש לקיש?

וכבר השיבו על זה תשובות שוגות. 6. כיצד יתכן שריש לקיש, שהיה גזלן, כביכול, בימי געוריו, יזכה להערצה ולאימוןם מצד העם שאינם נזכרים אצל י ל ח כל כד ג אהד? עליו מםופר: ״מי שהיה ריש לקיש מפיה עמו בשוק, היו גותגים לו מלוהי בלי

עדים״ (יומא ט ע״ב). במה זכה לכד. ד• איד יקראו לו בתלמוד בבלי ״דיש לקיש״, כאותו השם שהיה לו בעת היותו

גזלן? כיצד לא התבייש בו? ובכדי להשיב על כל התמיהות הללו יש לעמוד, קודם כל, על מקרה היטטורי אחד

שאירע בימי רבי יוהגן וריש לקיש.

( 4 6 5 ) ה 0 ת

מכל האמור לעיל נראה, כי ריש לקיש, אישיות מרכזית ;היה מהגחלים ביותר בחרו קוסמת המושכת אליה תשומת לב מרובד- ודוקא משום כד כדאי לציין כמה תמיהות ופליאות מםביב לאישיות מופלאת זו הנמצאות בבבלי וירושלמי׳ איד נתלו בו דברימ מוזרימ להלוטין.

א) מפופר: ריש לקיש מכר עצמו ללודימ (=בדברים רוצתים), נטל בידו נאד ואבן בתוכו אמר! מקבלני שביום האתרון (לפני ההריגה)ח הם עושימ לאדמ כל מה שמבקש מהם, כ שיהא דמו ערב לאכילה. ביום האחרון אמרו לו! מה בקשתד? אמר להם! מבקש אני שאהי׳ כופתכם ומושיבכם ונותן לכל אהד מכם מכה אתת וחצי בנאד זה. כפתם והושיבם, וכל אחד מהם כשלקה מכה אתת יצאה נשמתו, והיהן הורק שיניו. אמר לו! משתק אתה בי? עחי גשתייר לד אצלי הצי מכה, עמד והרג את

כולם, (גיטין מז ע״א)

ב) שוב מםופר! פעם אתת היה רבי יותגן רוהץ בירדן, ראהו ריש לקיש וקפץ אתריו לתוד הירדן. אמר לו רבי יוחגן ״כוחד לתורה״. אמר לו ריש לקיש.־ ״יפיד לגשים״. אמר לו רבי יותגן! ״אם תתזור בד אתן לד את אתותי שהיא יפה ממגי״. קיבל עליו. בקש לתזוד ולהביא כליו, ולא יכול להזור. הקריא והשגה לו וגעשה אדם גדול, (בבא מציעא פד ע״א).

ג) מםופר: פעם אתת נהלקו הכמים בבית המדרש, הטיף והמכין והפגיון והרומת ומגל יד ומגל קצר, מאימתי מקבלין טומאה, משעת גמר מלאכתם. ומאימתי גמר מלאכתם? רבי יוזזגן אמר! משיצרפם בכבשן, וריש לקיש אמר! כשיצהצהם במים. אמר לו רבי יוזזגן לריש לקיש! לטטים בלטטיותו יודע(כלומר אתה היית לטטים ובקי אתה בעגיגי טכין וטיף). אפר ריש לקיש! מה הועלת לי? שם קראו לי ־״רבי״(לגזלגים) וכאן קוראים לי ״דבי״. אמר לו דבי יוהגן! הועלתי לד שקרבתיד תתת בגפי דשכיגד- חלשה דעתו של רבי יוהגן והלה ריש. . . ה ת כ ב לקיש, באה אשתו של ריש לקיש ו ומת דבי שמעון בן לקיש, (בבא מציעא פ״ד

ע״א).

ד) כמעט בכל התלמוד הירושלמי נקרא הוא בשם רבי שמעון בן לקיש, ואלו בבבלי

נקרא ״ריש לקיש״, מדוע ז

ש ןריטז ל?יפ0 י ג מ י פזגחזוג ב ב ר

תםז(467) תולדות התגאימ והאפוראימ תסח(468)ה כאילו הוא עצמו מכר אוו המדד, ראו מ* ובמה שנאמד שם: ״ונפק ואמו* די עצמו ללו (נימין מ? ע*א) יש רמז דק שריש לקיש היהק ואתא* פ נ מנהיג לוחפי ההידות, כי הבטוי , אינו אלא תרגום מהביטוי בעברית ״יוצא ובא* הנאמר אצל דוד המלך, ומובנו, מגהיג אוד מ ד ש מצביא, מ היה ראש הלוהמים ע

מלכא מלך הפרסיים.. מ ודיש לקיש היה ידוע בשמו המפורש ד שמעת בן לקיש, אלא בבבל שהיתה אז מדינה פרסית, קראו לו במונה בשם דיש לקיש ולא בשפוא הפלא, כי השעה היתה צריכה לכך, ומפגי אותו טעם מראה, גם לא פפדו בפרומרומ על אותו מעשה שהדג את השומרים חלודים בשביה, וגיצל מהשביה של הלודים, כי מחמת חומד השעה הצניעו את הפרטים ולא גמםדו

במלואם, אלא בדרך רמז בלבד. דרך אגב כדאי להעיד, שמה שנאמד שם (גיטין מז ע״א) ״יתיב קאכיל* מתאים לשיטתו של דיש לקיש, שאמד: ״אין תלמיד חכם רשאי לישב בתעגית פפגי שממעמ במלאכת שמים*

(תעגית יא ע״ב).ד פפלגת לוחפי החדות, דבי יוחגן היה ע כי הוא קיוה תמיד שהרומיים יפלו בידי הפדפיים, ואמד: ״עתידים מחדיבין ליפול בידית כל כך את ר ע ה פרס* (יומא י ע״א), והוא ש הפרסיים, כאשד שמע על אומה אהת בשם הבד שבאה למדינת בבל, כמעמ שהתעלף מדוב צעד(יבמות סג ע״ב), ומתוך זה שקיוה שהגאולה תבוא לישראל על ידי פרס, אמד דבי יוחץ* לא הגלה הקב״ה את ישראל לבבל אלא מפגי

ששיגדן לבית אמן (פסחים פז ע״ב). וכדאי לציין כאן שדבי אבא בד כהנא, בן זמגם של דבי יוהגן וריש לקיש, גם הוא היה אז מלא תקוה ואמונה בגאולה הקרובה לבוא. אולם הוא קיוה שהפרםיים ינצחו, ועלי ת מ א ידם תבוא הגאולה לישראל, ומכאן מ ״אם ראית ספםלין בארץ ישראל מלאין בבלייםם רבה ח, ת י ש צפה לדגלו של משיה* (שיד ה יא). וכן כדאי להעיד גם על זה שמסופר בגמראמ ד מ חייא בד זדגוגי ו ד (סגהדדין מ ע״א) ש* י ס ע שמעון בך יהוצדק היו מעבדים שנים בת מ * אבל הם א ה מ פגע בהם דיש לקיש וגטפל ע על דיש לקיש שטדחן הוא זה, ועלו לעליה וסלקומ את הסולם מתחתיו. בא ריש לקיש לפגי ד

מסופר שבשגת 258 לספירת הנוצרי* בערך כארבעים שגה לפגי פטירת רבי יוחנן וריש לקיש, פרצה מלחמה בין הרומיים והפר־ד פלך הפרסיים(240—271) מ * ובצדו של ש י ס, לחמו הלודים עם שד צבאם ״וואלארואן* בחמי (ראה ״תולדות ישראל* לזאב יעבץ, חלק שביעי פרק די, וראה ״דברי ימי עמגו* לשמעון דובנוב, כרך שלישי, פפד דאשח, פרק ששי). ובמלחמה זו, כבכל מלחמה בין העפים, נתעוררו מחדש בישראל נימים וממידות של שאיפות לאומיות וחלומות גאולה, שלא נשכחו מאזמ ד * וארץ ישראל היתד, שוב מ י ב חורבן ה עגיגס, דיש לקיש כלאומי גלהב (דאה לעיל) סייע לא במעט במלחמה זו למובת רומא, שמודאי הבמיחה משהו בעת מצוקת* והוא, כגדאה, שעפד בראש פלוגה לצד הרומיים, מ הוא תפיד היה לא בלבד גאה דורש, אלא גם נאה מקיים, (דאה לעיל), ואת אשד חשב לנבון ולישר, נלהם למענו בהרף נפש, חהו שמצאנו את דיש לקיש נודד ובקי בעדי ערב ובבל (עידובין יט ע״א) ועוד מקומות הנמצאיםן תהום קן נשתיא, ר״ה כו בגבולית פרס (מוה גהרגו אותם הי״ב אלף א ר ע״א. ובמלהמה זו מ יהודים במזיגת קסדי(דקדוקי סופדים: במדיגתת שבור מלכא (מועד קטן מ דקסדי), על י: א ר מ ע״א). וראיה לכך, ממה שהקשו שם מ הדי שבור פלכא התפאר לפגי שמואל ואמר:* התשובה ל ו ע תיתי לי שלא הרגתי יהודי פ שם היא, שהיהודים בעצמם גרמו להם זאת,

* כ ל ח בו בשבור מ ר כי מ

ומראה שלאהד שגהדגו אותם י״ב אלף יהודים והרומיים לא קיימו את הבטהותיהם, אמד על כך רבן גמליאל השלישי, בגו של דבי יהודה הגשי* שהיה בך זמגם של דבי יוהגן ודיש לקיש ושהיה גשיא בישראל וקיוה לשחתדה של ארץ ישראל מעול זדים: ״הזהרו ברשות, שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן, נךאין כאוהבין בשעת הנאתן ואין עומדים

לו לאדם בשעת דחקו, (אמת פ״ב).

וכנראה שבמלחמה זו נלקח ריש לקישד מלך מ בשבי חלודים שלחמו מידו של ש הפרסיים (מ״ל), או שהיה מוכרח אז דיש לקיש למסור עצמו בידיהם של הלודים. תהו שאמדו במליצה: דיש לקיש מכר את עצמות החכמים לדבר ללודים, כי מתוך התערו

תע(470)

על מבעו המתון של רבי יוחנן רעל מבעו הלוחם והסוער של ריש לקיש, אפשר לעמוד גם מענין הפלוגתא שלהם״ בנידון לפרעה מלן•* דיש לקיש דרש! ויצא מעם פרעה מצרי בהרי אף — מטרו ויצא! ׳״ובצבת לקראתו״ רשע הוא והעז לו פגיפ. ורבי יוחגן דרש!

מלך הוא וחלק לו כבוד (זבהים קב ע״א).

ולאמתו של דבר היה רבי יוהגן מתגגד למרד גם מטעם זה שיפלו קרבגות רבים לחגם״ כי הוא היה בטוה, כאמור״ שעתידים הרומייםס אמר אז רבי יוהגן ל ליפול בידי הפרסים, ו ״ייתי ולא אהמיגיה״, וריש לקיש שקיוה שינצח ותבוא הגדולה״ אמר לו לרבי יוחגן! ״מאי טעמאו אילימא משום דכתיב! ״כאשר ינוס איש מפי הארי ופגעו הדוב, ובא הבית וסמך״ (םגהדרין צה ע״ב). כלומר הכל כדאי . . . דו י

לסבול, ובלבד שתבוא הגאול*

ומחיר הבדלי תכוגות והשקפות אלה של האריות שבתורה אלה, גפרדו ההברים מגוער שלמדו תורה בצוות* ורבה מאוד היתד. האהבה ביגיהם. ובשעה שפגשו זה את זה שוב, בשעה שרבי יוהגן רהץ בירדן״ מצא אז רבי יוחגן שעת כושר לההזיר את ריש לקיש הברו מדעתו ומדרך המרד שלו. וכאשר רבי יוחגן אמר לו לריש לקיש: ״הילך לאורייתא״, כוונתו היתד. בזה לומר לו! מוטב לך יותר שתבזבז את כוהך לתורה מזה שאתה מבזבז את כוחך וזמנך לריק, למרד ולפלחמ* ועל זה ענה לו ריש לקיש! ״שופרך לנשיי, כלומר, האופי* רכות לב זו טובה שלך חלש הוא כאצל נשי היא לרכי־לב. ולפיכך אתה מתיירא להידבק בתגועתגו, אף שהיא תגועת הגאולה, מפני שאצל ריש לקיש שקולה תגועת ההרות והגאולה כלימוד התורה, וכמו שאמרו! ״שקולה ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצוות שבתורה״ (ספרי

ראה).

אבל לבסוף נצח רבי יוחנן את ריש לקיש בהתנצחות זו, ואז הבטיח לו לתת לו אהותו לאשה אם יעזוב את דה־ העקשיט והחתחתים שלו, שלה התגגד רבי יוהנן בכל מלוא הכרתו ועתו. ואז הסכים גם ריש לקיש לכך״ לקחת את אהות רבי יוהגן לאש* ולא יכול עוד לחזור ולקחת את בגדיו מעבד הירדן, כנראה מפגי אגשי מפלגת לווזמי החרות שהיו

תסט(469)

יוחנן ואמר: בני אדם החשודים על השביעית: ולא יהיו אלא י י ל ד ״ א . . . בשדים לעבד שנה וי בקר וחכפים על חשבונם םמכו. ע בשלשה ת חזר ואמר! אינו דומח, שם חזרו ונפנו חכמים ועברו לאותה שנה, כאן קשר של רשעים וקשר רעועים אינו מן המנין. אמד ד״י דא עקא(פירוש רש״י, שאתה קורא להם רשעים). ואומרת שם. . ״ עתו סי * שבנא ו הגמר* מאי קשר רשעי שבקשו לחשלימ עמ סגחריב מלך אשור ולא רצו ללחום ביחד עם חזקיה מלך יהוד* ומכאן מובן ברמז שרבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעת בו יהוצדק היו גגד תגועת המפלגה של לוחמי* ורבי ס קרא להם קשר רשעי ל * ו ת י ז ז ח יוהגן אמר לו! דא עקא שאתה קורא להם

רשעים.

ואולי משום התגגדות זו של רבי יוהגן למרד ולתגועת לוהמי ההירות אמר! ״בשעה שהקטגים םובלין את הגחלים, אין פרץ של* ואין צווחה של פ ג מגפה ואין יוצאת של פ* וריש לקיש אמר להפך! ״בשעה שהגדולים פ ג מ סובלים את הקטגים אין פרץ של גלות, ואין יוצאת של גלות, ואין צווהה של גלות״(פתיהתא דרות רבתי). בזה אולי צפון כל הרעיון המובע כאן, רמז להבדלי השקפות בין אשלי רברבי

* ל א

והגה כשראה רבי יוהגן שהברו מימי געוריו יצא בראש מפלגתו להלהם גגד הפרסיים, כאב לבו מאד והתגגד לכך בעוז, וכגדאה שאז נפרדו החברים הגאהבים והגעימים הללו עוד מגוער,ח ביתד תורה אצל רבגו הקדוש, רבי מ ל ש חגיגא ורבי הושעיא (עיין לעיל), ויש לשער שלאותו זמן כיוון רבי זירא p זמנם של: ״דור שבן דוד ת מ א רבי יוחנן וריש לקיש ב בא, קטיגוריא בתלמידי חכמים״ (כתובות קיב ע״ב, בסוף המסכת). ובאותו זמן היה רבי אבא בר כה נא מלא תקוה ואמוגה בגאולה הקרובה

לבוא, כמו שאמרגו על זה כבר לעיל.

וכשם שריש לקיש היה גודד, כאמור,ת ערב ובבל בעגין המרידה, כך היה גודד, ע ב כגרא* גם רבי יוהגן במקומות שוגים למען השלום וישור ההדרים. ובכלל היה רבי יוהגן איש השלום ועושה למעגו הרבה. ״רבי יוחגן ורבי יונתן אזלין מיעבד שלמא באילת קתיתא

דדרומא״ (ירושלמי ברכות פיט היא).

( פי • מי י ר ) * י רבי פונופוג בג מ

תעא (471) תולדות תתואיגן והאמוראיגו תעב (472< ואגב כדאי לציץ ששם במקור(בבא מציעא פד) גאמר: ״אתאי אחתיה קא בכיא״. אך יותר מתקבל על הדעת גירסת אלה הגורסים ״אתאי אתתיה״, כלומר, בהילוף ה״הית׳ ל״תיו״. וראיהה שבעל דקדוקי סופרים אומר שבכתב ישן א גאמר ״אתא י דביתהו״, וזוהי הסיבה לנכוגות גירסא זו! במסכת תענית (מ ע״א) מסופר שמצא רבי יוחנן את התינוק של ריש לקיש, שישב ואמר! ״אולת אדם תסלף דרכו ועל ד׳ יזעף לבו״ (משלי ימ יג). ישב רבי יוחנן והיה תמה ואמר: כלום יש דבר גאמר בכתובים שלא גדמז בתורה ז אמר לו הילד! כלום לא נרמז דבר זה, והלא נאמר ״ויצא לבם ויהרדו איש אל אהיו לאמור, מה זאת עשה אלקים לנו״ (בראשית יב, כה). הרים רבי יוהנן עפעפי עיניו והציץ בו. באה אמו של הילד והוציאתו ואמרה! לך מלפניו שלא יעשה עמך כמו שעשה עם אביך, עכ״ל. וידים מוכיהות הן, שאחות ר״י שנשיאה לריש לקיש לא היתד, עוד בהיים במעשה זה של רבי יוחנן וריש לקיש, כי היא היתד, בודאי נדולה יותר בשנים מרבי יוהנן, וראיה לכך ממה שאמרו! כשעברתו אמו לרבי יוהנן מת אביו, וכאשר ילדתו מתה אמו, (קידושין לא ע׳׳ב). מכאן משמע שאהותו כבר באה לעולם אז. ובמעשה הנ״ל היה רבי יוהנן כבר יותר מבן תשעים שנה, כי זה היה לפני פמירתו והוא הי כמעמ מאה שנה, ובכן איד אפשר תינוק שנשאר מריש לקיש ומצא אותו רבי יוהנן (כנאמר) היה מאהות רבי יוהנן שהיתר, כבר סמוך לפמירת בעלה ריש לקיש, זקנה כבת מאה שנה. וגם מדיוק הלשץ מוכה כך. שם נאמר שאמרה האם לינוקא! ״תא מקמיה דלא ליעבד לך כדעבד לאביך״, מכאן משמע שהיא לא היתד, אהות רבי יוהנן, כי לא כך מדברים כלפי אה, אלא זו היתד, אשה אהדת, שלקהה ריש לקיש לאהד מות אשתו הראשונה שהיתר, אהות רבי יוהנן. ומכאן מתקבלת על הדעת הגידםא ״אתאי אתתיה״ או ״אתאי דביתהו״, ולא ״אתאי אהתיה״. וכשבאה אשתו של ריש לקיש ולא השפיעה על רבי יוחנן, אף מכאן מוכח שזו לא היתד, אחותו.

ריש לקיש מת והשאיר אחריו אלמנה ויתומים, ורבי יוחנן היה מצטער על זה הרבה, ולא ירד לבית הוועד. אמרו חכמים! מי ילך להניח דעתו, ילך רבי אלעזד בן פדת ששמו־

שם, הרי הם לא היו נותנים לו בנקל כל כד לעזוב את תנועתם.

וזהו שאמר רבי יוהנן לריש לקיש הברו במהלוקתו! ״לססים בלסטיותיה ידע״, כי מתוד המרד הזה נהרגו י״ב אלף יהודים ולבו עליו

. י הז ולתשומת לב מיותרת ראוי המקור הזד- כשאמר רבי יוהנן לריש לקיש: ״לסמים בלסמיותיה ידע״ באה תשובתו הדפה של ריש לקיש, שמורגש בה איזה הסרון במלים, כי תשובה זו אינה הולמת את הריפותו הגדולה של ריש לקיש שאמרו עליו שברוב הריפותו היה כאילו עוקר הרים ומוהנם זה בזה (סנהדרין כד ע״א) וגם אינה הולמת את הדיפות ההעלבה. אך לפי השערתנו ישנה התאמה נכונה כאן. וזוהי התשובה: ״ומה הועלת לי ? שם קוראים לי רבי״, ולא הס ושלום רבי של גזלנים, כי יש פגם ודופי בהשוואה זו, אלא הכוונה היא: רבי של תנועת הירות גדולה ומקרב הגאולה, וכמאמר הז״ל, שקולה ישיבת ארץ ישראל כננד

כל המצוות שבתורה (ספרי ראה).

חו היתד, תשובה על עקיצתו ההדיפה של רבי יוהנן. ורבי יוהנן אמר לו: ״הועלתי לך שקרבתיך תהת כנפי השכינה״, כי בין כך לא הצלהתם בתגועתכם ונהרגו י״ב אלף מאהינו

בני ישראל. ומובן שלא להנם הלשה דעתו של רבי יוהנן מתשובתו ההדיפה של ריש לקיש שאין אנו יכולים לרדת לסוף דעתה של תשובה זו מהמת הוסר איזה מלים, מפני שהשעה היתד, צריכה לכך. וכשבאה אשתו של ריש לקיש ובכתה ואמרה לרבי יוחנן ״עשה בשביל בני״ אמר לה ״עזבה יתומיך אני אהיה״, — עשה בשביל אלמנותי, אמר לה ״ואלמנותיך עלי

תבמהו״. ואף על פי ששניהם התכוונו לשם שמים, גדול כוחה של המחלוקת עד כדי כך שזו הביאה לידי מהלתו האגושה של ריש לקיש שמת בד- וגם רבי יוהנן הצמער על כך הרבה

מאוד עד שגמק ביגונו ומת אף הוא.p המאמרים התמוהים האלה אשד w זהו גאמדו בדרך משל ומליצה, כדרכם של רז״ל באגדה בכלל, וביהוד כאן השעה היתד, צריכה לכך להעלים ולדבר בלשץ הכמה כמו שבארנו

לעיל.

\ ל5י© ןרי© י?יפי) תעד(474) תעג(473) רבי ©1ו>וו\ ב

בשם רבי שמעון בן לקיש: *בנופים לחורבה שנו״ (שם).

רבי אלעזר אמר ריש לקיש (בכורות בו ע״ב).

רבי אמי אמד ריש לקיש (ברכות נג ע״ב, בכורות נג ע״ב).

רבי יוסי אמר ריש לקיש (בכורות כה ע״ב, כריתות כה ע״ב).

רבי אבהו אמר ריש לקיש (פסחים מו ע״א, ביצה יג).

עולא אמר ריש לקיש (בבא מציעא קא ע״א, זבחיפ לב ע״ב).

כי אתא רבין אמר ריש לקיש (כתובות גג ע״א, בבא מציעא ט ע״א, שם קג ע״א).

רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש (פסחים עו ע״ב, בבא בתרא עב ע״ב).

רבי חייא בשפ רבי שמעון בן לקיש: מתניתא משנחשדו לחלה ולנטילת ידים (ירו­ שלמי מעשר שני פ״ה ה״ה, ירושלמי ברכות

פ״ח ה״ב). ועוד הרבה כיוצא באלה.

עותיו מחודדות. בא רבי אלעזר וישב לפני רבי יוחנן. כל מה שהיה רבי יוחנן אומר, אמר לו רבי אלעזר *תניא דמפייע לך״, כלומר, *למדנו ראיה כדבריך״. אמר לו רבי יוחנן: *אתה כבר לקישאז בן לקיש כשהייתי אומר דבר, היה מקשה לי עשרים וארבעה קשיות, והיה מתרץ עשרים וארבעה תירוצים, והשמועה נתבררה מעצמה, ואתה אומר *תניא דמםייע לך״, וכי אני איני יודע שיפה אמרתי. עמד וקרע את בגדיו ובכה ואמר היכן את בר. ומת (בבא . . לקישאז היכן את בר לקישא?

מציעא פד ע״ב).

תלמידיו כל תלמידי רבי יוחגן היו גם תלמידי ריש לקיש, ואמרו מאמרים בשמו, ובאן הם

רק מעט מהם: *כהגא בשם רבי שמעון בן לקיש כולהן

חוץ לששה״ (ירושלמי כלאים פ״ג ה״א). רבי בא בר כהנא, שמעון בר גדשיה

תעח(478)(4m תעז

ת של התנאים והאמוראים הננוצאים בתלמוד ראשי תבו

דיב״ב — דבי יהודה בן בבא; דבי יהודה בן בתידא.

דיה״ג — דבי יוסי הגלילי. דיב״ז — דבן יוחגן בן זכאי.

דיב״ח — דבי יהושע בן העיד.; דבי יוסי בן חלפת*

דיב״ל — דבי יהושע בן לוי. דיב״ג — דבי יוחגן בן גוריו דבי יוחגן

בד נפחא.jimp דיב״ק — דבי יהושע בן

ר״ל — דבי לוי; דיש לקיש. ד״מ — דבי מאיד.

ד״ג — רבי גוזמיה; רב גחמן; רבי גחן. גאג״ז — גהום איש גם זו.

דנב״י — רב גחמן בר יצחק.* ד פ ד״ס — רב פ

ב* ר״ע — דבי עקי ד״פ — דבי פגוזם! רב פפא.

דפב״י — דבי פגוזפ p יאיר.

דבב״ח — רבה בד בד חגה. רב״ג — רבה בד גוזמגי.

* ש ר״ש — דבי שמעון; רב ש רשב״א — דבי שמעון בן אלעזד. רשב״ג — רבן שמעון בן גמליאל. רשב״ח — דבי שמעון p חלפתא. רשב״י — דבי שמעון בן יוחאי. דשב״ל — רבי שמעון בן לקיש.

רשב״ג — דבי שמואל בד גוזמגי.* ט דשב״ש — דבי שמעון p ש

תדר״י — תגא דבי דבי ישמעאל. ה״ק — תנא קמא.

ר״א — דבי אליעזר; דבי אלעזד; דבי אבא; דבי אבהו; רב אחא; דבי אמי; דבי

אמי; רב אשי.* ק ע ראב״י — דבי אליעזר בן י

ראב״ע — דבי אלעזד בן עזריה; דבי אלעזד בז ערד.

* ד דאב״פ — דבי אלעזד p פ ראב״צ — דבי אלעזד בן צדוק.

ראב״ש — דבי אלעזר p שמוע. ב״ה — בית הלל.

ב״ז — בן זומא; p זכאי. ב״ע — בן עזאי.

* ד פ ב״ק — בד ק ב״ש — בית שמאי.

ד״ג — רבן גמליאל. דדב״ה — דבי דופא p הרכיגמ.

ר״ה — רב הוגא. ד״ז — דבי זירא (זעירא).

ד״ח — דבי חייא; רב חייא; דבי חגיגא; רב* ד פ ה

רחביא — דבי חייא בד אבא.* פ ו רחב״ד — דבי חגיגא בן ד* מ דחב״ח — דבי חגיגא בד ח

חכ״א — חכמים אומדי* ד״ט — דבי טדפון.

ר״י — דבי יהודה; רב יהודה; דבי יהושע; דבי יוחגן; דבי יוסי; רב יופף; דבי יצחק; דבי ישמעאל; דבי יעקב; דבי

* דמי י דיב״א — דבי יהודח P אלעאי; דבי ישמעאל

p אלישע.

כללים לפסק הלכה

הסבר מונחי ובטויי לשון התלמוד

המשלים והפתגמים ממסכת ברכות

על אבי ומורי זצ״ל

תפא(481) תפב(482)

״ ה כ ל ק ה ס פ ם ל י ל ל כ

ובית שמאי מתמידים, ודק במקומות מועטים בית הלל מתמידים ובית שמאי מקילים (עיין

על זה עדיות פדק ד׳ ופדק ה). בששה מקומות פסקינן הלכה כבית שמאי,

ואלה המ: 1. בית שמאי אומדימ: מכבדין את הבית ואהד כד גוטלין לידימ, ובית הלל אומדיפ נוטלין לידימ ואהד כד מכבדין את הבית

(בדכות פ״ה מ״ד). 2. מי שאכל ושכה ולא בירד, בית שמאי אומדים יהזוד למקומו ויבדר, ובית הלל אומדים

יבדר במקופ שנזכר (ברכות פ״ה מ״ז). 3. מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלהנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלין, ובית הלל

מכשירין (סוכה פ״ב מיז). 4. סדין בציצית בית שמאי פוטדין ובית

הלל מהייבין (עדיות פ״ד מ״י). 5. כמה הוטין הוא נותן ז בית שמאי אומדיפ ארבעה, ובית הלל אומדימ שלשה

(מנהות מא ע״ה. 6. וכמה תהא משולשת? — בית שמאי אומדיפ ארבע, ובית הלל אומדימ שלש (שפ). כמו p אין הלכה כבית הלל במקומות אלה שאמדו בסוף המהלוקת: ״ותזדו בית הלל להודות כדברי בית שמאי״ (עיין על זה יבמות פט״ו מ״ב ומ״ג, גיטין פ״ד מ״ה, כלימ

פ״ט מ״ב, אהלות פ״ה מ״ג ומ״ד). ואין הלכה לא כבית הלל ולא כבית שמאי במקומות אלה ששנוי והכמיפ אומדימ, לא כדברי זה ולא כדברי זה (עיין עדיות פ״א מ״א,

מ״ב, מ״ג).p גמליאל מהלוקת בין דבי אליעזר ^

— הלכה כרבן גמליאל. מהלוקת בין דבי אליעזר ודבי יהושע

— הלכה כדבי יהושע. מהלוקת בין דבי אליעזר ודבי עקיבא —

מהלוקת בין יהיד ודבימ — הלכה כרבימ (ברכות ט ע״א, שבת לט ע״ב).

מהלוקת בין שגי הכמימ ובא שלישי ומכריע — הלכה כדברי המכריע. (ברכות מג

ע״א). מהלוקת ואה״כ סתס — הלכה כסתמ. סתס ואה״כ מהלוקת — אין הלכה כסתמ. סתס מתגיתין ומהלוקת בברייתא — הלכה כסתמ דמתגיתין. מהלוקת במתגיתין וסתס בברייתא — אין הלכה כסתמ דבדייתא, וכיז (יבמות ו דבי לא שגאה דבי חייא מגין ל

מב ע״ב, מג ע״א). הלכה כסתמ משגה (שבת מו ע״א).

סתס מתגיתין דבי מאיד, סתמ תוספתא דבי גהמיה, סתפ ספרא דבי יהודה, סתס ספדי דבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא

שתלמידיו היו(סגהדדין פו ע״א). כל המיקל בארץ — הלכה כמותו בהוץ

לארץ (ברכות לו ע״א). הלכה כמי שהוא מיקל בחוצה לארץ,

(ירושלמי כלאיפ פ״ו ה״א). הלכה כדברי המיקל באבל, בעירוב, —

ואפילו יהיד אצל דבימ (עידובין מו ע״א). הלכה כדברי המיקל בהלכות עידובין,

(ירושלמי עידובין פ״ה ה״א). הלכה כמי שהוא מיקל בדברי סופדים,

(ירושלמי גיטין פ״א ה״ב). הלכה שהיא רופפת בבית דין, ואין אתה יודע מה טיבה, צא ולמד איד הצבור גוהג (ברכות מה ע״א, ירושלמי מעשר שגי פ״ה

סה״ה• מהלוקת בין בית הלל ובית שמאי — הלכה כבית הלל, מפגי שגוחין ועלובת הס, ושוגין דבדיהמ ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבדיהפ (עידובין יג ע״ב). בדרד כלל בית הלל מקילימ

1) לפי שבאמיקלופדיה זו לאגדות התלמוד מובאים מאמרי התנאים והאמוראים — הן בהלכה והן באגדה — לכן כדאי להעיר בדרך קצרה אף על הכללים לפסק הלכד- אולס יש לציין, שהכללים האלה כווזם יפה רק כשלא נפסקה הלכה בגמרא. גדול מאוד כוחה של הגמרא בעניגי הלכד״ אפילו במקומות אלה

שמצינו בממד. הלכה כפלוני, אין סומכין^עליו אלא אם הגמרא גם כן מסכימה לכך.

תפג(483) בלליגז ל9גז? תלבה תפד(484)

ס ל יוסי אומד בשם אביו הלכה כאביו. ו כאשד דבי ישמעאל בדבי יוסי אמד: ״כך: ״כבר אמד אבא״, ״כך התיד אבא״, אמד דביר (סנהדדין כד ע״א, יבמות קה ע״ב, ק הודה ז

ועוד כאלה).

מחלוקת בין דבי אלעזד בדבי שמעון ודבי — הלכה כרבי, מפני שאמדו: הלכה כרבי

מחבדו (עידובין מו ע״ב).

דבן שמעון בן גמליאל — הלכה כמותוח מעדב וצידון וראיה בכל מקומ במשמעו, ח אחדוגה. עיין על זה (בבא בתדא פ״י מיז,

גיטין פ״ז מ״ה, פגהדדין פ״ג מ״ח).

מחלוקת בין רב ושמואל — הלכה כרבגי(בכורות מט ע״ב). באיפודי — וכשמואל בדי ולדברי הרא״ש — הלכה כרב באיסורי, מפגי. וכשמואל בדיגי, ־ ־ שהיה רגיל לפפוק באיפודי, י מפגי שהיה דגיל תמיד לפפוק דיגין, לכך היה מדקדק בהן ויודד לעומקן ומשכיל על דברי אמת (הרא״ש בפדק שוד שגגח ד׳ והי, מימן

רי4 מחלוקת בין דב ודבי יוחגן — הלכהח משלש הלכות, ואלח הן: כדבי יוחגן׳ ח

(במפכת ביצה ד׳ ע״א וע״ב).

מחלוקת בין שמואל ודבי יוחגן — הלכה כדבי יוחגן.

מחלוקת בין דבי יוחגן ודבי אלעזד —ח משלש הלכות שהלכה הלכד. כדבי יוחגן׳ ח כרבי אלעזד, ואלה הן: (במסכת יומא נד, ע״א,

בבא מציעא פא ע״ב, מנחות נז ע״ב). מחלוקת בין דבי יוחנן ודיש לקיש —מ משלש חלכות שהלכה הלכה כרבי יוחנן, חש לקיש, ואלה הן: (במפכת יבמות לה ח כ ע״ב, בבא בתרא קכט ע״א, שם קלו ע״א).* ר מהלוקת בין דב ורב הונא — הלכה כ מחלוקת בין דב הונא ודב חםדא —

ב הוגא. ר הלכה כב ששת ורב נחמן — הלכה מחלוקת בין דת כו ו (מנ י נ כדב ששת באיסורי, וכרב נחמן בדי

יג ע״א).

הלכה כרבי עקיבא. וכמו שאמדו: הלכה כרביח מ א עקיבא מחבדו (עידובין מו ע״ב). ות הלכה כתלמידי דבי אליעזר. מ ל שבשמוגה ה מחלוקת בין דבן גמליאל ודבי יהושע —

מ גמליאל. ־ הלכה מ הלכה כדבי אליעזר בן יעקב בכל מקומ, מפגי שמשגתו קב וגקי(גיטין סז ע״א). ולדברי הדא״ש בק״ב מקומות הלכה כדבדי דבי אליעזרמ אמדו: משגת דבי אליעזר ״קבי ל מ יעקב׳ י

וגקי, (הרא״ש בפ׳ מי שהוציאו סימן בי).ן דבי יופי ודבי יהודה — מחלוקת מ

הלכה כדבי יופי (עידובין מו ע״ב). מחלוקת בין דבי יופי ודבי שמעת —

הלכה כדבי יופי (שמ). מחלוקת בין דבי פאיד ודבי יופי —

הלכה כדב יופי (שמ). דבי יופי בן חלפתא גמוקו עמו (גיטין* תהו ו ק פז ע״א), ולכן הלכה כמותו בכל מ שאמדו: הלכה כדבי יופי מחבריו (עידובין

מו ע״ב).

מחלוקת בין דבי מאיד ודבי שמעת — הלכד, כדבי שמעון (עידובין מו ע״א).

מתלוקת בין דבי מאיד ודבי יהודה —.( , הלכה כדבי יהודה

ר הלכה כדבי מאיד בגזידותיו, שהיה מז ומחמיר על דבדי תודה, אבל אין הלכה כרבית פ ע״ב ותופפות מ ו ת מאיד בקגפותיו (עיץ כ

בבא קמא ל ע״ב ד״ה וחכמימ אומדימ). ואמרו: ״גלוי וידוע לפגי מי שאמד והיה העול* שאין בדודו של דבי מאיד כמותו, ומפגי מה לא קבעו הלכד. כמותו? שלא יכלו חבריו

לעמוד על פוף דעתו״ (עידובין יג ע״ב). מחלוקת בין דבי יהודה ודבי שמעון —

הלכה כרבי יהודה (שמ מו ע״ב). מחלוקת בין דבי יהודה ודבי מומיה —

הלכה כדבי גחמיה. מחלוקת בין דבי ודבי ישמעאל בדבימ ד יופי — הלכה כרבי, מפגי שאמדו הלכה כן שדבי ישמעאל בדבי מ מחבדו (שמ). אבל מ

2) אע״ג דרבי נמיר ורבי יהודה הלכד. כרבי ידיודדי, לפעמים פוסק התלמוד כרבי יהודה משום ומהפכי, כלומר, מחליפים השיטה ומשימים רבי מאיד במקום רבי יהודה, ורבי יהודה במקום רבי מאיד. (עיין על זה

ת צ< דירא״ם ודא סימן ו, ועיין גם בהרמ״ע מפאנו פי והמרדפי בפרק ״מי שפתו״ מוכיח אע״ג דםתם לו תנא כדגי מאיר, פסקינן הלכד. כדבי יהווה״' מהכללחד יהודה הלכה כרבי יהודה. והרי״ף בשבח פרק ״כל הכלים״ חולק על זה, עיי״ש. המסור במינו: רבי מאיר ו

תפו(486)־ הלכה כרב מחלוקת רב אשי ורבינא ־

אשי.ל מר בר רב אשי — הלכה כמותו מ מקום, חוץ משמר הודאה, והפוך שמעה שאין הלכה כמותו. (עיין על זה: במםכת סנהדריןת כט, ע״ב. שבועות מא ע״א, תופפות שמעו

מא ע״א, תופפות חולין עו ע״ב). כדאי להעיר כאן, שכל הפפרים שהעתיקו הקדמונים אחר המשנה נקראים בשם ״ברייתא״ כמו משנת רבי חייא, משנת רבי אושעיה,מ ד משנת רבי אליעזר בן יעקב, מכילתא דדבי עקיבא, תורת מזנים ישמעאל, אותיות ו הוא פפרא, והוא פפר ויקרא בלבד, וספרי הוא במדבר פיני, ואלה הדברים, וכיוצא באל* מימן של הברייתא הוא ״תנו רבנן״ — ״הנא חדא׳, ו״תנא אידך״, ומה שלא נחלקו עליו מכלל הדברים האלה, זו היא הלכה מקוימת

ומה שנחלקו עליו הלך אהד פםק הלכה.

תפה (485)

מ רבה ורב יופף — הלכה מחלוקת בת שהלכה כרב יוסף, מ ל כרבה, חוץ משלש ה ואלה הן: שדה, ענין ומחצי־׳• (עיין על זה בבא בתרא יב, ע״ב, שם קיד, ע״א, שם קמג

ע״א). מחלוקת בין רב יהודה ורבה — הלכה

כרב יהודה.) — הלכה כרבא, , י ורבא מ מחלוקת בין את שהלכה כאביי, ואלה הן: מ ל חוץ משש ה (יע״ל קג״* עיין על זה בבא מציעא כא ע״ב, סנהדרין מ ע״א, עירובין מו ע״א, קידושין

נא ע״א, נימין לד ע״א). מחלוקת בין רב אחא ורבינא — הלכה כרבינא, שהוא מיקל ולא כרב אחא שהואת שרב אחא לקולא מ ל מחמיר, חוץ משלש ח* ואלד, ח ורבינא להומר* שם הלכה כרב א הן: אומצא, ביעי, ומיזדקי. (עיין על זה:

במפכת פסחים עד ע״* הולין צג ע״ב).

בלליגו למי? הלבה

3) מציגו שהתלמידים היו חולקים על רבט. ולא זו אלא אף זו, התלמידים מכרים עוד בתוולד. לפג! רבם (עיין על זה תוספות ב״מ ד ע״ב, דיה אץ גשבעין, ותוספות קידושין יח, דיה רבי אליעזר). אבל כבר החלימו הקדמונים, שמחלוקת בין דב ותלמיד עד אביי ורב* אין הלכה כתלמיד במקום הרב. ופאביי ודבא

ואילך, אמ ואשוגיט ואחרונים חולקים בהלכה, אז הלכד, כאחרונים בזמן.

תפט(489) תצ (490)

הסבר מונחי ובטויי לשון התלמוד

להנם קרא רבי על רבי הייא את הפסוק (ישעיה מו, יה) מארץ מרתק איש עצתי(מנוזות פה ע״ב). וריש לקיש אמד * *הריני כפרת רבי הייא ובניו, שבתהלה כשנשתכהה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכהה עלה הלל הבבלי ויסדה, הזרה ונשתכחה עלו רבי הייא

סתה (סוכה כ ע״א). י ובניו ו וגדלותו של רבי אושעיה יש לראות מזה שאמרו: *מה רבי מאיד בדורו לא יכלו הבדיו לעמוד על סוף דעתו, אף רבי אושעיה לא יכלו הביריו לעמוד על סוף דעתו. ראשונים — רבי עקיבא, אחרונים — רבי אושעיה בדבי(עידובין

ע ע״א). דבי אושעיה חבר באוד ספר בראשית, (הקדמת הדמב״ם ליד ההזקד.) וזהו ספר בראשיתת ת ה רבה שהרמב׳׳ם מזכירו בהקדמתו לסדר מ בשם בראשית דרבי אושעיה רבה. ובירושלמי אמרו: דבי אושעיה אבי המשנה(ירושלמי בבא

קמא פ״ד ה״ו).ת שהתודה ת מ גזרה שוה — אתת מן ה נדרשת בהן, ולמד דבר שאינו מפורש במקום אהד מדבר המפודש במקום אהד על סמך שוויון

המלים והמבטאים הדומים. גזרה שמא — הכמים גזרו בדבד, משום גזרה שמא יעבור על איסור מן התורה, כלומד רבותינו גזרו גזרות על דברימ שאין בהמ איסור מן התורה, בכדי לעשות סייג ומשמרת להרהיק את האדם מן העבדה. דדך משל: הם אסרו בשד עוף בהלב משום בשד בהמה בהלב (הולין קיג

ע״א). גימטריא — השבון האותיות.

גמרא — הידושי האמוראים בהלכה ואגדה על יסודי המשגה. המלה גמרא היא מלשון גמור,

שעניגו בארמית למוד. בית דינו של רב אשי הבדו את התלמוד וגמרו אותו בימי בגו, (הקדמת הדמב״ם ליד

החזקה). רב אשי לא עשה שום דבר כי אמ על פין הגתל, ועל פיהמ היו סותמת ופוסקת בית ת

אגדה — ההלק הדרושי והמוסרי של התלמוד.

אסמכתא — הסכמת תקנת הכמים על המקרא.

ת (כללי ההגית ת מ בנין אב — אתת מן ה ומיתודולוגיד.) שהתורה נדרשת בהן. והוא דבר המפורש בתורה במקום אהד, ולומדים ממנו על

שאד המקומות הדומים לו. ברייתא — משניות אלה שלא נקבצו בקובץ המשניות של דבי יהודה הנשיא (רבי) מסדר המשנה. נקבצו ע״י דבי הייא הגדול ודבי אושעיה הגדול, מחוץ לבית המדרש שלא בידיעתו של דבי, והן נקראות ״בתיתא״ מלשון *ברא״ — הוץ. ודרשו: עשיתי לי גנות ופרדסים אלו משניות גדולות, כגת משנתו של רבי הייא הגדול, ומשנתו של דבי אושעיה הגדול, ומשנתו

של בר קפדא (קהלת רבה ב, י). דבי הייא ורבי אושעיה סדרו את הברייתות ודקדקו בדברי כל הכם לומר כמו שאמר (רש״י הולין קמא ע״ב) ובכל מקום בתלמוד שנאמר: *תנו רבנן״, *תנא הדא״ ו«תנא אידך״ הוא

מברייתא. ההבדל בין הברייתא והתוספתא הוא לדעת מהרי״ק בזה, שהבתיתות נסדדו על ידי דבי הייא ודבי אושעיה שלא בידיעתו של רבי, מהוץ לבית המדרש, והתוספתא נסדרה על ידי רבי הייא בידיעתו של רבי ובבית מדרשו של

רבי. דבי הייא ודבי אושעיה מכונים בתואר *הגתל״ על דוב גדלותם בתודה ובהכמה ובמעשים טובים. גדלותו של דבי הייא יש לראות מעובדא זו שדבי היה מספד בשבתו שלירושלמי רבי חייא שהוא אדמ גדול, אדם קתש(

כלאיפ פ״ט ה״ג, ב״ר לג).

פעם אחת אמד דבי לדבי גתן p עמרם ז ״הנח את דברי ואחת את דברי דבי חייא״ (עבודה זרה לו ע״ב). וכאשר רבי אמר? ״כמהמ מעשי הייא״. א״ל דבי שמעת בדבי* י ל ת ג ״אפילו ממך״. א״ל: ״הן״(בתומת קג ע״ב). ולא

\ \vtfn\i1 תצב(492) תצא mvn (491)הגזבר , ובמיוי־י לפיו

לא ללמד על עצמו יצא׳ אלא ללמד לנו דברו יצא. ל חדש על הכלל מ

הוויות — וומחים בהלמת (חוויות דרב ושמואל, הוויות דאביי ורבא).

הוראה — השמועה שנתהדשה לחכמים בענין מצוה נקראת הורא*

הלכה — החלק ההוקי של התלמוד.ן ולא מן התורה. מ ר ד מדבריהם — מ

מדרבנן — משל חכמים ולא מן התורה, היינו מצוה שקבעוה הכמים או תקנה שחתקינו

הכמינו זכדונם לברכה.

מנהגים — אורחות חיים שהחזיקו בהם רבים להדק הדת או לתקץ העולם. לחזוק הדח — כנץ שלא לעשות מלאכה בערב פסח עדמ הבוט הערבה הצות, (פסהים נ ע״א). ו בהושענא רבה (סוכה מד ע״ב). לתקמ העולם — כגון הוצאות המת בבגדי פשתן לבנים,

(מו״ק מ ע״ס.

מסורת — דברי קבלה מאבותיגו מדור לדור.

משנה — קובץ המשגיות שסידר רבי יהודה הגשיא (רבי),

מכילתא — מדרש הלכה לספר שמותמ הבר גם רבי עקיבא שרבי ישמעאל פירש, ו מכילתא(הקדמת הרמב״ם ליד החזקה). ומכילתא דרבי עקיבא זו היא מכילתא דרבי שמעת מ

יוהאי תלמידו.

ספרא — מדרש הלכה לתורת כהגים, תהו ספרא דבי רב (ברכות יה ע״ב).

ספרי — מדרש הלכה לספר במדבר ודברים שרב פירש (בבא בתרא קכד ע״ב, עיין

שם ברשב״ם).

מת. נוטריקון - ראשי תי סמוכים — שגי מקראות או שתי פרשיותו בתורה ללמד האחת מן השגיח הסמוכות זו א

לה.

סתם משנה — משגה שאץ בה מחלוקת, ולא גזכד בה שם אומר*

ת שהתודה ת מ קל וחומר — אחת מן ה נדרשת בהן, ולמד דבר חמור מדבר קל ממנו,

את ההלכות, ואפילו רב אשי בעצמו, אם אמר דבר שלא הוטב בעיני הוועד, היו אומרים הא דרב אשי בדותא, כלומר דבר זה חוא חוץ מן

ההלכות.

רב אשי ובית דינו עשו בסדר הגמד* מה שעשה רבי בםדר המשניות, הם אספו וקבצו את כל המשא־ומתן שעל המשניות ושאר הדינים שנחחדשו, ופירשו כל טעמי המשנה ופסקימ הדינים להלכ* של התנאים והאמוראים. ו פירשו גם את הגזרות והתקנות שנעשו אהד רביגו הקדוש, וסדרו את הדרשות והאגדות

שתועלתן מרובה.

רב אשי עשה מהגמרא מהדורא ראשוגה ומהדורה אחרוגה (בבא בתרא קגז י״ב).

העמדה העגקית הזו התהילו רב אשי ובית דיגו, בשגת ד׳ אלפים קפ״ה, וגגמדה בימי רבי טביומי בגו של רב אשי, הגקרא מר בר רב אשי, בשגת ד׳ אלפים רס״ה). (עיין רש״י בבא מציעא פו ע״א ד״ה סוף הוראה, ותראה שפי׳* סוף כל האמוראים. עד ימיהם (של רב אשי ורבינא) לא היתה גמרא על הפדר, אלא כשהיתה שאלה נשאלת בטעם המשנה בבית המדרש, או שאלה על מעשה המאורע בדין ממון או איסור והיתר, כל אהד אומר טעמו, ורב אשי ורבינא סידרו שמועות אמוראים שלפניהם וקבעו על סדר המסכתות כל אהד ואהד אצל המשנה הראויה והשנויה לה, והקשו קושיות שיש להשיב ופירוקים שראויים לתרץ״. וקבעו הכל בגמרא, כגון איתיביה, מותיב,

. ( . . . ורמיגהו, ואיבעיא להו

דברי סופרים דברי הכמים ותקגו־ תיהס.

דבר ה^מד מענינו ודבר הלמד מסופו — אהת מן המדות שהתורה גדרשת בהן, הייגו שגי עגיגים הסמוכים בתורה זה לזה, באהד מהם לא מבואר במה הכתוב מדבר, ובהשגי הסמוך לו מבואר במה הכתוב מדבר, לומדים אגהגו את זה שאיגו מבואר מזה שסמוך לו

ומבואר.

ת ת מ דבר שהיה בכלל - אחת מן ה שהתורה גדדשת בהן, הייגו לפעמים התורה מצווה לגו איזו מצוד, באופן כללי, ואחד כך היא התרת ומצודה לגו על פרט אהד של מצוה זו, אגו אומרים שדבר זה שהיה בכלל ויצא p הכלל

תצג(493) הגובר וווווזי וב0יויי לפיו\ וזתלגזוד תצד(494)

כר וכוי. ואמרו: גדול ואבטליון, הלל, שמאי ו מרבן שמו (עדיות ג ע״א), כלומר אלו מןם י ל ח הראשוגים שגקראים בשמם לבד הן יותר ג

מאלה שגקראים בשם ״רבד.

אבל בדורות האהרוגים של התגאיםן תואר רבי, מראה שאותו הכם מ ס והאמוראים ה

לא גסמך מאיזה טעם שהוא.

רחמנא — הקדוש ב״ה. וזהו שאומרים ״רהמגא ליצלד הדהמן יצילגו.

משתמשים בהמלה :רהמגא״ גם על התורה וזהו שאומרים ״רהמגא אמר״ ר״ל התורה אמרה,

״כתב רהמגא״ ר״ל התורה כתבה.

שמעתתא — שמועה, הלכה מפי השמועה בדבר תורה בלבד ולא בעגין אחר.

שני כתובים המכחישים־^שגי כתובים המכזזישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ומכריע ביגיהם. דרך משל: בכתוב אהד גאמר וזבהת פסה לד׳ אלקיך צאן ובקר (דבריםמ טז ב), ובכתוב אהד גאמר מן הכבשים ו העזים תקהו(שמות יב ה) שגי הפסוקים האלה מתנגדים זה לזה עד שבא הכתוב השלישי והכדיע ביניהם שרק צאן לבד הם לפסה ולא בקר, שנאמר משמ וקהו לכם צאן למשפהותיכם

ושהטו את הפסה (שמות יב כא).

תוספתא — משניות נוספות שנאספו על ידי רבי הייא הגדול תלמידו של רבי מסדר המשגיות. ובכל מקום בתלמוד שגאמר: ״תגא״

או ״תגא עלה״ הוא מהתוספתא.

תלמוד — הדושי התגאים והאמוראים, — תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי.

תנאים — תנאים מכוגים הכמי המשגה, מפני שהם שונים ומלמדים את המשנה. המלה ״תנאים״ היא הארמית מהמלה העבדית ״שונים״ וזהו שתרגם התרגום את המלה ״ושעתם״ ״ותתנינוד, ומכאן באה גם המלה ״משגה״

שהיא בארמית ״מתניתא״.

אמוראים — מכוגים הכמי הגמרא שהיו אהרי התימת המשגה, מפגי שהם היו מפרשים את דבריהם של התגאים. המלה ״אמורא״ היא הארמית מהמלה העברית ״פרשד או ״מתורגמד

או דבר קל מדבר המור ממגו, — כלומר אםה הדין כן, אז בזה לא כל שכן. מ

רב — תואר להאמוראים שגסמכו בבבל. כה סמיכותם לא היתד. כל כך שלמה כאלה שסמיכתם היתה בארץ ישראל, שהתואר שלהם

היה ״רבי״.

רב — רב סתם בלא שם פרטי אהריו, זהו ״אבא אדיכא״ מדור הראשון להאמוראים בבבל, והיו קודאין לו בכבוד ״רב״ בבבל כמו שקורין לרבי יהודה הגשיא ״רביגו״ בארץ ישראל,

(רשב״ם פסהים קיט ע״ב, ב״ב גב ע״א).

כדאי להעיר כאן שגם לרב קראו רביגו בבבל, כדאמרו: דרש ד״ה בשם רביגו, ומגו רב (ברמת לה, ביצה כה). וכן דרשו: ״ואהי׳ להם למקדש מעט״ זה בית רביגו שבבבל (מגילה כט ע״ב). ובאמת היתה תופפת קדושה על ביתו של רב כי רבים היו התלמידימ באי ביתו ואוכלי שלחגו, וכשגפטרו התלמידים מבית רב לילך לבתיהם עדיץ גשתיירו אהריהם בבית המדרש אלף ומאתיים (כתובות קו ע״א). ורב תגא הוא ופליג(עירובין ג ע״ב, הולין קכב ע״ב).

רבי — תואר להכמים ולאמוראים שבארץ ישראל שגסממ. וכן הוא התואר הזה גם להאמוראים שעלו מבבל לאדץ ישראל וגסמכו

בארץ ישדאל.

רבי — רבי סתם בלא שם פרטי אחריו זהו רבי יהודה חגשיא מסדר המשגיות, ומלבד שם זה זכה להקרא ״רביגו הקדוש״ שלא זכה לזה אף הכם אהד מכל התגאים והאמוראים, וכמו שאמרו: אמריתה קדם רבי, ומגו רביגו הקדוש (שבת קגו ע״א), וכן אמר רבי ידמיה: שאילת את רבי ביהוד ומגו בר אבא אמר רב רבינו הקדוש (ביצה כב ע״ב) ועוד נאמר: ד׳ דבדים צוד. רבינו הקדוש (פסהים קיב ע״ב).ו הקדוש(תנחומא ע ב וכן: שאל אנטונינוס את ר

מקץ ט), ועוד כיוצא באלה.

רבן — תואר להגשיאים, כמו רבן גמליאל,מ שמעון מ גמליאל, רבן יוהנן מ זכאי עד ר

רבן גמליאל ברבי.

כדאי לציץ כאן שבדורות הראשוגים לפגית גזכדים התגאים בלי שום תואר מ מ ה ר ו ח* שמעיה ט בגון! יופי מ יועזר, שמעון בן ש

תצו(496)

הדת והמוסד ולקיום העולם, כמו קריאה בתודה בשני ובחמישי (ב״ק פ״ב ע״א) וכן עידובין והדלקת נרות בשבת ויומ טוב (שבת י״ד ע*בת תקנו פרוזבול בשנות השמיטה כה ע״ב). ו (גיטין לו ע״א) ותקנת השבויים (שמ מה ע״א). כפו כך תקנו שפפדנסים עניי נכדים עם עניי ישראל, ומבקדין חולי נכדים עם חולי ישראל

(גיטין סא ע״א) וכן הרבה כיוצא באלה.

תצה (495)

וזהו שאמדו: ״אוקי אמורא עליה״, כלומר העמיד מתורגמן לתרגמ ולפרש.

רבנן, סבוראי — מכוגימ החכמימ שהיו אחדי האמוראימ והמ מסבידימ את דבדיהמ של האמוראים. זמנס של הרבנן סבוראי גמשך עד

תקופת הגאונימ.

תקנות — תקגות שתקגו דבותיגו לתיזוק

וזנזבר גווגוזי ובמויי ל©ו\ וזתלצזור

תצו(497) תצח (498)

המשלים והפתגמים ממסכת ברכות (מסודר ע9״י סדר הא״בן

כה) אלמלי נתנה רשות לעין לראות אין כל בדיה יכולה לעמוד מפני המזיקין(ו ע״א).

כט) אפ יזכה יבהין(ט ע״ב). ל) אמ ראית רשע שהשעה משתקת לו, אל

תתגרה בו (ז ע״ב). לא) אפ רואה אדמ שיסורין באין עליו יפשפש

במעשיו (ה ע״א). לב) אמרי איגשי איערב שמשא ואידכי יומא (ב ע״א). לג) אמרי איגשי בתר גנבא גגוב וטעמא טעימ (ה ע״ב). לד) אמרי איגשי ליבעי איגש רהמי אפילו

עד זיבולא בתרייתא שלמא (ה ע״א). לה) אמת זו תורה (שפ).

לו) אנן בדידן ואיגהו בדידהו(שפ). לז) אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר (ב ע״ב). לה) אפילו הרב הדה מונחת על צווארו של אדמ, אל ימנע עצמו מן הרהמימ (י ע״א).

לט) ארבע משמרות הוי הלילה (ג ע״ב). מ) אשה מכרת באורהימ יותר מן האיש

(י ע״ב). מא) אתפ עשיתוגי הטיבה אתת בעולמ, ואגי אעשה אתכפ הטיבה אהת בעולפ (ו ע״א).

כ מב) באותה שעה למדתי ממגו שלשה דבריפ (ג ע״א).

מג) בהדי כבשי דרהמנא למה לך (י ע״א). פד) בהדי פלוגתא למי׳ לד (ג ע״א).

מה) בטלומ מפגי תרעופת הפיגיפ (יב ע״א). מו) בימיגו זו תורה (ו ע״א).

מז) בין השמשות כהרף עין (ב ע״ב). מת) במאי איתזקית דאמטיית אפא לבי מלכא

(ט מט) במעמד כל החבורה (שם).

ג) במערבא כי גסיב איגש איתתא אמרו ליה הכי: מצא או מוצא (ח ע״א).

א

א) אגרא דבי הלולי מילי (ו ע״ב). ב) אגרא דבי טמיא שתיקותא (שם).

ג) אגרא דהספדא דלויי (שפ). ד) אגרא דכלה דוהקא (שם).

ד.) אגרא דפרקא ריהטא (שם). ו) אגרא דשמעתא סברא (שם).

ז) אגרא דתעגיתא צדקתא (שם). ה) אדוגי המלד עמד ישראל צריכין פרנסה (שם). ט) אדם מוכר הפץ להברו, מוכר עצב ולוקה

שמה (ה ע״א). י) אוהזין מעשה אבותיהם בידיהם (ז ע״א). יא) אוי להם לבגים שגלו מעל שלהן אביהם (ג ע״א). יב) אהד המרבה ואהד הממעיט ובלבד שיכוון

לבו לשמים (ה ע״ב). יג) אי איכא מאן דשמיע עלי מלתא לימא (שם). יד) אין אומרין בפגי המת אלא דבריו של מת (ג ע״ב)•

טו) אין גבהות לפגי המקום (י ע״ב). טז) אין הבור מתמלא מהוליתו (ג ע״ב). יז) אין הקב״ה מואס בתפלתן של רבים

(ח ע״א). יה) אין הקומץ משביע את הארי (ג ע״ב).

יט) אין הבוש מתיר עצמו מבית האסורים (ה ע״ב) כ) אין מרצין לו לאדם בשעת כעסו מ ע״א). כא) אין גכגסין להורבה מפגי התשד (ג ע״א).

מ צור אלא הקב״ה (ה ע״ב). בב) א כג) אין צייד כאלקיגו (י ע״א).

כד) אין תפלתו של אדם גשמעת אלא בבית הכגסת (ו ע״א).

כה) איגהו גפישי מיגן (שם).) אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיגיד (ז ע״א). מ

) אל תתתכו בשר על גב היד (ת ע*ב). מ

תצט(499) וזמפזלימ ווזפתגמימ ממסכת ברכות תק(500)

ה עה) הא כדאיתא והא כדאיתא (ט ע״ב).

עו) הא לאו בפירש איתמר אלא מכללא איתמר (ט זדא)

עז) הא קא משמע לן (ב ע״א). עה) האי שופרא דבלי בעפרא (ה ע״ב).

עט) הזהרו בזקן ששבת תלמודו מתמת אונסו (ח ע״כ^ פ) היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה (ו ע״ב)

פא) הכל הולך אהד התתוס (יב עיא). פב) המתן עד שיעברו פנים של זעפ מ ע״א).

פג) המתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה (ג ע״א).

פד) הרוצה ליהגות יהגה כאלישע (י ע״ב).

ו פה) והכי קתגי (ב ע״א).

פו) והגותי׳ אף על פי שאיגו הגון (ז ע״א). פז) ולוואי שנצא בעצמגו (ט ע״ב).

פה) ומה שוגמית שלא עשתה אלא קיר אחת קטגה, התיית את בגה, אבי אבא שהפה את ההיכל כולו כסף וזהב על אתת כמה

וכמה (י ע״ב). פט) ומי השידגא בעיגייכו (ה ע״ב).

ז צ) זו היא מעולה שבברכות (יא ע״ב).

צא) זימגא חדא לא פסק הוכא מפומיה(ט ע״ב).

ח צב) הביבין עליך יסורין (ה ע״ב).

צג) הייך והיי ראשך (ג ע״א). צד) הכמים עשו סייג לדבריהם (ד ע״ב). צה) הסורי מיהסרא והכי קתגי (יב ע״א).

ט צו) טובה מרדות אתת בלבו של אדם׳ יותר

מכמה מלקות (ז ע-א).

צז) ידי מלוכלכות בדם ושפיר ושליא(ד ע״א). צה) יהיד ורבים הלכה כרבימ (מ ע״א).

גא) בפקום דגה שם תהא תפלה (ו ע-א). גב) P אמוץ כלה גבואתך וצא (י עיא).

) בגי מה קול שמעת בחורבה זו (ג ע״א). ע נד) בעו ליה מיבעיא (ב ע״א).

גה) בעו רבגן רחמי עליה ואתסי (ו עיא). נו) בעשריס וארבעה מקומות בית דין מנדין

על כבוד הרב (יט ע״א). נז) בשכר ויסתר משה פניו, זכה לקלסתר

פנים (ז ע״א). נח) בשכר שלש זכה לשלש (שם).

נט) בשעה שההמה זורתת וכל מלכי מזרח ומערב משתהויס להמה הקב״ה כועס(שמ). ס) בשעה שהקב״ה בא בבית הכנסת ולא מצא

בה עשרה מיד הוא כועס (ו ע״ב). סא) בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין ״יהא שמיה רבא מברך״, הקב״ה מנענע בראשו ואומר? אשרי המלך שמקלםין אותו בביתו כך, ומה לו

לאב שהגלה את בגיו (ג ע״א). סב) בתהלה געשה אב לארס ולבסוף לכל

העולם כולו (יג ע-א). סג) בתר גגבא גגוב וטעמא טעים (ה ע״ב).

ג סד) גאולה מאורתא גמי הוה (ד ע״ב).

סה) גדול הגהגה מיגיעו יותר מירא שמיס (ה עיא). סו) גדול מה שגאמר במיכאל יותר ממה

שנאמר בגבריאל (ד ע״ב). סז) גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה (ז ע״ב) סה) גולל אור מפגי הושך והושך מפגי אור (יא ע״ב) סס) גמירי כל פרשה דפסקה משה רבינו פסקינן, דלא פסקה משה רבינו לא פסקינן (יב ע״ב).

ד ע) דברים שעומדין ברומו של עולם (ו ע״ב).

עא) דיה לצרה בשעתה (ט ע״ב). עב) דין גרמא דעשיראה ביר (ה ע״ב).

עג) דילמא צבור שאגי (יב ע״ב). עד) דעו כמה צדקות עשיתי עמכם (ז ע״א).

תקב(502)

קכא) כל העובר על דברי הכמים חייב מיתה (ד ע*ב).£ כל העולם לא נברא אלא בשביל זה כ ק (ו ע״ב) קכג) כל העוסק בתורה, ובגמילות הסדים, ומתפלל עם הצבור, מעלה עליו הכתוב כאלו פדאגי לי ולבגי מבין אומות

העולם (ת ע״א). קכד) כל העופק בתורה יםורין בדלין הימגו (ה ע״א). קכה) כל העושה דבר עברה ומתבייש בו, מותלין לו על כל עווגותיו (יב ע״ב). קכו) כל הקובע מקום לתפלתו, אלקי אברהם

בעזרו (ו ע״£. קכז) כל הקובע מקום לתפלתו, אויביו גופלים

תתתיו (ז ע״ב). קכה) כל הקורא לאברהם אבדם, עובר בלאו,

— בעשה (יג עיא). קכט) כל הקורא קריאת שמע על מפתו כאלו אוחז חרב חדה של שתי פיות בידו (ה עיא). קל) כל הרגיל לבוא לבית הכגםת ולא בא יום

אהד הקב״ה משאיל בו (ו ע״ב). קלא) כל השגה כולה אדם מתפלל האל הקדוש (יב ע״ב). קלב) כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות

אהרים (י ע״ב). קלג) כל הד והד מיגן אלפא משמאליה ודבבחא

מימיגיה (ו ע״־א). קלד) כל פרשה שהיתה הביבה על דוד פתה בה באשרי ופייס בה באשרי (י ע״א). קלה) כל שאפשר לו לבקש רהמים על הברו

ואיגו מבקש גקרא הוטא (יב ע״ב). קלו) כל שאפשר לו לעמוק בתורה ואינו עומק

הקב״ה מביא עליו יפורין מכוערין (ה ע״א). קא) כל שהקב״ה הפץ בו מדכאו ביםורין(שם). קלה) כל שיודע בהברו שהוא רגיל ליתן לו

שלום, יקדים לו שלום (ו ע״£. קלט) כלה גבואתד וצא (י ע״א).

קמ) כלום יש בן שמורד באביו (שם). קמא) כלום יש עבד שמורד ברבו (שם).

קמב) כמה זעמו רגע (ז ע״א). קמג) כמה רגע כמימריה (שמ).

(ט, ע״ב). ן קמד) כמצודה שאין בה דג

תקא(501)

צפ) יםורימ ממרקת עווגותיו של אדם(ה ע״א). ק) יסורים של אהבה (שם).

כ קא) כבר בטלום מפגי תרעומת המיגים

(יב ע״א) קב) כדאי היית לתוב בעצמך (י ע״ב).

קג) כדאי הוא לםמוך עליו בשעת החזק (ט ע״׳א) קד) כדי להדהיק את האדם פן העבדה(ב עיא). קה) כיון שגצרך אדם לבריות פגיו משתגים

ככרום (ו ע״ב). קו) כית דתקיגו רבגן כגאולה אריכתא דמיא (ד ע״ב).

קז) כי כרע כרע כתיזרא (יב ע״ב).

קת) כי קא זקיף זקף כתיתיא (שם). קט) כי עיילת להתם שאיל בשלמא (ט ע״ב).

קי) כך פקובלגי מבית אבי אבא (י ע״א). קיא) כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו

נשמעים (ו ע*ב). קיב) כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה (יב ע״א). קיג) כל דבור ודבור שיצא מפי הקב׳׳ה לטובה

אפילו על תגאי לא חזר בו (ז ע״א). קיד) כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליוו התעגה תשיעי ועשירי ל הכתוב מ (ה ע״£. קטו) כל האוכל ושותה ואתרי כך מתפלל עליו הכתוב אומד ואותי השלכת אהרי גוך (י ע״ב). קטז) כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים מובטה לו שהוא בן עולם הבא (ד ע׳׳ב). קת) כל המארת ת״ת בתוך ביתו ומהגהו כאלו

הקריב תמידין(י ע״£. קיה) כל המשלים פרשיותיו עם הציבור

מאריכין לו ימיו ושגותיו (ה ע״ב).. ומשמהו . . ן ת קיט) כל הנהנה מסעודת ת. . . ה ד ו . כאלו הקריב ת . . ה ר ו ת זוכה ל. . ו בנה אחת מתורמת ירושלים. ל מ (ו ע״ב). קכ) כל הפומך גאולה לתפלה אינו נזוק כל

ו (ט ע״ב). ל היום מ

ה\זפזלי\ז וה9תגגוימ פ&עובת בדבות

ת תקד(504) ג ר ד ב ת . ב מ ז ג ז מ ג י ז 1 ג ת 9 ה מ ג י ל ז פ ז ג תקג(503) ה

קעב) לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שגים מקרא ואחד תרגום (ח ע״א).

קעג) לפגים משורת הדין (ז ע׳׳א).

מ קעד) מאה ושלש פרשיות אמר דוד, ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים (ט ע״ב).

קעה) מאי הוי עלה (יב ע׳׳ב). קעו) מאי ואומר (ב ע״ב).

קעז) מאי טעמא לא אתי מר לבי כגישתא (ז ע״ב).

קעח) מאי קסבר (ג ע״א). קעט) מאי קא משמע לן (ז ע״א).

קפ) מדת בשר ודם אדם מוכר חפץ לחברו מוכר עצב ולוקח שמח (ה ע״א).

קפא) מדת בשר ודם מעשי ידיו מבלין אותו (י עיא). קפב) מדת בשר ודם, צר צורה על גבי כותל ואיגו יכול להטיל בה רוח וגשמה (שם), קפג) מה ברית האמור במלח מלח ממתקת הבשר, אף ברית האמור ביסורין, יסורין

ממרקין עווגותיו של אדם (ה ע״א).

קפד) מה לו לאב שהגלה את בגיו (ג ע״א). קפה) מה מלח ממתקת את הבשר, אף יסורין ממרקין כל עווגותיו של אדם (ה ע״א).

קפו) מזמור לדוד, קיגה לדוד מיבעי ליה (ז ע״ב).

קפז) מי איכא ספיקא קמי שמיא (ג ע״ב). קפח) מי חשידגא בעיגייכו (ה ע״ב).

קפט) מי השיד קוב״׳ה דעביד דינא בלא די נא (שם) קצ) מי כהקב׳׳ה שיודע לעשות פשרה בין

שגי צדיקים (י ע״א). קצא) מי קא שביק לי מידי מיגיה, הא קא גגיב

ליה כוליה (ה ע״ב). קצב) מי ששכן את שמו בבית הזה הוא ישכין

ביגיכם אהבה ואחוה ושלום ורעות (יב ע״א). קצג) מיום שברא הקב״ה את העולם, לא היה אדם שקראו להקב״ה אדון עד שבא

אברהם (ז ע״ב).

קמה) כמצולה שאין בה דגים (שם). קמו) כמשחיל ביגיתא מחלבא (ח ע״א).

קמז) כגור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד (ג ע״ב).

קמה) כסומא בארובה (יב ע״ב). קמט) בפטורי בפי וושט (ח ע״א).

קג) כשאתם חותכימ בשר אל תחתכו על גב היד (ח ע״ב).

קנא) כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה אני איני רוצה (ז ע״א).

לה ע״ב). ) קנב) לא הן ולא שכרן

קגג) לא פסק חוכא מפומיה כולה יומא(ט ע״ב). קגד) לא ראתה זבוב על שלחגו (י ע״ב).

קגה) לא שיעקר יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר (יג ע״א).

קבו) לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם (י ע״ב).

קגז) לא תגגו בלא קריאת שמע (ח ע״ב). קגח) לא תגסבו גיורתא (שם).

קגא) לאו בפירוש אתמר אלא מכללא (ט ע״א).

קס) לוחות ושברי לוחות מוגחין בארון(ח ע״ב). קסא) לימא לן מר מהגי מילי מעלייתא דאמרת

במלי דבי כגישתא (ח ע״א). קסב) ליבעי איגש רחמי אפילו עד זיבולא

בתרייתא שלמא (שם). קסג) למד לשוגך לומר איגי יודע, שמא

תתבדה ותאחז (ד ע״ב). קסד) למה גסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג

ומגוג (י ע״א). קסה) למה גקוד על לולא (ד ע״א).

קסו) למה גקרא שמו כלאב (שם). קסז) לעולם ידור אדם במקום רבו (ח ע״א). קסח) לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המגהה (ו ע״ב). קסט) לעולם יכגס אדם שגי פתחים בבית

הכגסת ואח״כ יתפלל (ח ע״א). קע) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע (ה «דא). קעא) לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה אפילו

בשבת (ו ע״ב).

תקו(506)

ס ריז) סבר לאשלומינהו לפרשייתא דכולא שתא

במעלי דיומא דכיפורי (ח ע״ב). ריח) סיפא ודאי פליגא (ב ע״ב).

י ע״א). ) ן י ריס) סמוכימ מן התורה מנ

ע רכ) עד תצות לילה היה מתנמנס כסוס, מכאן

ואילך בשירות ותשבתות (ג ע״ב). רכא) עוף אהד יש בכרכי הימ, וכיון שההמה

זורתת מתהפך לכמה גוונין(ו ע״ב). רכב) על דא ודאי קא בכית (ה ע״ב).

רכג) על שני דברימ הייתי מצטער כל ימי (שפ). רכד) עמך ישראל צריכין פרנסה (ג ע״ב). רכה) ענני ה׳ ענני שלא יאמרו מעשי כשפים

המ (ט ע׳י׳ב).

פ רכו) פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה (ה ע״א)

צ רכז) צדיק וטוב לו, צדיק בן צדיק (ז ע״א). דכה) צדות אתרונות משבתות את הראשונות (יג ע״א).

ק רכט) קדוש הוא, הוא קדוש ומשרתו אינו קדוש (י ע״ב). רל) קדימו והשיבו ועיילו לבי כנישתא כי

היכי דתורכו חיי(ח ע״א). רלא) קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדמ

יותר ממלתמת גוג ומגוג (ז ע״ב).

ר רלב) דעו כמה צדקות עשיתי עמכם (ז ע״א).

רלג) ראו מה בין בני לבן המי (ז ע״ב).

תקה(505)

קצד) מיום שברא הקב״ה את העולם לא היה אדם שהודה להקב״ה עד שבאת לאה (שם). קצה) מיום שהרב ביהמ״ק אץ לו להקב״ה

אלא ארבע אמות של הלכה בלבד (ח ע״א). קצו) מכאן שאשר, מכרת באורחין יותר מן

האיש (י ע״ב). קצז) מלח ממתקת את הבשר (ה ע״א).

ב ע״א). ) קצח) מלתא אגב אורחא קא משמע לן קצט) מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו

לבין הקיר (ה ע״ב). ר) מנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהמ

(ו ע״א). רא) מנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה

עמהפ (שפ). רב) מנין שאין הקב״ה מואס בתפלתן של

רבימ (ה ע״א). רג) מנין שאין מרצין לו לאדס בשעת כעסו (ז ע״ב). רד) מנין שהתפלין עוד הס לישראל (ו ע״א). רה) מעשה ברבי ישמעאל ורבי אלעזר בן

עזריה שהיו מסובין (יא ע״א). רו) מעשה ובאו בניו מבית המשתה (ב ע״א). רז) מפני מה לא נאמרה נון באשרי (ד ע׳׳ב). דה) מפני שלשה דברי מ אין נכנסין להורבה (ג ע״א).

רט) מצא או מוצא (ה ע״א). רי) מריש הוה גריסגא בגו ביתאי ומצליגא

בבי כגישתא (ח ע״א). ריא) מריש כי הוה הזינא להו לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא, אמינא קא מהללין רבנן שבתא, כיון דשמענא להא דרבי. אנא נמי רהיטנא (ו ע״ב). . . מ ו ה נ ת ריב) משה תלה בזכות אהדימ תלו לו בזכות

עצמו (י ע״ב). דיג) משל לאדמ שאומרימ לו זקנך מגודל,

א״ל יהא כנגד המשחיתים (יא ע״א).

נ דיד) בנעים ובנים אינן יסורים של אהבה

(ה ע״ב). רטו) ניחא שבכולן נשיקה (ח ע״א).

רטז) נענע לו בראשו (ז ע״א).

תגופזריגז ות3\זגגויס גוגתזרת ברבות

המפילימ גוז9\זטזיפ ממפרת ברכגמ תקת(508)

רמב) תא ואימא לך מילתא מעלייתא דאמד אבוך (יב ע״א).

רמנ) תנא חיכא קאי (ב ןףא). רמז־) תנא פתה בערבית והדר תני בשתיית (שמ^ו ע״א). ) רמה) תפלין דמרי עלמא מה כתיב בהו

רמו) תרי מכתבן מילייהו בפפר הזכדוטת (שם).

רמז) תרי נשפי הוו (ג ע״ב). רמה) תרי תנאי אליבא דרבי אליעזר (ג ע״א). רמט) תרי תנאי אליבא דרבי מאיר (שם).

תקז 507)

ראמים היו ישראל ליעשות להם נמ רלד) בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי

יהושע (ד ע״א). דלה) רגע כמימריה (ז ע״א).

ש רל0 רא)

ג ע״א). י שאגי התם דהדד אהדריה קרא( שלשה דברים בקש משה מלפגי הקב״ה

וגתן לו מ ע״א). שלש משמורות הוה הלילה (ג ע״א).

רלט) שלש מתטת גתן הקב״ה לישראל(ה ע״א) רמ) שעשה לה דדים במקום ביגה (י ע״א).

רמא) שפיל לסיפא דקרא (שם).

דלה)

תקט(509) תקי(510)

ל ״ צ י ז ר ו מ י ו ב ל א ע

וכמה נאים הם הדברים כשהם יוצאים מפי עושיהם, תורתו היתד. אומנתו. הוא סייס בהייו המש עשרה פעם את התלמיד הבבלי וחמש פעמים את התלמוד הירושלמי, מלבד שאף

למודים שהיה רגיל ללמוד.p את גודל התמדתו בתורה יש לדאות העובדא שבשגה שגפטר הוא סיים בכל חודש והודש את ששת סדרי המשגה, והלימוד הזה היה רק כהוספה לשאר הלמודים שהיה רגיל ללמוד בכל יום ויום. וכאשר אמרו לו שהתמדתו זו בתורה היא למעלה מכה אגושי, ושעליו לשמור על בריאות גופו ולא להתעייף הרבה בכדי לגמור בכל הודש והודש את כל הששה סדרי משגה, אמר * ״הרי רק י״ח פרקי משגיות צריך אגי ללמוד ליום, ואם אין ישגים יותר מדאי בימי הקיץ ובלילי הודף משיגים את

זה בגקל.

גוסף להתמדתו הגדולה בתורה היה מחוה בזכרון עצומ, והוא שאיפשר לו לקלוט לתוכו את כל התלמוד הבבלי והירושלמי, וכל הספרות התלמודית במדד. כה שלמה, שאפשר לומר שהם

היו במוחו כמוגהים בקופסא. תמיד היה אבי מורי לדוגמא ולמופת בעיגי וכשבא איזה דבר לידי ולא ידעתי איך להתגהג אזי שויתי לגגד עיגי את פגי אבי מורי והייתי

אומר בלבי, איך היה הוא גוהג בעגין זה. מאז עמדתי על דעתי שאפתי תמיד להגיע לקומתו הרוהגית של אבי מורי, אולם לאמתו

של דבר, מעולם לא הגעתי אפילו לקרסוליו. אבי מורי התיהס למשפהת הגאת רבי דוד צבי, אב בית דין דעיר מאהליב, בעל המהבר ספד ״מלבושי טהרה״, והגאון הזה היה

בן אחותו של הט״ז. אבא מרי נשא לאשה את אמי מורתי סימא רייזי בת מורי ורבי הרה״ג ד׳ יואל ב״ר יוסף זיל. אמי מורתי היתד. תמיד מתפארת ביחוס שלה. ואמגם מצד אמה התיהסה לרביגו גפים גאון, לפי ספר היוחסין שהיה לה, והיתד. אומרת לנו* גבון הוא שאביכם יחפן מפשפחה של גדולים בתודה וחכמה, אבל הוא בעצמו יודע שהיחוס שלי גדול יותר, בי רביגו גסים גאון

על פרי רוהי זה שאגי מציג בפגי הקוראים כיום הזה, יש לי להודות לאיש אהד שהיה ואיגגו עוד, אבל רוהו הגעלה קיימת ומלוה אותי תמיד בכל רגעי־היי. — איש זה הוא אבי מורי ורבי הרה״ג ר׳ שלמה בר מרדכי

זצ״ל. קטגתי מדאי כדי שאוכל לתאר אל גכון את ים ידיעותיו, הריפותו והכמתו העמוקה בתלמוד בבלי וירושלמי. ברור לי שעד כמה שלא אספר בשבחו, עד כמה שלא אמסור לקורא מדברי הכמתו — תמיד יהא לפגיו רק חלק

קטן מדמות דיוקגו הגעלה. כל ידיעותי, כל הכמתי וכל הטוב והמשובה שברוחי ושמשתקפים בחבורי זה, כל אלה משמשים רק מעין אספקלריה, ואיגם אלא זיקין קטנים מזעיר שנאצלו עלי מרוהו הכבירה של

אבי מורי ורבי ז״ל. ומשנסתלק נסתמו בשבילי הרבה ממעינות התורה והחכמה. כמה כואב לבי על שלא זכיתי שיהיה וישתתף בהוצאות אגציקלופדיה לאגדות

התלמוד שאגי מוציא לאור. ברם אם לא זכיתי לכך, הרי מרגיש אגי חובה קדושה לעצמי לשתפו ולהציב לו בסיום

הכרך הראשון ציון לזכרו. אבי מורי ז״ל הוסמך להוראה על ידי הגאון הגדול שד התורה ר׳ יוסף שאול גטגזאהן

* י ל ד מלמברג, בשנת ת כל אותן המדות הטובות שמגר. רבי מאיר בעוסק בתורה לשמה ״ריע אהוב״, ״אוהב את המקום״, ״אוהב את הבריות״ וכו׳ (אבות פ״ו

. ל ן גתקיימו בו באבי מורי ד ל מ״א), מ התמדתו בתורה היתד. כה גדולה, שהיה יושב ועוסק בתורה יומם ולילה וקיים בגפשיה את הפסוק: ״לא ימוש ספר התורה הזה מפיך״

דברים ככתבן. תמיד היתד, מדגלא בפומיה המימרא: ״אמר הקב״ה לאדם* תודתי בידך וגפשך בידי, אם שמדת את שלי אגי משפר את שלך, אם אבדת את שלי אני מאבד את שלך״ (דברים רבה

.ft ד׳

תקיא(511) מי אבי ומורי זצ״ר תקיב(512)

מורי את דעתו ודבריו הפליאו בעמקם ובצדקתם את כל המםובים במדד. כזו, שכולם אמרו:

״חאואי וירבו כמותו בישראל״.

ואלה הם דברי אבא מרי זצ״ל. ידוע שכל אהד מישראל שהוא ירא שמים באמת לא היה כורע ומשתהוה להמן הרשע, שלפי דברי רבותינו זיל היתד. הקוקה עבודה זרה על לבו, אולם באותה שעה שלא היה כורע ומשתהוה היה ללא ספק הרד וירא שלא יהרגנו על כך, אבל מרדכי היה כל כך גדול באמוגתו בה׳ שהוא לא ירא ולא הרד לגמרי מהמן כאשר לא השתהוה לפניו, ועל כך מעידה המגילה באמרה עליו את המלים: ״ולא זע׳*, ובזאת רואה אגי את גדולתו היוצאת מן הכלל

של מרדכי במגילת אסתר, עכ״ל.

כל אלה שהכירו את אבא מרי ז״ל ידעו מה אבד להכמה הישראלית בהסתלקותו. ואמגם כאשר האדמה הקרה והשהורה כסתה והסתירה לעולמים את גופו הקדוש של אבא מרי ז״ל, באותם הרגעים גקברו תסתרו לעולמים גם אוצרות כבירים של הכמה ודעת שקשה לשערם.

״הבל על דאבדין ולא משתכחין״.

ת. ג. צ. ב. ד-

הרי היה תלמידו של רב האי גאון, ומורו ורבו של הגאמ רבי יצחק אלפסי (הרי״ף).

היא היתד. מספרת תפיד, כאשר הייתי ילד קטן הליתי במהלה קשה, ולא האמיגו יותר שאשאר בהיים, ואז הלמה שזקגה שר התורה רביגו גסים גאון בא ואמר לה: ״בתי תוסיפי לשם ילדך את השם ״נסים״ ויקרה הנס ויהא הילד בריא וחזק ויאריך ימים, ולמחרתו הופיפו לי את השם ״נסים״ על שמי הקודם וכך יש

לי שני שמות ״נתן — נסים״.

דבריהם של צדיקים הם הם זכרונם כבר הכנסתי בפירוש ״ר״ך ובתולדות התנאים והאמוראים הרבה דברי תורה נפלאים שיימדתי מאבא מורי, ונוסף לאלה אספר כאן

עוד דבר הכמה בשמו. פעם אתת בפורים ישב אבי מורי מוסב בסעודת פורים ביחד עם רבגים גדולים בתורה וסתם בעלי בתים תלמידי חכמים מצוייגים. שאל שם רב אהד ״במה מתבלטת גדולתו של

מרדכי במגילת אסתר?״ כל אהד ואהד מהמסובים הביע את דעתו בהריסות כדרכם של תלמידי הכמים גדולים, ואחר שכולם היוו את דעתם, היוה גם אבא

מ ג י ט צ י א תועתק וווופנס לwww.hebrewbooks.org

—*nw ע״י חיים

סוה כרך ראשון

א ו ר ה י י ר ג ו צ ת ה ר ז ע כ